פיצוי על סיום חוזה שכירות לפני הזמן

בפני תביעה קטנה ע"ס 32,338 ₪ שהוגשה כנגד הנתבעים בגין נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לתובעת עקב סיום מוקדם של הסכם השכירות, ומצבו של המושכר עם השבת החזקה בו לידי התובעת. העובדות הצריכות לעניין: התובעת והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") חתמו בשנת 2010 על הסכם במסגרתו הושכרה לנתבעת דירה המצויה בבעלות התובעת. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו אביה של הנתבעת. בהתאם להסכם השכירות הנוסף עליו חתמו התובעת והנתבעת ביום 30/05/11 (עם תום הסכם השכירות משנת 2010), הושכרה הדירה לנתבעת ל- 12 חודשים נוספים, קרי- מיום 01/07/11 ועד ליום 30/06/12. בעקבות הודעת התובעת לנתבעת על סיום הסכם השכירות בתום תקופת השכירות, מסרה הנתבעת בידי התובעת מכתב מיום 10/04/12 שכותרתו "הודעה מוקדמת לסיום חוזה השכירות ביננו". בהתאם למפורט במכתב, מכח הוראת סעיף 8ב להסכם השכירות, יסתיים הסכם השכירות 30 ימים ממועד מסירת המכתב, קרי- ביום 10/05/12. ביום 16/04/12 פנתה הנתבעת לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובעת (ה"ט 21194-04-12). צו כאמור ניתן ביום 16/04/12. בהמשך לבקשה שהגישה התובעת, הוסיף כב' בית המשפט ביום 17/04/12 וקבע, כי "על מנת שלא לגרום להידרדרות היחסים בין בעלות הדין לכדי הטרדה מאיימת, אני מורה כי ייאסר הדדית על בעלות הדין לשוחח ביניהן למשך 45 יום והתקשורת ביניהן לעניין השכירות, תהיה בכתב". לנוכח העובדה שהתובעת לא התייצבה ביום 17/05/12 לדיון שנקבע במעמד הצדדים, קבע כב' בית המשפט, כי הצו מיום 16/04/12, יוותר על כנו. לאחר מתן הצו למניעת הטרדה מאיימת, עתרה התובעת ביום 08/05/12 בפני כב' בית משפט השלום בת.א. 14685-05-12, בבקשה לעיכוב פינוי המושכר. כב' בית המשפט דחה ביום 08/05/12 את הבקשה לסעד זמני בקובעו, "לא מצאתי כי עולה מבקשה זו, כי למבקשת עילת תביעה של ממש המבססת על זכות הקנוייה לה לכאורה לעכב את פינוי המושכר אף לא לאור טענותיה בדבר הפרת הסכם השכירות". תמצית טענות הצדדים: אליבא דתובעת, בהתאם להסכם השכירות, היה על הנתבעת לפנות את המושכר ביום 30/06/12, כאשר לגישתה, לא היתה לנתבעת הזכות לסיים את תקופת השכירות במועד מוקדם יותר. לטענתה, הנתבעים גרמו לה לנזקים כבדים בשל אופן התנהלותם, הפינוי המוקדם, הנזקים שגרמו למושכר, התלונות שהגישו כנגדה לגורמי אכיפת החוק והעתירה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת. את נזקיה אמדה התובעת כדלקמן: א. תשלום עבור שני חודשי שכירות- 8,000 ₪. ב. ארנונה ומיסי וועד עד לתום תקופת השכירות- 1,160 ₪. ג. נזקים למושכר (לרבות הסרת מזוזות, הצורך בהחלפת המנעול וגניבת כלי אוכל)- 1,700 ₪. ד. הוצאות משפטיות- 1,028 ₪. ה. פגיעה בשמה הטוב של התובעת- 5,000 ₪. ו. הוצאות שונות- 15,300 ₪. יצוין, כי כתב התביעה נוסח בצורה בוטה תוך הכפשות קשות של הנתבעים ובני ביתם. לא אכנס לתיאורים הקשים בהם תוארו הנתבעים ודי אם אציין, כי המדובר בכתב תביעה חריג בניסוחו ובחומרתו ואשר הוגש מתוך "שאיפה בנקמה", כדברי התובעת (ר' עמ' 6 לכתב התביעה). מנגד טענו הנתבעים, כי בהתאם להסכם השכירות עם התובעת, תקופת השכירות עתידה היתה להסתיים ביום 30/06/12. סמוך לחודש אפריל 2012, הודיעה התובעת לנתבעת שבכוונתה להעלות את דמי השכירות החודשיים. מאחר שהצדדים לא הגיעו לכדי הבנות באשר לשיעור דמי השכירות ומטעמים נוספים, החליטו הנתבעת ובן זוגה להביא את תקופת השכירות לידי סיום ולעבור להתגורר בדירה אחרת. לנוכח האמור, ביום 10/04/12 שלחה הנתבעת הודעה מוקדמת בכתב, כנדרש בסעיף 8ב להסכם השכירות. בהתאם להודעה המוקדמת, פינו הנתבעת ובן זוגה את הדירה ביום 10/05/12 והשיבו את המפתחות לידי התובעת וזאת, לאחר שפינו, ניקו וסיידו אותה כנדרש. לאחר שנשלחה ההודעה המוקדמת, החלה התובעת להתעמר בנתבעים ובבני משפחתם. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת בדבר נזקים למושכר ולגניבת מזוזות וכלי אוכל. באשר לנזק הנטען לדלת טענו הנתבעים, כי מעבר לעובדה שהמדובר בטענה מופרזת לנזק, הרי שהמדובר בבלאי סביר הנובע משימוש רגיל בדירה למגורים. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי אין לנתבע כל קשר לנטען בכתב התביעה, באשר אין הוא חתום על הסכם השכירות ואינו מהווה צד להתקשרות בין הצדדים. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ובחנתי את התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להדחות, תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים. בבסיס המחלוקת בין הצדדים מונחת השאלה האם זכאית היתה הנתבעת להביא את הסכם השכירות לכדי סיום מוקדם, במתן הודעה מוקדמת בכתב. סעיף 8ב להסכם השכירות עליו חתמו התובעת והנתבעת, קובע ברחל בתך הקטנה את שלהלן: "למרות האמור לעיל כל אחד מהצדדים יהא רשאי להביא הסכם זה לכלל סיום ובלבד שימסור הודעה מוקדמת מראש ובכתב לצד השני 30 יום מראש". לנוכח האמור ובהינתן והנתבעת מסרה בידי התובעת "הודעה מוקדמת מראש ובכתב", הרי שבכך פעלה היא בהתאם להוראות ההסכם אותו ערכה התובעת. יוער, כי העובדה שהתובעת אישרה בפני במעמד הדיון, כי שינתה את נוסח ההסכם והסירה את סעיף 8ב מההסכם עליו חתמה עם השוכרים הנוכחיים, מעידה אף היא על מודעותה לנפקות הסעיף ולמשמעותו מבחינת היקף זכויות וחובות הצדדים בכל הנוגע למועד סיום הסכם השכירות. עם דחיית טענות התובעת לעניין מועד סיום תקופת השכירות, נדחים גם רכיבי התביעה הכרוכים במועד כאמור, קרי- תשלום ארנונה עבור תקופת השכירות שלאחר מועד השבת החזקה לידי התובעת והחיוב במיסי ועד. גם באשר ליתר רכיבי הנזק הנטענים, דין התביעה להדחות. במעמד הדיון הובהר לתובעת מספר פעמים, כי כתובעת במשפט אזרחי, עליה להרים את הנטל המונח לפתחה ולהוכיח את רכיבי תביעתה. למרות האמור, בחרה התובעת להשתלח בנתבעים פעם אחר פעם, באמרות קשות ופוגעניות (אשר מרביתן לא תועדו בפרוטוקול מפאת כבודם של הצדדים). התובעת הציגה בפני תמונות המעידות לכאורה על שמזוזות שהיו במושכר הוסרו וששלט לדלת שהודבק על אחת הדלתות גרם לכאורה לנזק לציפוי העץ. עם זאת, התובעת לא הוכיחה כי המזוזות הוסרו ע"י הנתבעים. כל שנטען היה שהמזוזות הושארו בדירה עת הושכרה לנתבעים, אך לא עלה בידי התובעת להציג ראיה כלשהי אשר יש בה כדי להרים את הנטל המונח לפתחה להוכחת טענתה לגניבת המזוזות. הנזק שנגרם לדלת אף הוא נטען באופן כללי ונאמד בסך 350 ₪, כאשר לא הוצגה בפני כל ראיה המעידה על היקף הנזק הנטען והאם הנזק נגרם בשל הדבקת השלט, או שמא בשל אופן הסרתו. התובעת צרפה תמונות המעידות, לטענתה, על יצירת חורים באריחי הקרמיקה, אך האמור לא קיבל כל ביטוי כספי בתביעתה ומכאן, שאינני נדרשת לטענות הללו. גם הטענות לעניין גניבת "סרוויס" נטענו ללא כל תימוכין, באשר התובעת לא הציגה כל ראיה שהיתה בדירה מערכת כלי אוכל ושהמערכת נלקחה ע"י הנתבעים. הטענות לעניין עלויות משפטיות בהן נשאה התובעת במסגרת הליכים אחרים, דינן להדחות אף הן. ככל שבית המשפט בפניו נוהלו יתר ההליכים בין הצדדים היה סבור שהיה מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות משפטיות בגין נקיטה בהליכי סרק, אך סביר כי היה הוא מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת. יוער, כי התובעת תבעה 20,300 ₪ נוספים בגין פגיעה בשמה הטוב ובגין הוצאות שונות, טרחה ונזק בריאותי כבד שנגרם לה בשל התנהלות הנתבעים, אך גם בעניין זה, לא הונחה כל תשתית ראייתית המעידה על הנטען. מנגד, הנתבעים הציגו במעמד הדיון מכתבים שכתבה התובעת לדיירי הבניין, מכתבים המעידים לכאורה על שהתובעת לא בחלה באמצעים על מנת לגרום לפגיעה בשמם הטוב של הנתבעים, כאשר כאמור, לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שהנתבעים פגעו בשמה של התובעת, או שנגרמו לה בשל התנהלותם הוצאות או נזקים אחרים. לגבי הנתבע, אביה של הנתבעת, מאחר שאין הוא חתום על הסכם השכירות, הרי שהתביעה כנגדו נעדרת עילה ("אביה לא חתם על החוזה...". ר' התוספת לכתב התביעה, כפי שהוגשה ביום 22/10/12). טענות התובעת לכך שהוא "אחראי לקיום נאות של ההסכם על פי לשונו", נטענו בעלמא, ללא כל תימוכין. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים. התובעת תשא בהוצאות התובעים בסך 3,000 ₪, 1,500 ₪ לכל אחד. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין. תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים. חוזה שכירותחוזהפיצוייםשכירות