בפני תביעה על סך כולל של 2,790 ₪ נכגד הנתבעת, חברת החשמל לישראל. ביסוד התביעה אירוע נטען לפיו ביום 8.6.12 אירעה נפילת מתח אזורית בכל פסגת זאב, מקום מגורי התובע, בו החשמל "ירד וחזר לסירוגין". כתוצאה מן האירוע, לפי הנטען, התקלקל אחד ממכשירי החשמל בבית התובע. סכום התביעה הורכב מסך 1,990 ₪ "עבור המכשיר התקול" (כך בכתב התביעה - ב.ש) , הוצאות משפט בסך 300 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 500 ₪. כבר עתה יצויין, כי כתב התביעה נסמך אך ורק על צילום עמוד אינטרנט המציג, כך נראה, הצעת מחיר של נגן מוזיקה, ורק לאחר שהוגש כתב הגנה צירף התובע מסמך מיום 14.6.12 שנערך על ידי אחר, לטענתו נציג יבואנית המכשיר. רק ממסמך זה ניתן היה להבין לאשורו שמדובר ב"מזרים" מדיה ועל פי הנטען אותו מכשיר התקלקל. אולם מכתב התביעה וגם לא מהמסמכים שצירף מאוחר יותר התובע לא ניתן היה להבין כל עיקר מה היה סכום רכישתו, ככל שאמנם נרכש בכסף על ידי התובע, מה עלותו של המכשיר ומה היתה הסיבה שנקבעה לקלקולו של המכשיר, ככל שניתן היה לקבעה. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את מלוא טענות התובע. ראשית, טענה הנתבעת, כי התובע עצמו ציין בתלונה שהגיש קודם להגשת התביעה (ואשר דבר בעניינה לא צורף לכתב התביעה), כי מועד נפילת המתח היה ביום 9.6.12, ולא ביום 8.6.12, כפי שנטען בכתב התביעה. ממילא, טוענת הנתבעת, כי במועדים 8.9.12 ו - 9.6.12 לא נרשמו כל תקלות ברשת החשמל המשרתת את אזור מגוריו של התובע (קו מתח גבוה "כרמל"), כך שהאחריות לנזק הנטען, המוכחש, איננה נופלת לפתחה. מכל מקום, מציינת הנתבעת, כי אמות המידה שנקבעו מכח הוראות סעיף 30(ב) לחוק משק החשמל, התשנ"ו - 1996, מחריגות פיצוי סטטוטורי כתוצאה מנחשולי מתח שמקורן בהפעלה והפסקת מכשירים המבוצעות על ידי צרכנים, וכי יש לבחון את שאלת הפיצויים של חברת החשמל לשלם לצרכניה אך לאור אמות המידה שנקבעו בחיקוק, קרי באמות המידה. בעת הדיון שנקבע, הציג התובע שני סרטי וידאו שצילם בעת האירוע, ואשר כלל לא הוצגו לנתבעת עובר לכך. ניתנה לתובע רשות לצרפם, לאחר הדיון, בצירוף ראיה לכאורה שיכולה היתה לאמת את טענתו, לפיה נפילת המתח אמנם היתה ביום 8.6.12. ניתנה לנתבעת שהות לברר העניין ולהגיש תגובה מטעמה לאחר שיהא לה סיפק לעיין בסרטים שהוצגו, ולאחר מכן ניתנה לתובע שהות להשיב. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות, זאת בין היתר מנימוקי הנתבעת. כלל הוא, כי על תובע לבסס בראיות המתאימות, גם בגדרי תביעה קטנה, ולשכנע במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי יש עילה למתן הסעד לו הוא עותר [השוו: רע"א 4287/12 קטורזה נ' פלאפון חברת תקשורת בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים; 11.6.12)]. התובע לא הוכיח זכאות לקבלת סעד כספי מאת הנתבע. ראשית, לא שוכנעתי, כי האירוע הנחזה בסרטי הצילום (אשר לדברי התובע, שלא הכחיש כי אין אפשרות טכנולוגית לזהות את מועד קרות האירוע עת צולם ממכשיר האייפון שלו), אמנם התרחש ביום 8.6.12. לעניין זה, אין די באסופת חתימות שצורפה בשלב מאוחר יותר, של מי שנחזים להיות תושבים בשכונת מגורי הנתבע, שאיש מהם לא הובא להעיד ביום הדיון (הגם שחזקה שהתובע, שאין זו התביעה הקטנה הראשונה שהגיש, ידע כי עליו להביא את ראיותיו לדיון שנקבע, כפי שגם ציין לפרוטוקול בעמ' 1 הימנו), על מנת לשכנע כי אכן התרחש אירוע גורף של ניתוק זרם מתמשך דווקא באותו היום. במיוחד כשם שידע התובע להגיש תצהיר מאומת מטעמו, לא ראיתי מה מנע הימנו לעשות אותו הדבר גם ביחס לכלל אותן חתימות, שלטענתו אסף. זאת ועוד, דווקא בתצהיר מיום 5.9.12 שצירף לסרטים ביכר התובע, ויתכן שלא בכדי, שלא לטעון אימתי אירעה הפסקת החשמל (והדברים אומרים דרשני). גם לעניין הנזק למכשיר, לא הביא התובע למתן עדות את מי שערך את המסמך מיום 14.6.12, המעיד לכאורה על כך שהמכשיר התקלקל. כידוע, ההנחה היא, כי "....הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..." [ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1), 539, 549 ; 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1)]. גם לו ניתן היה להבין את העובדה שרק במועד הדיון צירף הנתבע את סרטי הוידאו, הרי שכל ראיה אחרת (לרבות עדויות שכנים) בדבר מועד האירוע היה עליו להביא עוד לפני הדיון, בכדי לאפשר לנתבעת, במידת הצורך, גם להשיג עליה ואולי אף לחקור את עורכיה (לענייננו, אותם שכנים נטענים). בנסיבות אלה, שעה שיתר הראיות (קרי טענות השכנים באשר למועדים ה"משוערים", כעולה מטבלאות החתימות שצורפו), אף לא הובאו בגדרי תצהירים ערוכים כדין ומאומתים, ספק אם יש בהם כדי לשכנענו, כי הרישום בספרי הנתבעת, ולפיו לא אירע כל אירוע מזכה במועד הרלוונטי לתביעה, איננו נכון. כאמור, אין די בדברי התובע במעמד הדיון לעניין זה, בכדי לסתור את רישומי הנתבעת לפיהן לא אירע כל אירוע ניתוק קו מתח גבוה באזור מגורי הנתבע בימים 8.6.12 ו - 9.6.12. יתכן, כי במועד אחר, בין אם בחודש יוני 2012 ובין אם לפניו, אירעה נפילת מתח של ממש בבית התובע, אולם ראשית, על התובע עצמו - ולא על הנתבעת - החובה להביא ראיות ולשכנע בדבר מועד קרות האירוע. שכן מבלי שיעשה כן התובע, אין ניתנת לנתבעת הזדמנות ראויה להתגונן ולהגיב באופן ענייני לעובדות המתוארות בפרשת התביעה. במקרה שלפנינו, לאחר שעיינה הנתבעת בסרטים שהציג התובע, ובדקה בשנית את רישומיה החל מיום 1.6.12 ואילך, מצאה אירוע אחד, מיום 1.6.12 דווקא, אשר לשיטתה איננו עומד בכללים המזכים לפיצוי על פי אמות המידה המחייבות אותה (מן הנימוקים שפורטו בפסקה 7 לתגובתה מיום 2.10.12). למקרא התגובה והנתונים שצורפו לה, יכול היה התובע לציין בתשובתו, למשל, כי יתכן ועסקינן באותו האירוע נושא תביעתו, ובכך ניתן היה לכאורה לתהות האם אמנם עסקינן באירוע המזכה בפיצוי, בין אם על פי אמות המידה של הנתבעת ובין אם לאו [באשר למכלול השיקולים המתווים את בחינת התנהלות הנתבעת אל מול הצרכנים, כשבאירועים נזיקיים ובעוולת הרשלנות עסקינן השוו, בין היתר: ת"ק (י-ם) 1041/04 אבלס נ' חברת החשמל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.3.04)]. אולם שעה שבתשובתו מיום 9.10.12 עמד התובע על כך, שהאירוע התרחש ביום 8.6.12 (ואף טען, כי אין מחלוקת בדבר, שעה שהלכה למעשה זהו אחד מסלעי המחלוקת העיקריים), הרי שדי בכך, אל מול הרישומים שתמכו בכתב ההגנה, כדי ללמד שהתובע לא עמד בנטל לשכנע, כי במועד הרלוונטי לתביעתו אירע אירוע כלשהוא, המזכה אותו בפיצוי מאת הנתבעת. התובע מלין כי רק לתגובתה צירפה הנתבעת ראיות נוספות הקשורות בין היתר עם האירוע מיום 1.6.12, אולם אין לו להלין אלא על עצמו, שכן הלכה למעשה לא היתה כל חובה לנתבעת לבדוק, אף לפנים משורת הדין, אלו אירועי ניתוק, הפסקות או נחשולי מתח, התרחשו שבוע לפני המועד שנקב ואשר עליו עמד בתביעתו, הוא מועד המחלוקת נושא התביעה שלפני. בנסיבות אלה, אף אין צורך להידרש לשאלה האם האירוע שנזכר על ידי הנתבעת ומתייחס ליום 1.6.12 הינו אירוע המזכה בפיצוי לפי אמות המידה של הנתבעת אם לאו. גם לו מסקנתי היתה שונה, הרי שלא היתה כל עילה לפצות את התובע בסכומים שביקש, ואשר נסובים בעיקרם לא על אמות המידה של הנתבעת, כי אם על שוויו של המכשיר שהתקלקל. התובע לא צירף כל ראיה - לא בדבר שוויו של המכשיר עת נרכש (במובחן מהצעת מחיר כללית באתר אינטרנט), לא בדבר רכישתו בפועל, לא בדבר תיקונו, ואף הודה כי לא שלח את המכשיר לבדיקת טכנאי, כי אם הסתמך על דבריו של מי שממנו רכש את המכשיר (שאף הוא, כאמור, לא הובא להעיד ואשר הכשרתו ליתן "תעודה" שכזו כלל לא הובהרה). ברי, כי במקרה שכזה, גם לו אניח שקרה אירוע של ממש ביום 8.6.12 וגם לו אניח כי הנזק אמנם נגרם כתוצאה הימנו (הנחה מרחיקת לכת בהתחשב בראיות שהוצגו לפני), לא עמד התובע בנטל לפרט, לכמת ולשכנע, האם ומהו הנזק שנגרם לו כתוצאה מן האירוע, לא כל שכן לשכנע כי על בית המשפט לחרוג מן הסכומים המינימליים הקבועים באמות המידה אצל הנתבעת (השוו: למשל, נספח 4 לכתב ההגנה). בנסיבות אלה, ומששוכנעתי, שלא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם למכשיר החשמלי שלו נזק כתוצאה מפעולות התובעת, מן הדין לדחות את התביעה, וכך אני מורה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 350 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום. ערעור על פסק הדין הוא ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מעת המצאת פסק הדין. התחום הנפשימתח חשמללחץ נפשי / מתח נפשיחשמלנפילה