בפניי תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת מס' 1 איילון חב' לביטוח בע"מ, וכנגד נתבעת מס' 2 אמינות אלקטרוניקה בע"מ, לתשלום נזקים שאירעו לתובע בגין פריצה שארעה בביתו. הסכום הנתבע הינו הסכום המירבי שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות כאשר בתביעה נכתב סכום גבוה יותר, אך התובע ציין בפני כי הוא עותר לתשלום תקרת הפיצוי שבסמכותו של בית משפט זה. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 18/03/04, אירעה פריצה לדירת התובע כאשר מדובר בדירה המשמשת כבית מגורים ואשר בה גם מצוי משרדו של התובע המשמש לצורכי עבודתו כעורך דין. הנתבעת מס' 1 הינה חברה לביטוח אשר ביטחה את התובעת בהתאם לפוליסה אשר צורפה כנספח א' לכתב התביעה (להלן: "הפוליסה"). הנתבעת 2 הינה חברה אשר התובע התקשר עמה בהסכם להתקנת אזעקה ומתן שירותי מוקד וסיור ל- 3 שנים בחודש מאי 1999 (ראה נספחים א1 וא2 לכתב ההגנה של נתבעת מס' 2). אין חולק כי הפוליסה מכסה בין היתר סיכון הנובע מפריצה. ביחס לסיכונים אלו נאמר בדף 2 לרשימה המהווה חלק בלתי נפרד לפוליסה אשר צורפה ע"י התובע לכתב התביעה, תחת הכותרת חובת אמצעי מיגון - התניית הכיסוי הביטוחי, כי תנאי מוקדם לקיום חבות המבטח ולתשלום תגמולי הביטוח לפי הפוליסה הינו כי יתקיימו הגנות מסוימות בדירה ובכלל זה גם ההגנה שפורטה לעיל ביחס למערכת האזעקה. בעניין זה קובעת הפוליסה כי: "מוסכם ומוצהר בזה כי בנוסף להגנות הקיימות אחריות החברה בגין סיכוני פריצה מותנית בהגנות כמפורט להלן: מערכת אזעקה הכוללת גלאי אנטי-מאסק בסמוך לציוד הקולנוע, מחוברת למוקד שמירה, מחוברת קוית ואלחוטית ובמקביל לטלפון סלולארי של המבוטח". אין גם מחלוקת כי התובע התקשר החל משנת 1999 עם הנתבעת מס' 2 בהסכם לפיו הותקנה בביתו מערכת אזעקה כאמור. כן סיפקה לו הנתבעת יחד עם התקנת האזעקה שירותי מוקד משולב (אלחוטי וקוי) - (ראה נספח א(1) האמור. התשלום הוסדר ל- 3 שנים, היינו עד לחודש מאי 2002. אין מחלוקת אפוא, כי בשנת 2004 המועד בו אירעה הפריצה לא שילם התובע לנתבעת 2 כל תשלום או דמי מנוי עוד מחודש מאי 2002 ולא היה זכאי לקבלת שירותים ממנה. אף התובע אינו חולק כפי שנאמר בסעיף 10 לכתב תביעתו, כי שירותי המוקד הופסקו ע"י הנתבעת 2. הנתבעת מס' 1 לא נענתה לדרישתו של התובע לתשלום הנזקים שאירעו לו כתוצאה מן הפריצה ומכאן התביעה שבפני. טענות התובע טענות התובע בתמצית הינן: הנתבעת 1 לא פיצתה אותו על הנזק שנגרם לו כתוצאה מן הפריצה כאשר היה עליה לפצותו. יש לדחות נסיונה להתנער מחובתה לשלם לו עבור הנזק האמור בשל טענתה כי לא קוימה תנית המיגון בשל העדר חיבור למוקד. לדברי התובע לאחר ששילם לנתבעת 1 את כספי הפרמיה במשך שנים, פרשנות כאילו תשלום זה הינו לריק הינה פרשנות בלתי סבירה. לטענתו הוא יצא ידי חובתו ביחס לחובת המיגון, בכך שמערכת האזעקה היתה מחוברת למוקד ולטלפון הסלולארי שלו עובר לאירוע הפריצה. לטענתו למרות שלא שילם דמי מנוי לנתבעת 2, הייתה מתקבלת קריאה במוקד מן האזעקה בכל מקרה, אם כי זו לא היתה מטופלת בשל אי תשלום דמי המנוי על ידו. עוד טען התובע כי על הנתבעת 1 והנתבעת 2 מוטלת היתה האחריות לוודא קיומה של תנית המיגון- חיבור למוקד השמירה, וליידע אותו על סיום ההתקשרות בתום 3 השנים. טענות הנתבעות מנגד טענה הנתבעת 1, כי התובע לא עמד בתנאי המיגון להם נדרש על פי פוליסת הביטוח. כאמור אין מחלוקת כי בפוליסה קיימת דרישה לתניית מיגון כפי שפורט לעיל. לטענת הנתבעת 1 מערכת האזעקה היתה מחוברת רק באופן קווי ואך ורק לטלפון הסלולרי של התובע ולא למוקד השמירה כנדרש. לאור האמור ומאחר לא קויים תנאי המיגון שהוא תנאי מוקדם לתשלום תגמולי ביטוח - התובע אינו זכאי לפיצוי. עוד טענה הנתבעת 1, כי פוליסת הביטוח הוצאה עבור דירת מגורים בלבד, כאשר בביתו של התובע הוא מקיים גם משרד המשמש לו לעיסוקו כעו"ד. לפיכך התובע לא מסר מידע מלא כנדרש, ובכך הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. על כן רשאית הנתבעת לטענתה לעשות שימוש בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). לטענת הנתבעת גם אם במועד עריכת הפוליסה עדיין שימשה הדירה למגורים בלבד, היה על התובע לעדכן את הנתבעת בכל שינוי כאמור. הנתבעת 2 טענה כי הסכם ההתקשרות בינה לבין התובע היה ל- 3 שנים בלבד, וכי מעבר לאמור לא היה לתובע שום מגע עמה. הנתבעת טענה כי היא לא התחייבה מעולם למסור לתובע או לנתבעת 1 הודעה לפני מועד פקיעת שירותי המוקד, וכי בעניין זה אין לתובע להלין אלא על עצמו. הנתבעת 2 טענה עוד כי ברור שהתובע אינו יכול לצפות שלא ישלם לה במשך מספר שנים והיא תמשיך לספק לו את השירות. עוד טענה הנתבעת 2 כי בשל אי תשלום דמי המנוי התובע לא היה מחובר למוקד עובר למועד הפריצה. יוער כי טענת הנתבעת 2 בענין זה יש בה כמובן כדי להשליך לא רק לגבי מערכת היחסים עימה אלא אף לגבי שאלת קיום תניית המיגון פוליסה גם כלפי הנתבעת 1. הנתבעת הדגישה כי אין כל יחסים חוזיים או הסכמיים בינה לבין הנתבעת 1 . דיון בטענות הצדדים: הכלל הוא כי על המבוטח התובע תגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש רובץ הנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות עפ"י סייג מהסייגים, שנכללו בהתניות הפוליסה, הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס לגדרו של אותו סייג. את זאת עליו לעשות בדרך של הוכחה חיובית וממשית. (ראה: ע"א 1158/93 (ת"א) הסנה נ' שלוש, דינים מחוזי כ"ו (7) 521, והפסיקה המצוינת שם, ע"א 1672/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ פד"י מג (4) 177, 184; ע"א 497/85 אשר אשל נ' לוידס פד"י מב (1) 89, 94); בענייננו על התרחשותו של מקרה הביטוח לא היתה למעשה מחלוקת בין הצדדים והנתבעות לא חלקו על עצם קיום אירוע הפריצה. לעניין קיומו של הסייג, הרי נראה לי כי ביחס להעדר קיום תנאי מיגון כמפורט ברשימה שצורפה לפוליסה, הדין הוא עם הנתבעת מס' 1 והיא הצליחה להרים הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס לגדרו של אותו סיג. אין מחלוקת בין הצדדים כי ברשימה המהווה חלק בלתי נפרד מן הפוליסה נדרש כתנאי מוקדם לקיום חבות המבטח ולתשלום תגמולי הביטוח, כי תהא קיימת מערכת אזעקה מחוברת למוקד שמירה המחוברת למוקד קווית ואלחוטית ובמקביל לטלפון הסלולארי של המבוטח בענייננו - התובע. אין גם מחלוקת כי התובע, כי בעקבות פריצה בשנת 1999 התקשר התובע עם הנתבעת 2, התקין אזעקה אצלה וקיבל במסגרת זו גם 3 שנים של שירותי שמירה וחיבור האזעקה למוקד של הנתבעת 2 (ראה גם סעיף 2 לכתב התביעה). כאמור בסיום אותה תקופה לא שילם התובע דמי מנוי חודשיים לנתבעת מס' 2. בהתאם לנספח א1 וא2 לכתב ההגנה של נתבעת 2 הרי תקופת האחריות הינה ל- 36 חודש ולאחר 3 שנים הלקוח ישלם חודש בחודשו עבור שירותי מוקד וסיור. מכאן כפי שצוין גם בחוות דעתו של מר פלד, האזעקה בביתו של התובע לא היתה מחוברת למוקד נספח א1 בעמוד הראשון ונספח א2 אלא רק מחוברת קוית לטלפון הסלולרי של התובע. התובע טען בכתב תביעתו וגם בפניי, למרות האמור ולמרות שאין מחלוקת כי לא שילם דמי מנוי לאחר מאי 2002, כי לטענתו מערכת האזעקה היתה מחוברת למוקד וכך גם נאמר ע"י טכנאי מטעם נתבעת 1. בעניין זה העידה הנתבעת 1 את מר פלד, אשר הוא שערך את הבדיקה בבית התובע וכתב את חוות-דעת שצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה. בחוות הדעת נאמר כי בבדיקה שערך עם חברת המוקד לא נמצא לקוח בשמו של המבוטח - התובע, וכי בבדיקה פיזית של כרטיס הבקרה נמצא כי האזעקה אינה מתוכנתת כלל לחייג לחברת מוקד כלשהו אלא הכרטיס תוכנת לחייג לטלפון של התובע בלבד. עוד ציין כי המערכת אינה מחוברת לחברת המוקד וכי לא נמצא חיבור חיצוני ו/או יחידה קצה לחברת המוקד (ראה נספח ב' האמור בעמ' 4 ו- 5). גם בפניי ציין העד בבירור בעדותו כי בהתייחס לטענת התובע שמערכת האזעקה מחוברת ומתוכנתת למוקד - אין זה נכון וכי המערכת מתוכנתת רק לחיוג טלפוני לפלאפון של התובע. (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה אחרונה ועמ' 6 למעלה). העד עמד על דעתו גם בחקירה נגדית. לאור האמור, טענת התובע בכתב התביעה עליה חזר אף בדיון בפני כי המערכת היתה מחוברת למוקד במובן זה שלדבריו הייתה מתקבלת קריאה במוקד אך זו רק לא הייתה מטופלת כיוון שלא שולמו דמי המנוי על ידו, עומדת בניגוד לדברי העד, אשר בדק את מערכת האזעקה כתב חוו"ד בענין זה ואף העיד בפניי כאמור. מעבר לאמור, טענת התובע בעניין זה לא הובאה לה תימוכין בראיות, ואף לא הונחה בפניי כל חוו"ד מקצועית נוגדת לעדות מר פלד. על כן מכל הטעמים האמורים אין לי אלא לדחותה. אציין עוד כי התובע טען בכתב התביעה כי בעניין זה גם אליבא דגירסת נתבעת 2 עצמה גם כיום האזעקה מחוברת למוקד וכאשר האזעקה מופעלת היא מתקשרת למוקד. לא ברור על מה מבוססת טענה זו כאשר הנתבעת 2 בכתב הגנתה ציינה כי שירותי המוקד הופסקו עוד בשנת 2002. לאור האמור ברי כי מערכת האזעקה נותקה מן המוקד בשל העובדה שהתובע לא שילם דמי מנוי לנתבעת החל מחודש מאי 2002. על כן כפי שהעיד גם מר פלד והדבר גם עולה בקנה אחד עם השכל הישר, במועד הפריצה בשנת 2004 האזעקה לא היתה מחוברת לא קוית ולא אלחוטית למוקד- שהרי דמי מנוי אין. עוד יוער כי בכל מקרה, גם לשיטתו של התובע, הרי אף אם היתה מתקבלת קריאה אצל הנתבעת 2, זו לא היתה היא מטופלת על ידה. לפיכך אין לענין זה כל משמעות אופרטיבית זולת דחיית טענתו. מוסיף התובע וטוען כי בכל מקרה צריכות הנתבעות לפצותו כיוון שהן אחראיות לכך שלא חידש את המנוי בכך שלא ווידאו שההסכם בתוקף ולא שלחו לו הודעה מתאימה על סיום ההתקשרות. גם בעניין זה, אין בידי לקבל טענת התובע כי הנתבעת 1 או הנתבעת 2 אחראיות לנזק בשל העובדה שלא התריעו בפניו על סיום תקופת ההתקשרות עם הנתבעת מס' 2. באשר לנתבעת 1 הרי איני רואה מקום לקבל הטענה כי היה זה מתפקידה לעקוב אחר קיום תנאי המיגון אצל כל מבוטח ומבוטח בכל שלב ושלב, ולעקוב לאחר תום מועד התקשרות עם חברה המספקת שירותי מוקד אצל כל מבוטח ומבוטח. במקרה דנא בשלב הראשון בשנת 1999 - השלב בו הותקנה מערכת אזעקה בביתו של התובע, חוברה האזעקה למוקד של הנתבעת 2. היינו, הנתבעת 1 ידעה ווידאה כי תניית המיגון שנדרשה על ידה מקוימת. התובע לדבריו הציג את ההסכם שנערך ע"י הנתבעת 2 בפני הנתבעת 1, ומכאן שבאותו שלב היה מודע לכך שעליו לקיים תנאי המיגון האמור כתנאי לכיסוי הביטוח במקרה של פריצה והוא אכן קיימו. למרות האמור טוען התובע כי בנסיבות העניין ולאור סוג ההתקשרות עם הנתבעת 2 היה עליה ו/או על הנתבעת 1, לוודא את המשך ההתקשרות עם הנתבעת 2. הטלת חובה לפיה על המבטחת לוודא באשר לכל מבוטח ומבוטח על סיום התקופה שבה מקושר המבוטח עם המוקד ביחס לקיום שירותי מוקד, נראית לי בלתי מבוססת. אדרבא, עם יש מקום לשקול הטלת חובה כלשהיא, הרי שיש לעשות זאת כנגד מי שמשנה את תנאי ה"סטטוס קוו" היינו, על התובע היתה חובה להודיע על שינוי בביצוע תנאי ההסכם עימו.אשר על כן מצאתי לנכון לדחות אף טענתו זו של התובע. באשר לנתבעת 2 אשר עימה התקשר התובע בהסכם לקבלת שירותי מוקד ל- 3 שנים, הרי לא ברור על איזה בסיס מבוקש לחייבה בנזק שנגרם לתובע. התובע התקשר עם הנתבעת בהסכם לתקופה מסוימת אשר באה לכדי סיום. הנתבעת 2 לא היתה כלל צד להסכם בין התובע לבין נתבעת 1 ביחס לתנית המיגון של התובע וברי כי תנית המיגון לא נקבעה כלל על ידה.כל שהיתה הנתבעת 2 הוא גורם מבצע של תניה שאינה צד לה בהסכם נפרד עם התובע, הסכם שמהותו, תנאיו ותקופתו מוגדרים בנפרד ואינם חלק מהסכם שבין התובע לנתבעת 1. טענת התובע כי היה סיכום מול נתבעת 2 כי עליה להתריע בפניו לפני מועד פקיעת שירותי המוקד, לא הוכחה בראיות כלשהן ועל כן אין לי אלא לדחותה. יתרה מזאת, הנתבעת 2 הציגה חשבון אחרון אשר נשלח לתובע לפני תום מועד פקיעת שירותי המוקד ובו דרישה לתשלום מ-4/5/02 - 4/5/03. בחשבון זה ניתנה לתובע התראה והודעה על סיום המנוי ונאמר בו כי אי תשלומו יביא להפסקת שירותי המוקד וכי לא תישלח הודעה נוספת. עוד אציין כי בעניין זה העיד גם העד מטעם נתבעת 1 מר פלד כי לצורך ניתוק מערכת האזעקה שהיתה כאמור מחוברת בעבר למוקד הנתבעת 2, יש לפרק את היחידה האלחוטית מתוך הבית ולבטל את התכנות. מר פלד אף ציין בסעיף 5.2.2 לחוות דעתו כי לא מצא בבדיקתו בבית התובע חיבור חיצוני או יחידת קצה מחוברת לעבר המוקד, היינו האזעקה כיום איננה מחוברת למוקד. עניין זה יש בו כדי להשליך על טענת התובע כי לא ידע שמערכת האזעקה אינה מחוברת יותר למוקד. לאור האמור לא מצאתי יסוד בטענות אלו של התובע ואין לי כאמור אלא לדחותן. לאור כל האמור ולאור העובדה שהתובע חדל מלשלם כמעט במשך כשנתיים תמימות קודם לאירוע הפריצה את התשלום לנתבעת 2 עבור שירותי המוקד, אין בידי לקבל את טענת התובע כי הנתבעות הן אחראיות לנזק. גם אם בפועל הייתי מקבלת את הטענה כי התובע לא ידע על כך, הרי היה עליו לדעת כי ההתקשרות עם הנתבעת מס' 2 באה לכדי סיום, במובן זה שהתובע הוא שהיה צריך לוודא ולדאוג לכך כי יקיים את תניות הפוליסה ולדאוג לקבלת שירותי מוקד ולתשלום בעדם כנדרש. תנאי ההתקשרות עם הנתבעת 2 המצוינים בנספחים א1 וא2 היו בידיו והוא היה מודע לתקופה הנקובה בהם. דברים אלו מקבלים חיזוק בהודעה שנמסרה מטעמו לחברת הביטוח לאחר הפריצה (ראה נספח ו' לכתב תביעתו) בה אמר התובע כי "אני מחובר למוקד 'אמינות' במסגרת עסקה כוללת לתקופה של 3 שנים. איני זוכר מתי הותקנה המערכת...", היינו הוא זכר כי תקופת החיבור למוקד הינה ל- 3 שנים. כיוון שהאזעקה הותקנה אצל התובע בחודש מאי 1999 (נספח א1 הנ"ל) הרי 3 השנים חלפו עד לחודש מאי 2002. מכאן שחלפו כאמור כמעט שנתיים מפקיעת שירותי המוקד שסופקו ע"י הנתבעת 2 ועד מועד הפריצה. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי הדין עם הנתבעת 1 בטענתה שלא קוימה התניה האמורה אשר הינה תנאי לכיסוי הביטוח. באשר לטענת התובע (ראה סעיף 14 לכתב התביעה) כי בהתאם לפסיקה שהתייחסה לחוזי ביטוח, יש לפרש פוליסת ביטוח כנגד מנסחה ולטובת המבטח, הרי הכלל האמור אין בו כדי להשליך על התוצאה בעניין דנא. אכן כבר נפסק לא אחת כי: "כלל זה ידוע ומושרש בדיני הביטוח בארץ ובשיטות משפט אחרות והוא יפה לא רק בהקשר לחוזי ביטוח… (ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572). עוד נפסק כי: "כשם שיש לפרש פוליסת ביטוח נגד מנסחה,כך יש גם לפרש את תניות הפטור שבה נגדו" (ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 14; ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד לז(3) 589, 602-603; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר - פד"י מט ( 2 ) 749 ת.א. 12366/94 (שלום - י-ם). בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326 נקבע כי: "הכלל של פרשנות נגד הנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי... הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח (CONTRA PROFERENTEM), הוא כלל פרשנות משני, אשר בא לסייע בפרשנות חוזה, שעה שבכללי פרשנות מקובלים אין להביא לחקר הכוונה של הצדדים בחוזה או בתניה בו... (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 240; ראה גם ששון, דיני ביטוח, התשמ"ט, בעמ' 22)". ברי אפוא יש כי ראוי להשתמש בכלל זה מקום בו קיימת אי בהירות במסמך הינו רק במקרה של ספק בפרשנות הפוליסה (ששון, שם, בעמ' 21, 23-24; שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה בעמ' 315-321). בענייננו, אין מקום להשתמש בכלל הפרשנות המשני האמור שכן תנית המיגון ברשימה שצורפה לפוליסה נוסחה בבהירות ובאופן חד משמעי ולמעשה גם התובע אינו טוען כי לא הבין את משמעות תניות המיגון או את האופן בו הוא נדרש לבצעה. הראיה שכאשר נדרש התובע לבצע תניות המיגון ע"י הנתבעת 1 כאמור בשנת 1999, ביצעה ככתבה וכלשונה במשך 3 שנים. אין לנו עניין במקרה זה בקושי בפרשנות תניות המיגון, אלא בתנאי שקוים במשך 3 שנים ובהמשך חדל מלהתקיים בשל אי תשלום לנתבעת 2 עבור שירותיה. הבעיה במקרה דנא אפוא איננה בהבנת התניה או פרשנותה, אלא ביישום התניה ואופן ביצועה. הראיה, כי למרות שהתובע טען בפני חוקר חברת הביטוח כי האזעקה מחוברת לחב' אמינות ושימציא אישור על כך, הרי בפועל לא זו בלבד שלא המציא אישור אלא שמסתבר שתנית המיגון לא קוימה בשל אי תשלום כאמור. על כן הכלל לפיו פרשנות פוליסת הביטוח באה כנגד מנסחה אין מקום להחילו בעניינו ואין בו כדי להשפיע על הממצאים במקרה זה. משכך קבעתי, כי למעשה אכן לא קוימה תניית המיגון אשר הייתה תנאי לכיסוי הביטוחי ומכאן קיבלתי בעניין זה את טענת הנתבעת 1, אין צורך למעשה לדון בטענה השנייה שנטענה על ידי הנתבעת מס' 1 כטענה חלופית כי לא קיימת זיקה ביטוחית לאירוע הנדון מאחר ופוליסת הביטוח הינה לבית מגורים בלבד, ואילו בבית התובע קיים חדר ששימש אותו לצורך עיסוקו כעורך דין. למרות האמור ולמעלה מן הצורך ראיתי לנכון לציין, כי אין לקבל טענה זו ולו בשל העובדה שכוחה אינו עומד לבדה בשל עצמה. לענין זה אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת 1, כי התובע לא מילא אחר חובת הגילוי המוטלת עליו באופן המצדיק אי תחולת הכיסוי הביטוחי. אציין כי בשלב בו מילא התובע את השאלון אכן שימשה הדירה למגורים בלבד והשינוי חל רק מאוחר יותר. על מנת שתוכל הנתבעת לעשות שימוש בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח נדרש כי אי גילוי יעשה בכוונת מרמה ודבר זה לא הוכח כלל ועיקר בענייננו. ואולם כאמור אין צורך כמפורט לעיל לדון בטענה האמורה ומשקיבלתי טענתה הראשונית של הנתבעת 1, כי לא קוימה תניית המיגון כנדרש בפוליסה כאמור, הרי די בכך כדי לשלול זכאות התובע לקבלת תגמולי הביטוח. התובע טען לחלופין כי מבלי לוותר על כל טענה אחרת הרי על הנתבעת 1 להחזיר לו את כספי הפרמיה ששולמו על ידו מיום בקשתה לתוספת המיגון, היינו משנת 1999 שהרי לטענתה תנאים אלו לא קוימו ולא נוצרה חבות (סע' 16 לכתב התביעה). לא הובאה בפני כל ראיה כי החוזה-פוליסת הביטוח בוטלה בדיעבד משנת 1999 בחלקה ו/או מלואה ו/או לא נכנסה לתוקף בשל אי קיום תנית המיגון. העובדה כי לא קמה חבות באירוע מסוים, אין משמעותה ביטול מיניה וביה של החוזה. מכאן אין יסוד להורות על השבת מלוא הכספים ששולמו, אלא עוסקים אנו במצב בו בשל אי קיום תנאי מיגון מסוים שנדרש מן התובע אין כיסוי ביטוחי לסיכון מסוים בלבד - בענייננו סיכון פריצה. עם זאת ראיתי לנכון לקבל באופן חלקי את דרישתו החלופית של התובע להחזר חלק מדמי הביטוח ששולמו על ידו וזאת החל מחודש מאי 2002 מועד בו חדלה להתקיים תנית המיגון וזאת בין היתר על רקע הוראות סעיף 18(ג) (2) לחוק חוזה הביטוח אליו מפנה סעיף 21 לחוק זה. נראה לי כי מסקנה זו מתיישבת אף עם תום הלב הנדרש משני הצדדים בקיום תנאי חוזה ביניהם. לאור האמור הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 ומחייבת את הנתבעת 1 להחזיר לתובע את כספי דמי הביטוח ששילם לאחר השינוי היינו החל מחודש מאי 2002 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד בו שולמו ועד למועד ההחזר בפועל וזאת תוך 21 יום. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.ביטוח פריצה / גניבהפריצהעורך דין