התובעים - בני זוג, טוענים כי על הנתבעות לשאת בעלות בנית קיר תוחם באורך של מספר מטרים והמצוי בין גבול מגרשם הפרטי שברחוב הדובדבן אשקלון לבין שדרות ירושלים (להלן: "הקיר התוחם" ו-"המגרש"). כרקע עובדתי יצויין כי בתאריך 6.6.99 נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 - חברה לבנין ולפיתוח, הסכם שכותרתו "הסכם נאמנות". הנתבעת 1 הוגדרה בהסכם - "נאמן" ואילו התובעים "נהנה". הנתבעת 2 הינה החברה אשר הוציאה את המכרז לבניתם של המגרשים לבנייה עצמית במתחם הרלוונטי (להלן: "המתחם") שחלקו גובל בשדרות ירושלים ואשר כלל גם את מגרש התובעים. בהסכם התחייבה נתבעת 1 - כנאמן, ככל שתזכה במכרז, להעביר על שם הנהנה - התובעים, כל הזכויות במגרש ברח' הדובדבן בתמורה ובתנאים כפי שנקבעו בהסכם הנאמנות. עוד נקבע בהסכם כי הנתבעת 1 ממחה כל זכויותיה כנאמן על פי הסכם שיחתם בינה לבין נתבעת 2 אל התובעים - הנהנה. (סעיפים 13-11 להסכם). אין חולק כי לפני שהתובעים רכשו את הזכויות במגרש, בנתה הנתבעת 2 קיר תומך לאורך מגרשים הצמודים ברצף למגרש התובעים והגובלים בשדרות ירושלים. יש לציין כי הקיר התומך הגיע עד לשלושה מטרים מאורך חזית המגרש הגובל לשדרות ירושלים. פניות התובעים אל הנתבעות להשלים את בנית הקיר נענו בשלילה, ומכאן תביעתם לאחר שנאלצו - לטענתם, לבנות הקיר התוחם באמצעות קבלן פרטי מטעמם לצורך קבלת אישורי העיריה טרם איכלוס. עלות הבניה ללא הציפוי היתה 15,000 ש"ח ומכאן תביעתם להשבת ההוצאה בסכום זה. התובעים צרפו חשבונית מתאימה להוכחת ההוצאה. המחלוקת שיש להכריע בה הינה האם הפרו מן מן הנתבעות תנאי בהסכם לבניית קיר תומך והאם יש לראות בו כחלק מ"עבודות הפיתוח" אשר על פי ההסכם מחובת הנתבעותיחד או לחוד לשאת בעלות בנייתו. בכתב הגנה מפורט טענה נתבעת 1 כי כל מעמדה בהתקשרות היה כנאמן בלבד וכגורם מקשר בין התובעים לבין נתבעת 2 לאחר שהרכישה בוצעה בדרך של נאמנות מסיבות כלשהן. לטענתה, עבודות הפיתוח מבוצעות על ידי נתבעת 2 ולא על ידה ולשם כך אף הוחתמו התובעים על נספח להסכם הנאמנות שענינו עבודות הפיתוח ובו פורטו עבודות התשתית והפיתוח אשר על נתבעת 2 לבצע וכי אין מקום לחייבה בעניין שאינו נתון לשליטתה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בכל מקרה וודאי שעבודות הפיתוח אינן כוללות גדרות לחצרות הבתים גם לא גדרות בגבול שדרות ירושלים. לטענתה, בניית הקיר בגבול המגרשים הגובלים בשדרות ירושלים נבע מתוך צורך הנדסי בלבד ומשום שנתבעת 2 חוייבה לכך על מנת לקיים חובותיה כלפי עירית אשקלון בשטחים הציבוריים. 8. נתבעת 2 טענה כי לא קיימת יריבות בינה לבין התובעים וכי אינה צד להסכם הנאמנות שנחתם בין נתבעת 1 לבין התובעים וכי הזוכה במכרז - הנתבעת 1 התחייבה לשאת במלוא עלויות הוצאות הפיתוח במגרשים. לחילופין טענה כי בכל מקרה, הנה עוסקת בפיתוח שטחים ציבוריים בלבד והקיר התוחם אינו בא בכלל זה. 9. בשוקלי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הוכיחו כי מי מן הנתבעות הפרו התחייבות כלפי התובעים על פי הסכם הנאמנות. התובעים תומכים את טענתם בהוראת סעיף 6 להסכם הנאמנות הקובעת "מובהר ומוסכם בזאת, כי הסכום שמשלם הנהנה עבור המגרש, כולל את עבודות הפיתוח בהתאם לאמור בהסכם שצורף למכרז ושהינו חלק מנספח ב' להסכם זה". אין מחלוקת כי בנספח א' פורטו עבודות התשתית והפיתוח עבורן שילם הנהנה יחד עם מחיר המגרש. סעיף 2 לנספח כותרתו "הפיתוח בכללי של השטח יכלול" ובו י"א סעיפים הכוללים רשימת עבודות הפיתוח כגון תוכניות לעבודות תשתית, סלילת כבישים, הכשרת שבילים ומדרכות להולכי רגל, התקנת קווי מים עד גבול המגרש ועוד. בסעיף 2יא לנספח מצוין "כל עבודות שיש לבצען במתחם, לפי דרישות העירייה ו/או הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אשקלון ו/או רשויות מוסמכות אחרות, על מנת לקבל את השירותים הנדרשים למתחם". מכאן מבקשים התובעים ללמוד כי על הנתבעותלבצע עבודות הפיתוח במגרש. טענה זו אין בידי לקבל משום שהוראת סעיף 1 לנספח קובעת "החברה תבצע את פיתוח התשתית בשטחים הציבוריים באתר, עד גבול המגרש". עולה מכאן כי מחובת הנתבעת 2 לבצע פיתוח תשתית בשטחים הציבוריים וגם זאת עד גבול המגרש. יש הגיון בטענת הנתבעותכי המונח "עד גבול המגרש" אינו כולל קיר תוחם למגרש פרטי זה או אחר וכי "עד גבול המגרש" - להוציא במגרש עצמו. מקובלת עלי טענת נתבעת 2 כי עבודות הפיתוח אינן צריכות להתבצע במגרש עצמו וכי במסגרת תפקידיה כחברה המפתחת את העיר בהתאם להסכם הרשאה שהיא מקבלת מעירית אשקלון היא מבצעת אך ורק פיתוח כללי בשטחים הציבוריים וכך גם במקרה זה. אין זאת אלא כי עבודות הפיתוח המפורטות בסעיף 2 לעיל מתיחסות לחובת הנתבעת 2 על פי סעיף 1 לאותו נספח המהווה חלק בלתי נפרד מן ההתקשרות עם התובעים, שאינו כולל עבודות פיתוח אלא עד גבול המגרש. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא באופי רשימת העבודות המפורטות בנספח המגלות כי הינן מאופיינות, כטענת הנתבעות, כעבודות בשטחים ציבוריים. לכן יש היגיון לפרש את הוראת סעיף 1 לנספח ככזו המתייחסת לחובה לבצע עבודות הפיתוח המפורטות בסעיף 2 עד גבול המגרש בלבד ולא כולל את גבול המגרש עצמו היינו לא כולל את הקיר התוחם עצמו נשוא המחלוקת. 10. כפועל יוצא מן האמור לעיל לא מצאתי מקום להתייחס לטענת נתבעת 2 לפיה אינה יריבה ישירה לתובעים משום שבכל מקרה הגעתי לכלל מסקנה כי בניית קיר תוחם אינה מסוג עבודות הפיתוח שהיא מחוייבת לבצע על פי המפורט בנספח להסכם. 11. בביקור במקום מתאריך 26.3.03 ניתן היה להתרשם מאופי הטענות וכן ניתן להבין את תחושת התובעים לפיה קופחו לכאורה בהשוואה לבעלי המגרשים המצויים מצפון למגרשם אשר "זכו" ליהנות מבניית קיר תומך אלא שלא מצאתי בהוראות ההסכם כי למי מן הנתבעות היתה חובה לשאת בעלות בניית הקיר התוחם נשוא המחלוקת. יש להעיר כי מספר בעלי מגרשים המצויים מדרום למגרש התובעים ברצף אף הם - כתובעים, "לא זכו" ליהנות מבנייתו של קיר תוחם. אכן בשטח הציבורי נבנה קיר תומך, באופן שבו נוצר לאורך שדרות ירושלים, בגבולות המתחם, פס נוי ארוך - מתוחם לאורכו מצידו האחד בקיר התומך מצופה אבן כורכר ובמקביל לו לכל האורך מן הצד הקרוב יותר לכביש בגדר נוי מדורגת נמוכה, מצופה אבני כורכר. העובדה כי מספר בעלי מגרשים פרטיים זכו בלא שנאלצו לשלם תמורת בניית קיר גבול אינה מלמדת בהכרח כי גם לתובע קנויה זכות שכזו שכן מקובלות עלי טענות הנתבעותכי מדובר בבניית קיר תומך בשל צרכים הנדסיים וכי מבנה השטח הינו כזה שאכן עירית אשקלן לא דרשה קירות תומכים אלא עד קו מגרשם של התובעים. במגרשים הממוקמים דרומית למגרש התובעים נבנו הקירות התומכים על חשבון בעלי המגרשים ואילו הדרישה לציפוי באבן כורכר אינה באה בגדר עבודות פיתוח אלא כדרישה לפי תכנית בנין עיר (תב"ע) בנוגע לכל גדר הפונה לשטח ציבורי. "איתרע מזלם" של התובעים וגדר הנוי מסתיימת בצמוד למגרשם. יצויין כי גם התובעים עצמם זכו לבניה של קטע קטן מן הקיר התומך באורך של כ-3 מטרים ועליהם למעשה היה לשאת בהוצאת השלמתו עד קצה גבול המגרש בחזית הפונה לשדרות ירושלים. 12. עולה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על תובע במשפט אזרח. לא עלה בידם להוכיח כי על פי דרישות עירית אשקלון מחייבת העיריה את נתבעת 2 לבצע קיר תומך גם בגבול מגרשם כחלק מעבודות הפיתוח בשטחים הציבוריים. יתרה מזאת, עירית אשקלון חייבה את התובעים עצמם לבצע בגבול מגרשם קיר תומך בחיפוי אבן כורכרית כדוגמת הקיים בהמשך הרחוב וגדר בטיחות קלה לפי היתר הבניה הרלוונטי כתנאי למתן טופס 4 (נספח ד' לכתב התביעה) ואכן על פי המקובל בעל מגרש דואג בעצמו לבניית קירות גדר. עולה מן המקובץ כי דין טענות התובעים לענין הפרת הסכם מצד מי מן הנתבעות להידחות, משום שלא הוכחה. 13. אף על פי כן מצאתי לקבל מקצת תביעת התובעים מטעם אחר וזאת ככל שהיא מופנית כנגד הנתבעת 1 על בסיס עילה שבדיני הנזיקין ובשל היצג רשלני מטעם הנתבעת 2 באמצעות מנהלה מר אלון נאור אשר אף טען בשם הנתבעת 1 בפני. מהימנה בעיני עדות התובע 1 מר אלי זמיר לפיה טרם רכש המגרש בביקור במקום בו נוכח מנכ"ל נתבעת 1 - מר אלון נאור, ציין בפניו מר אלון כי נתבעת 2 אמורה לבנות קיר תומך לאור מגרשים הגובלים בשדרות ירושלים, לרבות מגרש התובע עצמו וזאת על אף שמר נאור הכחיש כי ניתנה הבטחה כזו מצידו. תובע 1 ציין כי באותו מעמד בשלב ההתעניינות ברכישת המגרש ציין מר אלון נאור כי מחיר הרכישה כולל את עלות הקיר הגובל אשר יבנה ידי החברה הכלכלית, וגם במועד הביקור במקום העיד התובע כי ניהל מו"מ עם מר יוסף נאור וכאשר שאל אותו מה עם החומה נענה שהחברה הכלכלית תבנה את הקיר (סעיף 8 לכתב התביעה, עמ' 5 ש' 8-14, עמ' 9 ש' 11-12). התרשמתי מדברי התובע כמי שדייק בדבריו וכאשר עומדות בפני שתי אפשרויות עובדתיות האחת לפיה נאמרו הדברים על ידי מר אלון לתובע והאחרת כי הדברים לא נאמרו על ידו, מצאתי כי התובע עמד בנטל הבאת הראיות להוכחת טענה זו על פי מאזן ההסתברויות והאפשרות כי הדברים נאמרו על ידי מר אלון הינה סבירה יותר מן האפשרות כי לא נאמרו. יתכן כי מר אלון - כמנהל, לא יזכור את המעמד שהיה חרוט בזכרון התובע מטבע תפקידו. יש גם הגיון בכך שמר נאור אמר את הדברים משום שהמציאות הראתה כי אכן נתבעת 2 בנתה קיר תומך לאורך המגרשים, לרבות עד שלושה מטרים בגבול מגרש התובע ולכן גם מבחינת תוכן הדברים יש בהם הגיון. מר נאור במועד הביקור במקום (עמ' 6 ש' 15-21) ציין כי "יתכן שהיתה אי הבנה ההבטחה היחידה היא שאת הפיתוח עושה החברה הכלכלית באשקלון ועל זה הוא חתם". גם מתוך דברים אלה ניתן להטות הכף לטובת עדות התובע אשר הבין מדברי נתבעת 1 מפי מנהלה כי נתבעת 2 תבנה הקיר התומך בתחום מגרשו גם כן. התובע טען כי הדברים שנמסרו לו בנוגע לכך שהנתבעת 2 תבנה קיר תומך היוו שיקול בבחירת המגרש שנרכש. מר נאור כמייצגה של הנתבעת 1 וכמנהלה חב חובת זהירות כלפי התובעים והיה עליו להניח, ביודעו כי התובעים מעוניינים ברכישת מגרש, שהתובעים עשויים להסתמך על דבריו במיוחד משום שאלה ניתנו לקראת רכישת המגרש ומפי ממלא תפקיד - בעל הידע והסמכות. 14. לפיכך יש מקום מכח דיני הנזיקין להטיל עליו חובה בגין ההיצג הרשלני. גם על התובעים עצמם מוטלת חובת זהירות לבדוק היטב את טיב הזכויות שעמדו לרכוש ולא להסתמך על דבריו של מר נאור והיה עליהם לברר היטב העובדות לאשורן. בהקשר זה נראה כי יהא זה צודק להטיל את מירב האחריות על התובעים ומקצתה על מר אלון. בחרתי בדרך של אומדן להעמיד את רשלנות הנתבעת 1 בגין ההיצג הרשלני על שיעור של 20%. למותר לציין כי מר אלון פעל כזרועה הארוכה של הנתבעת 1 והיה בר סמכא לחייבה. אין כן בנוגע לנתבעת 2 משום שלא הובאו ראיות מטעם התובע לכך שניתנה התחייבות מפי בר סמכא מטעם נתבעת 2 שהיה מוסמך לכך. על מר נאור היה להימנע מלתת האינפורמציה או לכל הפחות לתת אותה תוך הסרת אחריות אלא ששוכנעתי כי הדבר לא נעשה. בתוך כך הבאתי בחשבון כי לא מן הנמנע לבחון חובה על פי דיני הנזיקין במקביל לבדיקתה במישור החוזי, לנוכח היות מקור החבות מחוץ להתחייבויות נתבעת 1 כלפי התובעים על פי החוזה ומבוססות על היצג רשלני של חובותיו של צד אחר כלפי התובעים. (לעניין חוות דעת רשלנית או מצג רשלניים ראה מאמרה של ע. בר שירה, היצג רשלני, הפרקליט כ"ז(ד) 490). לפיכך הנני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 3,000 ₪ המהווים 20% מערך הוצאה המוכחת. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. חוזהבניהחוזה בניהקירותקיר תומך