עניינה של תביעה זו היא החלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול, החל מיום 19.3.2010, את זכאותו של התובע לקצבה כנפגע עבודה בגין תאונת דרכים, מהטעם שהוברר למוסד כי התובע לא עמד בדרישות סעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), שכן לא היה רשום במוסד כמועסק עצמאי במועד התאונה. התובע הועסק כמאמן כושר בשני מקומות שונים: במועדון ה"קאנטרי קלאב" במעלה הדר כשכיר, ובקריית הממשלה ברמלה, כעצמאי. ביום 26.1.2003 הגיש התובע תביעה למוסד להכרה בפגיעה בעבודה, בגין תאונת דרכים שארעה לו ביום 21.4.2002, בדרכו לעבודה וברוכבו על אופנוע. במועד הפגיעה לא היה התובע רשום במוסד כעצמאי, אלא כשכיר בלבד. התובע נרשם כעצמאי במוסד ב- 18.08.2004, לאחר קרות התאונה. ביום 15.6.2003 הכיר המוסד בתובע כנפגע בעבודתו כשכיר והוא החל מקבל קצבה כנפגע עבודה. בהליך נפרד, תבע התובע את חברת המאגר הישראלי לביטוח, בה היה מבוטח בביטוח רכב מנועי. ביום 17.6.2007 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובע לחברת הביטוח. במסגרת הסכם הפשרה הצהיר התובע כי נפגע בדרכו לעבודה כעצמאי. משנתקבל המידע בפני המוסד, נבדק בשנית תיקו של התובע וביום 19.3.2010 נפסקה קצבתו של התובע, עד להשלמת הבירור המחודש בעניינו. בעקבות הבירור בוטלה הכרת המוסד בתובע כנפגע עבודה ביום 19.7.10, מאחר ולא עמד בדרישת סעיף 77 לחוק, ולא היה רשום במוסד כעצמאי במועד הפגיעה. לתובע נוצר חוב אצל המוסד בסך 614,147 ₪ בגין הקצבאות ששולמו לו, ובסך 8,677 ₪ בגין דמי הפגיעה. על כך הוגשה התביעה לבית הדין. בדיון המוקדם טען ב"כ התובע כי החלטת המוסד להכיר בתובע כנפגע עבודה שהועסק כשכיר, נעשתה בטעות של המוסד, מבלי שהתובע הטעה את המוסד בשום צורה. שלילת הזכאות בדיעבד, בחלוף 8 שנים ממועד הפגיעה, וחיוב התובע בגין הקצבאות ששולמו לו, מהווה פגיעה בלתי מידתית ולא צודקת בתובע ובמיוחד נוכח מניעתו כעת להיפרע מצדדים שלישיים, ובכלל כך מחברת הביטוח ,עמה נחתם הסכם פשרה. לחלופין נטען כי מאחר והסכם הפשרה בוסס על קביעת המוסד ביחס לזכות התובע לקצבת פגיעה, ומאחר והמוסד קיבל כספים מחברת הביטוח ביחס לקצבאות ששולמו על-ידו לתובע בהתאם לסעיף 328 לחוק, הרי שעל מנת לאפשר לתובע לבטל את הסכם הפשרה, יש לחייב את המוסד להשיב את הסכומים שהתקבלו על-ידו מחברת הביטוח עקב הסכם הפשרה. המוסד טען כי במהלך חקירתו על ידי חוקר מטעמו, התובע לא היה נהיר באשר לאופן ולזמן שבו ארעה התאונה. מהסכם הפשרה עולה ברורות כי התובע ידע כי לא היה בדרכו לעבודה כשכיר, ולפיכך היה עליו למצער ליידע את המוסד לאחר שהוכרה תביעתו ככזו. הכספים הועברו לתובע שלא כדין, ולפיכך גם אם פעל התובע בתום לב- עליו להשיב את הכספים שקיבל מהקופה הציבורית. כן נטען להיעדר יריבות בין הצדדים בכל הנוגע לסכומים ששולמו לתובע על-ידי חברת הביטוח . הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על בסיס סיכומי הצדדים בכתב, ללא שמיעת ראיות. הכרעה בהודעתו של התובע על פגיעה בעבודה בפני המוסד, ציין התובע בסעיף המיועד לפרטי מקום עבודה (סעיף ב') הן את מקום עבודתו כשכיר והן את מקום עבודתו כעצמאי . בסעיף המיועד לפירוט אודות הפגיעה (סעיף ג') ציין התובע: " למיטב זכרוני, נסעתי לתדלק את האופנוע לפני העבודה. אולם לא ברור לי האם הייתי בדרך לעבודה משום שתחנת הדלק הינה בכיוון ההפוך. מחמת התאונה נפגעתי פגיעת ראש והייתי מחוסר הכרה משך 3 שבועות ולכן איני זוכר במדויק." בהמשך, בסעיף ט' לטופס התביעה, נדרש התובע למלא פרטים על "תאונה מחוץ לעסק או למפעל". בטופס צוין כי הסעיף ימולא על-ידי המעביד אם התובע עובד שכיר, ובתביעה של עצמאי, ימולא על-ידי הנפגע . התובע מילא את פרטי הסעיף כך שצוין כי אינו זוכר באיזו שעה היה עליו להתחיל בעבודה, וכי המשמרת המתוכננת הייתה ברמלה. מעיון בתיעוד חקירתו של התובע על ידי חוקר המוסד, עולה כי צוין על-ידי התובע כדלקמן: "לא זוכר בכלל את היום הזה... אמרו לי שהייתי מתוכנן לעבוד ברמלה באותו יום" "ש: ואיפה היית אמור לעבוד באותו יום? ת: אמרו לי ברמלה" ... "ש: איך אתה יודע שהיית צריך לעבוד ברמלה ביום המקרה? ת: כי הבת שלי אמרה שהתקשרו באותו יום מרמלה, שאלו מה קרה, למה לא באתי." מהצהרותיו של התובע בפני המוסד עולה לכאורה כי התובע לא ניסה לגרום למוסד להאמין כי נפגע בדרכו לעבודתו כשכיר. בהקשר זה לא למותר לציין כי בין יתר פגיעותיו נפגע התובע בראשו- פגיעה נוירולוגית. התובע אף מסר כי נוכח כיוון הנסיעה כלל אינו בטוח כי היה בדרכו לעבודה, ואולם אם היה בדרכו לעבודה, היה זה לעבודתו ברמלה. אכן, ממכלול הנתונים שהובאו עולה כי התובע נפגע בדרך לעבודתו כעצמאי, ואולם במועד הפגיעה לא היה רשום במוסד כעצמאי. לפיכך, ובהתאם לסעיף 77 לחוק, לא היה זכאי לדמי פגיעה ולקצבה. אף על פי כן, ועל אף שמידע זה הוצג על-ידי התובע בפני המוסד, הכיר בו המוסד כנפגע עבודה בעבודתו כשכיר. בידי המוסד היו מצויים כל הנתונים שהובאו לפני בהליך זה, ולפיכך היה בידו להכריע נכונה בעניינו של התובע, ובכל זאת הוחלט כפי שהוחלט, כאמור, בטעות. 17. בעא 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל רכוש וקרן פיצויים תל אביב, פ"ד לז(1) 337 נקבעה ההלכה אימתי תוכל רשות מנהלית לחזור בה מטעותו של פקיד מוסמך שמקורה אינה בהתגלותן של עובדות חדשות וכי כאשר ההחלטה נוגדת את החוק או שמקורה בטעות טכנית, תורשינה רשויות לחזור בהן מההחלטה המוטעית. וכך נפסק: "אוסיף עוד הערה, למניעת אי-הבנה: אין פירושה של החלטה זו, שבכל מקרה, בו פועלת רשות ציבורית בניגוד לדרך הקבועה בחוק, יורשה לרשות לחזור בה מההחלטה ולתת החלטה אחרת במקומה, תוך התעלמות מהתנגדותו של האזרח הנוגע בדבר. בהחלט ייתכנו מקרים, בהם דרישות הצדק תחייבנה מסקנה אחרת, ובמיוחד כאשר האזרח שינה את מצבו לרעה כתוצאה מקבלת ההחלטה "המוטעית". לעניין יישום ההלכה בבית הדין לעבודה, ובעניין המוסד בפרט, ראה דיון נב 0-238 המוסד לביטוח לאומי נ' פטיטו, פד"ע כה 305. בענייננו, התובע שינה מצבו לרעה, בקבלו דמי פגיעה משך שבע שנים מידי המוסד, שלאחריהם נדרש ממנו להשיב את הכספים ששולמו. התובע עומד היום בפני "שוקת שבורה", שכן הוא חב למוסד כספים רבים בגין משך כל התקופה בה שולמו לו דמי פגיעה, ומאידך ספק אם יכול לתבוע את אותם הכספים מחברת הביטוח, נוכח חלוף הזמן וקיומו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ב"כ המוסד הפנתה בסיכומיה לפסק הדין בעניין עבל 298/07 בסאם אבו אחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, לפיו רשאי המוסד לשלול קצבה ששולמה בטעות, גם מקום בו לא נהג מבקש הקצבה בחוסר תום לב. שונה העניין שלפני מעניין אבו אחמד. ראשית, באותו עניין נקבע בערכאה הראשונה כי הצהרותיו של מבקש הקצבה היו שגויות, גם אם לא נהג שלא בתום לב, ואילו בהליך דנן לא נפל פגם בהצהרותיו של התובע. שנית, בעניין אבו אחמד ערער מבקש הקצבה על החלטת הועדה המוסמכת להפחית 40% מהחוב שנוצר, ונפסק כי החלטת הועדה המוסמכת הייתה הוגנת. להבדיל מכך, בעניין שלפני לא נדון ולא נמחל חובו של התובע. עוד הפנתה ב"כ המוסד לפסיקה לפיה אין בטעות של המוסד כדי להקנות זכויות שלא לפי דין. אכן, הקופה ממנה ממנה מוזרמים כספיו של המוסד למבוטחים היא קופה ציבורית, ועל כן יש לשמור על אינטרס הציבור בכללותו, וככלל, לא על הציבור לשלם על טעויות המוסד. יחד עם זאת, החלטת המוסד, כגוף ציבורי שמטרתו סוציאלית, תיבחן תמיד לפי כללי הסבירות ההגינות והצדק, ובהתחשב בנסיבות. ב"כ התובע הפנה בסיכומיו להחלטת כבוד השופטת (בדימוס) חגית שגיא בעניין ב"ל (ת"א) 2811/03 גואטה חי דן נ' המוסד לביטוח לאומי, (2008). באותו עניין נדונה שאלת סמכותו של המוסד לחזור בו מהחלטה להכיר בפגיעה בעבודה, וזאת כשנה וחצי ממועד הכרת המוסד בתאונה, ולאחר שהומצא לידו חומר רפואי נוסף, אשר בהתאם לו נקבע כי אין להכיר במבוטח כנפגע עבודה וכך נפסק: "כל החומר שהיה דרוש לנתבע לצורך גיבוש החלטתו היה מצוי בפניו, או ניתן להשגה, כבר במועד בו הוגשה התביעה, ובמהלך הזמן לא נתגלתה כל עובדה חדשה, שלא ניתן היה לבררה מבעוד מועד ... בבואנו לאזן בין הסיבות שהביאו לחזרת הנתבע מההכרה בתביעה בשיהוי ניכר, שהן בעיקרן רשלנות גרידא, לבין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מרשלנות זו - אנו סבורים כי יד התובע על העליונה. התובע הסתמך על החלטת הנתבע, כלכל את צעדיו לפיה, והיום אין בידו להחזיר את הגלגל לאחור, הן במישור הכספי, הן במישור הראייתי. הנתבע יכול וצריך היה לבחון את המצב העובדתי במלואו בטרם קיבל את החלטתו. משלא עשה כן ובחר להסתמך על מידע חלקי, אף שיכול היה לקבל את מלוא המידע - אין לו להלין אלא על עצמו". דברים אלו יפים גם בעניין שלפני, וקל וחומר עת עסקינן בפער כה משמעותי של שבע שנים ממועד החלטתו הראשונה של המוסד, להכיר בתובע כנפגע עבודה, לבין מועד ההחלטה השנייה- לחזור בו מהכרה זו. לכך יש להוסיף כי בעניין שלפני לא היה קיים חומר נוסף, אותו לא דרש המוסד, מתוך רשלנות או מכל סיבה אחרת, אלא שכל המידע הרלבנטי היה מצוי בידי המוסד, ומסיבה שאינה ברורה החליט המוסד באופן שגוי. המוסד טוען עוד כי על התובע היה להעמיד את המוסד על טעותו ולהודיעו כי נפגע בדרכו לעבודה כעצמאי ולא כשכיר. בעניין זה ספק אם היה מקום להפעיל דרישה זו כלפי התובע שתביעתו אושרה, במיוחד בנסיבות בהן התובע נפגע פגיעה נוירולוגית באירוע התאונה, ובעקבותיה היה מאושפז במחלקה הנוירולוגית בתל השומר משך מספר חודשים. לאור האמור לעיל, סברתי כי אין לאפשר למוסד במקרה זה לדרוש מהתובע את כל אותם כספים שהתקבלו אצלו. התובע גם אם טעה המוסד, והכספים- לא בדין ניתנו, העוול שייגרם לתובע אם ייגבו אותם כספים הוא כבד מנשוא, וסותר את תכלית החוק וטיבו הסוציאלי, על בסיסם עומד המוסד ולמטרתו נועד. יחד עם זאת, ועת נדרשת הכרעה בעניין שלפני לא רק במבט רטרואקטיבי אלא אף פרוספקטיבית, אין מנוס מהקביעה הברורה כי התובע לא היה זכאי לקבל דמי פגיעה, מאחר והתאונה הייתה בדרכו לעבודתו כעצמאי ואולם הוא לא היה מבוטח כעצמאי במוסד בעת קרות אירוע התאונה. מאחר והתובע לא ביטח את עצמו, כנדרש בחוק, ומאחר והחוק נועד להגן על המבוטחים ולא על אלו שנהגו שלא מילאו אחר דרישות והוראות החוק, כפי שנהג התובע, אין הוא זכאי להמשיך ולקבל את הקצבה, וזאת אף בהתחשב בתום ליבו. קצבאות המוסד מטיבן אינן מהוות זכות מוקנית אלא תלוית נסיבות, ולפיכך אין התובע יכול להלין על שלילת הקצבה, ובמיוחד בשים לב כי זו שולמה לתובע כשכיר, בעוד שבהסכם הפשרה צוין כי הקצבה משולמת לו כעצמאי, והיה עליו, למצער, לשים לב לעניין זה. התובע מלין על תוצאות הרסניות מבחינתו היות והסכם הפשרה בינו לבין חברת הביטוח נסמך על ההנחה כי המוסד הכיר בו כנפגע עבודה הזכאי לקצבה. הליך זה אינו עוסק בהסכם הפשרה, ואין חברת הביטוח צד להליך הנוכחי, ולפיכך- אין זה המקום לדון בכך. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הריני קובעת כי התובע אינו זכאי להמשך תשלום קצבה כנפגע עבודה מהמוסד לביטוח לאומי. תוקף השלילה, החל ממועד הפסקת תשלום הקצבה - 19.3.10. המוסד אינו רשאי לגבות מהתובע כספים ששולמו לו בטעות בגין תאונת הדרכים מיום 21.4.12 ובכלל זה דמי פגיעה וקצבאות. בנסיבות האמורות, אין צו להוצאות.עצמאיםתאונת עבודה