הרקע והצדדים עניינה של התביעה בתיק זה בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.10.11 בכביש 4, בכיוון הנסיעה מתל אביב לאשדוד. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע בגין נזקים לרכבו על סך 1,740 ₪, וכן להחזר עלות שכ"ט שמאי בסך 420 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 1,000 ₪ והוצאות אובדן ימי עבודה בסך 1,000 ₪ - ובסה"כ 4,160 ₪. כל אחד מבעלי הדין טען כי בעת הנסיעה הרכב השני סטה למסלול אחר, קרי התובע טען כי רכבו של הנתבע סטה לנתיב הימני שבו נסע התובע מעט מאחוריו, ואילו הנתבע טען כי רכב התובע הוא זה שסטה לנתיב השמאלי שבו נסע הנתבע מעט לפניו, ובכך גרם לתאונה. אין חולק כי כתוצאה מאירוע התאונה נפגע רכבו של התובע במגן ובכנף השמאלית-קדמית ואילו רכבו של הנתבע נפגע בחלקו האחורי-ימני. במהלך הדיון בפניי העידו הצדדים, וכן בתו של הנתבע. שלא זכרה במדויק באיזה נתיב הם נסעו, אך עדותה תומכת כולה בעדותו של אביה. 5. בתו של הנתבע העידה לטובתו ותמכה באופן מלא בגרסת הנתבע, אך עם זאת, היה ברור שהעדה אינה זוכרת באופן מלא את כל העובדות - על אף זכרונה המעולה ביחס למקצת האירועים והדברים שנאמרו לה על ידי אביה בסמוך לפני התאונה - ואף סברה "די בוודאות" שלא התובע הוא שנהג ברכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, וזאת חרף כך, שהעובדה שהתובע הוא שנהג ברכבו כלל לא היתה שנויה במחלוקת. מאחר ומדובר בעדות של אדם קרוב לנתבע, הרי שיש בכך כדי להשפיע על משקלה של העדות (ומבלי לקבוע כי יש פגם כלשהו במהימנותה) ודעתי היא כי אין בעדות זו כדי לשנות את מאזן הגרסאות של הצדדים. התובע אמנם לא הביא את העדים שהיו עמו ברכב בעת התאונה, אולם אינני זוקפת זאת לחובתו מאחר ואני סבורה כי יש הנמקה ראויה לעניין זה. התובע הבהיר כי לא הבין שעליו לפעול כך ולדאוג להתייצבותם לדיון הראשון (והיחיד) שנקב. נציג המבטחת (שביקשה להצטרף כנתבעת בתיק זה, אך לא צורפה בשל התנגדות התובע) טען בתוקף כי לא יסכים לדחיית הדיון וכי במידה ויידחה הדיון חרף התנגדותו, יעמוד הנתבע על תשלום הוצאות הדיון - ובנסיבות אלה התובע לא עמד על דחיית הדיון. מאחר שסברתי כי אין מדובר בעדות הכרחית לצורך ההכרעה, נשמע הדיון במועדו וללא דחייה. 6. מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפני מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד. 7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את הסרט ושמעתי את שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי תובע הרים את הנטל המוטל עליו בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, וזאת מהנימוקים שיפורטו להן. לטענת התובע, הנתבע - שהיה לפניו ומשמאלו - סטה ימינה ופגע עם חלקו האחורי של הרנו בחלקה הקדמי של הסוזוקי. מאידך, טענת הנתבע הינה כאמור כי הנתבע שנסע מאחוריו ומימינו,  סטה עם הסוזוקי כלפי הרנו. במבחן ההגיון - סבירה בעיניי גרסת התובע יותר. קשה לקבל כי התובע סטה לנתיב השמאלי כאשר הנתבע נוסע באותו נתיב ולפניו, כך שכמעט בלתי אפשרי שלא לראות את הרנו. מאידך, קל יותר לשער כי הרנו לא ראתה את הסוזוקי שנוסע מאחוריה בנתיב הימני - כאשר זהו בדיוק המיקום של "השטח המת" במראות, אם קיים כזה.  השיקול האמור, המבוסס על ההיגיון, די בו לדעתי כדי להביא להטיה של המאזניים ממצב מאוזן ושקול לקביעה כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו במשפט האזרחי העומד על 51%. לדעתי, המקרה הרגיל הוא שהנוסע לפנים "יפספס" רכב הנוסע מאחוריו מימין, והחריג (אם כי גם הוא אפשרי) יהיה כי נוהג לא יבחין ברכב הנוסע לפניו משמאלו. לפיכך, מוטל נטל מוגבר על הטוען לקיומו של החריג - בהשוואה לטוען לקיומו של הכלל. בדומה, קבע בית משפט בתיק מתוך תא"מ (ת"א) 36928-03-10 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר זילברמן: "אתחיל באמריה כי דרך החיים היא כי כאשר נוצר מגע בין חזית רכב לחלק האחורי ברכב שלפניו, הרוב המכריע של המקרים נגרם עקב כך שהרכב אחורי אינו שומר מרחק, מזה שלפניו, ובעת האטה או עצירה של הרכב הקדמי, לא מצליח הרכב האחור לבלום טרם פגיעה בזה שלפניו. המקרים ההפוכים הם בודדים. על כך ומאחר והנחות וחזקות שבעובדה אשר בחיי היום יום , קובעים כך, הרי מי שטוען אחרת, וכי המקרה שלו הוא מהבודדים היוצאים מן הכלל עליו נטל הוכחה מוגבר, מעבר להטלת ספק בגרסת היריב, ומעבר למאזן ההסתברות של 51% המקובל בדיני הראיות האזרחיים. מי שטוען כך עליו מוטל נטל הבאת ראיה מוגבר כדי לשכנע את בית המשפט כי המקרה החריג הוא שקרה כאן ולא המקרה השייך לקבוצת הכלל." בנסיבות אלה, כאמור, מצאתי שדין התביעה להתקבל, ואין מקום אף לקביעת אשם תורם כלשהו מצד התובע בנסיבות המקרה. הנזקים 8. הנזק שנגרם לסוזוקי על פי חוות דעת השמאי הינו בסך של 1,740 ₪, ולכך יש להוסיף את שכרו של השמאי בסך 420 ₪ - ובסה"כ 2,160 ₪. אינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין נזק לא ממוני כדוגמת טרדה או עוגמת נפש. בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובע להלן, נשקלו טענותיו לעניין עוגמת הנפש. יתרת סכום התביעה נדחית, מחוסר הוכחה. סוף דבר 9. הנתבע ישלם לתובע את הסכום של 2,160 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 02.09.12 ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 350 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.  כבישתל אביב