התובע הגיש שתי תביעות אלו, האחת כנגד שירות בתי הסוהר, והשניה כנגד משטרת ישראל, לפיצויים על נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מאי כבוד זכויותיו כאסיר, ואי קיום צווי בית משפט. בכל תביעה תבע התובע פיצוי על סך 5000 ש"ח . מאחר והתובע בשתי התביעות אחד הוא, הרקע לתביעות- היות התובע אסיר בתקופה בה נגרמו ה"עוולות " כלפיו, והעובדה כי התביעות הופנו כלפי שני זרועות של המדינה , החלטתי לפסוק את הדין בשניהם יחדיו . בתביעה 2187/03 טוען התובע " בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי ת"א -יפו ע"ש 82/97 , ובניגוד לסמכויות שניתנות על פי חוק , נתן מנהל בית סוהר אשמורת הוראה להביא את התובע , לבדיקה פסיכיאטרית לפני הדיון שנקבע ליום 19/2/97 ולפני שהיה מיוצג ע"י עו"ד.. התובע הובא בפני פסיכיאטר, לבדיקה תוך שנאמר לו כי מדובר ברופא רגיל. התובע תובע פיצוי על סך 5000 ₪. בתביעה השניה יש בפי התובע שורה של טענות. א-    התובע הגיש נגד מדינת ישראל תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים ,בסיום הדיון הורה כב' השופט סובול, על החזרת האגרה בסך 194 ש"ח לתובע . האגרה לא הוחזרה .. סברתי תחילה כי התובע מבקש שאורה למדינה פעם נוספת להחזיר לו את האגרה, אלא שבטיעוניו בפני, הבהיר התובע כי לא לפסק דין נוסף הוא עותר, שכן יש בידו החלטה כזו , אלא לפיצוי על אי קיים ההחלטה להחזיר לו את האגרה . ב-     תביעה נוספת של התובע היא כי בית משפט הורה כי יש לבצע חיפוש נוסף אחר צילומי רנטגן שבוצעו לתובע ולא נמצאו . הנתבעת, משטרת ישראל, לא הודיעה לו על תוצאות החיפוש ואם בכלל נעשה חיפוש . שוב התובע אינו תובע פיצוי על אובדן צילומי רנטגן, שכנראה אין להם עוד כל ערך, אלא על עצם העובדה כי משטרת ישראל לא הודיעה לו אם ביצעה חיפוש אם לאו, ואם כן מה התוצאות.ובכך נגרמה לו עוגמת נפש ג-      תביעה שלישית יש בפיו של התובע , והיא כי הוא הגיש שתי תלונות ב96-97 ואולם גם בשב"ס וגם במשטרה לא נתנו לו את מספר הפ.א. שנפח בעקבות התלונות שלו , השופט נתן החלטה שצריך לתת לו את המספרים אך מעולם הוא לא קיבל דבר. התובע מודה כי אירוע אחד הוא קיבל את האינפורמציה לגביו שנה וחצי אחרי שהגיש את התלונה , והשני לא קביל כל הודעה . ד-     תביעה נוספת בפיו של התובע . שמשטרת ישראל לא סיפקה לו אוכל כשר למהדרין .הודה התובע כי בשהותו בין כותלי בית הסוהר אכן קיבל אוכל כשר , ואולם בהעברות בין בית הסוהר, ובתי המשפט , ב"פוסטה" ובהמתנה בבית המשפט , לא קיבל אוכל כשר למהדרין . הדבר חזר על עצמו כ= 20 פעמים . תגובתה של באת כוח הנתבעים , לטענותיו של התובע היתה כי כל האירועים עליהם מתלונן התובע אירעו למעשה לפני יותר משש וחצי שנים, השהיית התביעות והתלונות שלו במשך תקופה כה אורכה , גרמה לנתבעים היזק ראייתי, שכן אירועים מסוג אלה בהם מדבר התובע , ברוב המקרים אינם מתועדים וגם כשהם מתועדים הם נמצאים במסגרת סך עצום של חומר , ובלתי אפשרי כיום להתיחס אל טענותיו בפרוטרוט , ולמצוא את כל הרישומים לגבי כל תלונה ותלונה , אם בכלל נעשו רישומים כאלה . ממה שיש בפניה, כך טענה באת כוח הנתבעים, היא יכולה לענות לטענות התובע כדלקמן . באשר לתלונה בדבר בדיקה פסיכיאטרית, מפנה באת כוח הנתבעים לסעיפים 14 ו-15 לפקודת בתי הסוהר . סעיף 15 קובע לאמור " (ב) התעורר חשש שאסיר הוא חולה, רשאי ראש האגף הפסיכיאטרי להורות שהאסיר יועבר לאותו אגף כדי שייבדק בדיקה פסיכיאטרית לשם קביעה אם הוא חולה ". "חולה" על פי סעיף 15 (א) הוא " כמשמעותו בחוק טיפול בחולי נפש ". תלונתו של התובע הינה כי הבדיקה נעשתה בניגוד להחלטת כב' השופט בייזר מיון 22/1/97 " החלטה " בקשתו של העותר ( כי ייגזר עליו עונש מוות ח.י.) מצביעה לכאורה על מצב נפשי מעורער , ולדעתי יש מקום שהוא יבדק ע"י פסיכיאטר . אין אפשורת לתת הוראה לבדיקה כזו ללא נוכחות סניגור ולכן אני מחליט למנות לו עו"ד מטעם הסניגוריה ..." כאמור טרונייתו של התובע על כך שהוא הובא בפני הפסיכיאטר של שירות בתי הסוהר, ללא עורך דין ובניגוד להחלטת בית המשפט . טעות בידיו של התובע . בית המשפט קבע בהחלטה שלו כי במסגרת ההליך המשפטי המתנהל בפניו, אינו רשאי להפנות את התובע לבדיקה פסיכיאטרית, מבלי שיהיה מיוצג ע"י עו"ד . זאת כאמור במסגרת הליך משפטי שבפני בית המשפט . בין זה לבין סמכויות ראש האגף הפסיכיאטרי, על פי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, רב המרחק. סמכותו של ראש האגף, קבוע בסעיף 15 לפקודה ותנאיה ברורים. די בסברתו של ראש האגף כי האיש הוא חולה כמשמעותו בחוק טיפול בחולי נפש , כדי להורות על בדיקה, . אין הדבר קשור בהחלטה של בית משפט , או בנוכחותו של עורך דין . במהלך הדיון העלה התובע טענה חדשה , ולפיה מי שרשאי להורות על הבדיקה הינו ראש האגף ולא מנהל בית הסוהר. מעיון בהחלטה לבצע בדיקה פסיכיאטרית לתובע מתברר בעליל כי זו נעשתה בעקבות "המלצתו" של כב' השופט בייזר , שכן ההחלטה לבצע בדיקה נרשמה על פני החלטת כב' השופט בייזר . חתום על ההחלטה זאב דובג'ינזסקי, אך עיון בחותמת אינו מגלה מה תפקידו של מר דובג'ינסקי . אכן לא רק שיש סמיכות בין החלטת בית המשפט ובין ההוראה לבצע את הבדיקה, אלא שההחלטה לבצע את הבדיקה נעשתה בעקבות וכתוצאה מאותה החלטה , אך לא כביצוע של אותה החלטה . השאלה אם מי שהחליט על הבדיקה הינו מנהל האגף או מנהל בית הסוהר, לא התבררה דיה , אך אין צורך בכך . משני טעמים א-    לא נגרם לתובע כל נזק בר תביעה (בשים לב להוראות סעיף 4 לפקודת הנזיקין, וההכלות מפני בית המשפט העליון בענין) בגלל שמי שהורה על הבדיקה הוא מנהל בית הסוהר ולא ראש האגף ב-     התובע בעצמו אמר כי לאחר מספר דקות משבתו בפני הפסיכיאטר ,גילה כי מבצעים בו בדיקה פסיכיאטרית, ואז הוא הנגד לבדיקה, קם והלך. לפי כך אני קובע כי לא היתה כל הפרה של החלטת כב' השופט בייזר במקרה זה. באשר לנזק עליו תובע התובע פיצוי, מצאתי כי מי שהחליט בבית הסוהר לבצע לתובע בדיקה פסיכיאטרית נהג כדין בהתאם לסמכותו עלפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, שכן בקשתו של התובע כי בית המשפט יטיל עליו עונש מוות מהווה סיבה סבירה לסברתו של מנהל בית הסוהר או מנהל האגף הפסיכיאטרי כי יש מקום לבצע את הבדיקה וגם בית המשפט המחוזי התרשם כך . התובע אינו תובע פיצוי על ביצוע בדיקה בניגוד לרצונו , או בגין חדירה לפרטיות שלו שלא כדין ( נאמר כבר כי הבדיקה מבוססת על הוראת חוק המסמיכה את מנהל האגף לבצע את הבדיקה והשיקול שלו לבצעה היה סביר) (מה גם שהבדיקה לא בוצעה לדברי התובע ) אלא על עצם הטענה כי מי שהורה לבצע את הבדיקה הינו מנהל בית הסוהר ולא מנהל האגף. לא מצאתי כל ממש בטענתו של התובע כי בגין כך נגרם לו נזק בר פיצוי או תביעה כלשהו. אני דוחה אם כן את התביעה בתיק תביעה קטנה 2187/03 ובאשר ליתר טענותו של התובע . כללית , אני מקבל את גרסת ההגנה כי לאחר שיהוי כה רב, אין לדרוש מהנתבעים לשמור את כל המסמכים בדבר טענות קטנוניות כאלה של התובע . מתברר כי התובע עשה בהחזקתו בבית הסוהר לתקופה ( שלא התבררה לי, וגם אל התברר בגין אי אלו עבירות ) קרדום לחפור בו , הוא עצמו מודה שהגיש "רק" 14 תביעות נגד המדינה, שירות בתי הסוהר, המשטרה ועוד.וכדבריו התביעה הגדולה ( אני מניח בגין החזקה בבית הסוהר), היא בהכנה ועוד לא הוגשה. מדובר בתובע סדרתי, שמשחית זמן ואנרגיה על תביעות סרק , ומעסיק את מערכת בתי המשפט ואת המדינה על זרועותיה , זה זמן רב. אני מקבל את גרסת ההגנה כי בגין השיהוי בהגשת התביעות, קיים קושי רב, אם לא חוסר יכולת מוחלט לענות ענינית על תביעותיו של התובע ולהציג את המסכמים המתייחסים לכל טענה וטענה . לפיכך יש לנהוג לקולא כלפי טענות הנתבעים , ולא לדרוש מהם , להציג כל מסמך וכל רשומה וכל הערה, ביחס לכל אחת מתלונות התובע. באשר להחזרת האגרה . התובע אינו מבקש החלטה או פסק דין להחזיר לו את האגרה שעליה כבר קיימת החלטה של כב' השופט סובל, הוא מבקש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו בגין אי קיום ההחלטה . אכן על פי תקנות ההוצאה לפועל של פסקי דין כנגד המדינה, אין לפתוח תיק הוצאה לפועל רגיל כנגד המדינה ויש להעביר את פסק הדין לרשות המתאימה לתשלומו. אכן ניתן לצפות כי המדינה תנהג בהגינות, וביעילות, ותחזיר או תשלם לאזרח את הסכום שנפסק לטובתו. ויתכן כי הנתבעים לא נהגו כשורה כאשר השהו את העברת הסכום לתובע , ללא כל הסבר סביר . אך מאידך אין לתובע עילת תביעה כנגד המדינה בגין עוגמת נפש שנגרמה כתוצאה מאי החזרת האגרה בזמן . מדובר בסכום של 194 ש"ח אותו היתה הנתבעת חייבת להחזיר לתובע . אי החזרתו בזמן הינה מעשה שלא צריך לקרות מצד המדינה וזרועותיה. מתקין התקנות להוצאה לפועל של פסקי דין כנגד המדינה , רצה למנוע מצב בו יוטלו עיקולים והליכי הוצאה לפועל כנגד המדינה , אך מאידך יצא מתוך הנחה כי זרוע מזרועות השלטון שחוייבה בתשלום סכום כלשהו לאזרח , כי אכן סכום זה ישולם בזמן סביר . אני סבור כי אין עילה בנזיקין כנגד המדינה על אי החזרת האגרה, וסעדו של התובע היה בפניה לבית המשפט לענינים מנהליים,שהיה מורה לנתבעים לבצע את ההחלטה להחזיר את הסכום , ואולי היה מחייב את הנתבעים בהוצאותיו של התובע בגין ההליך תוך לקיחה בחשבון את אי הנוחות שנגמרה לתובע בגין אי תשלום החוב בזמן . אני דוחה את התביעה בסעיף זה . בשאלת צילומי הרנטגן . התובע לא הוכיח כל נזק בר פיצוי בסעיף זה . בתביעת פיצויים בגין רשלנות , יש להוכיח חמישה אלמנטים , א-    חובת זהירות ב-     הפרתה ג-      נזק ד-     הקשר הסיבתי בין הנזק ובין ההפרה ה-    גובה הנזק. התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו בסעיף זה ואני דוחה את התביעה באשר למספרי פ.א. בדבר שתי תלונות שהוגשו בשנת 96-97 התובע הודה במהלך הדיון כי בקשר לתלונה אחת הוא קיבל תשובה, ובקשר לתלונה השניה לא . שוב בגין מעבר הזמן הרב, אני מקבל את גרסת הנתבעים כי לא ניתן להשיב ענינית לטענותיו של התובע, אבל גם אם כך הדבר, הרי לא נגרם לתובע כל נזק בגין אי מסירת הידיעה . אם כי - אם הדבר נכון- הרי שיש כאן סטיה מנורמה סבירה של חובת מי שמקבל תלונה מאזרח למסור לו לבקשתו את מספר התיק בו מטופלת התלונה כדי שיעקוב אחר הדברים ולדעת באיזה שלב נמצא הטיפול בתלונה . אך כעובר 6.5 שנים להגשת תביעה על נזק שנגרם בגין אי קבלת ההודעה, הרי שמערב הזמן מנתק את הקשר הסיבתי בין ההימנעות של מי שהוא למסור לתובע את המידע, אם כך הם פני הדברים, ובין נזק כלשהוא שנגרם , אם נגרם, ואני סבור שלא נגרם. אני סבור שיש לפרש את השיהוי בהגשת התביעה ע"י התובע בסעיף זה כויתור מצדו על הזוכת שהיתה לו לקבל את מספרי ה פ..א. ושוב , אם כי תקופת ההתיישנות הפורמלית לא עברה , אך שיהוי במקרה זה דינו כדין התיישנות. ראה בענין זה את ע.א. 6805/99 , להלן תלונה רביעית בפיו של התובע היא כי לא סופק לו אוכל כשר בזמן העברתו מבית הסוהר לבתי המשפט , בהמתנה בבית המשפט ובחזרה . תשובתה של באת כוח הנתבעים היא , כי התובע למעשה אינו טוען כי לא קיבל אוכל כשר בכלל , אלא טוען כי הדבר נגרם בשלבי העברה . התובע אינו מצביע על תאריכים ספציפיים, ואין ביכולתה של הנתבעת לבדוק טענות אלו בגלל הזמן הרב שעבר , והשיהוי בהגשת התביעה ע"י התובע . שאלת השיהוי בהגשת התביעה והקשר בינה לבין מוסד ההתיישנות נדון לאחרונה בע.א. 6805/99 תלמוד תורה כללי- הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ( טרם פורסם ) , ובית המשפט מצא כי לעיתים תעלה טענת השהוי לכדי דרגת ההתיישנות , וגם אם התובע הגיש את תביעתו במסגרת שבע השנים הקבועות בחוק ההתיישנות עדין ידחה בית המשפט את התביעה בגלל התיישנות , בשלושה תנאים אותם מונה בית המשפט העליון בפסק הדין. אני סבור כי המקרה אשר לפני חובק בתוכו את כל האלמנטים , חוסר תום לב מצד התובע ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט , והתנהגות של התובע שניתן להבינה כוויתור על זכות התביעה. גם טענת השיהוי עומדת לו לתובע לרועץ . יש לציין כי תלונותיו של התובע נעות בין מעשיו של אדם הטוען לעצמו את הזכות לתקן את העולם, ואת הסובב אותו נוט לעל עצמו את התפקיד של המוכיח בשער, והמצפה כי כל המערכת בזמנים טרופים בהם עוברת המדינה מדי פעם, חייבת לעצור את כל פעילותה, כדי לשרת אותו .ובין מעשיו של אדם שהסבור כי נגרם לו עוול ע"י כליאתו, והחליט לנקום במערכת ע"י השת תביעות , באיחור רב, על כל דבר שהוא סבור כי לא היה " בסדר " מצד המערכת כלפיו יתכן כפי שאמרתי כי יש משום פגם בחלק ממעשים והימנעויות של הנתבעים על כל גופיהם, בטיפול בענינו של התובע , ואולם אלה הן זוטות דברים, המחווירים עד כדי היעלמות מול המציאות הקשה בה עובדת המערכת. המערכת חייבת לספק תשובות לבעיותיה הבוערות של האוכלוסיה, מבפנים ומבחוץ, ולראות את כל האוכלוסיה מול עיניה ולא את רצונותיו -גחמותיו של אסיר זה או אחר. לכך בדיוק יעד המחוקק את סעיף 4 לפקודת הנזיקין - "4- לא יראו כעוולה מעשה , שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת , ואדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך " הפסיקה התייחסה לסוגייה זו בשורה של פסקי דין , אשר סיכום ההלכה בהם הוא כי ישנם בחיים אירועים וסיכונים קטנים , שמהווים חלק מחיי השגרה של האדם, אשר אם כי נגרם בעטים נזקף אך לא כל נזק הוא בר תביעה ופיצוי, מכל הנימוקים הנ"ל לא מצאתי בתביעותיו של התובע כל ממש. התביעות נדחות. התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪. בית סוהר / כלאמשטרהאסירים