עיקרי הטענות התובע 1 (להלן: "התובע") הוא בעל עסק המשכיר ציוד תובלה, קירור, מגבירי קול ותאורה. התובע 2 הוא בעליו של הרכב אשר נמסר לנתבעת 1 (להלן: "החברה") בהתאם להזמנתה. לטענת התובע, החברה הזמינה בליל יום 30.07.12 גוף תאורה שמחיר השכרתו הינו 300 ₪ ליום בתוספת מע"מ. הציוד הוחזר לאחר 26 ימים ולפיכך הסכום אשר חייבת החברה לתובע הינו 8,775 כולל מע"מ. התובע צירף לכתב התביעה תצהיר של בנו העובד עמו, X, המתאר את הנזקים ברכב, בעת שהוחזר. בנוסף צורף תצהיר מטעם התובע 2, פורט הנזק ועובדות תיקונו של הרכב במוסך. 3. לטענת התובע, הנתבעים 2 ו-3 אחראים באופן אישי לתשלום הנזק, וזאת בהתאם לתנאים המפורטים בגב הזמנת העבודה, על פיהם הם ערבים אישית לתשלום, נוסף לאחריותה של החברה. לטענת הנתבעים 2-3, הם עובדי החברה ועל כן אין לחייבם אישית, וככל שיתקבלו טענות התובעים, החברה לבדה תישא באחריות לנזק. 4. לעניין גוף התאורה, טענה החברה שלא שכרה אלא קיבלה אותו מהתובע ללא עלות. לעניין השכרת הרכב, הכחישה החברה את הסכום הנתבע עבור תשלום לשמאי ועבור תיקון הרכב. לטענת החברה, היא עשתה שימוש סביר ברכב והשיבה אותו באותו מצב בו היה עובר לשכירות. עוד טענה החברה כי הרכב המושכר היה פגום ומשכך נאלצה לשכור רכב אחר בשל אי יכולתה לעשות שימוש ראוי ברכב המושכר מהתובע. 5. במעמד הדיון העידו הצדדים וכן מר אליעזר X כעד מטעם התובע (להלן: "העד"). העד ציין כי סיפק לנציג החברה את גוף התאורה באמצע הלילה ולפיכך ההטרחה מגולמת במחיר ההשכרה ליום. העד טען שהסכים לתת את גוף התאורה ללא תשלום ליום אחד בלבד, בזיכוי במועד השכרת רכב מצד הנתבעת, ולא היתה הסכמה להשכרת הציוד ללא תשלום למשך 26 ימים. עוד טען העד כי שעות ספורות לאחר מתן הרכב לנתבעת, הרכב היה מעורב בתאונה, ונגרם נזק. נציג החברה טען בדיון, כי סוכם בין הצדדים על קבלת גוף התאורה במחיר של 300 ₪ לתקופה בלתי מוגבלת, וכי הוסכם שמחיר זה יקוזז בעת השכרת רכב - ולא דובר על מחיר ליום השכרה. דיון והכרעה 6. אקדים ואומר כי מצאתי לקבל את התביעה, בחלקה בלבד, כנגד הנתבעת 1, ולדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3. אחריות הנתבעים 2-3 7. התובע מבסס את טענתו לאחריותם האישית של הנתבעים 1-2 על נוסח סעיף בגב טופס ההזמנה, הקובע כך: "בכל מקרה בו המזמין הוא תאגיד משפטי, חברה בע"מ או עמותה, או שותפות או אחרת, חתימת מנהל התאגיד או כל אחד אחר מטעמו ו/או ביצוע העבודה גם ללא חתימה ו/או קבלת המוצר, מהווה ערבות אישית של המנהל לפרעון התמורה ולקיום כל התנאים הכלליים המופיעים בחשבונית ו/או בתעודת המשלוח ו/או בחשבונית העסקה." 8. אני סבורה כי אין באמור כדי לחייב את הנתבעים 1-2, בנוסף לחבותה של החברה, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אחת המטרות העיקריות של התאגדות הינה ליצור הפרדה בין בעלי המניות ונושאי המשרה, לבין האישיות המשפטית של החברה. פריצת הפרדה זו בדרך של רישום חד צדדי על גבי צידה האחורי של תעודת המשלוח - אינו ראוי. שנית, צידו האחורי של המסמך אינו נושא חתימה של מקבל הסחורה, בעוד שקיומה של אחריות אישית מחייבת הסכמה מפורשת של המתחייבים. לא ניתן לראות ברישום האמור - שאף אם נראה על ידי מנהלי החברה, היה זה בדיעבד ובמועד קבלת הסחורה ולא בעת ההזמנה - כדי מתן הסכמה כנדרש. שלישית, הטלת אחריות אישית ברישום חד צדדי, מהווה הפרת חובת תום הלב המוטלת על התובע בקיום הסכם, כאשר לא ניתנה ולא נתבקשה באופן ברור ומפורש אחריות אישית כזו לפני ההתקשרות של הצדדים. רביעית, תעודת המשלוח היא בגדר "חוזה אחיד", היינו, שאין לנתבעים אפשרות לנהל מו"מ באשר לנוסח שלו. הסעיף האמור בצידה האחורי של תעודת המשלוח הוא בבחינת "תנאי מקפח" בחוזה אחיד, בשים לב למיקומו בתוך דף מלא תניות, באותיות קטנות, ללא הבלטה ובלי שישנה סבירות ממשית שהמקבל דף זה יקרא בעיון את כל הדברים הרשומים בגב הטופס. ר' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט דותן בת"א (שלום תל אביב) 19539/99, פרסומות הערוץ השני בע"מ נ. עדי קנדל [07.11.00] שם נפסק כי: "לא ייתכן כי סעיף כה רב משמעות המטיל חבות אישית על מי שחותם בשמה של חברה, יהיה נחבא אל הכלים בצורה שכזאת, תחת אשר יופיע, כראוי לו, באופן ברור ובולט... 16. אני מקבל את טענת הנתבע כי הטלת אחריות אישית על מי שחותם בשמה של חברה, מחייבת גילוי מוקדם והתראה מפורשת מצד התובעת, והסכמה מפורשת לכך מצד החותם. הדבר יכול להיעשות אם בדרך של כתיבת הדברים בצורה בולטת וברורה בגוף הטופס, דבר שלא נעשה במקרה דנן, ואם בדרך של הפניית תשומת לבו של החותם לקיומו של סעיף המטיל עליו חבות אישית... 17. הנה כי כן, הנתבע חתם על טופס ההזמנה, מתוך כוונה ברורה לחתום בשמה של חברה, ולא מתוך כוונה ליטול חבות כלשהי על עצמו... בנסיבות אלו, היתה חובה להבליט את הענין הזה בצורה בולטת וברורה בגוף הטופס, או לחלופין - להסב תשומת לבו של הנתבע לכך. משלא זה נעשה, וגם לא זה, הרי התנאי הופך להיות, בנסיבות, לתנאי מקפח. כאמור, שני גורמים מוליכים, בהצטברם יחד, אל התוצאה הזאת: האחד - העובדה שסעיף כזה הוא יוצא דופן ואינו צפוי להיות בטופס הזמנה מעין זה, ואינו נכנס במתחם הציפיות הסביר של מי שחותם על הזמנה, כשכל כוונתו היא לחתום כשלוח של חברה, באופן המחייב אותה בלבד, ובלא שתהיה לו כל כוונה, ציפייה (או אפילו מחשבה כי אפשרי הדבר) שחתימתו תטיל עליו חבות כלשהי. והשני - הסתרתו והחבאתו של סעיף החבות האישית, באופן שקשה היה לגלותו, ואף קשה לקראו (בצירוף העובדה, שאיש לא הסב תשומת לבו לקיומו של הסעיף). כאשר הספק מטמין סעיף שכזה בהיחבא בתוככי החוזה, ולא עושה זאת בגלוי ובהבלטה יתירה, כפי שחובת הגילוי ותום הלב דורשת, נוכח הציפיות וגמירות הדעת של החותם, יש לקבוע כי התנאי, בנסיבות אלה, הינו תנאי מקפח. 18. לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת הנתבע (אשר התובעת כלל לא השיבה עליה), ומבטל, בהתאם להוראות חוק החוזים האחידים (סעיף 19), את אותו חלק מן הפיסקה בטופס ההזמנה אשר מטרתו להטיל אחריות אישית לתשלום על "המזמין בשם התאגיד"." [ההדגשות במקור - ר.ה.] 9. אמנם, בתיק דנן לא ביקשו הנתבעים לבטל את הסעיף הקובע את האחריות האישית, ולא טענו להיותו לתנאי מקפח בחוזה אחיד. עם זאת, עלתה הטענה כי אין מקום לחייב את הנתבעים 2-3 באופן אישי. בבית המשפט לתביעות קטנות, בו הצדדים אינם מיוצגים, מחייב עקרון עשיית הצדק כי בית המשפט ידון, ואף ביוזמתו, בנושאים כגון זה. 10. לאור האמור, אני קובעת כי הנתבעים 2-3 אינם אחראים אישית לחוב הנתבע, ודין התביעה נגדם להידחות. גוף התאורה - האם הושכר או הושאל? 11. בשאלה זו, אם המוצר ניתן לחברה בהשאלה וללא תמורה (כפי שטען נציג החברה) או בהשכרה - אני מעדיפה את עמדת התובע. בית המשפט העליון קבע בע"א 4396/90, חנה רוזנמן נ. ד"ר ג'ורג קריגר, פ"ד מו(3) 254, [1992] בעמ' 259: "השופט המלומד פסק, כי אכן בהלוואה עסקינן... בדין קבע, כי הלכה היא, כי במקרה כמו זה שלפנינו חובת ההוכחה היא על מי שטוען, כי המדובר במתנה. הלכה זו נקבעה עוד לפני שנים רבות, בע"א 180/51 [2], מפי השופט זילברג, בעמ' 265: "אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה, ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה... אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה, האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' היא במסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב קרוב, כגון אביו של המקבל), נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, איפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו". נמצא, כי על-פי דין חובת ההוכחה הייתה על הנתבעים להראות, כי הכסף שקיבלו היה בגדר מתנה. אם נכשלו בכך, דין הגנתם להידחות, ודין התביעה להתקבל." כך סוכמה ההלכה בתיק תמ"ש (בימ"ש לענייני משפחה, ראשון לציון) 7630/06, פ.י. נ. פ.ה.ר. [11.12.06], בסעיף 6 לפסק הדין: "א. משתובע אדם מרעהו השבת כסף או שווה כסף, מוטל עליו הנטל להוכיח את עצם הנתינה ואת עילת הנתינה המקימות, לטענתו, את חובתו של המקבל בהשבת הדבר לידי נותנו במועד ובתנאים שיוכחו. לאחר שהוכיח את הנתינה לנתבע, עומדת לטובת התובע חזקה בלתי כתובה המבוססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים, לפיה אין בדרך כלל נתינה חד צדדית סתם של אדם לזולתו ללא תמורה או ללא חובת השבה. חזקה זו מקלה אמנם על נטל הראיה המוטל על התובע משהוא טוען כי על הנתבע להשיב את אשר קיבל אולם נטל הראיה נותר על שכמו של התובע לכל אורך הדרך בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". ב. כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה כי הנתינה ניתנה לו כמתנה, פועלת החזקה הגורסת, כאמור, כי אין נתינה חד צדדית חינם, כנגד גירסתו של הנתבע. החזקה מציבה עתה סימני שאלה ומטילה ספק בגירסתו של הנתבע באופן המטיל עליו את הנטל הכבד לשכנע את בית המשפט כי בניגוד להגיונם הרגיל של הדברים, וחרף ניסיון החיים, קיבל הוא מזולתו באופן חד צדדי דבר מה, מבלי שיהיה עליו להשיבו או לחוב בגינו במתן תמורה." 12. בשל עניינים אלה, מצאתי כי יש קושי לקבל את עמדת החברה בנושא זה: א. בכתב ההגנה נרשמה הכחשה גורפת לעניין השכרת ציוד התאורה (סעיף 9 לכתב ההגנה) ונטען כי: "הנתבעים יטענו כי מעולם לא שכרו מאת התובעים את הפרוז'קטור הנ"ל. פרוזקטור זה ניתן לנתבעים בהשאלה לשימוש של מספר ימים ע"י התובע מספר 1... הנתבעים יחזרו וידגישו, כי לא שכרו פרוזקטור מאת התובעים. הפרוז'קטור ניתן לחברה בהשאלה וללא עלות מאת התובע 1 באופן אישי." למרות דברים אלה, אישר נציג הנתבעת במהלך הדיון כי "לעניין הפרוז'קטור סוכם על מחיר של 300 ₪ עבור תקופה לא מוגבלת, לא היה מדובר על מחיר ליום השכרה." ב. בדיון טען נציג החברה כי לאחר זמן הגיע התובע לחברה ולא ביקש באותו שלב את הפרוז'קטור. טענה זו הועלתה לראשונה במהלך הדיון ולא נזכרה בכתב ההגנה. מדובר לפיכך ב"טענה כבושה", שמשקלה נמוך ביותר. כפי שקבע בית המשפט העליון, בין השאר בע"פ 4297/98, הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, בעמ' 687 [2000]: "טענת האליבי מהווה "גירסה כבושה", שהרי הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית-המשפט, ועל-פי ההלכה הפסוקה, בהיעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת שואף משקלה הראייתי לאפס" ג. בכתב ההגנה נטען כי הציוד הוחזר "לאחר שימוש של מספר ימים". לטענת הנציג בדיון - גם זו טענה חדשה שלא נזכרה בכתב ההגנה - לא השיב את הציוד במועד מוקדם יותר, מאחר שנאמר לו שאין מה למהר להשיבו. ד. מאחר שהציוד האמור נותר בחזקת החברה לתקופה של 26 ימים, נראה לי שלא מדובר ב"מספר ימים" מועט. גם מסיבה זו, מצאתי להעדיף את עמדת התובע בנושא זה. 13. אין חולק כי התובע מתפרנס מעסקו, ומהשכרת ציוד לרבות כלי רכב, לתקופות קצרות ואף לימים בודדים. בנסיבות אלה, ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי החברה לא עמדה בנטל להוכיח כי המוצר שניתן על ידי התובע ניתן ללא תשלום, ואני מקבלת את התביעה כנגדה בעניין זה. עלות השכרת גוף התאורה 14. טען הנתבע כי הסכום שנדרש עולה באופן ממשי ממחיר המוצר כולו. העד השיב כי יש לגלם בדמי השכירות את השירות, לרבות אספקת המוצר בשעות לילה בלתי מקובלות. טענה זו סבירה, אלא שהיא יפה כאשר מדובר בהשכרה לטווח קצר בלבד. כאשר מדובר בהשכרה לתקופה ממושכת - תימחור העלות לאורך כל ימי ההשכרה בהתאם לעלות היום הראשון שבו ניתן השירות של אספקה לילית וכד', אינו מתאים. לעניין שווי גוף התאורה שהושכר, טען עד התובע כי: "בהשכרת ציוד לוקחים בחשבון בלאי ושחיקה בשיעור מאה אחוז", ואילו נציג החברה טען כי: "מדובר בפנס שעולה כ 50 ₪ ולא הייתי לוקח אותו במחיר שנטען לכל יום השכרה." 15. בהעדר כלים ראייתיים או אסמכתאטת מטעם הצדדים, שיהיה בהם כדי לבסס קביעה הנוגעת לעלות המוצר ושווי ההשכרה כאשר מדובר בהשכרה למשך 26 ימים רצופים, ועל דרך האומדנא, אני מעמידה את מחיר ההשכרה הכולל למהלך התקופה כולה על סך של 1,500 ₪ (כולל מע"מ) הנזק לרכב התובע 2 16. נציג החברה אישר כי ייתכן ונגרם נזק לגג הרכב, ולדבריו: "יכול להיות שנגרם נזק פנימי ברכב אך השריטות החיצוניות לא קשורות אלינו. אני לא חושב שהשריטות היו ברכב שקבלנו אך הם לא נגרמו בשל השימוש שאנו בצענו ברכב." מנגד, הבהיר העד כי הרכב עבר תאונה כשהיה בחזקתה ובאחריותה של החברה, ועדות זו לא נסתרה. טענות נציג החברה באשר לתקלות ברכב לא הוכחו, אלא בהסבר שניתן על ידי העד. לא הוגשה על ידי החברה כל אסמכתא להשכרת רכב אחר, שיכול לתמוך בטענותיה בעניין זה. על כן אינני מקבלת את טענת החברה כי היא פטורה מתשלום עבור השכרת הרכב, או כי היא אינה אחראית לכלל הנזקים שנגרמו לרכב. אני סבורה כי התובעים עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם במשפט האזרחי, להוכיח כי נגרם נזק חיצוני ופנימי לרכב, ברמת ההוכחה הנדרשת של 51%. התובעים הביאו עד מטעמם, התובע 2 העיד על מצב הרכב (לרבות בתצהירו שצורף לכתב התביעה, ואומת בעדותו), וצורפה חוות דעת שמאי הקובעת את הנזקים שנמצאו לאחר תקופת ההשכרה. הנזקים לרכב 17. חרף קבלת טענות התובע לעניין גרימת נזק לרכב, אין בידי לקבל את מלוא התביעה הנוגעת לנזקים אלה. התובע צירף לכתב התביעה שתי הצעות תיקון של אותו מוסך: האחת שמספרה 534, ניתנה ביום 02.09.12, ובה הערכה של עלות תיקון הנזק בסך 4,100 ₪ בצירוף מע"מ. השנייה - קרוב לחודשיים לאחר מכן - שמספרה 540, ניתנה ביום 25.10.12 ובה נרשמה עלות תיקון של 7,100 ₪ בתוספת מע"מ. חוות דעת השמאי שהגיש התובע היא על בסיס בדיקת הרכב מיום 15.10.12, ואילו השכרת הרכב בוצעה בסוף חודש אוגוסט. בשל פרק הזמן שחלף מאז ההשכרה ועד בדיקת הרכב על ידי השמאי ומתן הצעת המחיר השנייה, אין באלו כדי להוות ראיה לקשר מלא וישיר בין מצב הרכב בעת שנבדק לבין מצבו בעת שהוחזר על ידי החברה. בנסיבות אלה יקבעו הנזקים הנובעים מן התאונה על בסיס הצעת המחיר הראשונה, ויועמדו על סך של 4,100 ₪. מאחר והתובע מקזז מע"מ בעסקו, נפסק סכום זה ללא תוספת מע"מ. סוף דבר 18. התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית, כמפורט לעיל. 19. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה. בהתאם לפירוט לעיל, הנני מורה לנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 5,600 ₪. 20. לאחר ששקלתי את הוצאות משפט, את קבלת התביעה בחלקה בלבד, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין ואת התייצבות שני התובעים והעד מטעמם, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 6,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת 1, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. הגשת בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.שכירות