התובע טען כי הובטח לו שהנתבעת תשלם את הקנסות שיוטלו עליו עקב יציאתו טרם הזמן מההתקשרות עם חברת התקשורת אחרת. 1. בפניי תביעה שעניינה גבייה ביתר על ידי חברת תקשורת. 2. התובע טען כי ביום 24.2.09 ביקר בביתו נציג מטעם הנתבעת והותיר בידו רשימת הסכמות בכתב ידו של הנציג לגבי תנאי הפעלת 3 מכשירים טלפוניים אשר לטענת התובע ניתנו לו בחינם וכן הציע הציע מכשיר נוסף לרכב בשיטת חיוב זיכוי. התובע טען כי הוסכם כי בעבור השימוש בשני מכשירים ישלם 170 לחודש ובעבור השימוש במכשיר השלישי ישלם 260 ₪ לחודש (נספח ד' לכתב התביעה). התובע טען כי למעט המסמך בכתב יד, נציג השירות לא הותיר הסכם מודפס וגרם לו להתנתק מחברת אורנג בטרם נחתם הסכם מודפס בינו לבין הנתבעת ובכל נגרמו לו נזקים כספיים. התובע טען כי בעקבות כך הודיע בכתב לנתבעת ביום 11.3.09 על ביטול העסקה. התובע תבע את הכספים הבאים: חברת אורנג חייבה אותו בקנסות יציאה בסך של 16,800 ₪; הנתבעת גבתה ממנו כספים בעבור המכשירים בסך של 5,054 ₪; גביית יתר מעל תשלום קבוע בסך של 2,497 ₪. התובע טען כי תביעה קודמת שהוגשה על ידו נמחקה והומלץ לצדדים להגיע להסדר אך פניותיו לא נענו ותחת זאת קיבל דרישת חוב בסך של 11,764 לפיכך יש לקזז חובו מסכום תביעתו. 3. הנתבעת טענה כי ביום 25.2.09 חתם התובע עצמו על הסכם מודפס לאספקת שירותים סלולאריים במסגרתו רכש שלושה מכשירי טלפון ניידים המיועדים ללקוחות עסקיים של הנתבעת, שכן התובע המציא לנתבעת מסמך המעיד כי הוא עוסק מורשה. הנתבעת טענה כי הדף שצורף על ידי התובע בכתב יד איננו בעל תוקף משפטי ועל כן לא חתם התובע על אותה הצעה אלא חתם למחרת על ההסכמים המחייבים הנושאים את פרטיו. הנתבעת טענה כי התובע מחויב בדיוק עפ"י הסכם ההתקשרות בסך של 172 למכשיר אחד; 176 למכשיר שני; 242 למכשיר שלישי. סכומים התואמים אף את ההצעה בכתב יד שהוגשה. הנתבעת טענה כי בהתאם להסכם, בכפוף לרף שימוש, מקבל התובע זיכוי בגין עלות המכשיר. הנתבעת טענה כי מאחר וההתקשרות נעשתה עם עוסק מורשה אין חוק הגנת הצרכן חל עליו. הנתבעת טענה כי במידה וחרג התובע מכמות השיחות והמסרונים, חלה עליו חובה לשלמם. הנתבעת טענה כי התביעה מוגשת בשיהוי ניכר שכן התובע מלין על עסקה שהתבצעה לפני כשנתיים וחצי במהלכן עשה התובע שימוש שוטף וסדיר ובשנת 2011 שדרג את מכשירו בשנית. הנתבעת טענה כי הדבר מעיד על שביעות רצונו של התובע ולא על רצונו לבטל העסקה. הנתבעת טענה כי התובע הוא שהפר באופן חד צדדי את הסכמי ההתקשרות עם הנתבעת כאשר ביטל את אמצעי התשלום כלפיה לאחר הדיון בתביעה הראשונה ועל כן קיבל דרישת חוב. 4. בדיון שנערך בפניי צומצמה המחלוקת והתובע טען כי איננו תובע על החריגות שביצע מעבר לחבילה שנדונו בדיון הקודם, אלא על החיוב בגין המכשירים שהובטחו לו בחינם והחזר קנסות (עמ' 3 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 21.11.12). 5. חיוב בגין המכשירים - התובע טען בכתב תביעתו כי חוייב בסך של 5,054 ₪ בגין עלות המכשירים, בניגוד להצעה שניתנה לו לפיה המכשירים ניתנים בחינם. מלבד טענה בעלמא לא הוכיח התובע את טענתו זו. מעיון בהצעה בכתב יד, עולה כי לא נכתב בה דבר בנוגע לכך שהמכשירים הינם בחינם. יתרה מזו, בהסכם ההתקשרות החתום ע"י התובע נכתב מפורשות כי התובע ישלם 49 ₪ מידי חודש בגין המכשיר אך הנתבעת תזכה התובע בסכום הנ"ל בכפוף לשימוש מינימאלי במכשיר. היה על התובע לעיין בהסכם לפני שחתם ומשחתם נתן הסמכתו לאמור בו ואין לו להלין אלא על עצמו. גם מעיון בחשבונית נ/1 עולה כי התובע אכן חוייב בגין המכשיר אך זוכה בעלות זהה. מכאן שבפועל למעשה לא שילם התובע דבר בעבור המכשיר. לפיכך, דין טענתו להדחות. 6. החזר קנסות - התובע טען כי הובטח לו שהנתבעת תשלם את הקנסות שיוטלו עליו עקב יציאתו טרם הזמן מההתקשרות עם חברת התקשורת אחרת. הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא הציג בפניה עד היום את התשלומים בהם נשא בגין הקנסות ומכאן שחלפה התקופה בת 90 היום הנקובה בהסכם לקבלת זיכוי בגינם. בדיון שנערך בפניי הציג התובע שלוש אסמכתאות לעניין החזר הקנסות: ת/1 - קבלה מיום 10.10.12 מחברת פרטנר תקשורת בע"מ בגין "תשלום חוב" בסך של 5,000 ₪ וזאת באמצעות המחאה של התובע שמועד פירעונה היה 9.6.09. ת/2 - חשבונית "סיכום חשבון" מחברת פרטנר תקשורת בע"מ מעודכנת ליום 13.3.09 בסך של 6,579 ₪. ת/3 - קבלה מיום 5.3.09 מחברת פרטנר תקשורת בע"מ המפרטת סכומים אותם שילם התובע באמצעות שלוש המחאות בסך כולל של 5,281. ברם, אף אחת מקבלות איננה מציינת בגין מה שולמו התשלומים המפורטים ע"י התובע. כך גם בנוגע לחשבונית. אין כל פירוט ואין ראיה לכך שמדובר במנוי שנויד לנתבעת. הנתבעת לא התחייבה לשלם את כלל חובותיו לחברת התקשרות האחרת, לרבות חובות בגין שימוש, ציוד קצה ופיגורים, אלא אך ורק את קנסות היציאה שיוטלו עליו, במידה ויוטלו וגם זאת, בכפוף להעברת החשבוניות בהן מצוין מרכיב הקנס, בתוך 90 יום מיום הניוד בפועל, תקופה שחלפה לה זה מזמן. לפיכך, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים בהעדר הצגת אישורים כדין ובמועד על הסכומים שנגבו מהתובע בגין קנסות יציאה, לא היתה מוטלת על הנתבעת החובה לשלם לתובע סכומים אלה. 7. תשלומים קבועים - התובע טוען כי הנתבעת חייבה אותו מידי חודש בתשלומים קבועים מעבר לסכום שנקבע בחבילות, כך שגבתה ממנו ביתר סך כולל של 2,497 ₪ (נספח ז' לכתב תביעתו ות/4). מנגד טענה הנתבעת כי טענה זו נטענה באופן מעורפל וכי כל החיובים שבוצעו על ידה צוינו מפורשות בהסכם ההתקשרות. לפיכך, במידה וחרג התובע מהצריכה מהכמות הכלולה בחבילות שרכש, אין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעת פירטה בכתב ההגנה מספר חשבונות והאופן בו נעשה חישוב החוב לאור השימוש שנעשה ע"י התובע בפועל (סעיפים 37-45 לכתב ההגנה). גם בדיון שבפניי הודה התובע בפניי נציגת הנתבעת כי גובה החיובים הוסבר לו בעקבות הדיון הקודם וכי אינו תובע בגין כך (עמ' 3 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 21.11.12). לפיכך, לאור כך שלא הוכח בפניי כי התובע חויב ביתר דין טענה זו להידחות. 8. סוף דבר - התביעה נדחית. בהתחשב בנסיבות העניין, ישא התובע בהוצאות משפט בסך 250 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. התנתקות משירות (הגנת הצרכן)סלולר (תביעות)קנס