1. באפריל 2010 הופתע התובע לגלות. שהוטל עיקול על רכבו במשרד התחבורה בסכום של 1968 ₪. התובע פנה לנתבעת והתברר לו כי דובר בדוח חנייה מספר - 16643520 בגין חניה בחניית נכים מיום 9.8.96 (להלן:"הדוח"). 2. התובע באמצעות עורכי דינו פנה לנתבעת ביום 7.6.10 בדרישה לבטל את הקנס מהטעם שדובר בעבירה מסוג חטא ובהתאם לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 (להלן:"החסדפ") העונש התיישן תוך 3 שנים מיום העבירה. במקרה של התובע חלפו למעלה מ- 12 שנים. כמו כן צוין במכתב כי התובע מתגורר בכתובתו ברח' אבידן שמעון 33, ראשון לציון למעלה מ- 10 שנים ולא קיבל דרישות תשלום במשך תקופה זו. בתשובה לפנייתו של התובע, הנתבעות (לאחר 5 חודשים) מסרה הסבר כי דובר בדוח חניה שהוסב על שמו של התובע לבקשת חברת "דומיקאר" השכרת רכב ובאישורו של התובע העירוני. כמו כן צוין במכתב זה שהומצאו למענו של התובע בדואר רשום דרישות תשלום ב- 20.9.05 וביום 17.9.08. באשר לדרישת תשלום מיום העבירה עד 2005 לא נאמר דבר. התובע השיב באמצעות פרקליטו כי אינו מכיר חברת השכרה בשם "דומיקאר" ושהדרישות נשלחו ל "אייל סאברו" ולא לתובע בשמו : סברו. כמו כן נפלה טעות במספר תעודת הזהות. 3. אולם כל פניות התובע ופרקליטיו לא עזרו והנתבעות המשיכו בפעולת הגביה. התובע לכן, בלית ברירה, שילם את סכום הדרישה בסך 1971 ₪ על מנת להסיר את העיקול. 4. על סמך העובדות המפורטות לעיל התובע בתביעה זו עותר לסכומים הבאים: 1. החזר סכום הדוח והוצאות - 1971 ₪. 2. הוצאות משפטיות -986 ₪. 3. בזבוז זמן וטרחה - 2000 ₪. 4. ... בגין ניהול גביה רשלני - 15,000 ₪ בסך הכל 19,957 ₪. 5. עמדת הנתבעת כפי ש מפורטת בכתב ההגנה היא כדלקמן: א. לבית משפט חסר סמכות עניינית לדון בתביעה משום שהתובע שילם את החוב ב- 17.1.11. תשלום החוב מהווה הודאה בהתאם ל. סעיף 229 (ח.ב) לחסד"פ לפיה רואים מי ששילם את הקנס כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט. לכן בית המשפט אינו בר סמכות לדון בדוח כלל וכלל. ב. לחילופין חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הדוח לבית המשפט המוסמך (בית משפט לעניינים מקומיים) ולכן לפי החסד"פ (סעיף 229(ב)) דובר בפסק דין חלוט. קנס שלא שולם במועדו לפי סעיף 70 לחוק העונשין יחולו עליו הוראות פקודת המסים (גביה) והנתבעות פעלו בהתאם להטלת העיקול. ג. כל הליכי הגביה בוצעו בהתאם לחוקים השונים. 6. להשלמת התמונה יש להוסיף שביום 30.3.11 הנתבעות הציעו לתובע מלפנים משורת הדין ומבלי להודות בטענותיו להחזיר לידו את הסכום ששילם בגין הקנס - קרי 1971 ₪ בכפוף לויתור על יתר טענותיו. התובע סרב להצעה זו. 7. הדיון התנהל בפני ביום 18.6.12 ובמהלכו התובע חזר וטען נמרצות שלא שכר רכב מחברת "דומיקאר" ולא ביצע את העבירה. התובע נחקר ארוכות וגם טען ששמו סברו ואילו שוכר הרכב שמו (בחוזה השכירות) סאברו. כמו כן ציין שת.ז. שלו הוא X ואילו מספר תעודת הזהות הרשום בחוזה עם "דומיקאר" הוא 2452651 - כלומר חסר מספר, ולכן המספר שגוי. עמדת הנתבעת הייתה שבפנייתה הראשונה הייתה לחברת דומיקאר ביום 16.2.97 ולאחר מכן נשלחה ביום 24.11.97 הודעת הקנס ל"אייל סאברו" לכתובת רחוב הדר 20 ראשון לציון. התובע אישר שאכן התגורר באותה כתובת במועד הרלבנטי אך טען שלא קיבל את ההתראה. בנוסף לכך התנהל דיון ארוך ומפורט שאין צורך לנתחו. 8. לאחר ששקלתי טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך: 1. מסכים בית המשפט עם הטענה המקדמית של הנתבעות שמאחר והתובע שילם את הקנס אין לבית משפט זה סמכות לדון בכל טענה של התובע המתייחסת לעצם ביצוע העבירה. תשלום הקנס (גם אם שולם בחוסר ברירה) מהווה הודאה בביצוע העבירה, והתובע נחשב כמי שהורשע בהליך פלילי כמפורט בחסד"פ סעיף 229 (ח). 2. אולם, בית המפשט אכן מוסמך לדון בשאלת התיישנות הענישה, מכיוון שלצורך טענה זו אין מקום לקבוע אם אכן התובע ביצע את העבירה או אם לאו, אלא רק אם הנתבעות פעלו להפעלת העונש בתוך הזמן הקבוע בחוק. גם אם התובע ביצע את העבירה החוק מעניק לו הגנה נגד פעולות גביה אם חלף המועד הקבוע לכך. 3. בדיון בשאךה האם הנתבעות פעלו במשך התקופה הקבועה בחוק, הנטל עליהן להניח את דעת בית המשפט שתוך 3 שנים מביצוע העבירה הומצאה דרישת תשלום לתובע שלפיה הוא מבין שעליו לשלם את הקנס ומה מקורו. הנתבעות לא עמדו בנטל ולכן התובע משוחרר מתשלום הקנס או כל סכום אחר וזאת ממספר טעמים: א. נציג העירייה ברוב הגינותו אישר כי העירה שומרת על מסמכים במשך 7 שנים בלבד והוסיף "הדוח נמצא בגנזך העירייה ואפשר למצוא אותו" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 30) אך הדוח לא הוצג בפני. ב. הדרישה לתשלום שנשלח ביום 24.11.97 (על פי מחשב הנתבעת) נשלח לאדם בשם אייל סבארו עם מספר תעודת זהות שגוי לכן קיים סיכוי סביר שמכתב זה לא הגיע ליעדו. חסרה הוכחה שהתובע או כל בן אדם אחר חתם על קבלת המכתב לכן אין הוכחה שהודעה זו הומצאה לתובע. ג. תמוהה בעיני הדבר שכאשר התבקשה מחלקה משפטית של הנתבעת להשיב לפניית עורך דין התובע ביום 9.11.10 צוין במכתב "היה בידי החייב למזער את נזקיו שכן ביום 23.9.05 וביום 17.9.08 הומצאו למענו הודעות דואר שום בדבר דרישת תשלום". יש להניח שמנסחי המכתב ידעו שאלה מועדים הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. אם היו ברשותם של הנתבעות הוכחות על המצאת דרישה במועד מוקדם יותר, נשאלת השאלה מדוע לא צוין עובדה זו. ד. נציג הנתבעת, כאשר התבקש להסביר כיצד נפלו שתי טעויות בדרישה - לגבי שם התובע ולגבי מספר תעודת זהות שלו - ביקש מבית המשפט לקבל את הגרסה לפיה התובע מסר פרטים כוזבים לחברת "דומיקאר", אין לטענה כל בסיס.הרי בהנחה שנפלה טעות ברישום פרטי התובע בעת השכרת הרכב (אם אכן הייתה פעולה כזאת) הרי דובר בטעות של עובד חברת "דומיקאר" שבוודאי קיבל לידו רישיון נהיגה של התובע והוא זה שהיה אמור לרשום את הפרטים. ה. אין כל הוכחה שהתובע שכר רכב מחברת "דומיקאר" במועד הרלבנטי. ו. עיון בדף "היסטוריה של הדוח" שהוצג בפני מגלה שלא נשלחה הודעת תשלום בקשר לדוח אחרי ההודעה מיום 24.11.97 עד שנת 2005 לכן המסקנה היא שאם ההודעה מיום 24.11.97 לא הגיעה ליעדו, ההודעה הבאה נשלחה כ- 9 שנים אחרי ביצוע העבירה ו לכן נשלחה הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. 4. באשר לגובה נזקי התובע: לתובע מגיע החזר של הסכום ששילם עבור הקנס, 1971 ₪. כמו כן ברור שהתובע הוטרד מהטלת העיקול על רכבו ובזבז זמן על הפרשה. בגין נזק זה אני מעניק לו פיצוי בסך 1,000 ₪. לא נהוג לפצות תובע בתביעות קטנות בגין ייעוץ משפטי, אך במקרה דנן יש להכיר בכך שדובר במצב משפטי מורכב ולכן יש להשיב לו גם את שכ"ט עו"ד בסך 986 ₪. אולם אין כל בסיס לטענת התובע שדובר בהליכי גביה רשלניים או בחוסר תום לב. נהפוך הוא כל הפעולות שנעשו, נעשו על פי חוק ובתום לב ועל בסיס ההנחה שהתובע הוא אכן ביצע את העבירה (ויתכן שכך היו פני הדברים) אין מקום להעניש את הנתבעות בהטלת פיצוי. אשר על כן, על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 4,007 ₪ ועוד 500 ₪ הוצאות הדיון וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. משפט תעבורהנכותקנסחניית נכים / תו נכהחניהדוח חניה