נזק לרכב בחניון לטווח ארוך בנתב"ג

בפני תביעה כספית. להלן העובדות שבעניין. התובעת השאירה את רכבה בחניון לטווח ארוך בשדה התעופה, בלוד, עת נסעה לחו"ל. בשובה ארצה, התובעת מצאה כי לרכבה נגרם נזק. על רכב התובעת הוצמדה הודעה, לפיה, עקב תאונת עבודה נפגע רכבה, וכי עליה לפנות לאחראי על מגרש החנייה. ההודעה נכתבה על מסמך הנושא את הכותרת "רשות שדות התעופה בישראל- נמל תעופה בין לאומי בן גוריון- אגף שרותי קרקע". על המכתב חתום מר אייל ליברמנש, אחראי מגרשי החנייה. (ראה מסמך ת/5). לגרסת התובעת, מברור שערכה עלה, כי רכבה נפגע ע"י מנוף בבעלות הנתבעת מס' 2, אשר בצעה עבודות בנייה בחניון, עבור הנתבעת מס' 1. התובעת טענה, כי בעקבות הארוע נגרם לה נזק בסך של 16000 ₪. במהלך הדיון, התובעת הוסיפה וטענה כי נגרמה לה עוגמת נפש, ונגרמו לה הוצאות שונות, מאחר ובסמוך לארוע היא אושפזה בבי"ח, והיה על בני משפחתה, ילדיה, לשאת בהוצאות נסיעה רבות, עת באו לבקרה, היה עליהם להשתמש בתחבורה חלופית, בעקבות העובדה כי הרכב עבר תאונה. עוד התובעת טענה, כי בעקבות נזקי הארוע אין באפשרותה למכור את הרכב. בנוסף, התובעת טענה כי בעקבות הארוע נגרם נזק לדיבורית של הפלאפון כמו כן, נגרם נזק לכיסוי הרכב, וכן נגרם לה נזק בגין תשלום עבור השתתפות עצמית וכינון, בסך של 770 ₪, כפי שעולה מת/3. התובעת לא המציאה ראיות באשר לגובה הנזק, ככל שנזקיה מתייחסים לעלות הדיבורית ולעלות כיסוי הרכב. כמו כן, התובעת לא המציאה ראיות המתייחסות לחסרון כיס בגין הוצאות נסיעה. לגרסת הנתבעת מס' 1, רשות שדות התעופה, דין התביעה נגדה להדחות, מאחר ורכבה של התובעת נפגע, אם נפגע בכלל, ע"י מנוף שהיה בבעלותה של הנתבעת מס' 2. כמו כן, טענה, כי מוכחשים נזקי התובעת בגין דיבורית וכיסוי הרכב. במהלך הדיון, נציג הנתבעת מס'1 הוסיף וטען, כי אין יריבות בין התובעת לנתבעת, כמו כן טען, כי התובעת שילמה עבור זכות חנייה שאיננה כוללת שמירה. עוד טען, כי רשות שדות התעופה היא אכן בעלת המקרקעין במקום, אולם העבודה בוצעה ע"י מנוף השייך לנתבעת מס' 2. נציג הנתבעת לא הכחיש את העובדה כי הנתבעת מס'1 הזמינה את הנתבעת מס' 2 לבצע את העבודה. הנתבעת מס' 2 הכחישה את העובדה, כי רכבה של התובעת הושאר בחניון לטווח ארוך שבבעלות הנתבעת מס' 1 . כמו כן, לגרסת הנתבעת מס' 2, היא איננה אחראית לנזק אשר נגרם לתובעת. לגרסתה, אם יש ממש בטענות התובעת, לפיהם הנזקים נגרמו ע"י מנוף אשר בבעלותה, עובדה המוכחשת על ידה מכל וכל, האחריות לנזקי התובעת רובצת לפתחה של חברת א. ש.קידוחים, שבאותה עת הועסקה כקבלן משנה ע"י הנתבעת מס' 2 , בנמל התעופה בן גוריון, שם לטענת התובעת נטען כי נגרם הארוע. הנתבעת מס' 2, שלחה הודעת צד ג', לחברת א.ש. קידוחים 1998 (בע"מ), וטענה שהיא זכאית לתשלום הוצאות המשפט בהן היא עשויה לחוב כלפי התובעת, אם אכן היא תחוייב בתביעה. הנתבעת הפנתה לחוזה ההתקשרות בינה לבין חב' א.ש.קידוחים- צד ג', ממנו עולה, סעיף 14 לחוזה- כי קבלן המשנה אחראי היחידי והבלעדי לכל נזק שיגרם כתוצאה, ו/או עקב ביצוע העבודות... הנתבעת טענה בהודעתה כי נזקי התובעת, אם וככל שיש בהם ממש, מתיישבים יותר עם המסקנה כי הצד השלישי התרשל בביצוע העבודות, ובהפעלת הציוד המכני ו/או פעל בניגוד להוראות כל דין ו/או לא נהג כאדם סביר בנסיבות העניין ו/או חרג מחובת הזהירות המוטלת עליו לפיו כל דין. במהלך הדיון, נציג הנתבעת מס' 2 המציא מסמך (נ/1), ממנו עולה, כי עו"ד יעבץ, מפרקה הזמני של א.ש.קידוחים בע"מ, הודיעו כי החברה מצויה בהליכי פרוק, והוא מונה ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי כמפרקה הזמני. על כן, לדברי עו"ד יעבץ, משניתן צו הפרוק הזמני, אין לפתוח בהליכים משפטיים כנגד החברה, ועל סולל בונה לפעול בהתאם להוראות החוק. במהלך הדיון, לפנים משורת הדין, נציג הנתבעת מס' 2, הביע הסכמתו לשלם לתובעת, במסגרת הסכם פשרה, את נזקיה המוכחים וכן סך של 3000 ₪, עבור עוגמת הנפש. אולם, התובעת דחתה את ההצעה. ממצאים ומסקנות: לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים, ועיינתי בראיות אשר צרפו הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן: אני קובעת כי על הנתבעות שתיהן ביחד, וכל אחת לחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה ואפרט. התובעת השאירה את רכבה במגרש חנייה בנמל התעופה בן גוריון, מגרש אשר מצוי באחריות רשות שדות התעופה, כפי שעולה מהמסמך ת/5. טענת נציג הנתבעת מס' 1, לפיה אין יריבות בין הנתבעת מס ' 1 לתובעת, דינה להדחות. הנתבעת מס' 1, לא המציאה ראיה המלמדת כי אין היא אחראית לשמירת כלי הרכב אשר היא מספקת להם שרותי חנייה בחניון לטווח ארוך. עם זאת, חרף האמור לעיל, נטל הראיה להוכיח את היקף אחריותה של הנתבעת מס' 1, מוטל על התובעת. התובעת לא המציאה את חוזה ההתקשרות בינה לבין הנתבעת מס' 1. התובעת לא הוכיחה אם עסקינן בחניון סגור, אשר קיים בו סדרן-משגיח- או מפקח. התובעת לא הוכיחה אם השאירה את מפתחות רכבה בידי בעלי החניון. לאור האמור, לא הוכח ע"י התובעת אם בעלי החניון קיבלו על עצמם תמורת התשלום את שמירת הרכב בחניון, או, שמא בעלי החניון הסכימו להעמיד לרשות התובעת מקום חניה בלבד. בפסק הדין (ת.א 5167/89 (ת"א), "אליהו" חב' לביטוח בע"מ נ' ג'ק ארתור, הביא כב' השופט עמית, מדברי המלומד פרופ' יצחק אנגלרד במאמרו "האחריות לגניבת מכוניות מתוך חניון- קשר השמירה ובעיותיו"(משפטים, כרך א' תשמ"א- 1981, עמ' 295) את הדברים הבאים: "...שאלת אחריותו של בעל החניון מתעוררת בשלושה מישורים שונים, והם : דיני שומרים, , דיני חוזים, ודיני נזיקין. דין שומרים: לפי חוק השומרים תשכ"ז 1967- אין הכרח כי קשר השמירה יהיה מבוסס על הסכם. יש שחובת השמירה תוטל בגזירת הכתוב: שמירה כדין שלא מכח בעלות. דין חוזים: השאלה במישור החוזי היא, האם בעל החניון בהתעלם מיסוד ההחזקה- קיבל על עצמו את החובה לשמירת המכונית. דיני הנזיקין: במישור הנזיקי השאלה היא האם נזקו של בעל המכונית הוא בנסיבות המקרה, תוצאה מעוולתו של בעל החניון. בנסיבות המקרה, העוולה שייכת לענין היא הרשלנות". מאחר וכאמור לעיל, במקרה שבנדון, בהעדר ראיות, לא ניתן לקבוע מסקנות באשר למהות הקשר המשפטי שבין הצדדים, אצא מנקודת הנחה כי שמירת הרכב היתה טפלה למטרה העיקרית של הספקת מקום חניה, וכי הנתבעת מס' 1, קיבלה תשלום בעד חניה ולא בעד שמירה. משמע, הנתבעת מס' 1 הינה שומר חינם. אולם, גם אם אצא מנקודת הנחה, כי מעמדה של הנתבעת מס' 1 הינו מעמד של שומר חינם, הרי מצאתי כי עניינה נכנס למסגרת סעיף 2 (א) לחוק השומרים, תשכ"ז 1967, הקובע כי שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. אין ספק, שמי שבשליטתו מקרקעין חב חובת זהירות כלפי המשתמשים במקרקעין. הנתבעת מס' 1 הזמינה את קהל המשתמשים לעשות שימוש בחניון, ומעובדה זו, נובעת חבותה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים לבל ינזקו משתמשי החניון או רכושם כתוצאה מפעולה רשלנית. במקרה שבנדון, הנתבעת מס' 1 הזמינה עבודה בתחום שטח החניון אצל הנתבעת מס' 2. השכל הישר מורה, כי הנתבעת מס' 1, היתה יכולה לצפות נזק באופן כללי, כתוצאה מהעבודה בחניון. לאור האמור, גם אם הנתבעת מס' 1 היתה במעמד של שומרת חינם, היא חבה לפצות את התובעת בשל מעשיה הרשלניים ובשל העובדה כי לא נקטה באמצעי זהירות נדרשים, על מנת שלא ינזקו משתמשי החניון. (ראה ת"א 60302/94 (ת"א), אררט חב' לביטוח בע"מ, נגד אלדן אלמנטים אורבנים בע"מ). באשר לחבותה של הנתבעת מס' 2. הנזקים לרכב התובעת נגרמו במהלך ביצוע עבודה (ראה המסמך ת/5) ע"י מנוף שבבעלותה של הנתבעת מס' 2, כך עפ"י גרסאות התובעת והנתבעת מס' 1. טענה אשר הנתבעת מס' 2 כפרה בה בכתב ההגנה. אולם, נציגה במהלך הדיון זנח הטענה, וטען באופן כללי, כי האחריות מוטלת על קבלן המשנה שהועסק על ידה, החברה הנתבעת בהודעת צד ג'. לאור האמור, מאחר והעבודה אשר גרמה לנזק ברכב התובעת בוצעה ע"י הנתבעת מס' 2, או ע"י מי מטעמה, חבה הנתבעת מס' 2, לפצות את התובעת בשל הנזקים אשר נגרמו בעקבות מעשיה הרשלניים. באשר ליחסים בין הנתבעת מס' 2 לנתבעת בהודעת צד ג' . עפ"י החוזה אשר נכרת בין הנתבעת מס' 2, לבין הנתבעת בהודעת צד ג', קבלן המשנה, לכאורה, ומבלי לקבוע ממצאים, האחריות לנזקים אשר נגרמו כתוצאה מביצוע העבודות של הנתבעת מס' 2, יחולו על קבלן המשנה. אולם, במקרה שבנדון, צד ג' היא חברה אשר מצויה בהליכי פרוק. לפיכך, הודיעה צד ג', באמצעות ב"כ, כי היא נמצאת בהליכי פרוק, ולא הגישה כתב הגנה. על כן, הנתבעת מס' 2 רשאית לפעול כלפי הנתבעת בהודעת צד ג', בהתאם להוראות החוק המתייחסות להליכים כלפי חברה אשר נמצאת בהליכי פרוק. הודעת צד ג' משמעותה, שהנתבע טוען כנגד צד שלישי שהוא זכאי להשתתפות, או לשיפוי, בשל כל סעד שיפסק נגדו בתובענה. משמע, אין מתן הודעה לצד ג' פוטרת את הנתבעת מס' 2, מחובתה כלפי התובעת. באשר לגובה הנזק. התובעת המציאה ראיה לפיה נגרם לה נזק בגין השתתפות עצמית וכינון בסך של 770 ₪ (ראה ת/3). לרכב התובעת נגרמה ירידת ערך בשעור של כ- 2%. אולם, לגרסת התובעת, היא פוצתה ע"י מבטחיה בגין ירידת הערך (ראה עמ' 2 שורות 23,24 לישיבת יום 8/7/01) התובעת לא המציאה ראיות המלמדות על עלות כיסוי הרכב ועלות הדיבורית לטלפון. מהתצלום ת/1 עולה לכאורה, כי הרכב היה מכוסה בעת שחנה בחניון. אולם, כאמור לעיל, לא הוכחה עלות כיסוי הרכב, ולא הוכח כי נגרם נזק לכיסוי. כמו כן, מחוות דעת המומחה, לא עולה כי נגרם נזק לדיבורית. משמע, התובעת לא הוכיחה את ראשי הנזק בגין דיבורית וכיסוי לרכב. לאור האמור, מצאתי כי התובעת הוכיחה נזק המתייחסת לסכום ההשתתפות העצמית ולתשלום עבור אגרת ביהמ"ש, בלבד. נזקים בסך של 964 ₪ בלבד. התובעת טענה כי בשל התאונה לא עולה בידה למכור את הרכב במחיר ראוי. התובעת הגישה בתמיכה לדבריה את המסמך ת/4, המלמד כי הרכב נבדק ע"י מר בטיטו יוסף, במכון לבדיקת רכב. אולם, אין במסמך הנ"ל, כדי לתמוך בגרסת התובעת לפיה בעטיו של הארוע אין באפשרותה למכור את הרכב. לכל היותר, יש במסמך הנ"ל כדי ללמד כי לכאורה, מר בטיטו, אשר בדק את הרכב, לא רכש אותו. מניעיו ושיקוליו של מר בטיטו ומדוע החליט שלא לרכוש הרכב לא הוכחו. זאת ועוד, שמאי העריך את ירידת ערך רכב התובעת ב- 2% בלבד, כך עפ"י הראיות שהומצאו, והתובעת פוצתה בגין ירידת הערך. התובעת לא הוכיחה כי לרכב נגרמה ירידת ערך מעבר לשעור ירידת הערך אותו קבע השמאי. משמע, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי בשל התאונה לא עולה בידה למכור את רכבה. סוף דבר, אני קובעת כי הנתבעות שתיהן יחד, וכל אחת לחוד, תפצנה את התובעת בגין נזקיה המוכחים בסך של 964 ₪. כמו כן, תשלמנה הנתבעות לתובעת בגין עוגמת הנפש והאי נוחות שנגרמה לתובעת בעקבות הארוע, סך של 3000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 21 יום מהיום שיומצא פסה"ד לצדדים. לא ישולמו הסכומים במועד כאמור לעיל, ישאו הסכומים ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. באשר להודעת צד ג'. כאמור לעיל, הנתבעת צד ג', הינה חברה הנמצאת בהליכי פרוק. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת מס' 2, רשאית לפעול בהתאם להוראות החוק כלפי חברה הנמצאת בהליכי פרוק .רכבחניוןנזק לרכב