פלוני שכר רכב מחברת השכרה לשימושו של צד ג'. צד ג' התגלה כנוכל וסירב להשיב את הרכב לידי פלוני או לחברת ההשכרה. פלוני פנה לחברת ההשכרה על מנת שתסייע לו בפתרון הבעיה או בתפיסת הרכב, אך נתקל באטימות מוחלטת, תוך שחברת ההשכרה ממשיכה לגבות ממנו את דמי השכירות בהתאם לחוזה ההשכרה. האם זכאי פלוני להשבת הסכומים שגבתה ממנו חברת ההשכרה מאז פניותיו אליה? זו השאלה הטעונה הכרעה במסגרת התביעה שבפני. עיקרי העובדות וטענות הצדדים ביום 11.12.11 הגיע התובע יחד עם צד ג' לסוכנות הנתבעת, על מנת לשכור רכב עבור צד ג' ליום אחד בלבד. באותו מעמד חתם התובע על חוזה ההשכרה ועל טופס הצהרה, בו התחייב לשלם לנתבעת את דמי השכירות עבור הרכב, תוך שנקבע כי התחייבותו תקפה גם לגבי שימוש ברכב שיבוצע על ידי צד ג' וכי התובע ערב לחובותיו של צד ג' כלפי הנתבעת. הרכב נמסר לתובע באותו היום. למחרת היום, משהתברר לתובע כי אין בכוונתו של צד ג' להשיב את הרכב לנתבעת, פנה לנתבעת והבהיר כי צד ג' מסרב להשיב את הרכב, כי נפל קורבן לנוכלות וכי הוא מבקש את עזרתה. הנתבעת השיבה כי אין בידיה לסייע לתובע וכי עליו להגיש תלונה במשטרה. התובע הגיש תלונה במשטרה ומיד לאחר מכן פנה לנתבעת שוב ושוב על מנת שתסייע לו במציאת פתרון לבעיה, שכן אין ביכולתו להמשיך ולשלם דמי השכרת הרכב לאורך זמן. פניותיו של התובע לא נענו. ביום 14.12.11 פנה שוב התובע לנתבעת, הבהיר כי נפל קובן למעשה נוכלות ושאל את הנתבעת כיצד היא נוהגת כאשר רכב אותו השכירה לא מוחזר לידיה. התובע נענה כי בנסיבות כאלה הנתבעת מפעילה שירות של תפיסת הרכב על ידי משרד חקירות עמו היא עובדת. התובע ביקש מהנתבעת להפעיל את שירות תפיסת הרכב, תוך שהוא מוכן לשאת בעלויות התפיסה, אך בקשתו נדחתה. לטענת התובע, נציגי הנתבעת התעלמו מפניותיו, התייחסו לבקשותיו בזלזול ודחו אותו מבלי שהתייחסו באופון רציני לפניותיו. פניות נוספות של התובע לנתבעת להפעיל שירות לתפיסת הרכב גם הן נדחו ורק בעקבות מכתב ששלח בא כוחו של התובע לנתבעת, הסכימה התובעת ביום 25.12.11, בחלוף למעלה משבועיים, למסור לתובע את פרטי חברת החקירות אליה יוכל לפנות על מנת לבקש את תפיסת הרכב. באותו היום הופעל שירות התפיסה והרכב הושב לידי הנתבעת. התובע חוייב בתשלום דמי שכירות עבור 13 יום בסכום כולל של 11,357 ₪. יצוין כי הרכב הושב לנתבעת בחלוף 15 יום, אך הנתבעת זיכתה את התובע עבור שני ימי שכירות נוכח התחייבותו שלא לעשות שימוש ברכב ביום שבת. התובע טוען כי הנתבעת היתה יכולה לתפוס את הרכב כבר ביום שלמחרת השכרתו וכי בחרה להתעלם מפניותיו של התובע ועל כן הוא דורש השבת הסכום ששולם בגין 13 ימי שכירות בתוספת פיצוי בגין עגמת נפש. הנתבעת טוענת כי ממועד מסירת הרכב לתובע, האחריות לרכב מוטלת על התובע בלבד והתובע מחויב להשיב את הרכב לנתבעת במועד המוסכם, ובמידה שהחזיק ברכב מעבר למועד זה, יחויב עבור ימי השכרה נוספים, בהתאם לחוזה ההשכרה עליו חתם, וזאת עד להשבת הרכב לידי הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע מרצונו החופשי מסר את הרכב לשימושו של צד ג' וכי זה בחר שלא להשיב את הרכב לחזקת התובע. בחלוף מספר ימים הודיע התובע לנתבעת כי הרכב נמצא בחזקת צד ג', אשר מסרב להשיב את הרכב לידי התובע. עם פניית התובע לנתבעת, הובהר לתובע כי הנתבעת אינה צד לסכסוך בינו לבין צד ג' וכי האחריות להשבת הרכב מוטלת על התובע בלבד. על מנת לסייע לתובע ולאור בקשתו, נמסרו לו פרטי משרד החקירות אשר עשוי לסייע לתובע בתפיסת הרכב. התובע פנה מיוזמתו אל משרד החקירות וביום 26.12.11 הושב הרכב לחזקת הנתבעת. בהתאם לכך, חויב התובע בדמי שכירות בסכום של 11,357 ₪. דיון והכרעה אכן, בהתאם לחוזה ההשכרה וכתב ההתחייבות עליהם חתם התובע, ערב התובע לכל התחייבויותיו של צד ג' ובכלל זה לתשלום דמי השכירות עבור הרכב עד להשבתו לידי הנתבעת. יחד עם זאת, התובע נקלע למצב בלתי אפשרי. התובע לא התנער מאחריותו כלפי הנתבעת, אך משהבין כי נפל קרבן למעשה נוכלות פנה לנתבעת בבקשה על מנת שתסייע לו במציאת פתרון. משפניותיו של התובע לא נענו והנתבעת הבהירה לו כי אינה צד למערכת היחסים בינו לבין צד ג', פנה התובע שוב ביום 14.12.11 ושאל את נציג הנתבעת כיצד היתה פועלת הנתבעת במקרה בו רכב אותו השכירה לא היה מושב לידיה. נציג הנתבעת הבהיר לתובע כי במקרים כאלה הנתבעת מפעילה שירות של משרד חקירות לתפיסת הרכב. בנסיבות אלה, ביקש התובע מהנתבעת כי יופעל השירות לתפיסת הרכב, תוך שהוא מוכן לשאת בהוצאות התפיסה. לטענת התובע, נתקל בסירוב ובאטימות מוחלטת מצד נציגי הנתבעת וכי נציג הנתבעת השיב לו כי הוא עמוס בעבודה (ראו עמ' 1 ש' 19-20 לפרוטוקול, עמ' 2 ש' 13-15 לפרוטוקול). משנשאל נציג הנתבעת בדיון מדוע לא נמסרו לתובע פרטי משרד החקירות אליו יוכל התובע לפנות בבקשה לתפיסת הרכב עוד ביום 14.12.11, כפי שנעשה הדבר ביום 25.12.11, לא היה בפיו מענה ברור לשאלה זו. כל שהשיב הוא, כי למיטב ידיעתו הוצע לתובע לבצע תפיסה של הרכב, אך התובע סרב לשאת בעלויות התפיסה. התובע הכחיש בתוקף את טענת נציג הנתבעת והבהיר כי אילו היתה מסכימה הנתבעת לבצע תפיסה של הרכב או לחילופין מוסרת לו את פרטי המשרד המבצע עבורה את שירותי תפיסת הרכב, היה נענה להצעה באופן מיידי וכי הוא מעולם לא סרב לשאת בעלויות התפיסה, שכן היה ברור לו כי עלויות התפיסה יחולו עליו, כפי שאכן היה הדבר בסופו של יום. יצוין, כי עדותו של התובע היתה אמינה עלי, וכי מטעם הנתבעת לא הובא לעדות גורם כלשהו אשר העובדות נשוא התביעה מצויות בידיעתו האישית. נציג הנתבעת הודה כי העובדות הנטענות על ידו הן מפי השמועה. בנסיבות אלה, אני מאמצת במלואה את גרסת התובע כי כבר ביום 14.12.11 ביקש מהנתבעת כי תפעיל את שירות תפיסת הרכב או שתפנה אותו לגורם הרלבנטי אליו ניתן לפנות בבקשה לתפיסת הרכב כאשר הוא מוכן לשאת בעלויות התפיסה. פניותיו של התובע נפלו על אזניים ערלות. הנתבעת גילתה אטימות מוחלטת לפניותיו של התובע, לא התייחסה לפניותיו ברצינות ובכובד ראש, תוך שהיא ממשיכה לחייב את התובע בתשלום דמי השכרת הרכב בהתאם לחוזה ההשכרה עליו הוא חתום. רק ביום 25.12.11, בעקבות מכתב ששלח ב"כ התובע לנתבעת, הסכימה הנתבעת להיעתר לפנייתו של התובע ומסרה לו את פרטי משרד החקירות, אליו פנה התובע בבקשה לתפיסת הרכב. כאמור, עוד באותו היום נתפס הרכב והושב לידי הנתבעת. במצב בדרים זה, אני קובעת כי התנהגותה של הנתבעת היתה נגועה בחוסר תום לב משווע, שכן הנתבעת ידעה כי היא יכולה להמשיך ולגבות מהתובע את תשלום דמי השכרת הרכב מהתובע עד להשבתו לידיה, ומשכך, העדיפה לעצום עיניים,להתעלם מפניות התובע, תוך גילוי אדישות וזלזול בפניותיו. לא הובא מטעם הנתבעת כל הסבר או נימוק מניח את הדעת מדוע לא ניתן היה לפעול לתפיסת הרכב עוד ביום 14.12.11, כפי שהדבר נעשה ביום 25.12.11, וכפי שבוודאי היתה נוהגת הנתבעת אילו לא היה התובע ערב להתחייבויותיו של צד ג'. העובדה שהנתבעת אינה צד לסכסוך בין התובע לבין צד ג', אינה מצדיקה התעלמות מפניות התובע וגילוי אטימות כלפי מצוקתו. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי יש מקום לחייב את הנתבעת להשיב לתובע את הסכום שגבתה ממנו עבור דמי השכירות החל מיום 15.12.11 ועד ליום 25.11.12, הוא המועד בו הושב הרכב לידי הנתבעת, שכן אילו היתה הנתבעת נענית לבקשת התובע, הרי הרכב היה מושב לידיה עוד ביום 14.12.11. בהתאם לחשבונית שהציגה בפני הנתבעת שילם התובע דמי השכרה בסך של עבור 842 ₪ ליום. מתוך תקופה זו לא חיוב התובע עבור שני ימי השכרה, ועל כן יש לחייב את הנתבעת להשיב לתובע דמי השכרה עבור 9 ימים בלבד, ובסה"כ 7,578 ₪. בנסיבות העניין, איני מוצאת מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין עגמת נפש. אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 7,578 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 26.12.11 ועד למועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 750 ₪. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין. רכבהשכרת רכב