1. התובע הגיש תביעה על סך 3000 ₪ בגין נזק שנגרם לדלת ביתו ובגין שבירת תיק ג'ימס בונד בעת חיפוש שנערך בביתו ע"י כוח משטרתי. 2. התובע טוען בכתב תביעתו כי בתאריך 04.02.02 הגיעה המשטרה לביתו על מנת לערוך חיפוש, בלי שיתנו לו כל הזדמנות לפתוח את הדלת.   התובע טוען כי המשטרה התחילה בשבירת הדלת והמשקוף ונכנסה פנימה, לאחר מכן תוך כדי חיפוש שברו לו תיק בשווי 300 ש"ח .   התובע טוען כי הוא תיקן את הדלת ואת המשקוף ושילם עבורם סך של 2700 ש"ח.   3. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי בתאריך 04.02.02 בשעה 09:30 הגיע כוח משטרתי לביתו של התובע בעקבות מידע מודיעיני לפיו בנו של התובע מחזיק סמים מסוכנים וכן רכוש גנוב. הכוח המשטרתי חבש כובעי זיהוי משטרתיים וניגש לדלת הכניסה לבית. השוטרים החלו לדפוק על הדלת ולצעוק: "משטרה לפתוח". השוטרים חזרו על פעולה זו במשך מספר דקות, אולם הדלת לא נפתחה. השוטרים הבחינו כי בחורה משקיפה עליהם מחלון הקומה השלישית בבית. הם צעקו לעברה "משטרה לפתוח" אולם הדלת לא נפתחה. בשלב זה עדכנו השוטרים בטלפון את רמ"ח בילוש, וזה התיר להם לפרוץ לבית בכוח. הכוח החל לדפוק בפטיש על הדלת, לאחר מספר דפיקות הציץ בחור מהחלון, שלאחר מכן התברר שהוא החשוד, והחל לצעוק. הכוח הורה לו לפתוח את הדלת, אולם הוא לא ירד לפתוח. לאחר כדקה, פתח את הדלת אחיו של החשוד- שריף.   הנתבעת טוענת כי רק לאחר שהבחינו השוטרים שיש אנשים בבית ולאחר שדרישתם לפתוח את הדלת לא נענתה החלו לנסות לפתוח את הדלת בכוח.   הנתבעת טוענת כי כיוון שהאנשים שהיו בבית לא שיתפו פעולה עם השוטרים ולא פתחו את הדלת, הרי התגבשה הסמכות להיכנס אל הבית מכוח סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט- 1969 (להלן: "הפקודה").   הנתבעת טוענת כי על האנשים בבית היה לאפשר את פעולת החיפוש: בניו של התובע פעלו בניגוד לחובה החוקית המוטלת עליהם ועל כן האחריות לנזקי התובע מוטלת על בניו.   הנתבעת טוענת כי פעולות השוטרים לא חרגו ממידת הנחיצות הסבירה לשם ביצוע תפקידם והנזק שנגרם אם נגרם, היה הכרחי ומינימלי בנסיבות העניין.   הנתבעת טוענת כי כיוון שפעלה ללא רשלנות, עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה) התשי"ב- 1952.   הנתבעת טוענת כי התובע תובע 2700 ש"ח בגין הנזק לדלת בעוד שהקבלה המצורפת על ידו מעידה, כי לא מדובר בתיקון הדלת, כפי שנטען אלא בהחלפתה וכי הדלת החדשה עלתה 2000 ₪.   4. ההוראה הרלוונטית לעניינו הינה הוראת סעיף 45 לפקודה:   "(45) כניסה למקום אדם הגר בבית או במקום שמותר להיכנס אליו מכוח רשות לעצור או לחפש, או הממונה על בית או מקום כאמור, ירשה, לפי הדרישה, כניסה חופשית ויתן כל הקלה סבירה; נדרש וסירב להרשות לכניסה כאמור, מי שזכאי להיכנס רשאי לבצע את הכניסה בכוח ".           5. על פי סעיף 45 הנ"ל, זכות הכניסה בכוח לרשות היחיד של האזרח כדי לעצרו או לערוך חיפוש בביתו- אף אם מצויה בידי השוטר פקודת מעצר או חיפוש שהוצאה כדין - מותנית בכך שתחילה דרש השוטר מאותו אזרח לאפשר לו להיכנס לביתו, והאזרח סירב להרשות כניסתו.   6. י' קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון תשנ"ז - 1997, בעמוד 448 סבור כי בהתאם להוראות סעיף 45 לפקודה , חייב מי שגר בבית או במקום או מי שממונה על בית או מקום- לאמור: מי שיש לו השליטה על הכניסה לחצרים- להתיר ולאפשר כניסה חופשית לכל מי ש"מותר" לו להיכנס לאותם חצרים "מכוח רשות לעצור או לחפש"; ומקום שבעל השליטה בחצרים לא התיר כניסה חופשית כאמור- רשאי מי ש"זכאי" להיכנס כאמור, להשתמש בכוח (והכוונה למידת כוח סבירה) על מנת להיכנס.   7. יש להקדים ולומר מספר מילים באשר לשיקולים שיש לשקול בעת שאנו דנים באירועים מסוג זה ובאשר לזהירות בה אנו מצווים לנקוט בבחינת מקרים כגון אלה.   השמירה על הסדר הציבורי כרוכה בחיכוך בין הרשות המופקדת על שמירת הסדר הציבורי לבין אותם גורמים שהרשות נדרשת לפקח עליהם.   מצבים אלו מביאים, לא אחת, לניסיונות לטפול על העושים במלאכה האשמת שווא, ומכאן ההכרח בבדיקה זהירה ומדוקדקת של האשמות כאלה. מאידך גיסא יש להימנע מלתת אמון עיוור במי שניתן לו כוח, לבדוק תלונה כנגד שוטרים ומקום שראוי יש להטיל על מי שמנצל כוחו לרעה , אחריות למעשיו.   יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 952/85 , 924 מור ואח' נ' מ"י, תקדין כרך 86 (3), 698, 702 [ואשר צוטטו מע"פ 64/86 מאיר אשש נ' מ"י, תקדין 86 (2), 952, 955]:   "שוטרי ישראל מלאכתם קשה ואחראית מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה הדברים אמורים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצורכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה . עליהם     לשנן זאת לעצמם השכם והערב דווקא משום שמלאכתם מחייבת לעיתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכוח. המעבר מכוח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שניתנו להם, ובעיקר אם יתנהגו באלימות מיותרת לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה וימצו עמם את הדין.. מעשי אלימות ברוטלית ... פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי".     8. מעיון בתמונות 1 , 2, 3 שהוגשו ע"י התובע עולה כי אכן נגרם נזק לדלת וזאת כתוצאה ממהלומות הפטיש.   מעיון בשאר התמונות עולה כי השוטרים אכן גרמו לאי-סדר בבית התובע.   9. בנסיבות העניין עולות מספר שאלות שאדון בהן להלן:   האם התקיימו תנאי סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי , קרי האם בתחילת האירוע דרש הכוח המשטרתי מהאזרח לאפשר לו להיכנס לביתו והאזרח סירב להרשות כניסתו. ברור שכאשר השוטרים דורשים להכנס לבית לא תמיד ניתן לאפשר את הכניסה באותו רגע ממש, לפיכך יש לשאול האם בנסיבות הענין השוטרים המתינו ליד דלת בית התובע זמן סביר בטרם החלו להפעיל כוח? האם הכוח המשטרתי הפעיל בנסיבות העניין כוח סביר על מנת להבטיח את החיפוש?   10. עולה מהראיות כי בתחילת האירוע האמור התובע לא נכח בבית ואישתו שכבה במיטה עקב נטילת תרופות.    אשת התובע העידה בעדותה בבית המשפט (פרוטוקול מיום 25.02.03) כי:   "ביום שהגיע השוטר הביתה הייתי בביתי, הייתי חולה, בעלי יצא לבית המרקחת להביא לי תרופה. לא נתנו לי זמן לפתוח, התחילו לדפוק בדלת עם פטישים גדולים. הדלת לא נפחתה, קראתי לבן שלי, הערתי את הבן שלי שיישן על מנת שיצעק עליהם כדי שיפסיקו לדפוק בדלת. הם שברו את הדלת עם הפטישים, לא נתנו לנו זמן לפתוח".     ראש הצוות שניהל את האירוע הצוער אלון בר אורין העיד בעדותו בבית המשפט כי:   "צעקנו משטרה ואז כעבור כמה דקות הבחנתי בדמות, לא יודע אם בחורה או בחור באחת הקומות, אמרתי תפתחו את הדלת ולא היתה שום תגובה מתוך הבית. אמרתי והודעתי לקצין הבילוש שאני מתכוון לפרוץ את הדלת, אחד השוטרים הלך להביא פטיש מאחד הרכבים, חזר לבית, שוב צעקנו תפתחו, תפתחו ולא היתה שום תגובה מהבית, לאחר שקיבלתי אישור לפרוץ את הדלת, ניסיתי לפרוץ את הדלת עם הפטיש. בשלב זה שמענו צעקות מתוך הבית. לא זוכר בוודאות מה היו הצעקות. הפסקנו את הניסיונות לפתוח את הדלת והדלת נפתחה מבפנים".   עדותו של העד היתה מהימנה בעיני. הנתבעת סמכה גם על הודעת שוטרים אחרים שהשתתפו בחיפוש, אף שאלה לא התייצבו להעיד בבית המשפט, וטענה כי מדובר ברשומות מוסדיות. טענה זו כשלעצמה איני מקבלת. ראה סעיף 36 (ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971. מכל מקום, כאמור עדותו של מר בר אורין היתה מימנה בעיני.   11. בחקירה הנגדית נשאלה אשת התובע האם נכון שהכוח המשטרתי דפק בדלת וצעק "משטרה נא לפתוח" במשך הרבה זמן?     אשת התובע השיבה כדלקמן:   "אני ישנתי לקחתי תרופה, יש לי בעיות, עשיתי ניתוח".   12. מצאתי כי קיימת סתירה בגרסת אשת התובע: בתחילת עדותה טענה האישה כי המשטרה לא נתנה זמן לפתוח ושברה את הדלת עם פטישים ולאחר מכן טענה כי בזמן שהמשטרה דפקה על דלתה היא ישנה ולקחה תרופה.   כך שמעדותה עולה כי היא לא יכולה לדעת כמה זמן המתין הכוח המשטרתי; ומכל מקום קיימת סתירה הפוגעת במהימנות עדותה של אשת התובע ביחס למשך הזמן שחלף מאז הגיעה המשטרה למקום ועד שהחלה להפעיל כוח לשם כניסה לבית.   13. כאמור, אשת התובע העידה בעדותה כי כל הנוכחים בבית התובע ישנו בתחילת האירוע וברגע שהתעוררה היא עלתה לבנה שנמצא בקומה נפרדת וביקשה ממנו שיצעק על הכוח המשטרתי שיפסיק לדפוק.   מכאן עולה שאכן חלפו מספר דקות בין הגעת המשטרה למקום לבין הזמן בו החלה המשטרה להפעיל כח לשם כניסה לבית.   נראה לי כי מדובר בזמן סביר לצורך קיום התנאים על פי סעיף 45 לפקודה, כפי שניתן ללמוד ממספר הפעולות שביצעה אשת התובע בטרם נפתחה הדלת:   אשת התובע הספיקה להתעורר משנתה (יש לזכור כי לדבריה היא היתה תחת השפעת תרופות כך שההתעוררות מהשינה היא לא התעוררות רגילה ומהירה ) .   אשת התובע הספיקה לעלות לקומה נפרדת, להעיר את בנה שישן ולהורות לו לפתוח את הדלת. מן הסתם חלף עוד פרק זמן כלשהו מהזמן שבו נעור הבן ועד שירד למטה ופתח את הדלת.           מכאן עולה המסקנה כי הכוח המשטרתי המתין זמן לא מבוטל ליד דלת התובע. לא ניתן לצפות מכוח משטרתי הפועל לפי צו חיפוש להמתין זמן ממושך בטרם יפעיל כוח לשם כניסה לחדרים, שכן המתנה כזו מאפשרת לכאורה לחשוד להעלים ראויות ועלולה לסכל את מטרת הצו. 14. בע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' זאויד באדר אחליל ואח' , תק- על 99(1), 1332 ישנה הגדרה של המונח "כוח סביר" (אומנם פס"ד הנ"ל מתייחס לעילת המעצר אך אקיש לעניינו):   "כוח סביר משמעו אותה מידה של כוח שהיה נוקט בה, בנסיבות העניין, אדם סביר, על מנת להבטיח את ביצוע המעצר נוכח התנגדות או ניסיון להתחמק מצד החשוד".     15. במקרה דנן עולה המסקנה כי השוטרים נהגו בהתאם לסעיף 45 לפסד"פ כאשר הם ניסו להיכנס לבית התובע לאחר שביקשו תחילה רשות להיכנס לתוכה וזאת ע"י הדפיקות בדלת, משלא נענו לא היה מנוס אלא להלום בדלת ביתו של התובע באמצעות פטיש, כדי לפתוח את הדלת שהיתה נעולה.   16. לפיכך אף מתבקשת המסקנה כי הנתבעת פעלה ללא רשלנות והנזק שנגרם לדלת התובע לא חרג ממידת הסבירות הנדרשת ממנה בתחום תפקידה . לפיכך אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לנזק שנגרם לדלת.   17. מהראיות עולה כי הבית הנדון בנוי ממספר קומות, ובכל קומה גר אחד מבני המשפחה עם משפחתו. התובע עצמו גר בקומה התחתונה, ובניו בקומות שמעליו. עובדה זו היתה ידועה לצוות המחפש. ראה פרו' 25.5.03 עמ' 7.   בנסיבות אלו, אין זה ראוי כי השוטרים יערכו חיפוש ויגרמו לאי סדר בכל קומות הבית, כאשר המידע שהגיע אליהם התייחס לבנו של התובע המתגורר יחד עם משפחתו בקומה השלישית. היה על השוטרים למקד חיפושם בקומה זו, ולא מצאתי הצדקה לאי הסדר הרב שנגרם בבית התובע, כפי שעולה מהצילומים שהוגשו לי.       18. לעניין תיק "ג'ימס בונד" , אני מקבלת את טענת התובע, שהוכחשה על ידי מר בר אורין רק בשפה רפה, כי התיק ניזוק במהלך החיפוש, וכי שווי הנזק 300 ₪.   19. אף שהדבר לא נתבע במפורש בכתב התביעה אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש עקב אי הסדר שנגרם בביתו שלו בעקבות החיפוש, אף שהצו התייחס לבנו שגר בקומה נפרדת, וזאת בסך 500 ₪. סה"כ הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 800 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כל צד ישא בהוצאותיו. משטרהפיצויים