הכחשת הלוואה שניתנה במזומן

בפני תביעה לתשלום 5,000 ₪ בגין כספים שהלוותה לטענתה התובעת לנתבע. בכתב התביעה, טענה התובעת כי הלוותה לנתבע סכום של 4,400 ₪ במזומן והוא התחייב להשיב לה את הסכום. עוד טענה התובעת, כי קנתה לתובע רהיטים בסכום של 5,340 ₪ והנתבע התחייב להחזיר לה את עלות הרהיטים. התובע לא הכחיש כי התובעת רכשה עבורו רהיטים וכי הוא נדרש להשיב לה את כספה בגין הרהיטים שרכשה עבורו, אולם הכחיש קבלת כסף מזומן מן התובעת. אציין כי הנתבע לא הגיש כתב הגנה, אולם התייצב לדיון ומסר גרסתו ומשהתובעת לא ביקשה כי יינתן פסק דין בהעדר הגנה, לא מצאתי לנכון לפסוק נגד הנתבע רק בשל העדר הגשת כתב ההגנה. לגרסת התובעת, אשר הנתבע לא חלק עליה, הנתבע החזיר לה (בתשלומים), סכום של 4,840 ₪ מתוך סך החוב ועל כן נותר חייב לה סכום של 500 ₪ עבור הרהיטים ואת כל סכום המזומן שנתנה לו ובסך הכל 4,900 ₪. התביעה הוגשה על סך של 5,000 ₪, אולם אין הסבר בכתב התביעה לדרישה ל - 100 ₪ נוספים. עוד עולה מכתב התביעה ואף עלה מן הדיון בפני, כי התובעת הגישה בעבר תביעה כנגד הנתבע באותו עניין, אולם מחקה אותה בסופו של דבר לאחר שהנתבע התחייב בפניה כי יחזיר לה את הכסף. אציין כי עיינתי בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת ביום 14.2.12 (ת.ק. 24342-02-12). אז תבעה התובעת מן הנתבע סכום של 10,734 ₪, בגין החזר 4,400 ₪ במזומן שנתנה לו ובגין רהיטים שרכשה עבורו. בכתב התביעה אז טענה כי עד לאותו מועד החזיר לה הנתבע סכום של 1,340 ₪ בלבד. בכתב התביעה אז, ציינה התובעת, כי למעט אותם 1,340 ₪, הנתבע סירב להחזיר לה את יתרת החוב בטענה כי אינה יכולה להוכיח את דבריה. לכתב התביעה אז, צירפה קבלות על רכישת רהיטים. ככל הנראה בעקבות הגשת התביעה והתחייבותו של הנתבע להחזיר לתובעת את הכסף, השיב לה הנתבע סכומים נוספים, אולם לטענת התובעת, הוא חייב לה עדיין 4,900 ₪. בדיון בפני, אשר היה סוער מאוד, טען הנתבע, כי התובעת רצתה להיות בת זוג שלו והוא לא רצה בכך, כי כל מה שנתנה לו, נתנה מרצונה הטוב וכי אם היה מסכים להיות בן זוגה, לא הייתה דורשת ממנו היום החזר כספים. מטעם התובעת, העידה בעיקר אחותה. התובעת עצמה, אשר לדברי אחותה, היא אישה חולה וקשת יום, הייתה נסערת מאוד ועל כן עיקר הדברים נאמרו על ידי אחותה. היות שהנתבע כיום אינו חולק על כך שהתובעת רכשה עבורו רהיטים, המחלוקת למעשה מתמצית בשאלה אם התובעת הלוותה לנתבע סכום של 4,400 ₪ במזומן כטענתה, אם לאו. אין מחלוקת על כך, שהתובעת לא החתימה את הנתבע על מסמך כלשהו בקשר עם סכום זה. אבחן אם כן את הראיות שהובאו בפני. גרסתו של התובע לגבי מערכת היחסים בינו לבין התובעת, נתמכת גם בגרסת אחותה של התובעת, על פיה התובעת ככל הנראה רצתה להיות בת זוג של הנתבע. אחותה של הנתבע ציינה: "היא הייתה מוקסמת ממנו" ואחר כך "הוא קנה את טוב לבה, נתן לה תשומת לב...". הנתבע ביקש להביא עדים נוספים לעניין מערכת היחסים בין הצדדים, אולם אני סבורה כי בהקשר זה ניתן לקבל גרסתו, הנתמכת כאמור בגרסה של אחותה של התובעת, כי אכן התובעת רצתה להיות בת זוגו של הנתבע. אולם נראה, כי דווקא קבלת גרסתו זו של הנתבע, פועלת לחיזוק גרסתה של התובעת בקשר עם מתן הכסף המזומן. רכישת הרהיטים עבור הנתבע, אשר איננה שנויה במחלוקת על ידו, צריכה להיות מוסברת באופן כלשהו. אדם לא קם בבוקר ומחליט לקנות רהיטים לשכן שלו. אחותה של התובעת הסבירה זאת בכך שהתובעת ריחמה עליו, לאחר שראתה שאין לו דבר בבית, שהוא אלכוהוליסט לטענתה ואיננו עובד. הנתבע טען, כי הדבר נבע מרצונה של התובעת להיות בת זוג שלו. כאמור, אני מוכנה לקבל גרסת הנתבע בהקשר זה. רכישת הרהיטים, של מי שחושבת שהיא נמצאת במערכת יחסים זוגית, או שאולי תהיה זוגית בהמשך, מתיישבת יפה עם מתן כסף מזומן, באותן נסיבות ממש. גרסת התובעת להתרחשויות, הייתה מפורטת. אחותה העידה, כי התובעת אספה כסף לספר תורה לזכר נכדתה שנפטרה מסרטן ועל כן היה לה סכום מזומן בבית. אחותה העידה, כי לאחר שנתנה את הכסף לנתבע, התקשרה אליה וסיפרה לה על כך. התובעת עצמה ציינה כי הוציאה את הכסף מהמעיל. הפרטים הקטנים הללו, מוסיפים נופך של אמינות לגרסת התובעת. אציין כי גם התובעת וגם אחותה העידו כי הנתבע תירץ את הצורך שלו בסכום מזומן גדול, בחובות לשוק האפור. עדותו של הנתבע עצמו, היה בה ראשית הודאה על קבלת כספים מן התובעת. הנתבע, כאמור לעיל, ציין כי הכל ניתן מטוב ליבה של התובעת והוסיף, כי אילו היה בן זוג שלה, היא לא הייתה תובעת אותו. יש באמירה זו, מעין טענה כי מדובר היה במתנה ולא בהלוואה. אולם טענה מסוג זה, יש בה ראשית הודאה בקבלת כספים. בשולי הדברים אציין, כי אני סבורה כי משהנתבע הודה בחובו בגין הרהיטים, אין בסיס לטענה שלו (שאף לא נטענה מפורשות), כי המזומן היה בגדר מתנה ולא בגדר הלוואה. אוסיף עוד, את העובדה כי התובעת הגישה כבר לפני עשרה חודשים תביעה דומה, אותה מחקה לאחר שהנתבע הבטיח לה כי ישלם לה את כספה. הנתבע אכן שילם סכום מסוים, בעקבות זאת. אני מקבלת בהקשר זה את גרסתה של התובעת לסיבה למחיקת התביעה הקודמת, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע ונתמכת בעובדה שהנתבע שילם סכום לא זניח לנתבעת (והוא לא הכחיש זאת) לאחר מחיקת התביעה הקודמת. התביעה הקודמת כאמור לעיל, כללה אף היא את הסכום במזומן, שניתן על ידי התובעת לטענתה לנתבע. ניתן להניח שאילו באותו מועד, היה הנתבע מבהיר לתובעת כי בכוונתו להחזיר לה כסף רק עבור הרהיטים, היא לא הייתה מוחקת את התביעה הקודמת. בזהירות מסוימת אציין כי קו הטיעון של הנתבע, כי לא ניתן להוכיח את החוב, היה כפי שנטען על ידי התובעת בתביעתה הקודמת, קו הטיעון שלו בעבר גם לגבי הרהיטים. לכאורה, רק לאחר שלכתב התביעה הקודם, צירפה התובעת קבלות על הרהיטים שנרכשו על ידה, החל הנתבע לשלם עבור הרהיטים וכיום הוא אינו חולק על החוב מקניית הרהיטים, וטוען כי אין לתובעת ראיות לגבי הכסף המזומן. הדברים נאמרים בזהירות, באשר בהליך הקודם לא התקיים דיון משהתובעת מחקה את התביעה בטרם שהתקיים בה דיון. על כן, קו הטיעון של הנתבע, הוא כפי שהתובעת מציינת בכתב התביעה הקודם שלה וכפי שעלה מהדיון בפני. יחד עם זאת, לא היה הכרח לציין עניין זה בכתב התביעה הקודם שהוגש ואם מתוך חמש שורות של נימוקי התביעה, בחרה התובעת לציין דווקא זאת, יש לכך נופך של מהימנות. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 קובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (2) העדות היא של בעל דין.... (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;". לכאורה, אין צורך לבחון סעיף זה, כשגרסת התובעת נתמכת בעדותה של אחותה. יחד עם זאת, אחותה של התובעת, לא נכחה בעת מתן הכסף ולא יכולה הייתה להעיד על כך ממקור ראשון. היא ידעה על כך לטענתה, מיד לאחר מעשה מפיה של התובעת עצמה וכן הייתה מעורבת במערכת היחסים בין התובעת לנתבע. על כן, אני סבורה כי ניתן לראות בעדות של האחות, חיזוק לגרסה של התובעת וביחד עם כל האמור לעיל, יש לומר, כי מדובר בעדות יחידה של התובעת, שיש לה סיוע. למען הזהירות אומר, כי אם אין לראות בכל שפורט לעיל סיוע, הרי שיש בכך לפחות טעם לכך שאסתפק בעדות היחידה של התובעת בעניין זה. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע קיבל מן התובעת סכום של 4,400 ₪ ולאור העובדה כי הוא אינו חולק על רכישת הרהיטים, עליהם הוא חייב עדיין 500 ₪, אני מחייבת את הנתבע לחזיר לתובעת סכום של 4,900 ₪. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 300 ₪ הוצאות משפט ובסך הכל 5,200 ₪. לנוכח ההסדר בין הצדדים בנוגע להחזר כספים על ידי הנתבע, הסדר שהיה מקובל על התובעת ועל מנת לאפשר לנתבע לשלם את הסכום לתובעת, אני קובעת כי הנתבע ישלם סכום זה בשמונה תשלומים חודשיים שווים של 650 ₪ כל אחד וזאת החל מיום 15.1.13. לא ישלם הנתבע אחד מן התשלומים, תעמוד היתרה לפרעון מיידי. ניתן לבקש רשות ערעור בתוך 15 יום. הלוואה