פיצוי על טראומה מגובים של חוב חניה

הרקע והצדדים  1. בתאריך 17.1.2011 הגיע לבית התובעת 1 (להלן: "התובעת") רשם מטלטלין מטעם הנתבעת 2 (להלן: "מילגם") שנשלח על פי הנחיות הנתבעת 1 (להלן: "העירייה") בגין חוב שנבע מאי תשלום דו"ח חניה על ידי התובע 2 (להלן: "התובע"). באמצע חודש פברואר הגיעו גובי מס לבית התובעת בשל אותו חוב. שני "ביקורים" אלה הם הבסיס לתביעה דנן. 2. לטענת התובעים, עוזרת הבית שקיבלה את פני רשם המטלטלין בביקור הראשון הסבירה כי התובע אינו מתגורר בכתובת זו, מאחר והתובעים גרושים והתובע מתגורר בראשון לציון ולא בבאר יעקב. התובעים טענו כי בביקור השני, התעמתו גובי המס עם התובעת שחזרה ועמדה על כך שהתובע אינו מתגורר עמה. התובעים מלינים על כך שפניותיהם לעירייה בגין ביקורים אלה לא זכו לכל תגובה או טיפול, וכן על התנהגות נציגי התבעות, ובכלל זה איומים והפחדות. בשל אלה עתרו התובעים לפיצוי על סך 32,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעת ולילדיה בגין החוויה הטראומטית שעברו, ובגין לשון הרע כלפי התובע בעצם הצגת התובע כבעל חוב בפני התובעת, ילידהם ועוזרת הבית. 3. העירייה טענה כי מאחר והתובע לא הסדיר את חובו כלפיה, היא פנתה אליו באמצעות מילגם, כי פעולות נעשו בהתאם לחוק ולאחר בירור במשרד הפנים לעניין כתובתו המעודכנת של התובע (לטענת העירייה, הבירור נערך בסמוך לפני משלוח מכתב ההתראה, עובר לנקיטת באמצעי העיקול). העירייה ציינה כי התובע נמנע מלשלם את הקנס שהושת נגדו במסגרת הדו"ח, נמנע מלבקש להישפט בגינו, ובקשתו לביטול הדו"ח נדחתה. העירייה הוסיפה וטענה כי בין צו עיקול המיטלטלין ברישום לבין צו עיקול המיטלטלין בפועל, עברו 30 ימים, במהלכם לא נקטה התובעת בשום פעולה להבהרת ביקור הרשם, לא טלפונית ולא בכתב, ובעת ביקור רשם המיטלטלין אצל התובעת לא נמסר לרשם כי התובע אינו מתגורר שם. לטענת העירייה, רק בביקור השני נמסר לראשונה כי התובע אינו מתגורר בכתובת זו, וכי לאחר הצגת אסמכתא לטענה זו, עזבו גובי המס את בית התובעת לאלתר, ואין כל ממש בטענה לאיומים והפחדות. 4. מילגם טענה כי אין כל יריבות בינה לבין התובעים בשל היותה שלוחה של העירייה, שתפקידה לבצע את התפקיד שהוטל על העירייה על פי דין. 5. בדיון שנערך בפני העיד התובע כי ביום 3.11.10 הודיע למשרד הפנים על שינוי כתובתו וקיבל ספח חדש לת.ז אשר צורף לכתב התביעה. לכן לדידו, העירייה לא בדקה בדקדקנות את כתובתו העדכנית לפני ששלחה את רשם המיטלטלין לבית התובעת, לבצע את תפקידו. התובע אישר כי קיים דו"ח על שמו על סך 100 ₪ (תשלום מקורי), אך לטענתו מאחר ולא קיבל שובר מתאים לתשלום חובו, לא היה מקום לנקיטה בהליכים לקראת עיקול מיטלטלין. דיון והכרעה 6.     לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן. 7. ראשית, התובעים לא הוכיחו את טענתם כי נאמר לרשם המיטלטלין על ידי עוזרת הבית, שהתובע אינו מתגורר בדירת הנתבעת, לשם הגיע הרשם. התובעים גם לא הוכיחו את טענותיהם לגבי התנהלותם של רשם המיטלטלין או של גובי המס. עוזרת הבית או ילדי התובעים לא הוזמנו להעיד מטעם התובעים למרות שלא נטען שהיתה מניעה מהזמנתם.  הלכה היא כי הימנעות בעל דין מהבאת עדות רלבנטית, יוצרת הנחה לרעת בעל הדין שנמנע מהזמנת העד [ר', ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פד"י מד(1) 239 , 245, וכן  ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד (1) .[(701 8. שנית, אני מקבלת את טענות הנתבעת 1 כי קיבלה את כתובת התובע ממשרד הפנים לפני משלוח מכתב ההתראה, ואת טענתה כי מכתב זה התקבל בכתובת אליו נשלח. הוברר ומוסכם על שני הצדדים כי מכתב זה לא נענה על ידי התובע או מי מטעמו. אני מקבלת גם את הבהרת הנתבעת 1 כי מועד הבירור לפני משלוח מכתב ההתראה הוא סביר ונובע מחובה חוקית, וקובעת כי אין לחייב את העירייה לברר לפני כל פעולה ופעולה אם שונתה כתובתו של כל חייב. נכון הוא כי במהלך פרק זמן של 3 חודשים יכול אדם לעזוב את כתובתו, אך חובה כזו תטיל על העייריה עלויות (הן כספיות ישירות והן בשעות עבודה וכח אדם) בלתי סבירות. 9. שלישית, גם אם אקבל את טענת התובע כי נגרמה פגיעה בשמו הטוב כאשר הוצג מול גרושתו, ילדיו ועוזרת הבית (של גרושתו) כמי שלא שילם את חובו, תעמוד לעירייה ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965, הגנת "אמת דיברתי". אין חולק כי התובע לא שילם את חובו בגין דו"ח החניה נשוא התביעה והוא יודע שלא שילם כאמור. כל טענתו היא שהתשלום לא בוצע "בגלל רשלנות הנתבעת שלא שלחו לי טופס לתשלום למרות בקשותיי" (עמ/ 1 לפרוטוקול, שורה 21). 10. לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בטענת העדר היריבות שהעלתה מילגם בכתב הגנתה. סוף דבר 11.   התביעה נדחית. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת 2 הוצאות משפט בסכום של 200 ₪ וזאת בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל התובעים, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מאחר והובהר והוכח (ברמת הוכחה הנדרשת במשפט האזרחי) במהלך הדיון שהתובע פנה לנתבעת לאחר הפעולות נשוא התביעה וביקש לקבל התייחסות והבהרה של הנתבעות - ופנייתו לא נרשמה בטופס נ/1 ולא זכתה לתגובת הנתבעת 1 - אינני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעת  1. הגשת בקשת רשות ערעור  לבית המשפט המחוזי בלוד בתוך 15 ימים.פיצוייםחובחניה