בפני תביעת התובע, מר X X, כנגד הנתבעת, "קבוצת ב&ב בייסל בע"מ", במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 6,208 ₪. גרסת התובע וטענותיו נפרשו בכתב התביעה, על נספחיו ובעדותו בבית המשפט. לטענת התובע, רכש מהנתבעת, אשר עוסקת בממכר "קופונים" (שוברים למימוש בבתי עסק שונים בעלי שווי כספי גבוה מהסכום ששולם עבורם בפועל), ששה קופונים למימוש בבית קפה מסוים. הרכישה בוצעה דרך אתר הנתבעת באינטרנט. לטענת התובע, כאשר ביקש לממש את הקופונים בבית הקפה, בית הקפה הסכים לכבד רק ארבעה מתוך ששת הקופונים, תוך שנאמר לתובע כי הנתבעת העבירה לבית הקפה תשלום רק עבור ארבעה קופונים. התובע שולל כל טענה כי העניין הוסדר וכי בסופו של דבר מימש את כל ששת הקופונים. התובע פנה לנתבעת וביקש לקבל החזר כספי עבור שני הקופונים שלא כובדו. לטענת התובע, הנתבעת הסכימה להשיב לו את כספו, 50 ₪ עבור שני קופונים, אך קיזזה מסכום זה דמי סליקה/ביטול בסך 12 ₪. לטענת התובע הנתבעת הנה ספק שמכר לו מוצר בשווי 150 ₪ על-פי חוזה ישיר ביניהם ועל כן חל על הנתבעת חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן" "חוק הגנת הצרכן"). לדברי התובע אין לו טענות כנגד איכות השירות והמוצרים שקיבל בבית הקפה אלא כנגד המוצר שקיבל מהנתבעת, שהסתבר כמוצר פגום. עוד לטענת התובע, התנהגות הנתבעת מהווה הפרה של סעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן, לפיו עליה להחזיר לו את מלוא הסכום ששילם ללא כל דמי ביטול, ועל כן החליט להתעקש על החזר מלוא הסכום. הנתבעת סירבה להיעתר לדרישותיו של התובע וכך נולדה התביעה. את נזקיו מחשב התובע באופן הבא: 5,090 ₪ עבור חמישה ימי עבודה במשך חמישה חודשי התכתבות עם הנתבעת (הכוללים מספר רב של תכתובות עם בית העסק, בירור של דרישת החוב, פנייה למועצה לצרכנות והתקשרות עמם ועוד); 1,018 ₪ עבור יום עבודה אחד לצורך הכנת התביעה; 100 ₪ פיצוי עבור עגמת נפש. כמו כן ביקש התובע להשית על הנתבעת פיצויים לדוגמא. התובע צירף טופס 106 שלו (ת/1) על פיו חישב את שכר יום עבודתו. גרסת הנתבעת וטענותיה נפרשו בכתב ההגנה ובעדות נציגה בבית המשפט. לטענת הנתבעת על התביעה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות בינה לבין התובע, מכיוון שהנתבעת הנה אתר אינטרנט שהציג דילים עבור לקוחותיו במעמד של מתווך בלבד. כן, טוענת הנתבעת, כי בהתאם לחוזה בינה לבין המשתמשים באתר היא אינה אחראית לאיכות השירות בבית העסק ועל כן היא אינה אחראית גם למקרה בו בית העסק מסרב לכבד קופון. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת היעדר עילה, כיוון שמבירור שערכה הנתבעת מול בית הקפה עולה שלאחר שהייתה אי-הבנה בבית הקפה ביחס לקופונים והתובע הונחה על ידי הנתבעת לשוב לבית הקפה עם הקבלה - התובע אכן שב לבית הקפה ומימש את כל ששת הקופונים. עם זאת, הנתבעת לא הציגה מסמך בנושא מבית הקפה ולא ביקשה להעיד איש מטעם בית הקפה. עוד טוענת הנתבעת, כי גם אם לא סופק המוצר, כיוון שמדובר בעסקה בשווי של 50 ₪, הרי שבהתאם להוראות תקנות הגנת הצרכן - לא חלות על עסקה זו הוראות סעיפים 14ג ו-14ה לחוק הגנת הצרכן. בנוסף טוענת הנתבעת, כי לפנים משורת הדין ובכדי לתת הרגשה טובה לתובע, נוכח טענותיו, היא הסכימה להשיב לתובע את שווי שני הקופונים, בסך 50 ₪, אך זאת בניכוי 12 ₪ דמי סליקה וביטול כחוק, שהם כספים שגובה חברת האשראי ולא מגיעים לנתבעת. הנתבעת רצתה לפצות את הלקוח אך לא להימצא מפסידה. הנתבעת הציגה דוגמא לדמי הביטול שגובה חברתה האשראי (נ/1). כמו כן טוענת הנתבעת כי הנזקים להם טוען התובע הנם מופרכים ובלתי מבוססים. דיון והכרעה טענת היעדר היריבות לטענת הנתבעת על התביעה להידחות על הסף בשל היעדר יריבות בינה לבין התובע, מכיוון שהנתבעת הנה אתר אינטרנט שהציג דילים עבור לקוחותיו במעמד של מתווך בלבד. כן, טוענת הנתבעת, כי בהתאם לחוזה בינה לבין המשתמשים באתר היא אינה אחראית לאיכות השירות בבית העסק ועל כן היא אינה אחראית גם למקרה בו בית העסק מסרב לכבד קופון. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהוברר במהלך המשפט, הנתבעת אינה רק מתווכת המקשרת בין לקוחות לבתי עסק. הנתבעת הנה ספק של מוצר עצמאי ונפרד אותו היא מוכרת בעצמה ללקוחותיה - הקופונים. בין הנתבעת ללקוחותיה יש חוזה ישיר, לפיו הנתבעת מתחייבת לספק ללקוח מוצר עצמאי הניתן למימוש בבתי עסק שונים בתמורה לתשלום שמועבר לנתבעת. התשלום עבור המוצר - הקופונים - משולם על ידי הצרכנים ישירות לנתבעת. בנוסף, העובדה שבמסגרת ההסכם בין הנתבעת לבין לקוחותיה קובעת הנתבעת כי היא אינה אחראית לאיכות השירות בבית העסק אינה שוללת את קיומו של קשר חוזי ישיר בינה לבין לקוחותיה ואת אחריותה לעצם תקפותו של המוצר שהיא מוכרת. כך, הנתבעת אינה אחראית לאיכות השירות שניתן בבית הקפה ואף לא לאיכות הקפה ומוצרי המזון הנמכרים בו, אך היא כן אחראית לכך שהמוצר אותו היא מוכרת - הקופונים - יהיה בר תוקף ובר מימוש בבית העסק הרלוונטי. אין בסייג האמור בחוזה של הנתבעת כדי לסייג את אחריותה לעצם תקפותם של הקופונים. אשר על כן, הנני דוחה את טענת היעדר היריבות. טענת היעדר העילה - מימוש הקופונים על ידי התובע טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת היעדר עילה, כיוון שמבירור שערכה הנתבעת מול בית הקפה עולה שלאחר שהייתה אי-הבנה בבית הקפה ביחס לקופונים והתובע הונחה על ידי הנתבעת לשוב לבית הקפה עם הקבלה - התובע אכן שב לבית הקפה ומימש את כל ששת הקופונים. התובע הכחיש טענה זו מכל וכל. כיוון שהנתבעת מודה שאכן הייתה אי הבנה ובתחילה באמת לא כובדו שני הקופונים, הרי שהנטל עליה להוכיח את הטענה שהתובע מימש בסופו של דבר את שני הקופונים, שכן מדובר במעין טענת "הודאה והדחה". הנתבעת מודה בעובדות המהותיות של עילת התביעה (אי כיבוד 2 קופונים) אך מציינת עובדות נוספות אשר בעטיין גורסת היא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש (לאחר בירורים התובע שב לכאורה לבית הקפה ומימש את הקופונים) - על כן, עליה הנטל להוכיח זאת. הנתבעת לא הציגה מסמך בנושא מבית הקפה ולא ביקשה להעיד איש מטעם בית הקפה ועל כן אין מנוס מדחיית הטענה. עוד אציין, כי בכל מקרה, עדותו של התובע הייתה מהימנה עלי ועל כן גם אם נטל ההוכחה נותר רובץ עליו, הרי שבכל הנוגע לטענת אי כיבוד הקופונים, הוא עמד בנטל ההוכחה והנתבעת לא סתרה טענתו. תחולת סעיף 14ה חוק הגנת הצרכן על המקרה דנן טוען התובע כי חוק הגנת הצרכן חל העסקה דנן ועל כן הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 14ה לחוק זה, בכך שקיזזה דמי ביטול בשיעור של 24%. כפי שקבעתי לעיל מדובר בעסקה בין צרכן (התובע) לבין ספק (הנתבעת). הספק מכר לצרכן נכס, שהנו הקופונים. כמו כן, אין חולק כי מדובר בעסקת מכר מרחוק, המוגדרת בסעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן כך: התקשרות בעסקה של מכר נכס או של מתן שירות, כאשר ההתקשרות נעשית בעקבות שיווק מרחוק, ללא נוכחות משותפת של הצדדים לעסקה אשר על כן, הוראות סעיפים 14ג ו-14ה לחוק הגנת הצרכן חלות על המקרה דנן. עם זאת, טוענת הנתבעת, כי מכיוון שמדובר בעסקה בשווי של 50 ₪, הרי שבהתאם להוראות תקנות הגנת הצרכן - לא חלות על עסקה זו הוראות סעיפים 14ג ו-14ה לחוק הגנת הצרכן. סעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן קובע כדלקמן: 14ג.    עסקת מכר מרחוק ... (ה) השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע עסקאות של מכר מרחוק, שאינן מנויות בסעיף קטן (ד), שהוראות סעיף זה, כולן או חלקן, לא יחולו עליהן. הנתבעת לא הפנתה את בית המשפט לתקנות המבססות את טענתה. עיון בספר החוקים מלמד, כי השר טרם קבע עסקאות של מכר מרחוק שעליהן לא יחולו הוראות חוק הגנת הצרכן. תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010, אשר קובעות את הסייג עליו מצביעה הנתבעת, אינן חלות על עסקת מכר מרחוק. דומה כי הנתבעת נפלה לכלל טעות בעניין סייג זה. לפיכך, הנני קובע כי הוראות סעיפים 14ג ו-14ה לחוק הגנת הצרכן חלות על המקרה דנן. מכיוון שמדובר בביטול עסקה עקב "פגם בנכס נושא החוזה או העסקה", כאמור בסעיף 14ה(א) לחוק הגנת הצרכן, הרי שחלות הוראות סעיף קטן 1, לפיהן: יחזיר העוסק לצרכן בתוך 14 ימים מיום קבלת ההודעה על הביטול, את אותו חלק ממחיר העסקה ששולם על ידי הצרכן, יבטל את חיובו של הצרכן בשל העסקה וימסור לו עותק מהודעת ביטול החיוב כאמור ולא יגבה מהצרכן דמי ביטול כלשהם (ההדגשה שלי, י.ג.) משכך, הנני קובע כי היה על הנתבעת להשיב לתובע את מלוא 50 השקלים, שהנם שווי שני הקופונים שלא ניתן היה לממשם, וזאת ללא קיזוז, ניכוי או גבייה של דמי ביטול/סליקה כלשהם. הוראות החוק הן ברורות, גם אם מדובר בגרימת הפסד מסוים לספק. יצוין, כי גם אם מדובר היה בביטול שלא בהתאם לסעיף 14ה(א) אלא בביטול בהתאם לסעיף 14ה(ב) (קרי ביטול 'רגיל', שלא עקב פגם בנכס), מותר היה לנתבעת לגבות דמי ביטול בשיעור שלא יעלה על 5% ממחיר הנכס נושא החוזה או העסקה. במקרה דנן, דמי הביטול שגבתה הנתבעת עומדים על 24%, החורגים מהמותר על-פי חוק הגנת הצרכן. הנזקים לאור האמור, מובן כי התובע זכאי להחזר של 12 ₪ בגין דמי הביטול שנגבו שלא כדין. התובע דורש פיצוי בגין אבדן של שישה ימי עבודה, כששווי יום עבודתו הוא 1,018 ₪. מת/1 שוכנעתי לגבי שוויו של יום עבודה של התובע. עם זאת, לא שוכנעתי כי נדרשו מהתובע שישה ימי עבודה לצרכי תביעה זו. אכן, התובע השקיע זמן בתכתובות עם הנתבעת, בבירור של דרישת החוב, בפנייה למועצה לצרכנות ובהכנת התביעה והגשתה. ואולם, מהמסמכים שהציג התובע לא עולה כי כל אלו מסתכמים לכדי שישה ימי עבודה מלאה. להתרשמותי, מהמסמכים שהוגשו, נדרש לתובע, לכל היותר, יום עבודה אחד לביצוע האמור. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,018 ₪ בלבד בגין רכיב זה. בנוסף מבקש התובע 100 ₪ פיצוי עבור עגמת נפש וסכום זה נראה לי סביר בנסיבות. סכום זה ייכלל ברכיב ההוצאות שייפסק. כמו כן ביקש התובע להשית על הנתבעת פיצויים לדוגמא. לא מצאתי כי זהו המקרה המתאים להשתת פיצויים לדוגמא. לא התרשמתי כי הנתבעת התנהגה במקרה דנן כתאגיד חמסן המזלזל בלקוחותיו, תוך הפרת החוק ברגל גסה. הנתבעת השיבה לתובע את עלות הקופונים לאחר דרישתו. הנתבעת ניכתה את דמי הביטול, בסך זעום של 12 ₪, על יסוד טעותה בפרשנות החוק והנחתה כי חוק הגנת הצרכן אינו חל במקרה דנן. משכך, אין הצדקה במקרה דנן לפסיקת פיצויים לדוגמא. סוף דבר לאור האמור לעיל אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,030 ₪, בתוספת 300 ₪ הוצאות משפט, ובסך הכל - 1,330 ₪. סך זה ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. צרכנותפיצוייםחוק הגנת הצרכן