התובעים קנו אצל הנתבעת חבילת נופש בבודרום שבטורקיה. לפי גירסתם, כללה החבילה ארוח במלון של חמישה כוכבים על בסיס חצי פנסיון. בהגיעם למקום הם טענו, שהזמינו מקום בטיסה סדירה אך טסו בטיסת שכר שאחרה לצאת. במיוחד טענו, שבהגיעם לבודרום קיבלו מלון ברמה נמוכה ביותר שבין היתר לא היו בו מים זורמים, וכן לא היה חשמל. עוד היו בפיהם טענות קשות על רמתו של בית המלון, כפי שפרטו בכתב התביעה. לטענתם, ניסו להקים קשר עם נציגי הנתבעת ועובדת שלה הבטיחה להם למחרת להחליף את המלון, אולם לא יצא מכך דבר. הנתבעת לא הצליחה לזמן לדיון את הפקידה שעסקה בעניינם משום שהיא כבר אינה עובדת אצלה ועילת התביעה היא מלפני שלוש שנים. דין תביעה זו להדחות משום, שביהמ"ש בדיעה שהתובעים לא הוכיחו את מה שהם טוענים שהובטח להם. בשום מקום בשובר הנסיעה אין מדובר במלון של חמישה כוכבים ומכל מקום אדם הנוסע לבית מלון בחו"ל חייב להתעניין ברמת המלון לא על פי מספר כוכביו בלבד אלא גם לפי מיקומם הגאוגרפי. מן המפורסמות שבאלף השלישי אינן טעונות ראיה, שחמישה כוכבים במרוקו, בירדן, או בשוויץ, אין דינם כחמישה כוכבים בטורקיה או במדינות אחדות נוספות. כל מדינה וכוכביה. כאמור, אין בשובר הנסיעה שהתובעים מסתמכים עליו דבר וחצי דבר לגבי רמת המלון שהזמינו. כמו כן, דוחה ביהמ"ש את טענתם כאילו היה בסיס למחשבתם שהם טסים בטיסה סדירה ובפועל טסו בטיסת שכר. בכל הכבוד, מי שאינו יודע בימינו את ההבדל בין השתים עלול למצוא את עצמו במצב בלתי צפוי. מעבר לכך מציין ביהמ"ש, שגם בטיסות סדירות יתכנו איחורים של שעות ואף ימים וחברות התעופה הסדירות מבטחות את עצמן מראש מפני תביעות של נוסעים שלא טסו במועד שציפו לטוס בו. בסיכום האמור לעיל, ובהעדר ראיה בכתב או בעל פה לגבי מה שהובטח לתובעים כאשר נרשמו לטיסה, התביעה תדחה. לו הזדרזו ותבעו את תביעתם עם שובם ארצה מאותו מסע לבודרום אולי היו יכולים לזמן לעדות את הפקידה שהזמינה להם את הטיול ואולי היה עולה בידיהם לשכנע את ביהמ"ש בצדקת תביעתם. בנסיבות הענין ,לא יהיה צו להוצאות. ההחלטה למחוק את ההודעה לצד ג' - בית המשפט מחליט למחוק את ההודעה לצד ג', שהנתבעת שלחה עם הגשת כתב ההגנה שלה. בית המשפט פועל בעניין זה על פי לשונו המפורשת של סעיף 60 לחוק בתי המשפט {נוסח משולב}, התשמ"ד-1984 (להלן החוק). השאלה אם לאפשר הגשת תביעה שכנגד או לשלוח הודעה לצד ג' בבית המשפט לתביעות קטנות על ידי נתבע שאינו יחיד התעוררה מדי פעם בערכאות נמוכות. כידוע, בית המשפט לתביעות קטנות דן אך ורק בתביעות של יחיד. הנושא לא הוכרע עד כה בערכאה העליונה המחייבת. בית-משפט זה סבור, כי הודעת צד ג', כמוה כתביעה-שכנגד, תביעה היא לכל דבר ועניין, משלמים בעבורה אגרה, מגישים כלפיה כתב הגנה וכיוצא באלה הליכים. תכלית החקיקה הסיבה לכך, שבבית משפט לתביעות קטנות מדבר המחוקק בתביעת יחיד, מקורה בתכלית הקמתו של בית משפט זה. בפרשנות החוק יש לחפש את תכליתו על-פי פשט לשונו, לפני שנעזרים בהיסטוריה החקיקתית שלו וגם זאת יש לעשות בזהירות. הרעיון לאפשר ליחיד להתדיין כתובע בבית המשפט לתביעות קטנות מצא את ביטויו בהצעת החוק הנדון (ה"ח 1174, 1975. 17.4, בעמ' 208), שם נאמר, בין השאר: "לרשות החברות עומד, בדרך כלל, צוות עובדים הכולל משפטנים המיצגים אותן בתביעות וכנגדן עומד האזרח לבדו, חסר אונים. משום כך מוצע שלא יהיה תובע בבית משפט לתביעות קטנות אלא יחיד. לא כן הנתבע שיכול שיהיה תאגיד, ושניהם ללא ייצוג של עורך-דין או שלוח אחר, אלא ברשות בית-המשפט לאחר שראה טעם מיוחד לדבר". לא זו אף זו: הצעת החוק וסימן ה' בחוק אכן העמידו את התובע במצב משפטי שונה משל הנתבע. התובע אינו רשאי לפצל את תביעתו והמחיר שעליו לשלם בגין כך מתבטא בממון: אם הוא מצמצם את תביעתו לסכום שבית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בו (כיום הסכום הוא 16,700 ש"ח), אין הוא רשאי עוד לתבוע בגין אותה עילה דבר וחצי דבר. כלומר, הוא זוכה במהירות הדיון, בהסרת מחסומים של דיני ראיות וסדר דין (סעיף 62 לחוק) ובהליך המתנהל בלא עורכי דין. לעומת "הקלות" אלה מקל החוק גם עם הנתבע ומתיר לו גם מתיר לפצל את תביעתו, להגיש תביעה-שכנגד בסכום שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, אולם לתבוע את יתרת הסכום בבית משפט אחר (סעיף 61 (2) לחוק). הוראות חוק אחרות ברם בשנים האחרונות נמצאו נתבעים שהם תאגידים או אף המדינה, המתחכמים להוראות ברורות וחד-משמעיות אלה שבחקיקה הראשית והם מגישים תביעות-שכנגד ושולחים הודעות לצד ג' תוך התעלמות מן המונח "יחיד" שבסעיף 60 לחוק. ההבחנה בין יחיד למי שאינו יחיד, מבחינה משפטית, ברורה היא ומופיעה בדברי חקיקה לא מעטים. כל אימת שהמחוקק מבקש להתייחס ליחיד ולתאגיד כאילו חד הם, הוא אומר זאת במפורש (ראו למשל סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). כשהוא מבדיל ביניהם, הוא מבדיל היטב (ראו, למשל, סעיף 34 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; פרק ב' בחוק הערבות, התשכ"ז-1967; סעיף 79 בחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ואף בסעיף 1 לפקודת רישום שמות עסק, 1935: "יחיד - אדם טבעי ואינו כולל איגוד"). כנגד הטוענים, כי כתב-הגנה והודעה לצד ג' הם הליכי הגנה ולכן אין האמור לעיל עומד במבחן, ייאמר כי טענה זו מתעלמת כליל מהגיונם של דברים ובעיקר מן הרעיון של הקמת בית המשפט לתביעות קטנות. ברם, לא ב"הגיון" בלבד מדובר אלא גם בפשוטם של דברים, כפי שהם באים לביטוי בתקנות רבות בעניין סדר הדין האזרחי. מה נאמר בתקנות בכל הכבוד, לדעת בית משפט זה מובן מאליו, שתביעה-שכנגד והודעה לצד ג', תובענה הן, במובנן לפי ההגדרה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). כל אימת שמגיש אדם תביעה, נדרש הנתבע להגיש כתב הגנה והוא הדין לגבי מקבלי הודעת צד ג'. פשיטא, שמי שמגיש כתב הגנה, אינו מגיש אותו כלפי איזו שהיא "תובענה" תיאורטית אלא נגד תביעה. נושא התביעה-שכנגד מוסדר בסימן ב' לפרק ו' ולתקנות. כלפי כתב תביעה-שכנגד על התובע להגיש כתב תשובה שכנגד (תקנה 62). כתב תביעה יש להגיש לפי טופס 1 בבית משפט שיש בו מערכת ממוכנת (תקנה 7א (ב) לתקנות) ובבית המשפט לתביעות קטנות יש להגישו לפי טופס 1, כאמור בתקנה 3 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976. אין בתקנות טופס להגשת כתב הגנה אך החובה להגישו נובעת, בין השאר, מנוסח האמור בטופס ההזמנה לדין (טופס 2). לעומת זאת לפי תקנות השיפוט המיוחדות בדבר שיפוט בתביעות קטנות, יש טופס לכתב הגנה (טופס 3). גם לגבי תביעה-שכנגד אין בנמצא טופס, לא בתקנות ולא בתקנות בדבר תביעות קטנות. במצב עניינים זה, כיצד על תובע-שכנגד לפעול, איפוא? לפי האמור בתקנה 8 לתקנות: "תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין זה תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט". הוא הדין לגבי הודעה לצד ג', שלגבי נוסחה וצורתה אכן יש גם יש טופס (מספר 18) לפי התקנות ובו נאמר באופן המפורש ביותר, שעל מקבל ההודעה לצד ג' להגיש כתב הגנה אם ברצונו לחלוק על תביעת התובע או על תביעת שולח הודעת צד ג'. חשיבות הגשתו של כתב הגנה מוצאת את ביטויה בהוראה בתקנה 10 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976: "נתבע שנדרש להגיש כתב הגנה ולא הגישו תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט פסק-דין על יסוד כתב התביעה בלבד;..." הנה ראינו, כי גם בתקנה זו מדובר בפסק-דין "על יסוד כתב התביעה" ובענייננו "כתב התביעה" יכול להיות התביעה-שכנגד. ואם מדובר במקרה, שבו שלח נתבע הודעה לצד ג' והוא לא התגונן? שוב יוכל בית המשפט לתת פסק דין נגד אותו צד ג' אם לא התגונן (תקנה 223 לתקנות). וכי יש צורך בראייה נוספת לכך, שתביעה-שכנגד והודעה לצד ג' - תביעה היא לכל דבר ועניין? פסיקת בית המשפט העליון והמחוזי בפסק-דין של בית המשפט העליון (ע"א 1628/92) גינזבורג נ. ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מ"ח (2) 372, 378 מול אות השוליים א') נאמר, כי "... בכפוף להוראות מיוחדות שבתקנות... דין הנתבע כתובע (כלפי הצד השלישי) ודין הצד השלישי כנתבע (כלפי הנתבע בתביעה הראשית). ההודעה לצד שלישי היא כתב התביעה של הנתבע (בתביעה הראשית) כנגד הצד השלישי, ועל כן - כדבר תקנה 220 לתקנות - הודעה לצד שלישי "תפרש את מהות התובענה של בעלי הדין נגד הצד השלישי ונימוקיה "והכל כדרך שהיה עושה אילו הגיש כתב תביעה"... (זוסמן, עמ' 602)... כך אף בהמשך ההליכים, כגון לעניין הגשת כתב הגנה בידי הצד השלישי (כאמור בתקנה 221) וכלשון זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 613: "ובדרך כלל מעמדו של הצד השלישי כלפי הנתבע, שנתן את ההודעה הוא כמעמד נתבע כלפי תובע". בית משפט זה ער לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' סגן הנשיא (כתארו אז, היום נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט אורי גורן, בבר"ע 1019/96 אגד נ' שוחט; לא פורסם). בכל הכבוד לאותה פסיקה, שאכן היא בבחינת מנחה את בית המשפט לתביעות קטנות, אין היא מחייבת. בית משפט זה בדעה, כי מדובר בפרשנות אחת מני רבות אפשריות ועל כן דרושה פסיקה של בית המשפט העליון, שתחייב את כל בתי המשפט לנהוג כמוה. כב' השופט גורן כתב הפסק הדין ההוא, כי "ניתן לפרש את החוק בדרך שפירשתי לעיל [שניתן להגיש תביעה שכנגד ולשלוח הודעת צד ג' בבית המשפט לתביעות קטנות גם על ידי מי שאינו "יחיד"), אך מסכים אני כי יתכן שגם פרשנות לשונית המגבילה תביעה שכנגד לנתבע שהוא 'יחיד' יכולה היתה להיות נסבלת" (פיסקה 5.א. לפסק הדין). בהמשך פסק דינו המפורט של השופט גורן הוא מנה את השיקולים שהביאו אותו לפסוק כפי שפסק. בית משפט זה סבור, בכל הכבוד, כי מדובר בשיקולים תועלתיים מובהקים. הוא גם מודה שהליך בדרך זו עלול להביא לבקשות ייצוג של תאגידים, שבתי משפט יתקשו לסרב להן, דבר שייצור א-סימטריה בהליכים. בית המשפט ער לכך, שיש מי שאימץ את גישתו של כב' השופט גורן (ראו, למשל, ת"א [באר-שבע] 1344/99, הסתור אלטיב בע"מ נ. מורביה ניסים ו-4 אח', תק-שלום 2000(1), 644, מפי כב' השופט אליעז. פסק הדין ניתן ב-23.3.2000). בית המשפט מבקש להעיר עוד, כי מעמדו המיוחד של בית המשפט לתביעות קטנות ככזה הודגש היטב בבית המשפט העליון, שאמר, בין היתר, כי "...מדובר בבית-משפט שלום אשר שר המשפטים הסמיכו לשבת כבית-משפט לתביעות קטנות (סעיף 59 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). אין המדובר בבית-משפט שלום מהסוג הרגיל. זוהי מחלקה בפני עצמה, בעלת תפקיד וסמכויות מוגדרים, הפועלת על-פי סדרי דין משלה, והיא בעלת צביון ייחודי, שונה משל בתי-משפט השלום הרגילים, ואפשר שיהיו לה כללי דיון עצמאיים, שונים מהכללים המחייבים בבתי-משפט השלום הרגילים (ע"א 292/93 סרבוז נ. אופק בע"מ, פ"ד מח, 3, 177). מסקנה ושוב בכל הכבוד הראוי, בית משפט זה סבור, כי התרה כמעט גורפת של הענות לבקשת תאגידים בנושא האמור ישים לאל את כוונת המחוקק, שבמקורה היתה כמבואר בדברי ההסבר לחוק, שהובאו בראשיתה של החלטה זו. סיכומו של דבר: סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות מוסדרת בחקיקה ראשית, קרי: סעיף 60 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אין להתגבר על מקרא מפורש זה שבחוק על-ידי פירוש תקנה, שכל-כולו אינו אלא למען נוחות המתדיינים. בית מלוןפיצוייםבתי מלון (תביעות)חשמל