השאלה אם לאפשר הגשת תביעה שכנגד או לשלוח הודעה לצד ג' בבית המשפט לתביעות קטנות על ידי נתבע שאינו יחיד התעוררה מדי פעם בערכאות נמוכות. כידוע, בית המשפט לתביעות קטנות דן אך ורק בתביעות של יחיד. הנושא לא הוכרע עד כה בערכאה העליונה המחייבת. בית-משפט זה סבור, כי הודעת צד ג', כמוה כתביעה-שכנגד, תביעה היא לכל דבר ועניין, משלמים בעבורה אגרה, מגישים כלפיה כתב הגנה וכיוצא באלה הליכים. תכלית החקיקה הסיבה לכך, שבבית משפט לתביעות קטנות מדבר המחוקק בתביעת יחיד, מקורה בתכלית הקמתו של בית משפט זה. בפרשנות החוק יש לחפש את תכליתו על-פי פשט לשונו, לפני שנעזרים בהיסטוריה החקיקתית שלו וגם זאת יש לעשות בזהירות. הרעיון לאפשר ליחיד להתדיין כתובע בבית המשפט לתביעות קטנות מצא את ביטויו בהצעת החוק הנדון (ה"ח 1174, 1975. 17.4, בעמ' 208), שם נאמר, בין השאר: "לרשות החברות עומד, בדרך כלל, צוות עובדים הכולל משפטנים המיצגים אותן בתביעות וכנגדן עומד האזרח לבדו, חסר אונים. משום כך מוצע שלא יהיה תובע בבית משפט לתביעות קטנות אלא יחיד. לא כן הנתבע שיכול שיהיה תאגיד, ושניהם ללא ייצוג של עורך-דין או שלוח אחר, אלא ברשות בית-המשפט לאחר שראה טעם מיוחד לדבר". לא זו אף זו: הצעת החוק וסימן ה' בחוק אכן העמידו את התובע במצב משפטי שונה משל הנתבע. התובע אינו רשאי לפצל את תביעתו והמחיר שעליו לשלם בגין כך מתבטא בממון: אם הוא מצמצם את תביעתו לסכום שבית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בו (כיום הסכום הוא 16,700 ש"ח), אין הוא רשאי עוד לתבוע בגין אותה עילה דבר וחצי דבר. כלומר, הוא זוכה במהירות הדיון, בהסרת מחסומים של דיני ראיות וסדר דין (סעיף 62 לחוק) ובהליך המתנהל בלא עורכי דין. לעומת "הקלות" אלה מקל החוק גם עם הנתבע ומתיר לו גם מתיר לפצל את תביעתו, להגיש תביעה-שכנגד בסכום שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, אולם לתבוע את יתרת הסכום בבית משפט אחר (סעיף 61 (2) לחוק). הוראות חוק אחרות ברם בשנים האחרונות נמצאו נתבעים שהם תאגידים או אף המדינה, המתחכמים להוראות ברורות וחד-משמעיות אלה שבחקיקה הראשית והם מגישים תביעות-שכנגד ושולחים הודעות לצד ג' תוך התעלמות מן המונח "יחיד" שבסעיף 60 לחוק. ההבחנה בין יחיד למי שאינו יחיד, מבחינה משפטית, ברורה היא ומופיעה בדברי חקיקה לא מעטים. כל אימת שהמחוקק מבקש להתייחס ליחיד ולתאגיד כאילו חד הם, הוא אומר זאת במפורש (ראו למשל סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). כשהוא מבדיל ביניהם, הוא מבדיל היטב (ראו, למשל, סעיף 34 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; פרק ב' בחוק הערבות, התשכ"ז-1967; סעיף 79 בחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ואף בסעיף 1 לפקודת רישום שמות עסק, 1935: "יחיד - אדם טבעי ואינו כולל איגוד"). כנגד הטוענים, כי כתב-הגנה והודעה לצד ג' הם הליכי הגנה ולכן אין האמור לעיל עומד במבחן, ייאמר כי טענה זו מתעלמת כליל מהגיונם של דברים ובעיקר מן הרעיון של הקמת בית המשפט לתביעות קטנות. ברם, לא ב"הגיון" בלבד מדובר אלא גם בפשוטם של דברים, כפי שהם באים לביטוי בתקנות רבות בעניין סדר הדין האזרחי. מה נאמר בתקנות תביעה-שכנגד והודעה לצד ג', תובענה הן, במובנן לפי ההגדרה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). כל אימת שמגיש אדם תביעה, נדרש הנתבע להגיש כתב הגנה והוא הדין לגבי מקבלי הודעת צד ג'. פשיטא, שמי שמגיש כתב הגנה, אינו מגיש אותו כלפי איזו שהיא "תובענה" תיאורטית אלא נגד תביעה. נושא התביעה-שכנגד מוסדר בסימן ב' לפרק ו' ולתקנות. כלפי כתב תביעה-שכנגד על התובע להגיש כתב תשובה שכנגד (תקנה 62). תביעות קטנותתביעה שכנגד