קניית רכב שלא עבר טסט

1. התביעה שבפניי עניינה פיצוי בגין הטעיה ברכישת רכב. 2. לטענת התובע, בחודש פברואר 2008 רכש מהנתבע רכב תמורת סך של 5,000 ₪. במעמד הרכישה נערך זיכרון דברים בין הצדדים אך לא נעשתה העברת בעלות. לטענת התובע, עפ"י ס' 33 לחוק המכר תשכ"ח 1968 מבחינה קניינית, מאחר ושילם את כל התמורה וקיבל חזקה על הרכב הרי שהרכב בבעלותו. כעבור מספר ימים נתקע הרכב והתובע התקשר לאשת הנתבע ששלחה את האישורים על טיפולי הרכב וטופס למבחן רישוי. התקלה ברכב טופלה ע"י התובע. בתאריך 16.4.08 הרכב לא עבר את מבחן הרישוי מהטעם שנקבע כי מספר המנוע אינו תואם את מספר השלדה. התובע התקשר לנתבע ואשתו והפציר בהם להגיע למשרד הרישוי מהטעם שהרכב רשום על שמם. הנתבע ואשתו פנו למשרד הרישוי והשביתו את הרכב ללא ידיעת התובע ולכן הרכב נגרר ע"י העירייה. התובע טען כי זיכרון הדברים מהווה חוזה שנחתם בין הצדדים. בנוסף, נכרת חוזה בדרך של דרך ההתנהגות בעצם העברת הרכב לידי התובע. התובע טען כי קיימת אי ההתאמה בין מספר השלדה למספר המנוע ומכאן שנמסר לו רכב שאינו תואם את המוסכם בין הצדדים. התובע טען עוד כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בכך שמכר הרכב לתובע מבלי ליידע אותו על אי ההתאמה המצוי ברכב. התובע טען כי אילו היה יודע על הליקוי לא היה מתקשר בחוזה ולא היה קונה את הרכב ולכן רשאי לבטל את החוזה. התובע עתר לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מקניית הרכב. התובע תבע השבת הסכום ששילם בגין הרכב בסך 5,000 ₪ וכן 2,000 ₪ נוספים בגין הוצאותיו. 3. לטענת הנתבע, ביום 5.11.07 נרכש הרכב ע"י התובע לאחר שהתובע בדק את הרכב וביצע נסיעת מבחן בסופה נחתם זיכרון הדברים בדירת הנתבע. התובע שילם תמורת הרכב סך של 3,500 ₪ במזומן ושיק נוסף ע"ס 1,500 ₪ אשר חזר ללא כיסוי ושולם רק לאחר הפצרות טלפוניות רבות. הנתבע ואשתו ביקשו למכור את הרכב לאחר העברת הבעלות אך התובע דחק בהם לתת לו את הרכב באותו ערב תוך הבטחה מצידו, כפי שצוינה בזיכרון הדברים, שהעברת הבעלות תבוצע ביום ראשון. הנתבע ואשתו סמכו על תום ליבו של התובע והאמינו כי יבצע את העברת הבעלות אך הדבר לא קרה למרות פניותיהם החוזרות ונשנות. בהמשך, טען בפניהם התובע כי מכר את הרכב ויבצע העברת בעלות לקונה החדש אך לא עשה כן. הנתבע טען כי הרכב עבר את מבחן הרישוי ביום 6.2.07, נרכש על ידו ביום 17.4.07 ונמכר לתובע ביום 5.11.07 כך שלא היה ידוע לנתבע על חוסר ההתאמה בין מספר השלדה למספר המנוע. אך, בעקבות אי ההתאמה שנמצאה במבחן הרישוי בשנת 2008 הסכימו הצדדים להיפגש במשרד הרישוי לתקן את אשר נדרש ולבצע העברת בעלות. ברם, הנתבע וגיסו חיכו לשווא שכן התובע הגיע מאוחר מדי לביצוע הבדיקה. במעמד זה התבקש התובע לבצע העברת הבעלות אך סירב בטענה כי מבקש הוא להעביר הרכב ע"ש אשתו אך מיאן לתת את מספר תעודת הזהות שלה. בנוסף, סירב התובע לשוב בבוקר למחרת לביצוע בדיקת מספר המנוע. בחודש יולי 2008 הוסכם בין הצדדים להיפגש במשרד הרישוי בפתח תקווה לשם העברת הבעלות אך הנתבע שוב לא הגיע. לאחר התייעצות עם פקידה במשרד הרישוי בפניה שטחו הנתבע ואשתו את השתלשלות העניינים, הסבירה להם הפקידה כי מאחר והרכב לא עבר מבחן רישוי מאז 6.2.07 אף ששולמה האגרה בגינו, חלה על הרכב התיישנות וניתן להורידו מהכביש וכך עשו וזאת לאחר שנעשה מצידם כל מאמץ אפשרי להעברת הבעלות ברכב והתובע סירב. הנתבע טען עוד כי במאי 2008 קיבל דו"ח חניה בגין הרכב ע"ס 100 ₪ שנאלץ לשלם על אף שהרכב כבר לא היה בבעלותו. בנוסף, קיבל הזמנות לדין מעיריית פתח תקווה ודרישה להורדת הרכב מהכביש משנת 2008 ועד 2011 עד שלבסוף בוטלה התביעה מחוסר אשם. 4. בדיון שנערך בפניי העיד התובע ואישר כי אכן לנתבע לא היה ידוע על חוסר ההתאמה בין מספר השלדה למספר המנוע וכי למעשה מבסס הוא את תביעתו על עצם הורדת הרכב מהכביש. התובע טען כי לאור ההורדה מהכביש נגרר הרכב ע"י עיריית רמת גן אך לא ידע לציין מתי ארע הדבר. התובע אישר כי לא ביצע העברת בעלות אך טען כי ערך מספר שיחות טלפוניות עם אשת הנתבע בעניין זה והיא אישרה לו את דחיית המועד לביצוע העברת הבעלות. התובע טען כי היה לו אינטרס לבצע את העברת הבעלות ולהעביר הרכב על שמו. התובע טען עוד כי ביקש שלא להעביר בעלות עד אשר יתקן את כלל התקלות ברכב. בחודש יוני 2008 נכשל הרכב במבחן הרישוי וזאת עקב העדר התאמה בין מספר השלדה למספר המנוע. לכן, נקבעה פגישה בין הצדדים במשרד הרישוי בחולון לצורך בדיקה של משרד הרישוי וביצוע העברת הבעלות. התובע טען כי הגיע בשעה 09:00 למקום אך היה תור ארוך ועל כן לא הספיקו לבצע את הבדיקה. התובע העיד כי הציע לאשת הנתבע לערוך את הבדיקה למחרת אך הם סירבו. התובע הכחיש כי נקבעה פגישה במשרד הרישוי בפתח תקווה. בנוסף, התובע טען כי היה על הנתבע ליידע אותו בדבר הורדת הרכב מהכביש וכי נודע לו על כך ממשרד הרישוי. 5. בדיון העידה אשת הנתבע וחזרה על גרסתה בכתב ההגנה לפיה הרכב נרכש ע"י התובע לאחר שבדק אותו ונסע בו נסיעת מבחן. התובע סירב לבצע העברת בעלות במקום והבטיח כי הדבר יעשה ביום ראשון אך לא הופיע וטען כי קיימות תקלות ברכב ויעביר בעלות לאחר תיקונן. אשת הנתבע העידה כי שוחחה עם התובע מספר פעמים בניסיון לבצע העברת בעלות והסכימו לבוא לקראתו ולבצע את ההעברה בכל מקום בו יבחר אך התובע סירב כל פעם בתירוץ אחר וגם יתרת התמורה שולמה על ידו רק לאחר שיחות רבות. באחת הפעמים טען התובע כי מבקש הוא להעביר את הבעלות ברכב ישירות לקונה אחר, אך לא עשה כן. בהגיע מועד מבחן הרישוי שלחה אשת הנתבע לתובע את המסמכים ונתגלתה חוסר ההתאמה. לבקשת התובע, הסכימו הנתבע ואשתו לבדוק את חוסר ההתאמה ולבצע העברת בעלות. בהתאם נקבעה פגישה במשרד הרישוי בחולון אליה התייצבו הנתבע וגיסו בשעה 6 בבוקר מאחר וידעו שהבדיקות מסתיימות בשעה 12:00 אך התובע הגיע מאוחר מידי לביצוע הבדיקה. במועד זה, סירב שוב התובע לבצע העברת בעלות וטען כי בידו יפויי כח מאשתו אך סירב להעביר הרכב על שמה. ביולי 2008 ביקשו שוב מהתובע לבצע העברת בעלות במשרד הרישוי בפתח תקווה אך התובע לא הגיע לפגישה. פקידה במשרד הרישוי ששמעה מהנתבע ואשתו את השתלשלות העניינים יעצה להם להשבית את הרכב מאחר והאחריות על הרכב הרשום על שמם, שלא עבר מבחן רישוי, נופלת על כתפיהם. לאחר מכן, התקשרה אשת הנתבע ויידעה את התובע על השבתת הרכב. עוד ציינה שבשנת 2008 שולם על ידם דו"ח חניה בגין הרכב ובשנים 2009-2011 קיבלו זימונים לדין והתראות מעיריית פתח תקווה בנוגע להשבתת הרכב וגרירתו. גיסו של הנתבע העיד בפניי כי הגיע עם הנתבע אשר איננו שולט בשפה העברית למשרד הרישוי בחולון בשעה 6:00 בבוקר אך התובע הגיע בשעה מאוחרת, דבר שמנע מהם להיכנס לבדיקה באותו יום. משהבינו הצדדים כי לא תיערך הבדיקה הציע הגיס לתובע לגשת לסניף הדואר לצורך ביצוע העברת הבעלות אך התובע סירב לעשות כן וטען כי בידו קיים ייפוי כח על שם אשתו, אך סירב לבצע העברת בעלות על שמה. הנתבע דובר אנגלית העיד בדיון כי בעת המכירה, בדק התובע את הרכב, נסע בו, מצא אותו תקין וקנה אותו במצבו הנוכחי. הנתבע טען כי התובע מיהר וביקש לבצע את העברת הבעלות ביום ראשון, אך הוא לא הגיע וגם לאחר פניות חוזרות ונשנות אליו לא עשה כן. הנתבע טען כי התובע הגיע מאוחר מדי לביצוע הבדיקה במשרד הרישוי בחולון. 6. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, עדויות הצדדים והמוצגים שהוגשו, סבורה אני כי דין התביעה להידחות. מעיון בכתב התביעה עולה כי התובע ביסס תביעתו אך ורק על הטענה כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בכך שהטעה את התובע ומכר לו את הרכב מבלי ליידע אותו על אי התאמה הקיימת בין מספר השלדה למספר המנוע. ברם, בדיון שנערך בפני אישר התובע כי ידוע לו שהנתבע לא היה מודע לחוסר התאמה זה, מהטעם הפשוט שהרכב עבר מבחן רישוי בטרם נרכש ע"י הנתבע. לאור האמור, יש לדחות את התביעה שכן התובע עצמו הודה שאין לתביעתו כל בסיס. 7. בדיון שנערך בפניי העלה התובע טענה חדשה לפיה התביעה הינה לפיצויים בגין השבתת הרכב והורדתו מהכביש ללא ידיעתו. טענה זו דינה להדחות מהטעם שמדובר בהרחבת חזית. אך לאור כך שמדובר בבית משפט לתביעות קטנות, שאיננו כפוף לסדרי הדין והראיות, מצאתי מקום, לפנים משורת הדין, לדון אף בטענה זו ולדחותה לגופה. אומנם, אין חולק כי בהתאם לזיכרון הדברים נערך הסכם בין הצדדים לפיו הועברה הבעלות ברכב לתובע שאף שילם תמורתו, החזיק בו ושילם עבור התיקונים שנדרשו. ברם, עפ"י סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, חיוב בחוזה יש לקיים בדרך מקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה. עפ"י הוראות ההסכם שנכרת בין הצדדים היה על התובע להעביר הבעלות ברכב על שמו "ביום ראשון". התובע לא פעל כן ולמעשה לא העביר את הבעלות ברכב עד למועד השבתתו בחודש יולי 2008 וגם לא לאחר מכן, עד למועד גרירתו ע"י העירייה בשנת 2011. בית המשפט שאל את התובע מספר פעמים מדוע לא הועברה הבעלות ברכב במשך זמן כה רב, אך לא התקבלה מהתובע תשובה ברורה. ככלל, עדותו של התובע היתה בלתי מהימנה מתחמקת בלתי עקבית ומלאת סתירות. כך טען כי הגיע למשרד הרישוי בחולון בשעה 09:00, אך טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי הבדיקות מסתיימות לקראת השעה 12:00 ולו היה מגיע במועד זה הרי שהבדיקה היתה נערכת וכך התחמק ממתן תשובה לשאלות מדוע לא הועברה הבעלות ברכב ומהו המועד בו נגרר הרכב ע"י העירייה. מנגד, התרשמתי מעדותה של אשת הנתבע והיא מהימנה בעיני. אשת הנתבע חזרה בעקביות על גרסתה לפיה בוצעו ניסיונות רבים מצידם להעביר את הבעלות ברכב לידי התובע אך הוא סירב שוב ושוב מעת המכירה ובמשך למעלה מחצי שנה בתירוצים שונים. רק לאחר שהרכב נכשל במבחן הרישוי, יצר התובע קשר עם הנתבע ואשתו וביקש עזרתם בתיקון אי ההתאמה כשהוא שב ומבטיח כי תועבר הבעלות ברכב, אך לשווא. לפיכך, משנואשו מלקבל את הסכמת התובע להעברת הבעלות, פעלו בהתאם לעצת פקידת משרד הרישוי לפיה יש להשבית הרכב שכן נוסע הוא ללא רישיון בתוקף והוא מצוי באחריותם. אשת הנתבע אף העידה כי התקשרה לתובע ויידעה אותו כי נאלצו להשבית את הרכב. עדות זו מקבלת תמיכה וחיזוק בעדות אחיה של אשת הנתבע ושל הנתבע עצמו, לפיה חיכו לתובע במשרד הרישוי לצורך ביצוע הבדיקה והעברת הבעלות אך הוא הגיע בשעה מאוחרת מדי לביצוע הבדיקה וסירב שוב להעביר הבעלות ברכב על שמו או ע"ש אשתו. מחומר הראיות עולה, אפוא, כי מחודש נובמבר 2007 ועד לחודש יוני 2008, מועד מבחן הרישוי, על אף בקשות חוזרות ונשנות מצד הנתבע ואשתו סירב התובע להעביר בעלות. על אף זאת ומשנמצא חוסר התאמה ביקשו הנתבע ואשתו לסייע לתובע במשרד הרישוי בביצוע הבדיקה, אך התובע איחר להגיע ושוב סירב להעביר את הבעלות ברכב על שמו. לפיכך, סבורה אני כי התובע הוא שהפר את ההסכם בין הצדדים בו נקבע במפורש כי הבעלות ברכב תוחלף ביום ראשון. בנוסף, הפר התובע את חובת תום הלב המוטלת עליו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ואשר ביחס אליה נקבע: "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזה הגונים" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828). בנסיבות אלה, משהופר החוזה ע"י התובע ומשחובת העברת הבעלות מוטלת על הנתבע אך התובע סירב לשתף פעולה ולהגיע לפגישה נוספת שנקבעה במשרד הרישוי בפתח תקווה, בדין קיבלו הנתבע ואשתו את עצת פקידת הרישוי וביולי 2008, כתשעה חודשים לאחר עריכת מועד זיכרון הדברים בין הצדדים, הודיעו למשרד הרישוי על השבתת הרכב. נקיטת צעד זה לאחר פרק זמן כה ממושך בו נעשו ניסיונות לבצע את העברת הבעלות, הינה סבירה ועולה בקנה אחד הן עם אחריות הנתבע-המוכר להעביר את הבעלות ברכב והן עם האחריות המוטלת על הנתבע כל עוד הוא רשום פורמלית במשרד הרישוי כבעל הרכב. כך למשל, נאלץ הנתבע לשלם בשנת 2008 דו"ח חניה שניתן לרכב בשעה שהיה בחזקת התובע. כך למשל, נאלץ הנתבע להתמודד בשנים 2009-2011 עם התראות מטעם העירייה לסילוק מפגע, שכן הרכב שהיה בחזקת התובע היווה הפרעה לניקוי הרחוב. 8. לחילופין, אף אם סבורה הייתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע עת השבית את הרכב - דין התביעה היה להידחות וזאת לאור חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע. אין חולק כי בכל עת מרגע עריכת זיכרון הדברים בחודש נובמבר 2007 ועד למועד גרירת הרכב על ידי העירייה בשנת 2011, היה באפשרות התובע להעביר על שמו את הבעלות ברכב שהיה בחזקתו כל אותה העת, לבצע את הבדיקה ביחס לאי ההתאמה ולהשיב את הרכב לפעילות בכביש. תחת זאת בחר התובע במשך שלוש שנים שלא להעביר את הבעלות ברכב על שמו וזאת על אף בקשות חוזרות ונשנות מצד הנתבע ואשתו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. 9. סוף דבר - התביעה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין, יישא התובע בהוצאות משפט בסך 500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. רכבמבחן נהיגה (טסט)קניית רכב