התביעה 1.             התובע קנה אצל הנתבעת מקרר "אמנה" בפברואר 1999 במחיר 6,200 ₪.   2.             איש מעובדי הנתבעת לא גילה את אזנו של התובע לעובד, שהמקרר הוא מקו ייצור של שנת 1997.   3.             התובע קיבל תעודת אחריות לחברת "קריסטל". את תעודת האחריות צירף התובע לכתב התביעה. נרשם בה במפורש, שחור על גבי לבן, בכתב יד, שהמקרר הוא משנת ייצור 1999.   4.             שנה מאוחר יותר קיבל התובע תעודת אחריות לשנה נוספת והפעם הודפס בתעודה במחשב, כי שנת הייצור היא 1999.   5.             מקץ זמן מה ראה התובע בתכנית הטלוויזיה "בשידור חוקר", כי מדובר במעשה של הסתרת העובדות הנכונות מן הצרכנים וכי אותה סדרת מקררים נוצה בשנת 1997 ולא 1999.   6.             פניית התובע לנתבעת להחליף לו את המקרר משנת 1997 למקרר מיצור של שנת 1999 נענתה בשלילה.   7.             התובע הגיש אפוא תביעה זו בה הוא תובע לבטל את העיסקה ולהחזיר לו את התשלום ששילם בעבור מקרר משנת ייצור 1999 ושהיה בפועל מקרר משנת ייצור 1997 או לחלופין, לפסוק לו פיצויים בגין הנזק שנגרם לו עקב מכירת מוצר משנת ייצור שלא היתה שנת ייצורו האמיתית.   ההגנה  8.             הנתבעת לא התגוננה אלא שלחה הודעה לצד ג', חברת "קריסטל" בע"מ, שנתנה את תעודת האחריות לתובע.   9.             בית המשפט מחק הודעה זו לצד ג', מטעמים המפורטים בהמשך.   10.        למרות שהנתבעת לא התגוננה, טען נציגה בבית המשפט, כי נכונה העובדה, שהתובע טען לה, שהנתבעת לא הודיעה לתובע מעולם ששנת הייצור של המקרר היא משנת 1997. עוד טען הוא, שהנתבעת לא ידעה כלל מה שנת הייצור של המקרר וכי על התובע לבוא חשבון עם היבואן של המקרר.   11.        עוד אמר נציג הנתבעת, כי על שום מוצר חשמל "לא מציינים את שנת הייצור" (שורה 15 בעמוד 2 לפרוטוקול).   מסקנות בית המשפט   12.        בית המשפט עיין בשפע טענותיהם של בעלי הדין, שאותן שטחו בכתב והרחיבו בעל-פה.   13.        על יסוד אלה פוסק בית המשפט שהדין עם התובעים.   14.        עיון בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן החוק), נוכח התנהגות הנתבעת בפרשה זו, מגלה על נקלה, שהיא הפרה הפרות אחדות את הוראות החוק.   15.        די לציין, שהנתבעת הטעתה את התובעים, במובנו של סעיף 2 (1), בנוגע למהות המקרר וסוגו; וכן במובנו של סעיף 2 (7), שהרי מכרה לתובעים מקרר מדגם מסויים ולא זה שנקבו במספרו בהזמנה; וכן במובנו של סעיף 2 (9) לחוק, שהרי לא גילו לתובעים בשנת 1999, שהם מקבלים "חתול בשק", כלומר מקרר ששנת ייצורו 1997; וכן במובנו של סעיף 2 (17) לחוק, שהרי מסרו לתובעים כתב אחריות למקרר שלא קנו; ועוד, גם במובנו של סעיף 2 (20) לחוק, שהרי על המוכר חובה לגלות לצרכן שמקורו של המקרר אינו ביצרן אלא בהליכים של כינוס נכסים (עובדה שנציג הנתבעת הודה בה).   16.        בית המשפט דוחה את דברי נציג הנתבעת, כאילו "אין מציינים את שנת הייצור" על מכשירי חשמל וכי לפיכך אין שנת הייצור משמעותית במכר. דין אדם מן הישוב הקונה מכשיר כמו מקרר, שהוא מאמין שהוא קונה מוצר חדש ולא בן שנים אחדות, כפי שהיה במקרה זה. ומכל מקום המוכר - הנתבעת במקרה זה - חייב לגלות לקונה את שנת ייצורו של המקרר, כדי שהמוכר יחליט אם לקנותו או לא. 17.        בית משפט זה סבור, כי לפי נוסחו של סעיף 2 (9) לחוק חובה על המוכר לגלות לקונה, מה הסחורה שהוא קונה. המוכר רשאי להסביר לקונה במעמד העיסקה, שאין חשיבות לשנת הייצור.   18.        ייאמר עוד, כי כל המעשים או המחדלים הללו שבית המשפט מייחס לנתבעת, אינם מצביעים על כוונה פלילית. "בהקשר זה ראוי להדגיש, כי לענין איסור ההטעיה הקבוע בסע' 2 לחוק הגנת הצרכן, אין צורך להראות כוונה להטעות או אפילו עצימת עיניים, ודי בכך שהתנהגות העוסק עלולה להטעות את הצרכן בכל ענין מהותי לעיסקת המכר" (ראו בש"א (תל-אביב-יפו) 58066/99 - יצחק שלומוביץ נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ . תקדין מחוזי 2002(1), 23 ,עמ' 33).   19.        וכן, אין דינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן כדינו בדיני החוזים. בעוד שבדיני החוזים, על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר, הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל דבר העלול להטעות צרכן גם אם הלה לא הוטעה בפועל (רע"א 2837/98 ארד נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד, 1, 600).   20.        על יסוד כל האמור עד כה פוסק בית המשפט, שדין התביעה להתקבל, כפי שפסק בעבר בת.ק. 2670/01.   21.        בית המשפט אינו סבור, שהחלפת המקרר שבידי התובעים בזה הרשום בהזמנה/קבלה היא מעשית, שכן יתכן שאין עוד בידי הנתבעת מקרר כזה.   22.        לפיכך פוסק בית המשפט שעל הנתבעת להחזיר לתובעים את הסכום של 6,200 ₪ כשהוא נושא ריבית כחוק והצמדה מיום הגשת התביעה ב-1.8.02 ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעים רשאים, במסגרת פסק דין זה, לקחת את המקרר מידי התובע בעת התשלום הנ"ל, כמבואר להלן.   23.        עם זאת מורה בית המשפט, שהנתבעת זכאית לקזז מסכום זה 1,000 ₪, לפי אומד דעתו של בית המשפט, כשימוש במקרר במשך למעלה משנתיים.   24.        לפיכך הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע בפועל הוא 5,200 ₪.   25.        הוצאת המקרר מבית התובעים תיעשה תוך 15 יום מהיום ותוך תיאום המועד מראש עם התובעים.   26.        כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים 500 ₪ הוצאות המשפט. גם סכום זה ישא ריבית כחוק והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.   הנמקת החלטה המחיקה של הודעה לצד ג'   בית המשפט מחליט למחוק את ההודעה לצד ג', שהנתבעת שלחה עם הגשת כתב ההגנה שלה.   בית המשפט פועל בעניין זה על פי לשונו המפורשת של סעיף 60 לחוק בתי המשפט {נוסח משולב}, התשמ"ד-1984 (להלן החוק).   השאלה אם לאפשר הגשת תביעה שכנגד או לשלוח הודעה לצד ג' בבית המשפט לתביעות קטנות על ידי נתבע שאינו יחיד התעוררה מדי פעם בערכאות נמוכות.   כידוע, בית המשפט לתביעות קטנות דן אך ורק בתביעות של יחיד. הנושא לא הוכרע עד כה בערכאה העליונה המחייבת. בית-משפט זה סבור, כי הודעת צד ג', כמוה כתביעה-שכנגד, תביעה היא לכל דבר ועניין, משלמים בעבורה אגרה, מגישים כלפיה כתב הגנה וכיוצא באלה הליכים.   תכלית החקיקה  הסיבה לכך, שבבית משפט לתביעות קטנות מדבר המחוקק בתביעת יחיד, מקורה בתכלית הקמתו של בית משפט זה. בפרשנות החוק יש לחפש את תכליתו על-פי פשט לשונו, לפני שנעזרים בהיסטוריה החקיקתית שלו וגם זאת יש לעשות בזהירות.   הרעיון לאפשר ליחיד להתדיין כתובע בבית המשפט לתביעות קטנות מצא את ביטויו בהצעת החוק הנדון (ה"ח 1174, 1975. 17.4, בעמ' 208), שם נאמר, בין השאר:   "לרשות החברות עומד, בדרך כלל, צוות עובדים הכולל משפטנים המיצגים אותן בתביעות וכנגדן עומד האזרח לבדו, חסר אונים. משום כך מוצע שלא יהיה תובע בבית משפט לתביעות קטנות אלא יחיד. לא כן הנתבע שיכול שיהיה תאגיד, ושניהם ללא ייצוג של עורך-דין או שלוח אחר, אלא ברשות בית-המשפט לאחר שראה טעם מיוחד לדבר".   לא זו אף זו: הצעת החוק וסימן ה' בחוק אכן העמידו את התובע במצב משפטי שונה משל הנתבע. התובע אינו רשאי לפצל את תביעתו והמחיר שעליו לשלם בגין כך מתבטא בממון: אם הוא מצמצם את תביעתו לסכום שבית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בו (כיום הסכום הוא 16,700 ש"ח), אין הוא רשאי עוד לתבוע בגין אותה עילה דבר וחצי דבר. כלומר, הוא זוכה במהירות הדיון, בהסרת מחסומים של דיני ראיות וסדר דין (סעיף 62 לחוק) ובהליך המתנהל בלא עורכי דין.   לעומת "הקלות" אלה מקל החוק גם עם הנתבע ומתיר לו גם מתיר לפצל את תביעתו, להגיש תביעה-שכנגד בסכום שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, אולם לתבוע את יתרת הסכום בבית משפט אחר (סעיף 61 (2) לחוק).   הוראות חוק אחרות  ברם בשנים האחרונות נמצאו נתבעים שהם תאגידים או אף המדינה, המתחכמים להוראות ברורות וחד-משמעיות אלה שבחקיקה הראשית והם מגישים תביעות-שכנגד ושולחים הודעות לצד ג' תוך התעלמות מן המונח "יחיד" שבסעיף 60 לחוק. ההבחנה בין יחיד למי שאינו יחיד, מבחינה משפטית, ברורה היא ומופיעה בדברי חקיקה לא מעטים. כל אימת שהמחוקק מבקש להתייחס ליחיד ולתאגיד כאילו חד הם, הוא אומר זאת במפורש (ראו למשל סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). כשהוא מבדיל ביניהם, הוא מבדיל היטב (ראו, למשל, סעיף 34 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; פרק ב' בחוק הערבות, התשכ"ז-1967; סעיף 79 בחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ואף בסעיף 1 לפקודת רישום שמות עסק, 1935: "יחיד - אדם טבעי ואינו כולל איגוד").   כנגד הטוענים, כי כתב-הגנה והודעה לצד ג' הם הליכי הגנה ולכן אין האמור לעיל עומד במבחן, ייאמר כי טענה זו מתעלמת כליל מהגיונם של דברים ובעיקר מן הרעיון של הקמת בית המשפט לתביעות קטנות.   ברם, לא ב"הגיון" בלבד מדובר אלא גם בפשוטם של דברים, כפי שהם באים לביטוי בתקנות רבות בעניין סדר הדין האזרחי.   מה נאמר בתקנות  בכל הכבוד, לדעת בית משפט זה מובן מאליו, שתביעה-שכנגד והודעה לצד ג', תובענה הן, במובנן לפי ההגדרה בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). כל אימת שמגיש אדם תביעה, נדרש הנתבע להגיש כתב הגנה והוא הדין לגבי מקבלי הודעת צד ג'. פשיטא, שמי שמגיש כתב הגנה, אינו מגיש אותו כלפי איזו שהיא "תובענה" תיאורטית אלא נגד תביעה. נושא התביעה-שכנגד מוסדר בסימן ב' לפרק ו' ולתקנות. כלפי כתב תביעה-שכנגד על התובע להגיש כתב תשובה שכנגד (תקנה 62).   כתב תביעה יש להגיש לפי טופס 1 בבית משפט שיש בו מערכת ממוכנת (תקנה 7א (ב) לתקנות) ובבית המשפט לתביעות קטנות יש להגישו לפי טופס 1, כאמור בתקנה 3 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976. אין בתקנות טופס להגשת כתב הגנה אך החובה להגישו נובעת, בין השאר, מנוסח האמור בטופס ההזמנה לדין (טופס 2). לעומת זאת לפי תקנות השיפוט המיוחדות בדבר שיפוט בתביעות קטנות, יש טופס לכתב הגנה (טופס 3). גם לגבי תביעה-שכנגד אין בנמצא טופס, לא בתקנות ולא בתקנות בדבר תביעות קטנות.   במצב עניינים זה, כיצד על תובע-שכנגד לפעול, איפוא? לפי האמור בתקנה 8 לתקנות: "תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין זה תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט".   הוא הדין לגבי הודעה לצד ג', שלגבי נוסחה וצורתה אכן יש גם יש טופס (מספר 18) לפי התקנות ובו נאמר באופן המפורש ביותר, שעל מקבל ההודעה לצד ג' להגיש כתב הגנה אם ברצונו לחלוק על תביעת התובע או על תביעת שולח הודעת צד ג'.   חשיבות הגשתו של כתב הגנה מוצאת את ביטויה בהוראה בתקנה 10 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976:   "נתבע שנדרש להגיש כתב הגנה ולא הגישו תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט פסק-דין על יסוד כתב התביעה בלבד;..."   הנה ראינו, כי גם בתקנה זו מדובר בפסק-דין "על יסוד כתב התביעה" ובענייננו "כתב התביעה" יכול להיות התביעה-שכנגד. ואם מדובר במקרה, שבו שלח נתבע הודעה לצד ג' והוא לא התגונן? שוב יוכל בית המשפט לתת פסק דין נגד אותו צד ג' אם לא התגונן (תקנה 223 לתקנות). וכי יש צורך בראייה נוספת לכך, שתביעה-שכנגד והודעה לצד ג' - תביעה היא לכל דבר ועניין?   פסיקת בית המשפט העליון והמחוזי בפסק-דין של בית המשפט העליון (ע"א 1628/92) גינזבורג נ. ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מ"ח (2) 372, 378 מול אות השוליים א') נאמר, כי "... בכפוף להוראות מיוחדות שבתקנות... דין הנתבע כתובע (כלפי הצד השלישי) ודין הצד השלישי כנתבע (כלפי הנתבע בתביעה הראשית). ההודעה לצד שלישי היא כתב התביעה של הנתבע (בתביעה הראשית) כנגד הצד השלישי, ועל כן - כדבר תקנה 220 לתקנות - הודעה לצד שלישי "תפרש את מהות התובענה של בעלי הדין נגד הצד השלישי ונימוקיה "והכל כדרך שהיה עושה אילו הגיש כתב תביעה"... (זוסמן, עמ' 602)... כך אף בהמשך ההליכים, כגון לעניין הגשת כתב הגנה בידי הצד השלישי (כאמור בתקנה 221) וכלשון זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 613: "ובדרך כלל מעמדו של הצד השלישי כלפי הנתבע, שנתן את ההודעה הוא כמעמד נתבע כלפי תובע".   בית משפט זה ער לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' סגן הנשיא, כתארו אז, בבר"ע 1019/96אגד נ. שוחט; לא פורסם).   בכל הכבוד לאותה פסיקה, שאכן היא בבחינת מנחה את בית המשפט לתביעות קטנות, אין היא מחייבת. בית משפט זה בדעה, כי מדובר בפרשנות אחת מני רבות אפשריות ועל כן דרושה פסיקה של בית המשפט העליון, שתחייב את כל בתי המשפט לנהוג כמוה.   כב' השופט גורן כתב הפסק הדין ההוא, כי "ניתן לפרש את החוק בדרך שפירשתי לעיל [שניתן להגיש תביעה שכנגד ולשלוח הודעת צד ג' בבית המשפט לתביעות קטנות גם על ידי מי שאינו "יחיד"), אך מסכים אני כי יתכן שגם פרשנות לשונית המגבילה תביעה שכנגד לנתבע שהוא 'יחיד' יכולה היתה להיות נסבלת" (פיסקה 5.א. לפסק הדין).   בהמשך פסק דינו המפורט של השופט גורן הוא מנה את השיקולים שהביאו אותו לפסוק כפי שפסק. בית משפט זה סבור, בכל הכבוד, כי מדובר בשיקולים תועלתיים מובהקים. הוא גם מודה שהליך בדרך זו עלול להביא לבקשות ייצוג של תאגידים, שבתי משפט יתקשו לסרב להן, דבר שייצור א-סימטריה בהליכים.   בית המשפט ער לכך, שיש מי שאימץ את גישתו של כב' השופט גורן (ראו, למשל, ת"א [באר-שבע] 1344/99, הסתור אלטיב בע"מ נ. מורביה ניסים ו-4 אח', תק-שלום 2000(1), 644, מפי כב' השופט אליעז. פסק הדין ניתן ב-23.3.2000).   בית המשפט מבקש להעיר עוד, כי מעמדו המיוחד של בית המשפט לתביעות קטנות ככזה הודגש היטב בבית המשפט העליון, שאמר, בין היתר, כי "...מדובר בבית-משפט שלום אשר שר המשפטים הסמיכו לשבת כבית-משפט לתביעות קטנות (סעיף 59 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). אין המדובר בבית-משפט שלום מהסוג הרגיל. זוהי מחלקה בפני עצמה, בעלת תפקיד וסמכויות מוגדרים, הפועלת על-פי סדרי דין משלה, והיא בעלת צביון ייחודי, שונה משל בתי-משפט השלום הרגילים, ואפשר שיהיו לה כללי דיון עצמאיים, שונים מהכללים המחייבים בבתי-משפט השלום הרגילים (ע"א 292/93 סרבוז נ. אופק בע"מ, פ"ד מח, 3, 177).   מסקנה  ושוב בכל הכבוד הראוי, בית משפט זה סבור, כי התרה כמעט גורפת של הענות לבקשת תאגידים בנושא האמור ישים לאל את כוונת המחוקק, שבמקורה היתה כמבואר בדברי ההסבר לחוק, שהובאו בראשיתה של החלטה זו.   סיכומו של דבר: סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות מוסדרת בחקיקה ראשית, קרי: סעיף 60 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אין להתגבר על מקרא מפורש זה שבחוק על-ידי פירוש תקנה, שכל-כולו אינו אלא למען נוחות המתדיינים. מוצרמוצרי חשמל (הגנת הצרכן)