הרקע והצדדים התובע ובת זוגו נסעו לתאילנד, כשעמם כרטיס אשראי דיינרס פלטינום שהונפק על ידי הנתבעת. לטענת התובע, לא ניתן היה באמצעות הכרטיס למשוך כספים ממכשירים אוטומטיים למשיכת מזומנים, ואף לא ניתן היה למשוך באמצעותו מזומן בסניפי הבנק אליו פנו. התובע טען כי בשל העדר האפשרות למשיכת מזומן בתאילנד, נגרמה לו ולבת זוגו עוגמת נפש עצומה, עד כדי התפרצות בבכי של בת הזוג, הכרח ללוות כספים מרבנים בבית חב"ד ומישראלי נוסף שהסכים לסייע להם ואי הנעימות רבה הכרוכה בכך, וכן נאלצו לוותר על בילויים שלא יכלו לממנם בשל העדר כסף מזומן. התובע עתר לפיצוי בסך של 5,000 ₪. הנתבעת טענה כי הכרטיס היה תקין ולא היתה כל מניעה לעשות בו שימוש בבתי עסק, ולפיכך לא הפרה כל התחייבות וכל חובה המוטלת עליה. הנתבעת הסבירה כי היא חברה ישראלית וכי חברת דיינרס העולמית הינה האחראית על ההתקשרות עם בנקים בחו"ל. הנתבעת טענה כי החברה העולמית העניקה לסיטי-בנק בתאילנד את הזיכיון להשתמש במותג דיינרס, וכי לה אין כל שליטה על אופן השימוש בזיכיון שנעשה על ידי הבנק התאילנדי. דיון והכרעה 4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד, הכל כפי שיפורט להלן. 5. אין חולק כי במהלך שהותו בתאילנד התובע מצא מכשירי בנק אוטומטיים עליהם הלוגו הנדרש לזיהוי כמכשירים התומכים בכרטיס הדיינרס, כפי שנרשם בנספח לכתב התביעה (המייל לבית חב"ד): "אני בקשר "חריף מאוד" עם החברת דיינרס שהם הודות על אי אפשרות להוציא כסף בכול תיילנד!!! למרות שסמל הכרטיס מופיע כמעט בכול כספומט שלATM ובנקים. זה פשוט מטורף!!!" [האיות כך במקור - ר.ה.] התובע אף חזר על דברים אלה במהלך הדיון: "הלכתי לבנקים וראיתי סמל של דיינרס אינטרנשיונל ולמרות זאת לא יכולתי למשוך מזומן. גם מול פקיד וגם מול מכונה נטען שאין חיבור מול הכרטיס הזה למרות שיש את הסמל." בנסיבות אלה, ומאחר ואין כל טענה של התובע כנגד האפשרות להשתמש בכרטיס בבתי עסק, לא מצאתי כי הנתבעת הפרה חובה או הבטחה שנתנה לתובע בעת הנפקת הכרטיס. הנתבעת - כמו גם נציגת הבנק הנזכרת בכתב התביעה - אינן אחראיות לאופן השימוש שעושים הבנקים בחו"ל בהרשאות הניתנות להם, וככל שישנם סמלי דיינרס הן בסניפי הבנק והן על המכשירים האוטומטיים למשיכת מזומנים, יש בכך בסיס לטענה כי דיינרס העולמית פעלה להבטחת תשתית הולמת לפעילות בכרטיס האמור גם בתאילנד. 6. המלצת הנתבעת לקחת אמצעי תשלום חלופי נובעת מ"האפשרות לחוסר במכשירי בנק אוטומטיים", אבל לא היתה זו הסיבה לקושי של התובע למשיכת כספים, ולכן אין להמלצה זו רלבנטיות במקרה דנן. 7. לאור האמור, נותר לדון בטענת התובע כי לאחר שהתברר לו כי אינו מצליח למשוך כספים בחו"ל, פנה לנתבעת ו"זכה" ליחס מזלזל, לחוסר נכונות לסייע ולהתעלמות מהמצוקה אליה נקלעו, הוא ובת זוגו. אציין תחילה כי מרבית עוגמת הנפש הנטענת נגרמה עוד בטרם נוצר הקשר בין התובע לנציגת הנתבעת, וכי לאור קביעתי לעיל, הדיון להלן יתייחס רק לעוגמת הנפש שנגרמה החל ממועד פנייתו הטלפונית ושיחתו עם נציגת הנתבעת. 8. התובע תיאר בכתב התביעה, וגם בדיון בפניי, כי בשיחה עם נציגת הנתבעת - לאחר שהבהיר כי אינו מצליח למשוך כסף מזומן - הוצע לו להעביר כספים באמצעות איש קשר בישראל דרך Western Union. התובע ציין בתביעה כי הסכים לכך "ובתנאי שהעמלה תהיה עליהם" ודרישה זו נענתה בשלילה, ובשל כך סירב לבצע העברה זו. התובע הסביר כי מסר לנציגת הנתבעת כי "את יודעת מה? אין צורך - אנחנו כבר ניפגש בארץ בבית משפט על יחס כזה ושרות כזה מישהו יצטרך לתת הסברים." (כאמור בכתב התביעה). מכאן ניתן להסיק כי במידה והעברת הכספים היתה מבוצעת במימון העמלה על ידי הנתבעת - או בהתחייבותה להשיב עמלה זו לתובע לאחר שובו לארץ - היה ניתן להקל על המצוקה אליה נקלעו התובע ובת זוגו, ותביעה זו לא היתה באה לעולם. 9. הקטנת הנזק: בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970, קבוע עקרון הקטנת הנזק, לפיו: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין." (ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין". החובה להקטנת הנזק פורטה כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא (1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284) כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו. מכאן, כי הנתבעת לא תחוייב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן התובע חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 [1991], בעמ' 51-53: "7. השאלה הראשונה עניינה בהקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה ... להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו... 8. ... הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין... 9. בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב במספר גורמים: מחד גיסא עומד הנתון, כי לא הניזוק הוא שהביא את הנזק על עצמו אלא המזיק הוא שגרם לנזק... מאידך גיסא, עומד הנתון כי הניזוק אינו צריך להיטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה. מטרת הפיצוי אינה בהענשת המזיק, ואין צידוק חברתי לפצות על נזק שניתן למונעו... רמת ההתנהגות הנדרשת מהמזיק כלפי הניזוק צריכה, מעצם טבעה, להיות גבוהה יותר מרמת ההתנהגות הנדרשת מהניזוק כלפי המזיק... אכן, המטען הנורמאטיבי של הנטל להקטנת הנזק צריך להיות נמוך מזה של החובה לנהוג זהירות. מכאן גישתו של בית המשפט, לפיה "איננו סבורים כי הניזוק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו"... בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק... יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל." בנסיבות דנן, הובהר כי הנתבעת הציעה לתובע כי תבוצע העברת מזומנים באמצעות ווסטרן-יוניון, אלא שהתובע לא הסכים לכך בשל העמלה הכרוכה בפעולה זו. התובע הבהיר לשאלת בית המשפט כי: "אחרי שאני רץ בין פוקט לבנקוק לא הסכמתי לשלם עמלה ואחר כך להתווכח עם הבירוקרטיה הישראלית. אני לא רוצה את העזרה של דיינרס אחרי עגמת הנפש שנגרמה לי שנאלצתי לקבל כסף מהרב בבית חב"ד." אני קובעת כי התובע לא עמד בחובה להקטין את נזקיו, שכן יכול היה למנוע את כל עוגמת הנפש הנוספת שנרמה לו בשל סירוב הנתבעת לשאת בעמלה הכרוכה בהעברת הכספים, לו שילם בעצמו את העמלה - ואז יכול היה, ככל שהיה מוצא לנכון לעשות כן, לדרוש או לתבוע את סכום העמלה ששילם, כפי שמצא לנכון להגיש את התביעה דנן. על פי המסמכים שהגיש התובע והצהרתו כי היה בכוונתו להעביר 500 דולר, יש לקבוע כי העמלה הנדרשת היתה מסתכמת בכ- 40$, שהם כ- 150 ₪. 9. האם על הנתבעת לשאת בעמלה? הנתבעת ציידה את התובע בכרטיס אשראי, שהינו על פניו כרטיס יוקרתי (כרטיס פלטינום), ואשר על פי הצהרתה באתר האינטרנט שלה (ת/1) מאפשר משיכת מזומנים בחו"ל. חוסר האפשרות למשיכת המזומנים לא נבעה מהעדרם של מכשירים אוטומטיים, אלא מכך שהכרטיס אינו מקובל בתאילנד, ולא נטען כי התובע קיבל הבהרה ומידע בנוגע לכך. עיון בפרסום ת/1 מעלה כי הנתבעת מצהירה, ללא הסתייגות, אזהרה או הבהרה, כי "משיכת מזומן עם Diners זה פשוט ונוח. עם כרטיס Diners אתה יכול למשוך מזומן במטבע מקומי כמעט בכל מקום בעולם." אמנם, קבעתי לעיל שהנתבעת אינה אחראית לכך שהתברר שבתאילנד אין אפשרות למשיכת מזומן - אלא שכאשר הודיע לה התובע כי כך הדבר, היה באפשרותה לספק את השירות הנדרש, ולבצע העברת מזומן לתובע ללא עלות מצדו. מאופן ניסוח כתב ההגנה, עולה עמדת הנתבעת הינה כי הסכימה לשלם את עלות העברת המזומן, ומכאן כי גם לגישתה היה עליה לעשות כן, לכל הפחות לפנים משורת הדין. בסעיף 36 לכתב ההגנה נטען כי : "לאור נימוקו זה של התובע הסכימה הנתבעת לפנים משורת הדין, בזמן אמת כי היא תישא בהעברת הכספים כלפי Western Union. גם להצעה זו סרב התובע וזאת מסיבה השמורה לו בלבד. עותק תיעוד השיחה כפי שנרשם בזמן אמת על ידי נציגי הנתבעת, במסגרתו מצויין כי התובע דוחה את הצעת הנתבעת להעביר אליו כספים באמצעות שירות ווסטרן יוניון בגלל העמלות מצב כנספח ג'." ובסעיף 38: "סירובו זו, אשר לטענתו נובע מרצון לחסוך בעמלות (דבר אשר אף הובטח כי יפוצה בגינו עם חזרתו ארצה) אינו מתיישב עם ההיגיון ונראה בלתי סביר בנסיבות המגוללות על ידי התובע." למרות הטענות האמורות בכתב הגנתה של הנתבעת, עיון באותו נספח ג' לכתב ההגנה מעלה כי לא הובטח לתובע ולא הוצע לו כי הנתבעת תישא בעמלות או תפצה אותו בסכומים שהוצעו בשל כך, לאחר חזרתו לארץ. נאמרו לתובע דברים שונים, והם כי אין הסכמה של הנתבעת לבטל את העמלה, וכי חובה עליו לשלמה "אך כאשר יגיעו לארץ יוכלו לבדוק את האופציה לביטולה". בשל עמדת הנתבעת כפי שהוסברה לתובע, הוא סירב לבצע העברת מזומן. בנסיבות אלה, אני סבורה שהנתבעת צריכה היתה להבטיח ולהתחייב לשאת בעמלה האמורה או להשיבה לתובע, ומאחר שלא עשתה כן, היה על התובע לשלם עמלה זו. מעבר לסכום האמור אין חובה על הנתבע לפצות את התובע, כאשר ניתן לו פתרון לחוסר האפשרות למשיכת מזומן וזאת בהוצאה של כ- 150 ₪, שהיה בו כדי להקטין את נזקיו ולצמצם את המשך עוגמת הנפש שנגרמה לו. סוף דבר 10. התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, בנוגע לעלויות העמלה להעברת הכספים, אותן היה על הנתבעת לשלם, בסך של 150 ₪. 11. לאחר ששקלתי את הוצאות משפט, את אופי האירוע, את האחריות החלקית המוטלת על הנתבעת בשל הליקוי במתן שירות לאחר שהתבררה התקלה ואת בחירתו של התובע שלא להקטין את נזקיו, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. הגשת בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.פיצוייםאשראיכרטיס חיוב (אשראי)