מבוא בפני תביעה בגין רשלנות מקצועית כנגד הנתבע, שהינו עורך דין במקצועו וייצג את התובע בהליכי ערעור על פסק דין בת.א. (שלום ת"א) 71274/97, לפיו נדחתה תביעתו של התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שלטענת התובע, נגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975. התביעה בת.א. (שלום ת"א) 71274/97 (להלן: "התביעה המקורית"), הוגשה בגין תאונה שאירעה לתובע בעת שרכב על אופניו ביום 14/08/94. התביעה הוגשה כנגד נהג רכב שלטענת התובע פגע בו, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") כמבטחת הרכב וכן כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). בפסק דינה מיום 21/06/00, דחתה כב' השופטת ד. אבי-גיא, את התביעה כנגד שלושת הנתבעים בקובעה כי התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח כי נפגע על ידי נהג הרכב או על ידי רכב אחר. על-פי פסק הדין, חויב התובע בהוצאות התובענה ובשכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר חולקו בחלקים שווים בין כלל וקרנית. הנתבע, לא היה בא כוחו של התובע, בעת ניהול התביעה המקורית והתובע פנה אל הנתבע לייעוץ, לאחר שניתן פסק הדין הדוחה את התביעה ולצורך הגשת ערעור. הנתבע קיבל על עצמו, את ייצוג התובע לצורך הגשת ערעור והגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. התובע שילם לנתבע שכ"ט בגין הכנת הערעור בסך של 3,400 ₪ כשסכום זה כולל את אגרת הערעור. טענות הצדדים התובע טוען בתביעתו, כי יום לפני הדיון בערעור, התקשר אליו הנתבע ודיווח לו כי ביכולתו להגיע להסדר עם באי כוח המשיבות, "כלל" ו"קרנית", על-פיו כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו לטובתן בתביעה המקורית, ימחק הערעור. התובע הסכים להצעה. התובע ממשיך וטוען, כי לאחר כחודש, הופתע לקבל התראה לפני נקיטת הליכי הוצל"פ לגביית ההוצאות שנפסקו לטובת "כלל". התובע פנה לנתבע וזה הודיעו, לאחר מספר ימים, כי הצליח להפחית את סכום ההוצאות לסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ ובסה"כ 1,170 ₪. הסכום האמור שולם על ידי התובע ל"כלל". כן טוען התובע, כי ביולי 2001, קיבל בקשה שהוגשה על ידי "קרנית", לשומת הוצאות וכשפנה לנתבע לברר הכיצד זה, למרות המידע שקיבל, על פיו ימחק הערעור כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו בתביעה המקורית, נדרש הוא לשלם את סכומי ההוצאות הנטענים, התחמק ממנו הנתבע ולא ניתן היה להשיגו למרות טלפונים והודעות רבות שהושארו לו. עוד טוען התובע, כי הנתבע לא הגיב על הבקשה לשומת הוצאות, שהוגשה על ידי "קרנית" ולפיכך ביום 10/3/02 ניתנה פסיקתא, על-פיה חויב התובע לשלם ל"קרנית" שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן הוצאות בסך של 14,591 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 03/04/01 ועד מועד התשלום בפועל (הפסיקתא צורפה כנספח ח' לתביעה). ביום 14/05/02, קיבל התובע דרישה לתשלום הוצאות שנפסקו לזכות "קרנית" בסכום כולל של 19,931 ₪. התובע טוען, כי למרות ניסיונות רבים, לא הצליח להשיג את הנתבע וכי אחותו גב' X, שהינה עורכת דין אך אינה עוסקת במקצוע, נטלה על עצמה את הטיפול בעניין אלא שגם היא לא הצליחה לקבל תשובות ברורות מהנתבע. גב' X יצרה קשר עם בא כוחה של "קרנית", עו"ד צחייק ועם עו"ד שרה אוזמו מ"קרנית" והשיגה הסכמתם להפחית את סכום ההוצאות כך שהתובע ישלם סך כולל של 11,404 ₪ לסילוק סופי ומלא של הדרישה. הסכום האמור שולם על ידי התובע ביום 20/05/02. התובע טוען כאמור, כי למרות שהנתבע דיווח לו כי יגיע להסכם עם באי כוח "כלל" ו"קרנית", על-פיו כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו לזכותן בבית משפט השלום, ימחק הערעור, הרי בפועל ביקש הנתבע כי הערעור ימחק, מבלי שהגיע להסכם כאמור. כן טוען התובע, כי הנתבע לא טיפל כראוי בערעור שהוגש או בבקשה לויתור על הוצאות שנפסקו לחובת התובע וכי לאחר שקיבל את הדרישה לתשלום הוצאות, התחמק הנתבע מלהשיב לפניותיו ולטפל בעניין. הנתבע טוען, כי הסביר לתובע שסיכויי הערעור קלושים, שכן מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, אך התובע התעקש על הגשת ערעור. יחד עם זאת, הוסיף הנתבע וטען, כי יעץ לתובע להגיש ערעור שכן עצם הגשת הערעור תוכל לשמש לצורך ניסיון פשרה עם הנתבעות, לעניין ויתור על ההוצאות שנפסקו לטובתן. הנתבע טען בכתב הגנתו כי שוחח עם באי כוח "כלל" ו"קרנית", אך לא עלה בידו להגיע עמם להסדר של פשרה לעניין ויתור על ההוצאות. לפיכך משהתקרב מועד הדיון בערעור ולאור הודעת באי כוח המשיבות, כי יעמדו על פסיקת הוצאות גם בערעור, המליץ לתובע למחוק את הערעור על מנת להימנע מהוצאות נוספות. לטענת הנתבע, הודיע לתובע על כשלון המו"מ עם חברות הביטוח, בעניין ויתור על ההוצאות והמליץ לו לבקש למחוק את הערעור בכדי להימנע מהוצאות נוספות בערעור והתובע הסכים לכך. עוד מוסיף הנתבע וטוען, כי הגיש תגובה לבקשה לשומת הוצאות שהוגשה על ידי "קרנית", עותק התגובה מוחתם בחותמת "נתקבל" מיום 31/10/00 צורף כנספח ב' לכתב ההגנה. כן טוען הנתבע, כי מעולם לא התחייב בפני התובע כי ההוצאות שנפסקו לחובתו תבוטלנה וכי התובע ידע על כשלון המו"מ, בטרם נמחק הערעור. הנתבע מציין, כי כתוצאה מפנייתו לב"כ "כלל", הופחת סכום ההוצאות שנפסקו לחובת התובע וכי למרות פניותיו לעו"ד צחייק, ב"כ "קרנית", לא הצליח להביא לויתור או הפחתה בסכום ההוצאות שנפסקו לזכותה של "קרנית". העדויות התובע העיד, כי יום לפני הדיון בערעור, פנה אליו הנתבע, בשיחה טלפונית ואמר לו כי בכוונתו להגיע להסדר עם באי כוח המשיבות על-פיו הערעור ימחק כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו לחובת התובע בבית משפט השלום. התובע הודה בעדותו, כי הנתבע אמר לו שהערעור "קשה", אך לטענתו המליץ בפניו להגיש את הערעור. אחותו של התובע, הגב' מיכל X, העידה כי אמנם לא הייתה נוכחת במעמד השיחה בין התובע לנתבע, בעניין מחיקת הערעור אך לטענתה אחיה דיווח לה כי הושג הסדר כאמור, על-פיו, כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו בתביעה המקורית ימחק הערעור. כן פרטה, גב' X, את כל ניסיונותיה להשיג את הנתבע ופעולותיה לאחר שהתקבלה הדרישה לתשלום הוצאות מטעם "קרנית", פעולות שהביאו לבסוף להקטנת סכום ההוצאות באופן משמעותי. הנתבע חזר בעדותו על טענתו כי הערעור היה חסר סיכוי. הנתבע העיד כי לא אמר לתובע שהגיע להסכם בדבר ויתור על הוצאות אלא כי "דובר על אפשרות ריאלית שאליה שאפתי. לא היתה בשום שלב שום הבטחה לויתור על הוצאות". כן העיד הנתבע כי ביקש למחוק את הערעור כדי למנוע חיוב נוסף בהוצאות. ניתוח העדויות עדותו של התובע, כי הנתבע אמר לו, בשיחה טלפונית, ערב הדיון בערעור, כי יגיע לסיכום עם באי כוח המשיבות, כי כנגד ויתור על הוצאות שנפסקו לחובתו, ימחק הערעור, אמינה ומקובלת עלי. יש לציין כי גם בכתב התביעה לא נאמר כי הנתבע אמר שהגיע להסכם כאמור, אלא כי "ביכולתו לסגור עם חברות הביטוח "קרנית" ו"כלל" כי יוותרו על הוצאות המשפט שנפסקו לטובתן בפסק הדין של בית משפט השלום בתמורה לכך שאמשוך את הערעור" (סעיף 2 לתביעה). כך גם העיד התובע כי "הנתבע אמר לי יום לפני הדיון בערעור שהוא יסגור עם הצדדים שהעניין ייסגר ללא הוצאות שיוותרו על ההוצאות שנפסקו לחובתי בבית משפט שלום והערעור ימחק". עדותו של התובע בעניין זה, אמינה ומדויקת, שכן התובע עצמו לא טוען כי הנתבע אמר לו שהגיע לסיכום כאמור, אלא כי ביכולתו להגיע להסכם ברוח זו. זאת ועוד, הנתבע עצמו העיד כי "דובר על אפשרות ריאלית שאליה שאפתי". משכך, מקובלת עלי טענת התובע, כי נתן את הסכמתו למחיקת הערעור כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית משפט השלום, אך לא הסכים למחיקת הערעור כנגד ויתור על הוצאות הערעור בלבד. יש לציין כי הנתבע הודה בעדותו כי הדברים נמסרו לתובע, בשיחה טלפונית, בערב שקדם לדיון בערעור וכי לא החתים את התובע על הסכמתו להצעה (עמ' 3 לפרוטוקול). לפיכך נראה, כי הנתבע לא הסביר לתובע את הדברים לאשורם, לא העמיד אותו על עמדתן של חברות הביטוח בעניין אי ויתור על ההוצאות, לא פירט בפניו את תוכן מגעיו עם חברות הביטוח ולא העמיד אותו על הצורך לשקול אם להסכים למחיקת הערעור כנגד ויתור על הוצאות הערעור בלבד, אל מול הסיכון והסיכוי, הטמונים בהופעה לדיון, שנקבע כאמור בהזמנה שצורפה כנספח ה' לכתב ההגנה, לקדם ערעור ולא לדיון בערעור גופו. זאת ועוד, הדברים נמסרו לתובע בשיחה טלפונית, מבלי שהנתבע וידא ודא היטב, כי התובע מבין את תוכנה ומשמעותה של ההצעה וכאמור מקובלת עלי עדותו של התובע, כי הסכים למחיקת הערעור כנגד ויתור על הוצאות שנפסקו בתביעה המקורית אך לא כנגד ויתור על הוצאות הערעור בלבד. זאת ועוד, הנתבע לא פירט אלו פעולות ואלו מהלכים נקט בכדי להביא לויתור על ההוצאות שנפסקו בתביעה המקורית או לפחות להפחתתן, בטרם הסכים למחיקת הערעור. עצם העובדה, כי ההוצאות הופחתו בכמחצית, הן בעקבות פנייתו של הנתבע ל"כלל" ובעקבות פנייתה של גב' X, ל"קרנית", לאחר מחיקת הערעור וכשחרב הערעור אינה מרחפת עוד מעל לראשן של הנתבעות, מלמדת כי לא נעשה די בעניין זה, בטרם הסכים הנתבע בשמו של התובע, למחיקת הערעור. חובתו של הנתבע כעורך-דין הנתבע, כעורך-דין, חב חובת זהירות כלפי התובע, לפעול במיומנות ובמקצועיות סבירה, לשם ייצוגו בערעור שהוגש. משקיבל על עצמו לייצג את התובע בערעור, נטל על עצמו הנתבע, גם חובות במישור החוזי, לייצג את התובע בנאמנות, במסירות ובמיומנות. לא התרשמתי כי הנתבע עשה די על מנת להביא לתוצאה הרצויה של ויתור על ההוצאות שנפסקו בתביעה המקורית או לפחות להפחיתן וזאת בטרם הסכים למחיקת הערעור. והראייה כי ההוצאות הופחתו, בכמחצית, לאחר מחיקת הערעור. יתרה מזאת, הנתבע אף הפר את חובתו להעמיד את התובע, על מצב הדברים לאשורם ולא קיבל את הסכמתו המודעת של התובע, למחיקת הערעור כנגד ויתור על הוצאות הערעור בלבד. אפנה לעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פד"י מד (4)446 בעמ' 464, שם נפסק כדלקמן: "עורך הדין מחויב להודיע ללקוח על מצב הדברים לאשורו בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על מקרהו". בת.א. (שלום י-ם) 7662/98, חיון נ' שלמה (לא פורסם), נפסק מפי כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט ענבר כדלקמן: "כך הם פני הדברים גם אם נניח שהסכם הפשרה הווה הישג משפטי יוצא דופן לדידה של התובעת. טעמו של דבר הוא, שההחלטה אם להתקשר בהסכם פשרה כגון דא אם לאו, אמורה להתקבל על ידי הלקוח (התובעת) ולא על ידי עורך הדין (הנתבע). התובעת לא פנתה לנתבע כדי שיחליט עבורה על דרך פעולה תוך שהיא מבטלת לחלוטין את שיקול דעתה. היא פנתה לנתבע כדי שיטפל עבורה ועבור החברה בתביעת המשכירים. במצב דברים זה לא היה רשאי הנתבע להחליט עבורה על דרך פעולה באופן חד צדדי, אלא חובתו הייתה לפרט בפניה את המצב המשפטי כהווייתו ואת דרכי הפעולה השונות על יתרונותיהן וחסרונותיהן, וכך לאפשר לתובעת בעצמה לבחור בצורה רציונלית את המשך דרכה". חובות אלה, הופרו על ידי הנתבע, שכן כאמור לא הציג בפני התובע את המצב לאשורו ולא קיבל את הסכמתו המפורשת והמודעת, למחיקת הערעור, כנגד ויתור על הוצאות הערעור בלבד. קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען על אף שנמצא כי הנתבע הפר חובתו כלפי התובע, לפעול במיומנות ובמקצועיות, הן בטיפול בערעור והן בהצגת המצב המשפטי בפני התובע וקבלת הוראותיו באשר להמשך ההליכים, נראה כי יש צדק בטענתו של הנתבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים - תשלום ההוצאות - לבין הפרת החובות האמורות. אכן, אין בפני כל ראייה, כי לו היה הנתבע פועל בשקידה ראויה ובמיומנות סבירה, היה עולה בידו להביא לקבלת הערעור או לויתור על ההוצאות או למצער להפחתתן, מעבר לשיעור בו הופחתו בפועל, הן כתוצאה מפעולתו של הנתבע עצמו, בעניין הפחתת ההוצאות שנפסקו לזכותה של "כלל" והן בעניין ההוצאות שנפסקו לזכותה של "קרנית" ואשר הופחתו כתוצאה מפעולותיה של גב' X לפיכך, לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע, לבין הנזק הנטען בכל הנוגע להוצאות ששולמו בפועל על ידי התובע ולאחר הפחתתן כאמור. גובה הנזק מקובלת עלי טענתו של התובע, כי מאחר וסבר כי הערעור נמחק, כנגד ויתור על ההוצאות שנפסקו לחובתו בתביעה המקורית, הרי הופתע לקבל דרישה לתשלום ההוצאות האמורות והדבר גרם לו לעגמת נפש רבה, במיוחד לאור סכום ההוצאות הגבוה ,שנדרש לשלם ל"קרנית". כן מקובלת עלי טענתו של התובע, כי נגרמה לו עגמת נפש עקב ניסיונותיו הרבים, ליצור קשר עם הנתבע ולקבל ממנו הסברים באשר למצב אליו נקלע. אשר על כן זכאי התובע לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. את הפיצוי בגין עגמת נפש, אני אומדת בנסיבות העניין בסך של 5,000 ₪. כן זכאי התובע להחזר אגרת הערעור בסך של 1,060 ₪, שכן בפסק דינה של כב' השופטת גרסטל, מיום 09/01/01 נפסק כי "האגרה תוחזר עפ"י התקנות". לפיכך ומשהורתה כב' השופטת גרסטל, על החזר האגרה, אין מקום לטענת הנתבע כי הסכום הנ"ל שולם כאגרת ערעור והיה על הנתבע לפעול להשבת האגרה לתובע. היות והנתבע הגיש את הערעור, הגיש תגובה לבקשה לשומת הוצאות, ניהל מו"מ עם באי כוח המשיבות בעניין ההוצאות ואף הביא להקטנת סכום הוצאות שנפסקו לזכות "כלל", לא מצאתי מקום להורות על השבת שכ"ט ששולם ע"י התובע לנתבע, בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. סוף דבר. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. ב. פיצוי בגין החזר אגרת ערעור בסך של 1,060 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.3.01 ועד מועד התשלום בפועל. ג. כן ישלם הנתבע לתובע, הוצאות משפט בסך של 850 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.עורך דיןפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממונילקוחות