1. התובע הגיש כתב תביעה כנגד הנתבעת בסכום של 30,000 ₪, בגין תלונה שקרית שהוגשה לטענתו כנגדו ע"י הנתבעת על כך שאיים באונס וברצח הנתבעת. 2. מוסיף וטוען התובע בכתב תביעתו שישנן שבע תביעות כנגדו שמתנהלות ע"י הפרקליטות והנתבעת רוצה שיבטלן והוא לא הסכים לכך ובעקבות זאת המציאה עליו השקרים בדרך של הגשת התלונה ביום 29.6.12 והזמנת משטרה לביתו. 3. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה שהתובע מטריד אותה ועל כן פנתה לשוטרת הקהילתית בתקווה שכך יפסיק את הטרדותיו. הנתבעת מוסיפה וטוענת שהתובע מטריד אותה ואת בעלה גם בתביעות סרק שנדחו כולן וכן שהינו מטריד אותם ועל כן מבקשת צו הרחקה או צו הגנה כנגדו. 4. בדיון התברר שהצדדים שכנים וחולקים חצר משותפת. בין הצדדים (ובעלה של הנתבעת) שוררת מערכת יחסים עכורה רבת שנים שמתנהלת, בין היתר, בבתי משפט שונים, לרבות בהליכים פליליים וצווים הדדיים. 5. ראשית יובהר, שתיק זה מתנהל בבית משפט לתביעות קטנות שאינו מוסמך ליתן צווי הרחקה ו/או צווי הגנה. 6. מעדותו של התובע עולה שביום 29.6.12 הגיעה שוטרת לביתו ורצתה לעצור אותו. התובע טוען שלא היה בינו לבין הנתבעת כל ויכוח ושהוא לא דיבר אתה ולא ראה אותה באותו היום. התובע מוסיף וטוען שבמהלך היום היה בבית העלמין. 7. הנתבעת טוענת שבאותו היום חזרה מהעבודה, עברה לידו של התובע וזה החל להתבטא לידה בצורה לא יפה ובמילים גסות. הנתבעת היתה נסערת, הרגישה מאוימת והזמינה משטרה. 8. הלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע נטל השכנוע והנטל המשני של הבאת ראיות להוכיח את תביעתו. 9. איני מקבל את גרסתו של התובע לכך שלא היה באותו היום בביתו כלל וכלל ושהה כל היום בבית העלמין. התובע סתר עדותו זו בכך שציין שבמהלך היום הגיע מספר פעמים לביתו מבית העלמין, לקחת אוכל ולעשות את צרכיו. התובע הוסיף ואמר: "אני כל הזמן בא. ביום שישי אני עובד שם מהבוקר עד הערב. לא הייתי בכלל בבית. אני בא לקחת דברים וללכת". התובע סותר את עצמו במהלך עדותו שלו כאשר מחד טוען שכלל לא היה בבית ומאידך טוען שכל הזמן מגיע לביתו. 10. לפיכך, עדיפה בעיניי גרסתה של הנתבעת לקרות האירועים באותו היום, כאשר התובע אכן השמיע כלפיה דברים והיא מצדה הרגישה מאוימת והזמינה משטרה. איני רואה בהתנהלותה זו כל פסול. 11 יתירה מכך, התובע ציין בעדותו שאשתו היתה בתוך הבית בעת קרות האירוע, כדבריו. התובע ביקש שלא להעיד את אשתו שנכחה בדיון בבית המשפט. הלכה היא, שאי העדתו של עד אך עומדת כנגד הצד שבוחר שלא לעשות כן. 12. זאת ועוד, התובע לא עמד בנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכיח שהנתבעת הגישה את התלונה אך ורק בכדי לאיים עליו שיחזור מתלונותיו כנגד בעלה. 13. התובע לא שעה לפרט את העילות המשפטיות לתביעתו. מכתב תביעתו ודבריו עולה שמהנסיבות המתוארות ישנן שלוש אפשרויות לעילות תביעה: עוולת הנגישה, הוצאת לשון הרע ועוולת הרשלנות. 14. סע' 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: " נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, בזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חרותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך, אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגיסה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחתה בהליכים". 15. בע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מ"י התייחס בית המשפט העליון ליסודות הנדרשים לצורך קיומה של עוולת נגישה, בדברים הבאים: "אכן, תנאי הוא שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך על היפוכו של דבר, דהיינו, שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו "הליך נפל". לעילה זו רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא "זדון" ומשנהו "בלי סיבה סבירה ומסתברת". בת"ק (י-ם) 1624/03 ולרי דונייבסקי נ' בכר נועה קבע בימ"ש: "די בחשדות מסתברים של המתלונן כדי לשמוט הקרקע מתחת לעילה" 16. התובע לא הביא כל ראיה לכך שהנתבעת התלוננה כנגדו דווקא על כך שאיים עליה שירצח אותה או שיאנוס אותה. התובעת העידה על "מילים גסות" והתבטאות בצורה לא יפה מצדו של התובע כלפיה, מבלי שחזרה אחר דברים אלו בפניי בית המשפט. אין מחלוקת בין הצדדים לכך שהגיעה המשטרה אך לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים וכמפורט לעיל, הגעתי למסקנה לפיה הנתבעת הרגישה מאוימת מדבריו של התובע כלפיה ועל כן הזמינה את השיטור הקהילתי. 17. במקרה דנא שוכנעתי כי הנתבעת, לכל הפחות, האמינה בגירסתה, ולא התקיים יסוד ה"זדון" בנסיבות העניין. 18. יתירה מכך, בהתאם לעדותה של הנתבעת, הנתבעת לא עודכנה בכל הנוגע לסיום הטיפול בתלונתה ע"י רשויות החוק והתובע לא הוכיח שהתיק נסגר "ונסתיים לטובתו". משכך - דין עילת התביעה בעוולת נגישה להידחות. 19. כמו כן, הנני דוחה בזאת את עילת התביעה בגין הוצאת לשון הרע. בהתאם להוראות סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קמה לנתבעת הגנת תום לב במקרה של הגשת תלונה לרשות המוסמכת. הלכה היא כי פנייה אל המשטרה חוסה תחת כנפיה של הגנה זו (ר' ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו (2) 141, 146-147). יש לבחון את הגנת תום הלב בהתאם לתנאים המפורטים בסע' 16 לחוק איסור לשון הרע. 20. במקרה דנא, "הפרסום" (הגשת התלונה במשטרה) לא חרג מתחום הסביר ולא התקיימו החזקות המנויות בסע' 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע. ההפך הוא הנכון, שכן התרשמתי שהנתבעת הגישה את התלונה במשטרה כאשר האמינה באמיתות טענותיה והרשות המוסמכת פעלה לבדיקת הטענות בהתאם לחובתה עפ"י דין. 21. איני רואה כל מקום לפיו הנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין רשלנות בהגשת התלונה. לא השתכנעתי ולא הוכח בפני כי במקרה דנא התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות. סבור אני שהגשת התלונה למשטרה בתום לב ומתוך אמונה בתוכנה אינה עולה בכדי התרשלות. יתרה מכך, כפי שפורט לעיל ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, העדפתי את גרסתה של הנתבעת לאירועים על פני גרסתו של התובע. 22. יפים לעניין זה דברי כבוד הנשיא לשעבר, השופט שמגר בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389, 392, לעניין הזכות להגיש תלונה לרשות המוסמכת: "תלונתו השגרתית של אזרח החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה של אזרח בזכותו הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה". 23. לסיכומו של דבר, הנני דוחה את תביעתו של התובע. 24. הנני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 250 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 25. הנני מיידע את הצדדים בדבר זכותם להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בלוד תוך 15 יום. תלונה שקריתתלונת שווא