עניינה של התביעה שבפני הוא בנזקים להם התובע בשל הפרת הסכם ההתקשרות עמו על ידי הנתבעת. טענות התובע ביום 16.2.12 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם לצורך חיבורו לשירותי הטלוויזיה של הנתבעת. התובע טוען כי עסקת ההתקשרות כללה חבילת בסיס בתוספת ארבעה ערוצים לבחירה למשך תקופה של שנה בעלות של 84 ₪ לחודש; ממיר מקליט בעלות של 10 ₪ לחודש; חבילת סרטים בעלות של 40 ₪ לחודש ו-V.O.D חינם למשך שלושה חודשים. מכאן, שעלות ההתקשרות החודשית עמדה על סך של 134 ש"ח. התובע מציין כי סכום העסקה נקבע לאחר שנציג הנתבעת ביקר בדירתו על מנת לוודא כי מדובר ביחידת דיור מפוצלת, והנתבעת שלחה לתובע את הסכם ההתקשרות באמצעות הפקסימיליה ואף נשלח לתובע מסרון המאשר את תנאי ההתקשרות בינו לבין הנתבעת. התובע נדהם לגלות כי בניגוד להסכם, חויב עבור המחצית השנייה של חודש פברואר בסכום של 130 ₪, בעוד שעל-פי ההסכם היה עליו לשלם סכום של 67 ₪ בלבד. בהמשך, חויב הנתבע בסכום של 377 ₪ עבור חודש מרץ 2012 גם זאת בניגוד להסכם. התובע מציין כי בפועל החיוב לא כובד על ידי הבנק מאחר שלא היתה יתרת כסף מספיקה בחשבון. ביום 30.4.12 פנה התובע אל שירות הלקוחות של הנתבעת ונציגת הנתבעת אישרה כי סכום החיוב החודשי על-פי ההסכם עומד על סך של 134 ₪ וכי מדובר בטעות אשר תתוקן לאלתר. הטעות לא תוקנה ומספר ימים לאחר מכן ניתקה התובעת את שירותי ה- V.O.D ואת חבילת הסרטים. ביום 11.5.12 התקבלה מאת הנתבעת הוראה לגביית סכום של 347 ₪ בגין חודש אפריל 2012, וזאת בניגוד להסכם בין הצדדים. ביום 17.5.12 פנה התובע פעם נוספת לשירות הלקוחות של הנתבעת ונמסר לו כי עניינו בטיפול. עוד נמסר לתובע, כי יחזרו אליו לעדכון סטאטוס הטיפול בפנייה, וכי עד החיוב הבא העניין יוסדר, אך הדבר לא נעשה. ביום 20.5.12 התקבלה הוראה מהנתבעת לחיוב חשבונו של התובע בסכום של 724 ₪ וביום 30.5.12 שוב פנה התובע אל הנתבעת בבקשה לטפל בפנייתו. ביום 7.6.12 התקשר לתובע נציג הנתבעת על מנת להסדיר את החוב וביום 10.6.12 שוב נעשתה פניה ממחלקת הכספים של הנתבעת אל התובע. התובע השיב כי הוא מוכן לשלם סכום של 134 ₪ לחודש ולא יותר, וזאת בהתאם לתנאי החוזה. ביום 17.6.12 כאשר פנה התובע אל הנתבעת, נאמר לו כי המנוי נותק עוד ביום 7.6.12 וכי עליו להשיב את הממיר. התובע טוען כי מדובר בהתנהלות פסולה, רשלנית וחסרת תום לב של הנתבעת, אשר באה לידי ביטוי בהפרת ההסכם, בניסיון לגבות מן התובע כספים שלא כדין , בסחבת, טרטורים ובהבטחות שווא, אשר גרמה לתובע עגמת נפש רבה. עוד טוען התובע, כי הנתבעת ביטלה באופן חד צדדי את ההסכם בין הצדדים שלא כדין, בכך שניתקה את המנוי ועל כן יש לחייבה בתשלום פיצויים. לטענת התובע, יש להעמיד את סכום הפיצויים על סך של 165 ₪ לחודש במכפלת 36 חודשים, וזאת אף כי ההסכם לא הוגבל בזמן. מסכום זה יש לנכות סך של 339 ₪ בגין השירות שקיבל התובע. כן יש לחייב את הנתבעת בעלות עמלת החזרת הוראת הקבע, אשר חזרה ארבע פעמים משום שהיתה גבוהה בלמעלה מכפול מהמחיר שנקבע בחוזה ובפיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 20,000 ₪. סך הכל העמיד התובע את תביעתו על סכום של 25,876 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי לפי הרישום במערכותיה עודכנה לתובע חבילה בסיסית בתמורה לדמי מנוי חודשיים בסכום של 219 ₪ וכן חבילת סרטים בתוספת תשלום חודשית בסכום של 40 ₪, דהיינו בסכום כולל של 259 ₪. כן עודכנה לתובע חבילת טלוויזיה עבור יחידת הסמך בתמורה חודשית נוספת בסכום של 84 ₪ וממיר נוסף תמורת 10 ₪ לחודש, ובסה"כ 353 ש"ח. התובעת מציינת כי ליחידת הסמך מתאפשר ליהנות מאותן החבילות המעודכנות במנוי הראשי ללא תוספת תשלום. התקשרות זו בוצעה ללא התחייבות לתקופה מסוימת כלשהי. בהתאם לאמור, חויב התובע בדמי מנוי עבור החלק היחסי של חודש פברואר בסכום של 129 ₪. החיוב עבור חודש מרץ חזר בשל העדר כיסוי בחשבון. ביום 9.4.12 פנה התובע אל נציגת הנתבעת והוסכם כי בגין הממיר הנוסף לא יידרש התובע לשלם. ביום 29.4.12 פנה התובע לנתבעת וטען כי החיובים אינם תואמים את הסיכום עמו. נציגת הנתבעת הסבירה לתובע את החיובים המעודכנים במערכותיה, אך התובע סרב לקבל את ההסבר ודרש לקבל פיצוי. הנתבעת או מי מנציגיה מעולם לא הודו כי היתה קיימת טעות בחיובים. התובע הוא שהפר את חובתו לשלם לנתבעת בגין השירותים והציוד שסופקו לו ועל כן נאלצה הנתבעת להתחיל בהליכי גביית החוב. הנתבעת מציינת כי מדפי חשבון הבנק שצירף התובע עולה כי באותם מועדים היתה יתרת חוב גבוהה בחשבון הבנק של התובע וגם אילו היתה הנתבעת מחייבת את התובע בסכומים קטנים יותר, החיובים לא היו מכובדים. לאור חובות התובע, אשר לא נפרעו, נאלצה הנתבעת לנתקו משירותיה. גם לפי שיטת התובע עצמו נותר לו חוב בסך של 474 ₪ בגין השירותים שקיבל מהנתבעת . הנתבעת מציינת כי לפנים משורת הדין זיכתה הנתבעת את התובע בחיובים שמעבר לסכום החוב לו הוא טוען ועל כן נותר לו חוב בסכום של 360 ₪. דיון והכרעה האם הפרה הנתבעת את הסכם ההתקשרות עם התובע? כאמור, התובע טוען כי הוסכם בינו לבין הנתבעת כי סכום החיוב החודשי יעמוד על סך 134 ₪ לחודש, כאשר בפועל קיבל חשבונות בסכומים גבוהים יותר. לתמיכת טענתו צירף התובע מסמך ממנו עולה כי סכום החיוב החודשי עבור יחידת הסמך עומד על סך של 134 ₪. מטעם הנתבעת, לא הובא לעדות הנציג אשר ערך את הסכם ההתקשרות עם התובע ובנסיבות אלה, אין לי אלא לקבל את גרסתו של התובע כי אכן הוסכם בינו לבין הנתבעת כי סכום החיוב החודשי יעמוד על סך של 134 ₪, וכי החשבונות שנשלחו אל התובע בסכומים גבוהים יותר היו שלא כדין. מכאן אעבור לדון בשאלה מהם הנזקים שנגרמו לתובע בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. בראש וראשונה אציין כי למעט החשבון הראשון בסך של 130 ₪ אותו שילם התובע, לא שילם התובע דבר על חשבון חובו לנתבעת, ואף לא שילם את הסכומים אשר לפי שיטתו היה אמור לשלם לה. התובע צרך מהנתבעת שירותים במשך 4 חודשים כאשר בעבור תקופה זו שילם לה סכום של 130 ₪ בלבד, סכום אשר אף לשיטתו אינו מכסה את חובו עבור השימוש בשירותי הנתבעת. טענת התובע כי הוראת הקבע בחשבונו לא כובדה משום שהנתבעת ביקשה לחייב את חשבונו בסכומים העולים על המוסכם בין הצדדים נסתרת לנוכח דפי חשבון הבנק שצירף התובע לכתב תביעתו. כך, מדפי חשבון הבנק עולה כי בחודש אפריל 2012 עמד חשבון הבנק של התובע ביתרת חובה של כ-8,000 ש"ח וכי בחודש מאי היה חשבון הבנק של התובע מצוי ביתרת חובה של כ-8,200 ₪. בנסיבות אלה, הוראות הקבע בהתאם לסכומים שביקשה הנתבעת לגבות בסך של 377 ₪ בחודש אפריל ו-347 ₪ בחודש מאי, לא כובדו בשל העדר כיסוי. מכאן עולה, כי הוראות הקבע לא כובדו לא בשל העובדה שהנתבעת גבתה חיובים העולים בכמה מאות שקלים על החיוב המוסכם, כי אם בשל העובדה שחשבונו של התובע היתה ביתרת חובה גבוהה ביותר. יוצא אפוא, שלמבקש לא נגרמו נזקים ישירים בגין גביית יתר, שהרי לא שילם את החוב לנתבעת ואף לא שילם את הסכום אותו הוא מודה שהיה עליו לשלם. משלא שילם התובע אף את החוב שאינו שנוי במחלוקת, רשאית היתה הנתבעת לנתק אותו משירותיה. לפיכך, התובע אף אינו לא זכאי לפיצוי אותו הוא דורש בשיעור מכפלת ההפרש בין המחיר שנקבע בהסכם לבין המחיר הרגיל עבור החבילה אותו רכש וזאת במכפלת 36 חודשים. לעניין זה אוסיף, כי ההסכם בין הצדדים לא נקצב בזמן כך שלא ברור כיצד הגיע התובע למסקנה כי יש להכפיל את ההפרש ב-36 חודשים. עוד אציין, כי אף בעדותו בבית המשפט הודה התובע כי הוא אינו מעוניין בהתקשרות עם הנתבעת אף במחיר המבצע, שכן כיום הוא גר בדירת הוריו, כך שטענתו בדבר נזקים תיאורטיים שהיו יכולים להיגרם לו, נופלת על פניה. מכל מקום, משהתובע לא שילם אף את החוב בו הוא מודה, רשאית היתה הנתבעת להפסיק את מתן השירותים לתובע. אשר לדרישת התובע לחייב את הנתבעת בגין עמלות החזרת הוראת הקבע, הרי כפי שפירטתי לעיל, החזר הוראות הקבע מקורו ביתרת החובה הגבוהה שהיתה בחשבון התובע, וזאת ללא קשר לסכומים בהם ביקשה התובעת לחייבו. מכאן שאף אין לחייב את הנתבעת בעמלות החזר הוראת הקבע. ראש הנזק האחרון בגינו מבקש התובע פיצוי הוא עגמת נפש, שכן לטענת התובע נאלץ לפנות לנתבעת מספר פעמים טלפונית על מנת להבהיר לה את הטעות וחרף פניותיו לא תוקנה הטעות. התובע העמיד את סכום הפיצוי אותו הוא תובע בגין ראש נזק זה על סך של 20,000 ₪. אין ספק כי גם אם זכאי התובע לפיצוי בגין עגמת נפש בגין העובדה שפניותיו לנתבעת לא נענו, הרי שסכום הפיצוי הנתבע הוא מופרז ומוגזם לאין שיעור. אכן, משקבעתי כי הסכומים שביקשה לגבות הנתבעת מהתובע היו בניגוד למוסכם בין הצדדים, ומשהתובע פנה לנתבעת מספר פעמים והעמיד אותה על טעותה, אשר לא תוקנה, הרי הוא שכאי לפיצוי בגין עגמת נפש. יחד עם זאת, בקביעת סכום הפיצוי, יש להביא בחשבון ראשית את גובה סכום החיוב בו ביקשה הנתבעת לחייב את התובע ביתר, המסתכם במאות שקלים בלבד, ושנית, אף את העובדה שהתובע לא בא לבית המשפט בידים נקיות, שכן לא שילם לנתבעת אף את הסכום אותו הוא מודה כי הוא חייב לשלם בגין השירותים אותם צרך ממנה. כאמור, התובע נהנה משירותי הנתבעת במשך 4 חודשים, כאשר שילם עבור חודש אחד בלבד. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע על סך של 1,000 ₪ בלבד. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי בלבד וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪, בתוך 30 יום. לאור התוצאה אליה הגעתי, ולנוכח העובדה כי רוב מרכיבי התביעה נדחו, אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין. טלויזיה