אלה תולדותיו של זוג סנדלים ומסעותיו בין קונָה לבין חנות, לבין רשת חנויות, לבין מתקנים שונים, לבין מכון התקנים ולמועצה הישראלית לצרכנות ועד לתובענה זו בבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקוה. תולדות אלה מלמדות מן הסתם שמחירו הכלכלי של זוג סנדלים אינו 340 ₪, מחיר רכישתו אלא לבטח ניתן להעריכו באלפים, בהתחשב במספר האנשים שעסקו בו ושעות העבודה שהוקצו לו. פרשת התביעה התובעת קנתה בחנות של הנתבעת שני זוגות סנדלים. זוג אחד נמצא תקין. לגבי הזוג השני אמרה התובעת, כי לאחר נעילת נסיון אחת בחנות, מצאה שאין הם תקינים כבר מן השימוש הראשון בבית, שלושה ימים לאחר רכישתם. התובעת טענה, שאינה חשה יציבות בסנדלים אלה. היא פנתה לחנות שבה קנתה אותם וביקשה לתקנם. החנות תיקנה את הסנדלים שלוש פעמים בתוך חודש מיום רכישתם.לאחר התיקון השלישי קיבלה התובעת את הסנדלים כשעודם בלתי שמישים, "בגלל שלא תוקנו", כאמור בכתב התביעה. מחיר הסנדלים היה 340 ₪. התובעת כתבה למנכ"ל הקניון שבו קנתה את הסנדלים, גוללה באריכות ובפרטנות את "יחסיה" עם הסנדל וכיצד גרם לה עגמת נפש ותקלות וביקשה שמנכ"ל הקניון יעזור לה לקבל זיכוי על הסכום של 340 ₪ כדי שתוכל לרכוש "סנדל הולם." התכתבות ענפה התובעת התלוננה גם באזני המועצה הישראלית לצרכנות. מנכ"ל רשת החנויות של הנתבעת השיב למנכ"ל הקניון, שפנה אליו בעקבות מכתבה של התובעת, והודיע לה, כי הוא שלח את הסנדל שעליו התלוננה למחלקת ביקורת איכות "ונמצא תקין לחלוטין ללא רבב." עוד הסביר מנכ"ל הרשת, שבסופו של דבר טרח ובא בכבודו ובעצמו לבית המשפט כדי להגן על הנתבעת מפני התביעה, שהתובעת "נהנתה משרות מדידה בסניף" וכי מצאה "שהמוצר מתאים לה ורכשה אותו" וכי לולא עשתה בו שימוש "לא היתה מניעה להחלפתו באחר." המנכ"ל הטעים במכתבו למנכ"ל הקניון, שאין הרשת עוסקת "במכירת נעליים משומשות., למרות זאת, הוסיף המנכ"ל, הוא הביע נכונות להשיב לתובעת את כספה אם היא "תמציא אישור בדיקה מגוף מקצועי מוסמך (לדוגמה מכון התקנים) המאשר את טענתה שהמוצר הינו פגום או לחלופין אינו עומד בתקן ענפי." התובעת גוללה את מלוא תולדות תיקוניו של הסנדל במכתב למנכ"ל הנתבעת, לאחר שלא עלה בידיה לשוחח עמו בטלפון. מכון התקנים הודיע לרשות להגנת הצרכן בהסתדרות החדשה, כי אין באפשרותו לתת חוות דעת בנושא אי יציבות נעליים בזמן הליכה שכן אין אפשרות לערוך בדיקת מעבדה בנושא זה. התובעת לא חדלה והיא פנתה עתה למכון אורטופדי, שצייד אותה במנשר המכוון לכל העולם ונאמר בו כי "בסנדל מבנה הקשת בין העקב לחלקו הקדמי של הסנדל חלש מדי ואינו מסוגל לתמוך את משקל גופה. כשהגברת עומדת או הולכת נוצרת קריסה של הסנדל כלפי פנים באזור הקשת וכתוצאה מכך נוצרת בריחה של העקב אחורנית ועקב כך נוצר חוסר איזון." מנשר זה נכתב ב-4.8.2002, כלומר למעלה מחודשיים לאחר שהתובעת רכשה את הסנדלים ב-340 ₪ בחנות דניאל פיין בקניון אבנת בפתח תקוה. מצויידת בחוות הדעת האורטופדית האמורה פנתה התובעת שוב למר דניאל פיין, שהביא אתו לבית המשפט עובדת בכירה לסייע לו. התובעת כתבה לבעל רשת החנויות, כי מכון התקנים אינו בודק "העמסת גוף אדם" על סנדל. אולם, כתבה התובעת הבלתי נלאית, "אני מצפה ממך שוב כמנכ"ל חברה גדולה, שתמצא פתרון הולם שיתאים לשביעות רצוני היות ומאז הרכישה ועד היום הסנדל לא בשימוש כי לא ניתן לנעול אותו. בסך הכל רכשתי את הסנדל על מנת להנות ממנו ולא כדי שישאר באריזתו." עוד כתבה התובעת למר פיין, שעל סמך התיעצות עם הרשות להגנת הצרכן פנתה למכון אורטופדי, שחיווה את דעתו כמבואר לעיל. עתה פנתה המועצה הישראלית לצרכנות למר פיין ובין היתר כתבה לו, על סמך מלוא המידע הנ"ל, כי "כנראה הוא [הסנדל - ג.ש.] פגום במהותו ולכן יש להחליף לצרכנית את המוצר במוצר זהה או לזכותה בסכום ששילמה." על כך הגיב מר פיין במכתב למועצה, שראוי להביאו בשלמותו כדי לעמוד על טיבה של "מלחמת העולם" שהתפתחה בתובענה זו בגין זוג סנדלים שמחירו היה, כזכור, 340 ₪. "הלקוחה רכשה זוג סנדלים מהודרות" - כתב מר פיין ב-20.8.2002 - "המשמשות על פי רוב להופעת ערב ואירועים חגיגיים. לבקשתה של הלקוחה המוצר נבדק במחלקת ביקורת איכות ונמצא תקין לחלוטין ללא רבב. הלקוחה נהנתה משרות מדידה בסניף, לאחר בחינה ומדידה מצאה שהמוצר מתאים... ורכשה אותו. במידה ולא היתה עושה בו שימוש, לא היתה מניעה להחלפתו באחר. אין אנו עוסקים במכירת נעליים משומשות ולא נמליץ ללקוחות אחרות לרכוש מוצר משומש כחדש. למרות האמור, במידה והלקוחה תמציא אישור בדיקה מגוף מוסמך (לדוגמה מכון התקנים) המאשר את טענתה שהמוצר הינו פגום או לחילופין אינו עומד בתקן ענפי, אנו נשיב ללקוחה את כספה ונישא בהוצאות עלות הבדיקה. הלקוחה שלחה לנו אישור מגוף המתקרא מעון אורטופדי הסותר את ממצאי מחלקת הביקורת שלנו. פנינו למכון בשאלה למקור הסמכות המקצועית בכתב ובטלפון ונענינו בסרוב מוחלט. העניין מדבר בעד עצמו." לסיכום ההתכתבות בעניין זוג הסנדלים הודיעה המועצה הישראלית לצרכנות לתובעת, כי אין עוד באפשרותה להמשיך ולטפל בתלונה ועל כן עליה לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות, אם רצונה בכך. התובעת תבעה בתובענה זו 600 ₪. גובה האגרה היה 86 ₪, הסכום המינימלי בגין הגשת תובענה. עדותה של התובעת בבית המשפט העידה התובעת ואמרה, כי כשנעלה את הסנדל לראשונה בביתה, כמעט מעדה, כי "העקב נשאר מאחור". העקב נמתח, כי לא "סחב את כובד המשקל שלי" (בית המשפט מבקש לציין כי התובעת לא נראתה כאשה כבדה במיוחד). אמרו לה בחנות לחזור וכשהגיעה שמה אמרו שהיא צודקת והסכימו לשלוח את הסנדל לתיקון. לאחר שבוע קיבלה את הסנדל אך שוב נפלה כשנעלה אותו. עדותו של בעל רשת החנויות מר פיין אמר בעדותו בבית המשפט, כי הוא מודע לתופעה של "חרטות קניה, בעיקר לגבי נעלי ערב." העובדה שהסנדל לא היה נוח לתובעת, לא די בו שהרי הוא נוח "למאה אלף לקוחות אחרים." בכלל, "הנושא של הליכה על עקבים גבוהים לנשים, זה עניין של מוּדָעוֹת, הֶתְאֶם והתאמה הדרגתית. מי שלא רגילה ללכת על עקבים, תמעד." בתשובה לשאלת בית המשפט כמה זמן עבר מאז רכשה התובעת את הסנדלים ועד שמסרה אותם לתיקון, אמר מר פיין כי לא לקחו אותם לתיקון אלא לבדיקה לבקשת הלקוחה" (שורה 15 בעמ' 2 לפרוטוקול). ראוי לציין, שכתב ההגנה של הנתבעת מתאר בקצרה את העובדות בעניין זה, בקווים כלליים ורובו ביוגרפיה מקצועית של מר פיין, הוותק שלו ביצור נעליים (36 שנה), ציון העובדה שהוא חבר ותיק בהתאחדות התעשיינים אשר קבע לפני 30 שנה את התקן לנעל הישראלית וציון שהיום הוא מסכים לביטולו ועוד תוספת חשובה, ש"מסוג המוצר הנ"ל שיווקתי במשך 36 שנה מאות אלפי זוגות לשביעות רצון מלאה של קהל לקוחותינו." מסקנות בית המשפט העובדות בפרשה זו לא היו כמעט שנויות במחלוקת. אכן, התובעת טענה שהיא מסרה את הסנדלים לנתבעת ארבעה ימים לאחר רכישתם, לראשונה לאחר שניסתה להשתמש בהם בביתה (סעיף 2 לכתב התביעה וכן שורה 10 בעמ' 1 לפרוטוקול). היא נעלה אותם שוב לאחר שקיבלה אותם לאחר "התיקון" (לפי גירסתה) או "הבדיקה" (לפי גירסת נציג הנתבעת). מאותו יום נשארו הסנדלים ארוזים ובלתי ניתנים לשימוש (סעיף 4 לכתב התביעה). נציג הנתבעת לא שאל את התובעת אם שיקרה בהציגה גירסה זו. אולם הוא חזר וטען בכתב ההגנה (תחת הכותרת "השתלשלות העניינים") ובמכתבו למועצה הישראלית לצרכנות (נספח 10 לכתב התביעה), שהתובעת "השתמשה" בנעליים וזאת בלי שאף ניסה להעמיד במבחן את אמיתות טענתה של התובעת, שהיא לא השתמשה בסנדלים. בעניין זה פוסק בית המשפט שהוא מעדיף ללא סייג את גירסת התובעת, שלא הופרכה. התובע ביקש לדחות את התביעה בנימוקים שונים, נוסף לכך ש"אינו מוכר נעליים משומשות." בשולי כתב ההגנה ובשולי דבריו בבית המשפט, שם את הדגש על "מציאות חדשה בצרכנות הישראלית של ניצול בתי המשפט לתביעות קטנות להשגת טובות הנאה" (שורה 19 בעמ' 2 לפרוטוקול) ועל כך שלקוחות מתחרטים כדי ליצור מצג של מוצר פגום (שורה לפני אחרונה בכתב ההגנה). בית המשפט דוחה מכל וכל גישה זו של הנתבעת. בשום מקום בכתב התביעה ובנספחיו אין התובעת מדברת על מוצר פגום. טענתה העובדתית והמשפטית, כעולה מכך, היא שהמוצר לא התאים לתובעת. בעניין אי התאמה דן סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן החוק). בית המשפט סבור, שאין שום פסול או גנאי בכך, שמכר נמצא בלתי מתאים לקונה, מה גם שבית המשפט קבע כעובדה, שהתובעת עמדה בהוראות הסעיפים 13 ו-14 לחוק. מכיוון שכך, על בית המשפט לפנות לסעיף 6 לחוק, כדי לבחון אם בעלי הדין נהגו בדרך המקובלת ובתום לב בכל הנוגע לעיסקת הסנדלים. מבחינה עובדתית חוזר בית המשפט ופוסק, שהתובעת שכנעה אותו באמיתות טענותיה בכל הנוגע לסנדלים, כלומר שהיא לא מצאה בהם אי התאמה כאשר הסתפקה במדידתם בחנות הנתבעת אך לאחר ימים אחדים, כאשר ביקשה להשתמש בהם, נוכחה שאינם מתאימים לה. פנייתה של התובעת לנתבעת בדבר תיקון הסנדלים כדי להתאימם לה, נעשתה בתום לב ובדרך המקובלת. לעומת זאת פוסק בית המשפט, שהתנהגותה של הנתבעת הצטיינה בהיפוכם הגמור של יסודות אלה של סעיף 6 לחוק. נראה בעליל, שגם הנתבעת הבינה אל נכון, שמשהו אינו תקין כנראה בסנדלים. לוּ חשו עובדי הנתבעת כאשר התובעת הגיעה אליהם לראשונה וטענותיה עמה, כי אין היא אלא מתחרטת מפונקת החוזרת בה מן העיסקה, היו דוחים אותה בו במקום בתשובה ניצחת, שאין מבטלים עיסקה מטעמי נוחות או כדאיות. אולם עובדי הנתבעת לא עשו כך כלל. הם קיבלו את הסנדלים לבדיקה - או לתיקון, לפי גירסת התובעת - וגם חזרו על קבלתם פעם נוספת כאשר שבה התובעת אליהם ועודנה בלתי מרוצה. התנהגות זו של עובדי הנתבעת שכנעה את בית המשפט, כי טענת אי ההתאמה שהתובעת טענה בפועל (היא וצרכנים שכמותה אינם חייבים להתמצא בניסוחים משפטיים), נראתה סבירה גם בעיניהם. לפחות סבירה או מתקבלת על הדעת במידה שחייבה את שליחת הסנדלים לבדיקה (או לתיקון) כלשהי. "תום לב ודרך מקובלת" שאלת תום לבו של מוכר ושל צדדים לעיסקת מכר כאמור בסעיף 6 לחוק נדונה פעמים אחדות בבית המשפט העליון, שמצא לנכון לקבוע, כי דומה הוא לתום הלב הנזכר בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור: "חיוב הנובע מחוזה מכר יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה". אמר על כך בית המשפט העליון: "סעיף 6 לחוק המכר מאמץ את גישת המשפט הקונטיננטלי השונה מגישת המשפט המקובל האנגלי. החידוש שבגישה הודגש גם בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק - תשכ"ה, ע' 280): 'חידוש בחוק - הידוע זה מזמן ביבשת אירופה ונתקבל בחוק המסחרי האחיד של ארצות-הברית משנת 1958 - הוא ההוראה בדבר תום-לב'. נעמוד כאן על שני הצדדים אשר בסעיף 6. צד אחד זהו ביצוע חוזה על-ידי הצד החייב, אשר חייב לבצעו בתום-לב ובדרך מקובלת. המחוקק לא יכול להתכוון בדרך מקובלת אצל רמאים אלא על החייב לפעול בדרך מקובלת במשא-ומתן הוגן. הצד השני באותו סעיף הוא היקף זכותו של צד הטוען לפי החוזה, שגם ביחס אליו חל אותו דין, כלומר שאין הזכאי יכול להיתפס במילה בחוזה ולנצל אותה אלא הוא חייב להשתמש באותה זכות שניתנה לו - כפי שמקובל בין אנשים המנהלים את עסקיהם בתום-לב ובאמונה. יש להדגיש כי המחוקק השתמש במילים "חיוב הנובע" ו"בזכות הנובעת מחוזה" וגם לכך יש לייחס משמעות. חיובים אלה האמורים בסעיף 6 הם חיובים וזכויות המתווספים על האמור בחוזה ויש לראותם כאילו היו כתובים במפורש בחוזה." (ע"א 701/79 עדנה שוחט (נסים) נ. יואל לוביאניקר ו-3 אח' פ"ד לו(2), 113). לעניין תום הלב אמר שם בית המשפט: [יש] "לנקוט את מבחן האדם המתחשב בזולתו התחשבות סבירה ומקובלת, בלשונו של השופט ברק [כתארו אז - ג.ש.] בבג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ. בית הדין הארצי תק-על 80 (3), 987." העובדה, שהתובעת טרחה כה הרבה והתאמצה לגרום לנתבעת להתאים לה את הסנדלים לפני שביקשה את החזרת תמורתם ואת ביטול העיסקה, היא הנותנת. איזה עניין לחרטה היה כאן? לוּ התחרטה, כגירסת הנתבעת, כי אז היתה חוזרת ומבקשת את תמורת הסנדלים מיד ולא חוזרת אל הנתבעת פעם אחרי פעם ומבקשת את תיקונם של הסנדלים. ואיזו אי התאמה יכול היה מכון התקנים לבדוק בסנדליה של התובעת? הרעיון שנציג הנתבעת העלה בעניין זה במכתבו (מיום 19.6.02) למנהל קניון אבנון בשל אי התאמתם שלזוג סנדלים לרגליה של התובעת, נשמע לקוח מעולם הדמיון. אכן, תשובה ניצחת בעניין זה השיב מכון התקנים עצמו (במכתבו מ-16.7.02 לרשות להגנת הצרכן). עוד סבור בית המשפט, כי התנהגותה של הנתבעת כעוסק (כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981) או כמוכר (במובנו של החוק), היא למשל ולשנינה בעולם הצרכני המודרני. השכל הישר אינו תופס, כיצד זה עסק כה גדול כמו הנתבעת (חנות אחת מני אחדות ברשת) אינו מגיע להסדר סביר כלשהו עם צרכנית המבקשת להתאים לה סנדלים, מה גם שמחירו של המוצר אינו אלא 340 ₪! בכל הכבוד לעמדתו של נציג הנתבעת, עליה עמד בעקשנות בבית המשפט, מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה שבכל בית עסק בעולם המערבי (וקרוב לודאי גם בעולם המתפתח) היו נענים לבקשתה של התובעת על אתר. מי זה היה מעלה על דעתו לבדוק אם התובעת תמת-לב היא או לא, בהתחשב במחירם של הסנדלים שאותם ביקשה לתקן או להחליף? אם יימצא מי שיבקש למדוד את "מחירם" או את "שוויים" של הסנדלים הללו, נשוא תובענה זו, בהביאו בחשבון את הזמן שהקדישו לה התובעת ועובדי החנות בה רכשה את הסנדלים, נציג הנתבעת, מכון התקנים, המועצה לצרכנות, מזכירות בית המשפט והצוות המשפטי, היה מגלה על נקלה, כי דנים אנו בסנדלים היקרים יותר במדינת ישראל. דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובעת 600 ₪, שכן לא תבעה יותר מכך ובית המשפט אינו רשאי לפסוק לה יותר ממה שתבעה. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת 1,500 ₪ הוצאות משפט. שני הסכומים ישאו ריבית כדין והצמדה מיום 3.6.2002 ועד לתשלום המלא בפועל.ביטול עסקה (הגנת הצרכן)