‏ מבוא לפני בקשה לפסק דין הצהרתי, בו יוצהר כי המבקש הוא בעליו של רכב מסוג מרצדס, מספר רישוי 58-999-63 (להלן: "הרכב"), וכי הליכי הוצאה לפועל שננקטו עלי ידי המשיב 1 בקשר לרכב, בטלים. כל זאת, מכוח "תקנת השוק" הקבועה בס' 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר" "סעיף 34"), שלדעת המבקש חלה בעניינינו. המשיב 1 (הוא הזוכה בתיק ההוצל"פ) פתח בהליך הוצאה לפועל בבאר שבע (תיק מספר 14-12728-11-5 להלן: "תיק ההוצל"פ" ) כנגד מר שיתאת X (החייב), בטענה שהרכב האמור מושכן לטובתו. המשיב 2 מונה ביום 1.12.11 ככונס נכסים, ורשם ההוצאה לפועל נתן באותו יום צו לתפיסת הרכב. ביום 24.6.12 נתפס הרכב מידי המבקש על ידי נציגי ההוצאה לפועל. מכאן הבקשה שבפנינו, לביטול ההליך ולהצהרה בדבר הבעלות. טענות המבקש המבקש טוען, כי רכש ביום 16.6.12 את הרכב מהמשיבה 3, אותו רכשה ביום 9.6.12 ממר ראמי תותנג'י, שהוכיח בפניה את בעלותו על הרכב ואת היותו משוחרר מכל חוב, עיקול או שעבוד, ורשמה על שמה את הבעלות ב- 11.6.12. לדבריו, עובר לרכישה הוצג הרכב בפומבי במגרש המכוניות, הוצג בפניו רישיון הרכב בו צוין כי המשיבה 3 היא הבעלים, וכי הרכב נקי מכל חוב, שעבוד, עיקול או צו כונס נכסים. בתצהיר שהגיש לתמיכה בבקשתו הוא מציין כי רכש את הרכב בתמורה לתשלום בסך 310,000 ₪, שילם 150,000 ₪ במעמד החתימה על ההסכם, ו -160,000 ₪ נוספים התחייב לשלם לאחר רישום הבעלות על שמו. המבקש הצהיר כי חתם על הצהרה (שהעתקה צורף לתצהיר) לפיה הוא בעליו של הרכב לכל דבר ועניין מיום 16.6.12 ואילך. עוד תיאר המבקש בתצהיר, כי עובר לרכישה בדק במשרד הרישוי את מעמדו של הרכב, ומצא כי הוא נקי מכל שעבוד, חוב או עיקול (ס' 8 לתצהירו). המבקש טוען, כי הוא זכאי להגנת "תקנת השוק" הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר, ולפיה הממכר עובר לבעלותו המלאה בהתקיים התנאים הקבועים בו, והמתקיימים לדבריו בעסקה דנן. בהקשר זה הוא מציין, כי רכש את הרכב בתמורה מלאה ובתום לב, מסוחר רכב שהרכב היה בבעלותו. כן טען, כי המכירה הייתה על ידי מי שממכר זה הוא עיסוקו, ובמהלך העסקים הרגיל. טענות המשיבים 1 ו- 2 המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים") טוענים, כי בעליו של הרכב הוא מר שיתיאת X, וכי על הרכב הוטל שעבוד לטובת המשיב 1 שנרשם ברשם המשכונות ובמשרד הרישוי. היות וX לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, מונה לו כונס נכסים, לצורך תפיסת הרכב ומימושו בתיק ההוצאה לפועל האמור. לאחר מתן צו הכינוס, נתפס הרכב בעת שהיה נהוג בידי המבקש. לטענת המשיבים, צו כינוס שהוצא למינוי כונס בתיק אחר (26-0434-10-2) זויף ושונו בו פרטים בהם מס' התיק, מס' הנומרטור, שם החייב (שהיה בכר יהושע ושונה לשיתיאת X), שם הזוכה (מבנק המזרחי לבנק ירושלים), וכן מספר הרכב ומספרי תעודת הזהות. המשיבים הציגו צו נוסף שזויף אף הוא לטענתם, מיום 8.1.12, הכולל אישור של רשם ההוצאה לפועל בדבר מכירת הרכב לאדם בשם לדבקרוב שי. בשל טענת הזיוף הוגשה על ידם תלונה במשטרה. עוד טענו, כי ביום 25.7.12 הוגשה בקשה בשם המשיבה 3 לעיכוב ההליכים ולהכרזה כי הרכב הוא בבעלותה. המשיבים הגישו התנגדות, בין היתר בטענה שהרכב נרכש מראמי תותאנג'י שאינו סוחר רכב ולכן לא חלה תקנת השוק. רשם ההוצל"פ עיכב את ההליכים והבקשה הוגשה, לבסוף, ע"י המבקש 1 בתובענה דנן, עובדה המצביעה, לטענת המשיבים, על קנוניה. אשר לתקנת השוק, טוענים המשיבים כי המבקש לא הוכיח כי התקיימו דרישות סעיף 34 לחוק המכר, זאת בעיקר בשל העדר תום לב: לטענתם, בפנינו קשירת קשר בין המבקש למשיבה 3 (שבקשה שלה להצהרה על בעלות ברכב קדמה לתובענה זו) או אף בין המבקש למשיבה 3 ולמר תותאנג'י. לדבריהם, נעשתה קנוניה כדי להונות את הבנק, והיא עולה מ"סתירות רבות" בחקירתם של המבקש ונציג המשיבה 3. עיקר טענות המשיבים בהקשר זה הן: 1. בין המבקש לבין המשיבה 3 קיימים קשרי מסחר שהוסתרו. 2. העיסקה נרקמה רק לצורך הבקשה שלפנינו. 3. המבקש איננו בעל הרכב, שכן הוא הוצג בתצהיר המשיבה 3 במסגרת תיק ההוצל"פ כ"בר רשות". 4. עדותו של המבקש, לגבי אופן התשלום במזומן בסך 150,000 ₪ שהובאו מרהט לנצרת מעלה תהיות. 5. קיימות סתירות לגבי השאלה האם בדק או לא בדק את הבעלות על הרכב קודם לרכישה (כך, בעוד שבתצהיר ציין כי בדק את רישום הבעלות קודם לרכישה (סעיף 8 לתצהיר), בעדותו ציין כי בדק את הבעלות במשרד הרישוי יומיים-שלושה לאחר הרכישה). בנוסף, העלו המשיבים טענות בקשר לאי התקיימותם של תנאי "תקנת השוק" כדלקמן: העדר סממנים למכירה במהלך העסקים הרגיל- העדר חשבונית וטסט; הנכס לא עבר לבעלות המבקש; התמורה לא שולמה במלואה (שולם פחות מ- 50% מן התמורה). כמו כן טוענים המשיבים כי מן הראיות עולה, כי אף אם נקשרה עסקה בין המבקש והמשיבה 3 הרי שזו בוטלה והכספים הוחזרו למבקש במסגרת התחשבנות כספית בעת שהמבקש רכש רכב נוסף, (גי'פ טויוטה) מאת המשיבה 3. בכל הנוגע ליתרת התשלום שטרם שולמה, טוענים המשיבים כי לנוכח הפגם קנייני בממכר, הרי שגם אם יקבע בית המשפט כי הבעלות ברכב היא של המבקש, יש להתנות קביעה זו בתשלום יתרת התמורה (בסך של 160,000 ₪) למשיב 1, שלו שיעבוד על הרכב. המשיבים 1 ו-2 הגישו שני תצהירים לתמיכה בטענותיהם: האחד, של הגב' כלנית איפרגן, מנהלת מחלקת הבנקים במשרד המשיב 2 (הכונס), בו תיארה את הידוע לה לגבי מינויו של המשיב ככונס נכסים מכח שטר משכון, את תפיסת הרכב ואת הפניות שנעשו אל משרדם בעקבותיה. התצהיר האחר הוא של מנהל מחלקת הגביה במשיב 1 (הבנק), מר ישראל חדד, שחזר על עיקר הטענות האמורות. טענות המשיבה 3 המשיבה 3, והבעלים שלה מר עומר אברהים, תיארו את שתי העסקאות: את רכישת הרכב מראמי תותאנג'י ביום 9.6.12, לאחר שווידאה כי הרכב נקי מכל חוב, עיקול או שעבוד; ואת העובדה שהעבירה את הבעלות על שמה, הצגתו במגרש המכוניות ומכירתו למבקש ביום 16.6.12 תמורת 310,000 ₪. המשיבה 3 מכחישה כי העסקה למכירת הרכב בוטלה ומציינת כי אין כל קשר בין עסקת המכר של הרכב ובין זו של הטויוטה. לפיכך, משיבה 3 מצטרפת לעמדת המבקש, כי המכר נעשה בתום לב ובמהלך העסקים הרגיל של מי שעיסוקו בממכר מסוג זה, של מכוניות. דיון והכרעה לאחר שבחנתי טענות הצדדים ואת הראיות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. סעיף 34 קובע לאמור: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב." הסעיף מונה שישה תנאים שבהתקיימם עוברת הבעלות לקונה נקייה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר, אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא הייתה לו זכות להעבירו: (א) כריתת חוזה מכר (ב) ממכר שהוא נכס נד (ג) המכירה היא על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר (ד) המכירה במהלך העסקים הרגיל (ה) קבלת הנכס להחזקת הקונה (ו) תום לבו של הקונה. בנוסף לששת התנאים הנ"ל, הסעיף כולל דרישה נוספת הנגזרת מעצם הגדרתו של חוזה מכר, והיא דרישת התמורה ((א. זמיר "חוק המכר, תשכ"ח - 1968" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשמ"ז) (להלן: "זמיר") עמ' 711). בעניינו דומה, כי אין מחלוקת כי רכב (שהוא כמובן נכס נד), הועבר לחזקת המבקש, על ידי מי שעיסוקו במכר נכסים מסוג זה- בעל מגרש מכוניות. המחלוקת נוגעת ליתר רכיבי הסעיף: כריתת חוזה מכר, במהלך העסקים הרגיל, בתום לב ובתמורה. אדון בהם כסדרם. האם נכרת חוזה מכר? המשיבים טוענים כי לא נכרת הסכם מכר בין המבקש ובין המשיבה 3 ביחס לרכב וכי אף אם נכרת הסכם מכר, הוא בוטל והתמורה החלקית שהועברה קוזזה עם עסקת מכר אחרת. אין בידי לקבל טענות אלו. המבקש והמשיבה 3 הציגו הסכם מכר ולא מצאתי בראיות שהוצגו כל תימוכין לסברות כלליות שהעלו המשיבים ולטענותיהם לעניין ביטול ההסכם או קיזוז סכומים בגין עסקאות אחרות. אף אם יתכן, כי מן העדויות עולה כי העברת הכספים בין הצדדים לא נרשמה באופן מסודר בספרי המשיבה 3, אין בכך כדי לשנות את הקביעה בדבר קיומו של הסכם המכר. גם בטענה, לפיה המשיבה 3 הודתה בתצהיר שהגישה במסגרת תיק ההוצל"פ כי המבקש אינו הבעלים אלא רק בר רשות, אין כדי לשנות ממסקנתי לפיה בנסיבות המקרה דנן נכרת הסכם מכר. אכן, על פי הפסיקה, על מנת לזכות בתקנת השוק, קיימת דרישה לשכלול (היינו שהקניין בזכות הנעברת - במקרה דנן, הבעלות- תעבור לידי הרוכש) ולא די בהעברת החזקה (ראו ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611, וכן מ. דויטש, דיני חוזים מיוחדים, כרך א, (2008) עמ' 242 (להלן:"דויטש - חוזים מיוחדים")), ואולם שוכנעתי כי בנסיבות דנן, התקיימה דרישת השכלול. אני מקבלת את ההסבר שנתן נציג המשיבה 3, מר איברהים עומר (עמ' 20 לפרוטוקול) לפיו כוונתו בתצהיר שמסר בתיק ההוצל"פ היא לכך שהעביר למבקש את הרכב לשימושו קודם לרישום הבעלות (שכידוע הוא דקלרטיבי ואינו מהווה תנאי לשכלול), כי זהו הנוהל עד לקבלת מלוא התמורה, וכי הבעלות בנכס עברה כבר ביום 16.6.12. מן האופן שבו תיאר מר איברהים עומר את הקשר העסקי בין הצדדים נחה דעתי כי כוונת הצדדים לעסקה היתה להעביר את הבעלות ברכב עם העברת החזקה ברכב, בהתאם לקבוע בסעיף 33 לחוק המכר. הצדדים כמובן רשאים להתנות על סעיף 33 הנ"ל, וידועה לכל תניית "שימור הבעלות" שאין ספק שהיא חלה בין הצדדים הישירים לעסקה (והמחלוקת בדרך כלל מתייחסת להשלכותיה על צד ג'), ואולם לא שוכנעתי כי הצדדים במקרה דנן התכוונו לשמר את הבעלות בידי המוכר. כאשר נשאל מר איבהרים בחקירתו מדוע הצהיר במסגרת תיק ההוצל"פ כי המבקש הוא מחזיק ולא הבעלים, השיב: " מי שרשום על הרישיון הוא זה הבעלים. מחזיק זה הוא קנה עד שאעביר לו את הבעלות הוא ישלים את הכסף" (עמ' 20 שו' 27). בשפה פשוטה ולא משפטית, מתאר איברהים כי כוונת הצדדים היתה לדחות את מועד רישום הבעלות ולא את מועד השכלול. מסקנה זו עולה גם מעיון בהסכם הקניה מיום 16.6.12. בסעיף 2ב להסכם מצויין כי השלמת התמורה בסך של 160,000 ₪ תעשה "עם חתימת הצדדים על שטר מכר, תשלום האגרה בגין רישום שינוי הבעלות ברכב על ידי הקונה ומסירת הרכב לקונה". מכאן שהצדדים ראו במסירת החזקה תנאי לשכלול ההסכם. משבחרו לשנות מן ההסכם בדרך של התנהגות ולמסור את הרכב קודם להשלמת יתרת התמורה, המסקנה היא שהם בחרו שלא להתנות על סעיף 33 לחוק המכר. את הכתוב בכתב יד בסעיף 5 להסכם, לפיו יתרת התשלום תועבר עם "העברת הבעלות" יש לפרש כמתייחס לרישום הבעלות ולא לשכלול. את חתימתו של המבקש על הצהרה לפיה הוא יישא באחריות מלאה בגין הרכב למשל, לקנסות והדוחות, יש להבין על רקע העובדה שהקנסות והדוחות מונפקים לבעלים הרשום של הרכב ולא לבעלים מן המבחנה המשפטית. לביקורת על דרישת השכלול במסגרת סעיף 34, ראו: זמיר, שם עמ' 691; לביקורת על דרישת השכלול במכר מכוניות, ראו: טל בנד ואסף פוזנר, "תקנת השוק במכר מכוניות - האמנם?", משפטים יג (תשמ"ג - תשמ"ד) וכן דויטש - חוזים מיוחדים, עמ' 244). לסיכום נקודה זו: אני מאמינה לגרסת המבקש והמשיבה 3 לפיה בהסכם המכר שנכרת ביניהם סוכם כי הבעלות ברכב תעבור מיד עם תשלום 150,000 ₪ וכי רק רישום הבעלות במשרדי הרישום ייעשה לאחר תשלום יתרת התמורה. האם המכירה הייתה במהלך העסקים הרגיל? תנאי זה מתייחס לכלל נסיבות העסקה והוא מהווה אינדיקציה אובייקטיבית לדרישת תום הלב הסובייקטיבית. התנאי מתייחס למקום כריתת החוזה כמו גם לתנאי העסקה ומתכונתה. גם בעניין זה לא שוכנעתי, כטענת המשיבים, כי בנסיבות המקרה דנן. אמנם, כפי שצוין לעיל, נראה כי לא היה רישום מסודר של העברת הכספים בין הצדדים, אולם לא ראיתי בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותה של העסקה במהלך העסקים הרגיל. הרכב הוצג במגרש מכוניות, שולם בגינו חלק משמעותי מן התמורה, והרישום הדקלרטיבי הותנה בתשלום יתרת התמורה. בנסיבות אלו שוכנעתי, אפוא, כי לא הייתה חריגה ממהלך העסקים הרגיל. דרישת התמורה המשיבים טוענים, כי גם לשיטת המבקש, לפיה הוא שילם רק 150,000 ₪ מתוך 310,000 ₪ שאותם התחייב לשלם, לא התקיימה דרישת התמורה הקבועה בסעיף 34. גם בעניין זה לא מצאתי לקבל את טענות המשיבים. התמורה הנדרשת לפי סעיף 34 היא תמורה מבוצעת ולא עתידית (ראו דויטש - חוזים מיוחדים, עמ' 242; מ. דויטש, קניין כרך ג, (2006) (להלן:"דויטש - קניין", עמ' 233, הצ"ח דיני ממונות, התשע"א - 2011, (15 ביוני 2011) 712, 907, סעיף 508(א)(1), ודברי ההסבר שם (להלן:"הצעת חוק דיני ממונות"); לדעה שונה ראו זמיר, עמ' 711 אם כי אף הוא מציין כי דעתו אינה נקייה מספיקות). אולם כפי שיפורט להלן, בדרישה לתמורה מבוצעת אין הכוונה לתמורה מלאה. בפרשת כנען (ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America [פד"י נא (1),114; ד"נ 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ישראל, פד"י נז(2), 632,) נדונה בהרחבה שאלת אופי התמורה הנדרשת לשם החלת תקנת השוק- האם על התמורה להיות שוות ערך, ממשית או סמלית? הדעה הרווחת בפסיקה ובספרות המשפטית היא כי לא די בתמורה סמלית, אך מאידך, כי לא נדרשת תמורה שוות- ערך ודי בתמורה ממשית. הפסיקה גם אינה דורשת העברת עיקר התמורה דווקא אלא נדרשת תמורה בהיקף מהותי (ראו פרשת כנען פסקאות 17-18 בערעור, ע"א חוות המקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5),1, 24 , וכן זמיר, עמ' 713 ודויטש - חוזים מיוחדים, עמ' 233- 236). בענייננו, המבקש שילם 150,000 ₪ מתוך 310,000 ₪. תמורה זו היא תמורה ממשית ויש בה כדי להעדיף את אינטרס ההסתמכות של המבקש ולקיים את התכלית שביסוד תקנת השוק. דרישת תום הלב כידוע, נטל ההוכחה (נטל השכנוע), כמו גם נטל הבאת הראיות, בדבר קיומם של תנאי תקנת השוק, לרבות התנאי בדבר תום הלב, מוטל על הרוכש המאוחר (ראו, זמיר עמ' 708, דויטש - קנין, עמ' 185). כפי שהראיתי לעיל, המבקש עמד בנטל השכנוע לגבי כל התנאים שפורטו לעיל. האם עמד בנטל גם לגבי דרישת תום הלב? בעניין זה כבר נאמר על ידי כב' השופטת בן פורת ז"ל, כי הטלת נטל הראיה לקיום דרישת תום הלב על הרוכש המאוחר הינה בעייתית שכן "כרגיל, כל אדם הוא בחזקת הוגן וישר עד שהוכח היפוכו של דבר" (ע"א 141/80 גפני נ' מאירוב פ"ד לה(3), 813, 826). משכך הותירה השופטת בו פורת ב"צריך עיון" את השאלה האם אין מקום בנסיבות אלו להפוך את הנטל. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של פרופ' מ. דויטש (קנין, עמ' 185) לפיה לנוכח ההנחה הכללית בדבר תום ליבו של אדם, "בהעדר תחילת ראיה למציאות אחרת, אין מקום להטיל על הזכאי המאוחר את הנטל להבאת ראיות ביחס לתום ליבו". כאמור, המשיבים טוענים לקנוניה בין המבקש, המשיבה 3 והמזייף, ואולם מלבד השערות בעלמא לא הציגו שמץ של ראיה הקושרת את המבקש למעשה הזיוף. המבקש, כמו גם המצהירים מטעם המשיבים ומנהל המשיבה 3, נחקרו על תצהיריהם, ואולם לא מצאתי בעדויות כל תשתית לייחוס מעשה של זיוף או מעורבות בזיוף, למבקש. עוד טוענים המשיבים כי בסתירה לאמור בתצהירו, ציין המבקש בעדותו כי לא בדק במשרד הרישוי את הבעלות על הרכב קודם לרכישתו ומכאן הם מבקשים להסיק על חוסר תום ליבו. אין בעובדה זו כדי לשלול את תום ליבו של המבקש. ראשית, בחינת דרישת תום הלב בתחום דיני תחרות הזכויות הינה סובייקטיבית. רשלנות אינה שוללת תום לב (ראו ע"א 92/78 שטרית נ' קאר טורס, פ"ד לג(1)331, 333 וכן זמיר, עמ' 702 -704). במקרה דנן, לא מצאתי ביסוס כלשהו להעדר תום לב לא מן הבחינה הסובייקטיבית, ולמעלה מן הצורך גם לא מן הבחינה האובייקטיבית. שנית, יעילות השוק מחייבת כי מן הבחינה העקרונית, למעט במקרים של עצימת עיניים (כאשר אדם חושד בקיומן של עובדות אך נמנע מלבררן), לא חלה על הרוכש המאוחר, במסגרת תקנת השוק במיטלטלין, חובה לבחון קיומו של משכון ברשם המשכונות או במשרד הרישוי (ראו, דויטש - קניין, עמ' 224. יצויין כי פסיקת בית המשפט אינה אחידה בעניין זה ראו ע"א 634/79 קון נ' חסון ואח' פד"' לה (3) 611). ולכן, גם אם המבקש לא בדק במרשמים אין בכך כדי לפגום בתום ליבו. מכל מקום, בחינת המרשמים במקרה דנן לא הייתה מביאה לגילוי הפגם הקנייני שכן הזיוף השליך גם על המרשמים. שלישית, אף אם נקבל את הגישה לפיה במקרים בהם מדובר במיטלטלין יקרים (וניתן להניח כי כזה הוא הרכב דנן) קיימת חובת בדיקה ולא די ב"אי עצימת עיניים", (דויטש - חוזים מיוחדים, עמ' 239), אני סבורה כי דרישה זו קוימה בעת שהמבקש בדק את רישיון הרכב שהוצג לו על ידי המשיבה 3. (לשאלת הצורך בבדיקה רישיון הרכב כתנאי לעמידה בדרישת תום הלב , ראו ע"א (תל אביב - יפו) 1406-96 גבעתי נ' גודש ואח' , (פורסם בתקדין, 18.2.98). דעת הרוב השיבה בחיוב. כב' השופט גרוניס, בהערת אגב ובדעת מיעוט ציין כי ספק אם מחדל כאמור שולל תום לב). סיכומו של דבר, לא מצאתי בתשתית העובדתית שהובאה בפניי "נורות אזהרה" שהיה בהן כדי לאותת על זיוף שנעשה קודם לעסקת המכר בין המבקש ובין המשיבה 3. מנגד מצאתי, בנסיבות המקרה דנן כי הבדיקות שערך המבקש מספיקות, ומשכך לא מצאתי פגם בתום ליבו של המבקש. מאחר והמבקש עמד, כאמור, בתנאים הנדרשים לקיומה של "תקנת השוק", אני קובעת כי הבעלות ברכב עוברת למבקש נקייה מכל שעבוד, עיקול וכל זכות אחרת. כמו כן אני מורה על ביטול הליכי ההוצאה לפועל בכל הנוגע לרכב. האינטרס של המשיב 1 בתחלוף הנכס המקורי כפי שצוין לעיל, המשיבים טוענים כי לנוכח הפגם הקנייני בממכר, על בית המשפט להתנות את העברת הבעלות למבקש, בתשלום יתרת התשלום (בסך של 160,000 ₪), למשיב 1, שלו שיעבוד על הרכב. בהליך שלפני לא נדונה שאלת היחס בין זכותו של המשיב 1 לזו של המשיבה 3. ולכן לא ניתן להיענות לדרישת המשיב 1 לקבלת יתרת התמורה כבר עתה. יחד עם זאת, לנוכח הוראת התחלוף שבסעיף 34ב לחוק המכר, השעבוד שיש למשיב 1 על הרכב, חל על הפדיון מן המכירה. לכן, ככל שייקבע במסגרת תיק ההוצל"פ כי זכותו של המשיב 1 גוברת על זכותה של המשיבה 3 (למשל אם יוכח כטענת המשיב 1 כי המשיבה 3 לא רכשה את הרכב ממי שעיסוקו בכך) אזי, השעבוד יחול על התמורה ששולמה למשיבה 3 כמו גם על התמורה שטרם שולמה. בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, יש לראות את התמורה שטרם שולמה על ידי המבקש, כמוחזקת על ידו בנאמנות עבור בעל השעבוד (ראו סעיף 417 להצעת חוק דיני ממונות ודברי ההסבר שם. אמנם במסגרת החוק הקיים אין הוראה מפורשת כדוגמת סעיף 417 המוצע, אולם כללים אלו נגזרים מכוח דיני עשיית עושר גם בהעדר הוראה מפורשת). בנסיבות המקרה דנן, בהן טרם הוכרעה שאלת זכותו של המשיב 1 ביחס למשיבה 3, ולנוכח תיק ההוצל"פ שנפתח על ידי המשיב 1 כנגד המשיבה 3, אני מורה למבקש להפקיד את יתרת התשלום שהוא חב למשיבה 3 בגין הרכב, בקופת לשכת ההוצאה לפועל, עד להכרעה בתיק ההוצל"פ. האמור ייעשה בתוך 30 ימים. הרכב יושב למבקש בתוך 21 ימים. בשים לב לאופי ההליך ולכך שהתקיים רק דיון אחד, המשיבים ישאו בהוצאות המבקש בסך כולל של 6,000 ₪ . צו כינוסרכבצוויםכינוס נכסיםקניית רכב