הרקע והצדדים התובע הפיק יריד תעסוקה לנוער מטעם עיריית רמלה, והוא הגיש תביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), נציגת הנוער העובד והלומד (להלן: "הנוע"ל") בשל כך שהגיעה למתחם היריד וחילקה עלונים "תוך ניצול האירוע" וגרמה להפרעה בהתנהלות היריד. התובע טען כי הנתבעת התבקשה לעזוב את המתחם מאחר והוא לא אישר את הגעתה, אך הנתבעת סרבה ואף הרימה את קולה ודיברה בחוצפה אל התובע וכל זאת בפני עובדיו. 3. הנתבעת מצידה טענה כי התובע מאפשר פגיעה בזכויות בני הנוער העובדים, בהפגישו בין חברות שאינן מקפידות על יישום כלל זכויות בני הנוער, לבין הנוער המוכן "לעבוד בכל מחיר". לגבי האירוע נשוא התביעה, טענה הנתבעת כי ביום היריד הגיעה למקום הנתבעת עם קבוצת בני נוער מטעם התנועה וזאת באישורו של מר נדב מטעם עיריית רמלה. לאחר שהתובע פנה אל גב' הנתבעת וביקש ממנה לעזוב את המתחם כך עשתה על מנת שלא להתעמת עימו אך התובע בעצמו בחר לשוב ולהתעמם עימה מחוץ למתחם היריד. 4. בדיון שנערך בפני הצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם. יובהר, כי לנוכח הקושי המשפטי של התובע להוכיח כי הנתבעים ביצעו כלפיו עוולה וכי הוא זכאי לפיצוי בלא הוכחת נזק, הסכים התובע לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, ואולם הנתבעת לא הסכימה אלא לדחיית התביעה וחיוב התובע בהוצאות משפט, ולפיכך נשמע הדיון לגופו. בנוסף לתובע ולנתבעת, העידו בפני 2 נציגים מטעם עיריית רמלה וכן עד מטעם התובע שנכח במקום האירוע (שעבד עבור התובע, והוא גם אחיינו של התובע). דיון והכרעה 5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את התביעה הכל כפי שיפורט להלן. 6. בפתח הדברים יובהר, כי למרות דחיית התביעה, מצאתי את עדותו של התובע מהימנה. אמנם, התנהגות הנתבעת לא היתה פרובוקטיבית והיא לא גרמה למהומה, התקהלות או הפרעה בהנהלות היריד, אך התובע שכנע אותי שעצם נוכחותה גרמה לו אי נעימות משמעותית, עד כדי תחושה כי עליו להביא להוצאתה של הנתבעת מתחום היריד בטרם יוכל לחזור לעיסוקיו בניהול היריד. 7. על מנת להצליח בתביעה לפיצויים, על תובע להוכיח כי הנתבע ביצע עוולה, כי נגרם לו נזק בשל אותה עוולה וכי הנזק קשור סיבתית לעוולה שבוצעה. במקרים מסויימים, יכול תובע לקבל פיצוי בגין עוולה שביצע נתבע גם ללא הוכחת נזק, אך החוקים האמורים אינם רלבנטיים למחלוקת בתובענה דנן. במקרה דנן, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעים ביצעו עוולה, או כי יש לו זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, ולא הוכיח כי יש לנתבעים אחריות כלשהי המטילה עליהם חובת פיצוי כלפי התובע בשל אי הנעימות שנגרמה לו. לעניין הנזק וכן לא הוכח כי נגרם לתובע נזק בגין האירועים נשוא התביעה, כאשר הובהר שהיריד הוזמן על ידי עיריית רמלה, וכי התובע קיבל תשלום עבור עבודתו, כאשר עובדי העירייה שהיו אחראיים ליריד היו מרוצים מהפקת האירוע. שאלת ההוצאות 8. כאמור לעיל, כל הדיון בתביעה זו (שארך כשעה וחצי) התקיים עקב עמידת הנתבעות על הוצאות הדיון, כאשר התובע הסכים בהמלצת בית המשפט לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. בשל המחלוקת בשאלת פסיקת ההוצאות, לא הושגה הסכמה בתחילת הדיון והיה צורך לשמוע את התיק לגופו. בסיום ההליך דרש נציג הנוע"ל כי בית המשפט יחמיר בפסיקת הוצאות כנגד התובע על מנת למנוע תביעות סרק כנגד הנתבעת 2 ונציגיה. 9. לאחר ששקלתי את עמדת הנתבעות, אני סבורה כי אין מקום לפסיקת הוצאות כנגד התובע, חרף העובדה שתביעתו נדחתה, שכן שוכנעתי כי הנתבעת אחראית במידה ממשית לתקרית שנגרמה בינה לבין התובע, וזאת בשל אלה: ראשית, הנתבעת הגיעה ליריד כאשר היא יודעת שהנוע"ל אינו רצוי במקום. בנסיבות אלה, לטענתה, הגיעה כמדריכה בתנועת נוער ועם חניכים, ולא הקימה דוכן במקום. מאתה סיבה הנוע"ל לא השתתפה בארגון היריד כפי שביקשו לעשות בתחילה. בנסיבות אלה, נוכחותה של הנתבעת הוותה "טריגר" לתקרית והביאה לדרישתו של התובע להרחקתה מהיריד. שנית, שני נציגי העירייה אשר העידו בתיק זה מטעם הנתבעות, אישרו שניהם כי התובע דרש כי לא תהיה נוכחות של הנוע"ל ביריד. אמנם, נציג העירייה מסר כי אישר לנתבעת להגיע עם החניכים למקום, אולם זאת בידיעה שהתובע הבהיר, יותר מפעם אחת, כי מניעת נוכחות של הנוע"ל היא תנאי מבחינתו להפקת היריד. שלישית, לפי גרסת הנתבעת, חזרה ליריד ושהתה מחוץ למתחם היריד לאחר שהורחקה מהמקום, וזאת לדבריה, על מנת לכוון את בני הנוער החניכים בנוע"ל למקום קיום היריד. מכאן עולה המסקנה הברורה, כי על מנת להביא את החניכים ליריד, לא היה כל הכרח שהנתבעת 1 תיכנס למקום שבו היא אינה רצויה, בלשון המעטה, והיא יכלה מלכתחילה לכוון את החניכים מבחוץ, ללא ליווי אקטיבי וצמוד. מדובר בבני נוער בגיל עבודה, ולא בילדים קטנים שאינם יכולים להיכנס ליריד ללא ליווי. רביעית, ההתרשמות של בית המשפט מהנתבעת במהלך עדותה, כמו גם בסרטון שהקרין התובע, מעלה כי היא לא ניסתה להימנע מעימות עם התובע. לאחר שהתובע הציג עצמו בפני הנתבעת במהלך היריד ומסר שהוא מפיק את האירוע, תגובתה היתה: "שמעתי", וכאשר ביקש ממנה לצאת ולשוחח עמו בחוץ, החמירה את העימות בסירובה לעשות כן באופן מיידי. בדומה, התנהלות נציג הנוע"ל היתה תוקפנית במהלך בירור התובענה. הדבר בא לידי ביטוי במהלך הדיון בפניי באופן הטיעון, בטענות כלפי התובע שנטענו בעלמא (בסיכומים טען נציג הנוע"ל כי אחזה בתובע אובססיה לתובע את נציגי הנוע"ל באופן אישי), כמו גם בהגשת הודעה לבית המשפט (לפני שמיעת הדיון) שאינה רלבנטית למחלוקת נשוא התביעה, רק כדי להטיל רפש בתובע. הגשת הבקשה חייבה את התובע בניסוח תשובה והגשתה לבית המשפט (אציין כי תגובתו של התובע היתה עניינית וראויה, והיה בה כדי לסלק כל רושם שלילי שניסתה הנתבעת ליצור בהגשת בקשתה). מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת לא הקטינה את החיכוך שנוצר, באופן מיידי וכפי שהיה ביכולתה לעשות לו ביצעה את הדרישה לצאת ולשוחח עם התובע מחוץ ליריד, והעדיפה להישאר במקום ולהתעמת עמו מילולית, וזאת לפני החניכים שלה. לפיכך, באם אכן, כפי שטוענת הנתבעת בה התובע והעליב אותה לפני החניכים - אין לה להלין אלא על עצמה. מאותה סיבה בדיוק, מאחר שהנתבעת העדיפה ללבות את אש הוויכוח ולהביא את השיחה לכלל העלבה הדדית, מצאתי כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעות, חרף דחיית התביעה. סוף דבר 10. התביעה נדחית ללא צו להוצאות. הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד בתוך 15 ימים.העסקת בני נוערנוער