הנאשם זכאי מחמת הספק כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים וחבלה של ממש, בגין נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. הנאשם כפר באחריותו לגרם התאונה ולאחר מספר דחיות, מסיבות שונות, במועדים 24.1.12 ו- 2.5.12, נשמעו הראיות בתיק שבנדון. מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים: עד תביעה מספר 1 - בוחן תנועה אלי X, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 - לוח תצלומים ת/2 - הודעת נאשם שנגבתה בבית החולים ת/3 - הודעת נאשם מאוחרת ת/4 - דו"ח פעולה ת/5 - דו"ח בוחן ת/6 - תרשים עדת תביעה מספר 2 - ליפכין ריבה עד תביעה מספר 3 - ליפכין מיכאל עד תביעה מספר 4 - דניאל פרץ, נוסע ברכב הנאשם (להלן -פרץ) כמו כן, הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: ת/7 - תעודות רפואיות בעניינו של פרץ ת/8 - שתי תמונות נוספות שצילם הבוחן ת/9 - הודעתו של דניאל פרץ במשטרה ת/10 - תמונה נוספת שצילם הבוחן ת/11 - הודעתה במשטרה של העדה רינה הוכמן ת/12 - הודעתו במשטרה של העד שמעון וקנין ת/13 - תמונות שצילם הבוחן ת/14 - סקיצה שערך הבוחן ת/15 - תעודה רפואית בעניינו של הנאשם ת/16 - תעודה רפואית בעניינה של ליפכין ריבה מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד ולא הוגשו ראיות כלשהן. להלן גרסת המאשימה, כעולה מכתב האישום, עדותם של עדי התביעה והראיות שהוגשו: ביום 7.10.08, בסמוך לשעה 21:30, נהג הנאשם ברכב בכביש מספר 4, מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעו בסמוך לתחנת דלק "אורלי", המצויה במקום (להלן - תחנת הדלק), סטה לפתע ימינה כיוון נסיעתו, התהפך עם רכבו, פגע בתחנת תדלוק, ממנה החלו להישפך חומרים דליקים, אשר גרמו לשריפה במקום. כתוצאה מהשריפה, נחבל בגופו פרץ חבלות של ממש - כוויות בדרגות 2-3, שהצריכו ניתוחים, השתלות עור וחבישות לחץ. כמו כן, נחבלו בגופם הנאשם, נוסעת ברכב שהיה בתחנת הדלק וניזוקו ארבעה כלי רכב, תחנת הדלק נשרפה, עמדת תדלוק נעקרה ממקומה וכן נעקר ממקומו מעקה שהיה מוצב בכניסה לתחנה. פרץ העיד כי ישב לצידו של הנאשם, לא שם לב למתרחש, רק הבחין ברכב מימינם ובכך שהנאשם סטה לתוך תחנת הדלק. העד נחקר והשיב כי הוא משער כי הנאשם סטה בשל הרכב שנסע לפניו. להלן גרסת הנאשם, כעולה מעדותו בבית המשפט: הנאשם נהג כאמור,כאשר לצידו יושב פרץ, במהירות של כ- 80-90 קמ"ש וסטה מנתיב נסיעתו, בשל מונית שנסעה לימינו וסטתה לפתע לעבר תחנת הדלק לפניו.לטענתו, בשל סטיית המונית האלמונית, בלם בלימת חירום, סטה ימינה, נכנס לתחנת הדלק, פגע בעמוד, התהפך עם רכבו ופגע בעמדת התדלוק. הנאשם נחקר והשיב כי לא יכול היה לסטות לעבר שול ימין, שכן מדובר בשול צר מדי. דיון והכרעה ברע"פ 1713/93 בוקובזה נגד מדינת ישראל, נקבעה ההלכה בנוגע לאירוע תאונתי שאין דרכו לקרות בעצמו: "החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2 בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי, פד"י ד', 504, 523). הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים". בספרו "על הראיות" חלק שלישי, מהדורת 2003, בעמוד 1452, אומר כבוד השופט קדמי: "הכלל הוא, כי מקום שהנאשם נושא בנטל השכנוע - מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה מגעת לזו הנדרשת מן התביעה, ודי לו, אם יוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במשפט האזרחי, לאמור: במידה של עמידה במאזן ההסתברויות... כאשר הנאשם הוא הנושא בנטל השכנוע, אין די בכך, שיקים ספק בדבר קיומו של הדבר שהוכחתו עליו, ומוטל עליו להוכיח קיומו של אותו 'דבר' במידה של עמידה במאזן ההסתברויות, לא עלה בידי הנאשם אלא להקים ספק, לא יצא ידי חובתו". "ולא למיותר יהיה להזכיר: הנאשם אינו נושא בנטל כלשהו בהקשר זה, אלא אם עמדה תחילה התביעה בחובה המוטלת עליה". בע"פ 6260/02, ציון נגד מדינת ישראל, אליו הפנה ב"כ הנאשם בסיכומיו, קבע כבוד הש' גל, כי גם בתאונת דרכים עצמית, די כי הנאשם יצביע על ספק סביר בראיות התביעה, על מנת שבית המשפט יזכה אותו מאחריות לגרם התאונה ואין הוא נדרש להוכיח את גרסתו על פי מאזן ההסתברויות החל במשפט האזרחי. בהמשך, קבע כבוד הש' גל: "לאחר שהתביעה עמדה בנטל הראשוני, באופן שמתקיים בראיותיה הפוטנציאל המספיק לשם הרשעה, עובר כאמור הנטל המשני אל שכמי הנאשם. למזער עליו לעורר את הספק הסביר. לשם כך עליו להציג קו הגנה ממשי וריאלי, שאינו בגדר הדמיון בלבד. בהצגת אפשרות תיאורטית לספק כלשהו - לא סגי (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מז(4) 221, 651 מול ב'-ז'). לטיבו של הספק הסביר, כאפשרות מתקבלת על הדעת בלבד, עמד השופט קדמי בספרו הנ"ל (עמ' 1238): "אפשרות 'מתקבלת על הדעת', לאמור: אפשרות ממשית שיש לה אחיזה בחומר הראיה, להבדיל מ'השערה', נטולת בסיס בראיות, או קלוטה מן האוויר, או כזו שאינה אלא בבחינת אפשרות תיאורטית גרידא". על משמעות סבירותו של הספק נאמר: "שילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה הסובייקטיבית של העובדות, על-מנת שזו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות'" (ע"פ 5133/96 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ(3) 424, 432 מול א')". העדויות היחידות שהובאו בפני, אשר יש ביכולתן לסייע בקביעת אחריות הנאשם לקרות התאונה, הנן של הנאשם עצמו ושל פרץ, שנסע לצידו ברכב. יצוין, כי במהלך עדותו הראשית, עשה פרץ כל אשר ביכולתו על מנת להימנע ממתן תשובות ברורות וחד משמעיות באשר לעובדות האירוע ולא ברור לי מדוע לא ביקשה ב"כ המאשימה להכריז עליו כ"עד עוין" לתביעה ולחקרו בהתאם. הבוחן ערך עבודת בוחנות בשטח, אך לא מצא ממצאים כלשהם שיש בהם כדי לשפוך אור על האירוע, בין היתר, בשל העובדה כי תחנת הדלק התמלאה בקצף, בשל השריפה. עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית, נשאל הבוחן לגבי ממצאים שהיה ביכולתו לתעד, אך נמנע מלעשות כן - ראה עמודים 13-14 לפרוטוקול. התרשמתי כי אכן לא מיצה הבוחן את מלאכת איסוף הממצאים, כפי שניתן היה לצפות שיעשה. במסקנותיו ב- ת/5, קבע הבוחן כי אם אכן סטתה מונית לפני רכב הנאשם ובמרחק של כ-100 מטרים ממנו, כפי שמסר הנאשם ב- ת/2, שורות 17-18, הרי שהנאשם יכול היה לנקוט בשתי אפשרויות על מנת למנוע את התאונה - להמשיך ישר בנתיב הנסיעה ללא הפרעה או להוריד רגלו מדוושת התאוצה, להאט ולאפשר למונית להשתלב בנתיב. עם זאת, יש להדגיש כי עדותו זו של הנאשם נגבתה שלא תחת אזהרה, מבלי שהוסבר לו כי הוא חשוד באחריות לגרם התאונה ומבלי שהוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין טרם מסירת גרסתו. בנסיבות בהן מדובר בתאונת דרכים עצמית, כאשר עובדה זו הייתה ברורה לבוחן בהגיעו לזירת התאונה וטרם שגבה עדות הנאשם, לא ירדתי לסוף דעתו של הבוחן בבחירתו לגבות עדות שלא תחת אזהרה. בע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, קבעה כבוד השופטת בייניש: "ראוי להדגיש כי פגיעה בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בחקירה, אף בנסיבות שבהן אין היא מובילה לפסילת קבילותה של ההודאה, עשויה לפגום במשקלה הראייתי". ב- ת/3, עת נחקר תחת אזהרה בחשד לגרם התאונה, חזר בו הנאשם מקביעתו באשר למרחק בו הייתה המונית עת שסטתה לפניו וטען כי אינו יכול להעריך מרחקים - ראה שורות 10-11. הבוחן בחקירתו הנגדית נשאל מדוע לא עימת את הנאשם עם תשובתו הקודמת ולא ידע להשיב תשובה הגיונית לשאלה זו. כמו כן, נשאל הבוחן מה אמר פרץ בהודעתו, באשר למרחק בו היית המונית מרכב הנאשם עת שסטתה לנתיבו והשיב כי המרחק שרשם מפיו של פרץ, בשורה 18 ל- ת/9 הוא 200 מטרים - ראה עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 14-15. בנוסף, העיד הבוחן כי אם היה נאמר לו כי המונית סטתה לפני רכב הנאשם, ממרחק של 20 מטרים בלבד, ייתכן והיה ממליץ לסגור את התיק ולא להעמיד את הנאשם לדין - ראה עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 6-7. במהלך עדותו בבית המשפט, סתר פרץ חד משמעית את הטענה לפיה אמר לבוחן כי המונית הייתה במרחק של 200 מטרים מרכב הנאשם עת סטתה לעברם - ראה עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 29-30 ועמוד 23 לפרוטוקול, שורות 5-6. העד סירב לקרוא את מה שנרשם מפיו בהודעתו וכאמור לעיל, נהג בעוינות רבה במהלך חקירתו הראשית. מעיון ב- ת/9, שורה 18 שבנדון, מתעורר ספק ממשי באשר לטענת הבוחן כי רשם מפי פרץ "200 מטר" ונראה כי בפועל נרשם "כ-20 מטר". בעדותו בבית המשפט, טען הנאשם עצמו כי המונית הייתה במרחק של 50-100 מטרים מרכבו בעת שסטתה לנתיבו, אך באותה נשימה הוסיף כי אינו יודע להעריך מרחקים - ראה עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 9-12. בעדותו בבית המשפט, מסר פרץ, בסתירה לאמור ב- ת/9, כי המונית הייתה במרחק של 50-100 מטרים לפני רכב הנאשם, עת סטתה לנתיבו - ראה עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 28-29. פרץ העיד בבית המשפט כי "כ- 20 מטרים", אליהם התייחס ב- ת/9, יכולים להיות פחות מ- 20 מטרים או יותר מ- 20 מטרים - ראה עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 2-3. גרסת הנאשם לפיה מונית סטתה לנתיב נסיעתו, לא נסתרה על ידי ראיות המאשימה. עם זאת, יש לקבוע אם תגובת הנאשם לסטיית המונית, בנסיבות המקרה, הייתה תגובה של נהג סביר והאם ננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים, אך בכל זאת, לא נמנעה תאונת הדרכים. בע"פ 71306/01 מדינת ישראל נ' לניאדו, אליו התייחסה ב"כ המאשימה בסיכומיה , התייחס כבוד הש' המר, לע"א 732/77 גבריאל יוסף ואח' נ' עירית אדלר, שם אמר כבוד הש' ברק:   "אין בידי לקבל קו טיעון זה אשר משמעותו היא כי פעולה אינסטינקטיבית הנעשית בתוך תנאי דוחק לעולם אינה עשויה להיחשב כפעולה רשלנית. לצורך עוולת הרשלנות כל פעולה של נהג - כמו כל פעולה של יוצר סיכון אחר - נמדדת על פי אמת המידה של האדם הסביר. השאלה היא תמיד האם נקט הנהג באמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט בנסיבות המקרה. כיון שהרשלנות היא תמיד פונקציה של הנסיבות, הרי מידת הזהירות לוקחת בחשבון, כאחד מהגורמים הרלוונטיים, את תנאי הדוחק בהם פעל הנהג. לא הרי רמת הזהירות הנדרשת מנהג הנתון בתנאי דוחק, שלא הוא גרמם, כהרי רמת הזהירות הנדרשת מנהג שזמנו בידו לקבוע באופן מחושב את דרכי התנהגותו. אך גם בתנאי דוחק חייב נהג לפעול באותו אופן שבו נהג סביר היה פועל במקומו. אינסטינקטיביות התגובה מעידה על העדר מחשבה, אך אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על סבירות ההתנהגות. יש ותגובה אינסטינקטיבית היא סבירה בנסיבות המקרה, ויש ותגובה אינסטינקטיבית אינה סבירה בנסיבות המקרה".   עוד הוסיף כבוד הש' המר: "אבל נכון הוא, שבמבחן סבירות הפעולה יילקחו בחשבון תנאי הדוחק, אליהם נקלעו דבוש ורומנו. כך נאמר גם בע"פ 482/83 שהוזכר לעיל (מפי השופט בייסקי): "במצב דברים כזה, בשעת דחק של מילכוד, אין מדקדקים עם נהג, שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה, גם כאשר המעשה שעשה, בכורח הנסיבות ובהחלטה רגעית, לא היה בו למנוע את התאונה, שהבסיס שלה הונח על ידי המזיק הראשון".   בע"א 732/77 שצוטט לעיל, הדגיש בית המשפט את בחינתה של האלטרנטיבה, להתנהגות הרשלנית של הנהג, שהתבטאה בסטייה ובעליה על אי התנועה: "אופי רשלני זה של התנהגות ניתן היה להסירו, אילו בנסיבות המקרה צפוי היה כי קו התנהגות אלטרנטיבי עשוי היה להביא לתוצאה דומה או אף חמורה יותר".   סבורני, כי הוכחתה של העדר אלטרנטיבה, או כי כל אלטרנטיבה אחרת הייתה עלולה להביא לתוצאה דומה או חמורה יותר - מוטלת על מי שסטה מנתיבו". הנאשם ופרץ העידו כי הנאשם בלם וסטה, בתגובה לסטיית המונית לנתיב נסיעתו. עד תביעה מספר 3, תמך בגרסת הנאשם, לפיה בלם בלימת חירום עובר לתאונה, שכן העיד כי שמע חריקת בלמים ואז הבחין ברכב מתהפך - ראה עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 4-5. לטענת הנאשם, שלא נסתרה על ידי המאשימה, הוא לא יכול היה לפעול בדרך אחרת, בשל הסטייה הפתאומית של המונית לנתיב נסיעתו ותנאי השטח. המאשימה לא השכילה להציג בפני אלטרנטיבה אחרת, בה יכול היה לבחור הנאשם ויכלה למנוע את התאונה, שכן הבוחן נמנע מלתעד בתמונות את כיוון נסיעת הנאשם, עובר לתאונה ותנאי הדרך במקום המשוער בו סטתה המונית לפני רכב הנאשם. בנסיבות אלה, לא אוכל לקבוע, כפי שטענה ב"כ המאשימה, כי הנאשם יכול היה לסטות לעבר שול ימין ולהימנע מלהיכנס לתוך תחנת הדלק. משלא הוצגה בפני אלטרנטיבה סבירה יותר, כאמור, לא נותר לי אלא לקבוע כי הנאשם פעל כדין בנסיבות המקרה. לאור כל האמור לעיל והספק שהעלה הנאשם בדבר אחריותו לגרם התאונה, הנני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, לא הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מזכה את הנאשם מאחריות לגרם תאונת הדרכים המיוחסת לו בכתב האישום. עדותדיון