עיקרי טענות הצדדים עניינה של התביעה בפני דנה בשאלה, האם הכסף שהעביר התובע אל הנתבעת הוא בגדר "הלוואה" או שמא בגדר "מתנה"? העובדות עליהם אין מחלוקת בין הצדדים הם אלה: לצדדים ילדה משותפת כתוצאה מטיפולי פוריות שעברו יחדיו. התובע מחלק את זמנו ושהותו בין ישראל ובין בוליביה, ונמצא למעלה מחצי שנה בכל שנה מחוץ לישראל (ת/1). התובע העביר לנתבעת 20,000 ₪ למימון טיפול (ניתוח) שיניים. במועד העברת הכספים היה התובע בחו"ל והנתבעת התגוררה בבית אמה. 3. לטענת התובע, הכסף ניתן כהלוואה והוא עתר להחזרתו, ואילו הנתבעת טענה כי מדובר במתנה, וכי בינה לבין התובע קיימים חיי זוגיות כ-9 שנים, והם בבחינת "ידועים בציבור". לאור טענתה למערכת יחסים זוגית, הנתבעת סבורה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה ויש להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. דיון והכרעה 4. תחילה יש להכריע בשאלת הסמכות העניינית, שכן במידה ותתקבל טענת הנתבעת כי הצדדים הם ידועים בציבור, אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה וסמכות זו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. האם הצדדים הם "ידועים בציבור"? 5. טענות הנתבעת להיותה ידועה בציבור של התובע: א. היא קיימה עם התובע חיי זוגיות כ- 9 שנים ונולדה להם בת משותפת. ב. הצדדים גרו יחד בדירה השייכת למשפחת התובע. ג. הצדדים הציגו את עצמם בפומבי כבני זוג. ד. התובע נהג לתת לה מפעם לפעם כספים ורכוש, עובדה המעידה על שיתוף כלכלי. ה. מתכתובת המייל שצורפה לכתב ההגנה ניתן ללמוד כי גם התובע ראה את עצמו כבן זוגה של הנתבעת לפחות עד שנת 2011. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בדיון שהתקיים ביום 17.1.13 בביהמ"ש לענייני משפחה בנוגע למזונות הקטינה, ציין התובע כי נתן לנתבעת של 20,000 ₪ ומכאן עולה שהתובע מודה כי העביר סכום זה כמזונות הקטינה והוא אינו יכול לטעון בהליך דנן כי מדובר בהלוואה. 6. לגישת התובע, לא היתה בין הצדדים מערכת של "ידועים בציבור", ולעניין זה טען טענות אלה: א. הצדדים לא ניהלו חשבונות משותפים ולא הועברו כספים למעט במקרה יחיד. ב. הנתבעת עברה בשנת 2009 לגור בבית השייך במשפחתו, כאשר הוא נמצא בחו"ל, וזאת מטעמים של חסכון כלכלי. ג. הצדדים לא בילו בחגים זה עם משפחתו של האחר, לא התקיימה החלפת מתנות הדדית, לא נעשה דבר לצורך מיסוד הקשר הזוגי. ד. בתם המשותפת אינה מעידה על מערכת יחסים זוגית, אלא התובע הסכים לבקשת הנתבעת להביא ילד לעולם, ובדומה יש לו ילד נוסף שנולד מחוף למסגרת נישואין מאשה בבוליביה. ה. תכתובת המייל שנשלחה על ידי התובע מעידה על היעדרה של זוגיות, בוודאי שאין זוגיות רומנטית. ו. התובע הזכיר את מתן הכסף נשוא התביעה בדיון בבית המשפט לענייני משפחה, כדי להבהיר שהנתבעת מחזיקה אצלה כספים שלו. ז. התובע נהג לסייע לנתבעת מפעם לפעם, בהתאם לצורך, כפי שהיה מסייע לבני משפחה, חברים ועמיתים לעבודה, תמיד תוך כוונה שהכסף יוחזר לו. 7. על פי הפסיקה, על מנת להכיר בבת זוג כידועה בציבור נדרש כי יוכחו שני יסודות מצטברים: קיום חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון הוא חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהשניים קשרו את גורלם זה בזו. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף שאינו מבוסס על צורך אישי של נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (ר' רע"א 9755/04 ביטון נ. קצין התגמולים [31.08.08], בסעיף 18 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). שני היסודות האמורים - המשתלבים ושזורים זה בזה - הם תנאים מהותיים ולא מדובר בדרישה ראייתית בלבד (ר' ע"א 6434/00 דנינו נ. מנע, פ"ד נו(3) 683, [2002]). 8. נקבע עוד, כי לצורך ההכרעה בשאלה אם היחסים בין בני זוג עולים כדי ידועים בציבור, יש לבחון את שאלת קיומם של התנאים הנ"ל על פי המבחן הסובייקטיבי. לפיכך, במקרה דנן, יש לבחון את העובדות כולם, אך אלה ניתנים לפירוש לכאן ולכאן, בהתאם לנקודת המבט של הטוען להם. מצאתי כי בתכתובת המיילים בין הצדדים, יש כדי להכריע כי במבחן הסובייקטיבי התובע לא ראה במערכת היחסים בין הצדדים - במהלך השנים - מערכת זוגית מחייבת ורומנטית, ולא הביע רצונו לקשור את גורלו בגורלה של הנתבעת. 9. להלן מספר ציטוטים מתוך מכתביו של התובע לנתבעת (ההדגשות שלי- ר.ה.): 02.05.12 "אם תנסי להכריח אותי ליישר קו עם כל מיני רעיונות ל"חיים נכונים" שאת מוציאה מפה ומשם... אז תישארי עם הרעיונות, עם הילדה ובלעדי". 02.06.12 "... ואולי את צריכה להודות בפני עצמך שנמאס לך את זו שלא מעוניינת בקשר..." 21.06.12 "בבוקר נחה עלי השלווה- אני פשוט מוותר על הילדה ובטח שעליך". 22.06.12 "אני חשבתי שרק אם אהיה עם אשה אחרת תנקמי ותרצי לנתק... בסוף בשל כך שלא הסכמתי לעבור לרחובות בחרת לנתק ביננו! ...את שקרנית... גנבת זרע וכרגע הגעת לשלב הסחטנות הכספית... אין לך שום זכות לבוא אלי בדרישות סף כיצד עלי להתנהג כדי שאראה את הילדה..... אני מוותר על הזכות הגדולה להיות עם הילדה ואני רוצה שתחזירי לי את הכסף שהלוויתי לך לטיפול שיניים. אל תספרי לי שהשקעת בי כסף בעבר - קנית לי אוכל בעת שהותי בארץ כמה חודשים בשנה ושום דבר מעבר לזה - תמיד סרבתי לקבל ממך כסף או מתנות. אם יש משהו שהשקעת בו (טלויזיה) קחי אותו חזרה אבל תחזירי לי מה שנתתי לך - לא הייתי נותן / מלווה לך בחיים אם הייתי יודע שתעשי מה שעשית..." 13.12.12 "... הייתי בן זוג גרוע, אולי לא הייתי "בן זוג" בכלל, אבל יש את הילדה, ואני ורצה לתת מה שאני יכול מבחינתי כרגע...". 10. גם בפניותיה של הנתבעת לתובע ישנן אמרות רבות מהן ניתן להסיק כי היא הבינה שהתובע אינו רואה במערכת היחסים ביניהם מערכת מחייבת ובעלת אופק של שיתוף לטווח ארוך, ולהלן הציטוטים הרלבנטיים לכך מתוך התכתובת שהוגשה לתיק בית המשפט: 16.04.2009 "אני מודה שישי לי ים של געגועים עם תפילה טפשית שתחליט לחזור כבר, אני יודעת - עדיף שאתפכח מאשליות אבל יעשה את זה ממחר..." 01.05.12 - נ/1 "... או שנתקרב זה לזה וניצור תא משפחתי ביחד או שניפרד ונלמד איך לגדל את הילדה ביחד אבל לחוד". לפני המייל מיום 02.05.12 - נ/1 " ...מהרגע שהחלטת שאני זה לא מה שאתה רוצה (שנת 2008 אם אתה צריך שאני אזכיר לך) והסיבה שנשארת איתי היא למעשה שלא גמרת אומר עם עצמך אם אני זה מה שאתה צריך ללא קשר לרצון ואהבה, נסגרת באופן יזום, מידרת אותי מהחיים 'הפרטיים' שלך וגם לא היית שותף פעיל בכל הדברים בהם התקדמנו כזוג... וטסת שבועיים וחצי אחרי הלידה.... הרבה זמן של חסרים רגשיים בציפייה מאהובך שיעניק לך חיבה, מה ששנינו יודעים שלא בה [צ"ל: "בא" - ר.ה.]" . 02.05.12- נ/1 "אני יודעת שאני רוצה הכל או כלום, ואני יודעת שעדיף לי כלום על פני מה שעכשיו..." 01.06.12 "אני אומנם יודעת שאתה לא אוהב אותי, אבל חושבת שאתה לא מעוניין לוותר על מה שבינינו יחדיו... אתה צריך להבין שאי אפשר לסחוב זוגיות אחרי שמונה שנים בצורה של עדין לא החלטתי אם אני רוצה אותך או לא..." 02.06.12 "תפקח את העיניים, אני כל הזמן מסתדרת לבד כי אתה אף פעם לא נמצא, וקשה להגיד שאתה חייב את העבודה בבוליביה כדי לדאוג להוצאות גדולות כי במילא אתה לא משתתף בכסף שלך איתי. אתה נמצא בבוליביה כי אתה רוצה, אתה לא עובד בשבילי ולא בשביל מיכלי. אתה נמצא שם רוב השנה..". 20.06.12 "...המעט שאתה מציע לי כבן זוג אני ממילא לא רוצה והבנתי לבד שאין לי מה לצפות ממך- כבר לבד ירדתי ממחשבה שתהפוך בן זוג למופת ובכלל שתהפוך לבן זוג". 21.06.12 "כשחשבתי שנגיע לחיי משפחה- השקעתי זמן, שיחות נפש ורגש כשהבנתי שזה לכפות עליך ועל החיים להגיע למציאות ורודה שרקמתי בראשי- ירדתי מזה, כזה פשוט...". 11. לסיום עניין זה, אפנה לקביעתו של כב' השופט רובינשטיין בתיק רע"א 9755/04 הנזכר בסעיף 7 לעיל, אשר בסעיפים ב- ג לפסק הדין מזהיר ממצב שבו בית המשפט יטיל על בני זוג - שלא התכוונו ליצור מחויבות הדומה לקשר נישואין - תוצאות משפטיות מרחיקות לכת. לפיכך, יש להיזהר מלהטיל על בני הזוג בכלל חובות שכלל לא העמידו לנגד עיניהם. ביהמ"ש קבע שם, כי בהחלט קיימת אפשרות של חיים משותפים המבוססים על חברות קרובה וקשר נפשי ורגשי ממושך ועדיין הקשר לא התגבש להכרה בהם כידועים בציבור. 12. בשים לב למכלול האמור לעיל, המסקנה היא שהתובע לא ראה את מערכת היחסים בין הצדדים כמערכת זוגית מחייבת, וכי הנתבעת היתה מודעת לתפיסה זו של התובע את מערכת היחסים ביניהם. התובע והנתבעת הכירו שנים רבות ועברו חוויות משותפות, ואף חלקו מגורים בתקופות שהותו של התובע בארץ בין השנים 2008 עד 2011, אך אין בכך די כדי לקבוע כי מדובר ב"ידועים בציבור". הציטוטים מתוך תכתובת המייל בין הצדדים מעלים כי בין הצדדים לא היתה מערכת יחסים "המראה שהשניים קשרו את גורלם זה בזו" או כי מדובר בבני זוג "הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים" כדרישת הפסיקה המפורטת בסעיף 7 לעיל. בהתאם, אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לקביעת היחסים של "ידועים בציבור" ולפיכך קיימת לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה. מתנה או הלוואה? 13. מדובר בהעברת כספים בסך 20,000 ₪ - סכום שקבלתו הפתיעה את הנתבעת, כאמור במייל ששלחה (צורף לכתב התביעה). הפתעה זו מעידה כי היה מדובר בהעברת סכום כסף חריג, ולפיכך יש להחיל במקרה זה את החזקה שלא ניתנים כספים סתם, ללא תמורה וללא כוונה להחזר הכספים. מהמייל ששלחה הנתבעת לתובע לאחר קבלת הכספים, היא ציינה כי אמרה לתובע שלא תחזיר את הכספים. אמירה כזו מתבקשת רק אם לגישתה, ציפה התובע לקבל את הכספים חזרה, שכן אחרת אין טעם לציין את המובן מאליו. זאת ועוד, בהמשך אותה פיסקה הבהירה הנתבעת כי היא סבורה שתחזיר את הרוב, אם לא את הכל. מכאן יש גילוי דעת מצידה של הנתבעת, שמדובר בסכומים שעליה להשיב לתובע, ואף בכוונתה לעשות כן. 14. בית המשפט העליון קבע בע"א 4396/90, חנה רוזנמן נ. ד"ר ג'ורג קריגר, פ"ד מו(3) 254, [1992] בעמ' 259: "השופט המלומד פסק, כי אכן בהלוואה עסקינן, כטענת המשיב 11 בדין קבע, כי הלכה היא, כי במקרה כמו זה שלפנינו חובת ההוכחה היא על מי שטוען, כי המדובר במתנה. הלכה זו נקבעה עוד לפני שנים רבות, בע"א 180/51 [2], מפי השופט זילברג, בעמ' 265: "אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה, ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה... אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה, האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' היא במסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב קרוב, כגון אביו של המקבל), נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, איפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו". נמצא, כי על-פי דין חובת ההוכחה הייתה על הנתבעים להראות, כי הכסף שקיבלו היה בגדר מתנה. אם נכשלו בכך, דין הגנתם להידחות, ודין התביעה להתקבל." 15. כך סוכמה ההלכה בתיק תמ"ש (בימ"ש לענייני משפחה, ראשון לציון) 7630/06, פ.י. נ. פ.ה.ר. [11.12.06]: "א. משתובע אדם מרעהו השבת כסף או שווה כסף, מוטל עליו הנטל להוכיח את עצם הנתינה ואת עילת הנתינה המקימות, לטענתו, את חובתו של המקבל בהשבת הדבר לידי נותנו במועד ובתנאים שיוכחו. לאחר שהוכיח את הנתינה לנתבע, עומדת לטובת התובע חזקה בלתי כתובה המבוססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים, לפיה אין בדרך כלל נתינה חד צדדית סתם של אדם לזולתו ללא תמורה או ללא חובת השבה. חזקה זו מקלה אמנם על נטל הראיה המוטל על התובע משהוא טוען כי על הנתבע להשיב את אשר קיבל אולם נטל הראיה נותר על שכמו של התובע לכל אורך הדרך בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". ב. כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה כי הנתינה ניתנה לו כמתנה, פועלת החזקה הגורסת, כאמור, כי אין נתינה חד צדדית חינם, כנגד גירסתו של הנתבע. החזקה מציבה עתה סימני שאלה ומטילה ספק בגירסתו של הנתבע באופן המטיל עליו את הנטל הכבד לשכנע את בית המשפט כי בניגוד להגיונם הרגיל של הדברים, וחרף ניסיון החיים, קיבל הוא מזולתו באופן חד צדדי דבר מה, מבלי שיהיה עליו להשיבו או לחוב בגינו במתן תמורה." 16. אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הכסף שניתן על ידי התובע ניתן כמתנה ולא כהלוואה, ואני מקבלת את התביעה. סוף דבר 17. על הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 20,000 ₪ שקיבלה. מאחר והתובע לא דרש החזר כספי מעבר לסכום קרן ההלוואה, אינני פוסקת אלא את הסעד שנדרש, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪. הסכום הכולל (20,400 ₪) ישולם על ידי הנתבעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצלה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הגשת בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.שאלות משפטיותמתנההלוואהידועים בציבור