סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל קובע כדלקמן: "הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות הענין." לפני ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל הנכבדת (גב' נעמה פרס), מיום 05.09.11, במסגרת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 4 -01-54805-10, לפיה חויבו המבקשים בתשלום החוב הפסוק של החייב למשיבה בהתאם לסעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל), בסכום כולל של 255,253 ₪. המערער 1 הינו חמו של החייב (המשיב 2), ואילו המערער 2 הינו אביו של החייב (להלן ביחד: "המערערים"). כללי: החייב, X X X, הינו בעל עסק בת"א בתחום הטקסטיל בשם "עולם התינוק". החייב רכש סחורה מן המשיבה 2, אביגדור אי וי ג'י בע"מ (להלן: "המשיבה") עליה שילם באמצעות שיקים שחוללו. המשיבה הגישה לביצוע את השיקים שחוללו וכנגד החייב נפתח תיק ההוצאה לפועל. החייב לא הגיש התנגדות ולא כופר בחוב נשוא תיק ההוצאה לפועל. ביום 17.01.10 חתמו המערערים על הסכם לרכישת דירת מגורים מידי החייב ואשתו בסך של 1,350,000 ₪. במועד החתימה העבירו המערערים לחייב ולאשתו סך של 350,000 ₪ בגין הדירה. תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד החייב ביום 12.05.10 בגין חוב כספי לזוכה בסך של 250,753 ₪ (סכום החוב במועד פתיחת התיק). ביום 21.05.10 וביום 23.05.10 נמסרו למערערים צווי עיקול על מלוא יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, על סך של 253,017 ₪. ביום 23.06.10 הגישה המשיבה בקשה למתן צו למימוש והוראות למחזיק. רשם ההוצאה לפועל הנכבד הורה בהחלטה מיום 26.06.10 על מימוש העיקול והעברת הכספים המעוקלים ללשכת ההוצאה לפועל. המבקשים לא הגיבו ולא העבירו את הכספים. ביום 30.08.10 הגישה המשיבה בקשה לחיוב המערערים בחוב הפסוק בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. ביום 17.05.11 נקבע על ידי רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה שעל המערערים להעביר לגזברות לשכת ההוצאה לפועל סך של 205,000 ₪. כב' הרשמת הטילה על המערערים להגיש סיכומים בכתב לעניין הבקשה לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ עד ולא יאוחר מיום 30.06.11, סיכומים אלו לא הוגשו. ביום 05.9.11 לאחר שנתקבלו סיכומי הצדדים לעניין הבקשה לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ניתנה החלטה המחייבת את המערערים בתשלום החוב הפסוק עד לגובה סכום העיקולים, סך של 250,753 ₪ ובהוצאות ניהול ההליך בסך של 4,500 ₪. החלטה זו היא ההחלטה נשוא ערעור זה. טיעוני המערערים: המערערים טוענים כי קיים בידם "הצדק סביר" להימנעותם מהעברת כספים ללשכת ההוצל"פ בניגוד לצו המימוש. לטענתם, כספים אלו שייכים כדין להם ולא לחייב, שכן טרם התקיימו התנאים בחוזה להעברתם מידי המערערים לידי החייב שכן מדובר בחוב עתידי שהמערערים יהיו חבים רק לאחר העברת הדירה על שמם, בהתאם להוראות החוזה. לטענתם, סעיף 48 לחוק ההוצל"פ בדבר חיובו של צד שלישי בחוב הפסוק, מתייחס למצב בו הנכס נמצא בידי צד ג' בפועל ממש, ואם אינו נמצא בידיו, יחול העיקול רק משעה שהגיע לידיו. עוד טוענים המערערים, כי איו לחייב צד שלישי בתשלום החוב הפסוק ללא הוכחה פוזיטיבית כי החזיק במועד הקובע בכספים המגיעים לחייב ואשר נתפסו בצו העיקול. לשיטתם, חיובו של צד שלישי בתשלום חובו הפסוק של החייב לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, מותנה בכך שהצד השלישי לא פעל לפי חובתו בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל ולפיכך, לטענתם, על הזוכה להוכיח כי אכן קיימים בידי צד שלישי נכסים של החייב או חובות שהצד השלישי חב לו שאם לא כן אין לראות צד זה כמי שהפר הוראות מסירת נכסים למוציא לפועל. המערערים טוענים כי הם מעוניינים להשלים את עסקת המכר ולרשום את הדירה על שמם ומתחייבים כי עם רישום הדירה על שמם יעבירו את הסכום שיהיה באותו מועד שייך לחייב (בהתחשב בחלקה של אשת החייב ביתרה) למי שידרשו. טיעוני המשיבה: המערערים לא העבירו סך של 205,000 ₪ על-פי החלטת כב' רשם ההוצל"פ מיום 17.05.11 וחרף הצהרות ב"כ המערערים והמערער 2 (אביו של החייב) כי הכסף יועבר בהתאם להחלטת כב' הרשם. המערערים לא הגישו סיכומים בבקשה לחיובם בתשלום החוב הפסוק. המערערים נמנעו מהצגת מסמכים הקשורים ליתרת הכספים שבידם ולא הציגו מסמכים בכל הקשור והנוגע לתשלומים ששילמו בקשר עם הדירה. המערערים הודו בחקירתם כי העבירו כספים לנושים אחרים של החייב. המשיבה טוענת כי המערערים העבירו תשלומים לבנק בעקבות הגשת תביעה כנגד החייב. המערערים נמנעו מלהעביר כספים ללשכת ההוצאה לפועל חרף צווי עיקול המורים להם לעשות כן. דיון והכרעה: תחילה ובטרם איכנס לעובי הקורה, יש צורך להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כאמור ההחלטה נשוא ערעור זה ניתנה עוד ביום 5.9.11 ואילו ערעור זה הוגש, אך ורק, בחלוף למעלה מחצי שנה, וליתר דיוק ביום 15.3.12. עיון בטענות הצדדים מעלה שעל פניו המערערים איחרו את המועד בהגשת ערעור זה. כפי שמציינת המשיבה בסעיף 23 לתגובה מטעמה, המערערים חתמו ביום 1.11.11 על תצהירים, כאשר בסעיף 17 לכל אחד מהתצהירים ציינו המערערים שביום 5.9.11 התקבלה החלטה לפיה חויבו לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל בסכום החוב הפסוק בסך של כ- 320,000 ₪. אין כל מחלוקת שהמערערים ידעו על החלטה זו מבעוד מועד, אולם לטענתם מאחר ובאזהרה שקיבלו ביום 23.10.11 הם נדרשו להגיש כתב התנגדות ללשכת ההוצאה לפועל, ובכך לשכת ההוצאה לפועל "כפתה" והטעתה אותם להיכנס להליך מוטעה ולא נכון. איני מקבל טענות אלו של המערערים ואיני סבור שטענתם זו נכנסת בגדר טעם מיוחד שיירשם, בכדי להביא להארכת מועד, לפני המערערים הייתה האפשרות לפעול במקביל לביטול החלטתה של הרשמת הנכבדה, אין מחלוקת שהם ידעו על ההחלטה מיום 5.9.11 מבעוד מועד, אולם הם נמנעו מלהגיש ערעור על החלטה זו, כמו כן, אין להתעלם מעצם העובדה שהמערערים היו מיוצגים כל אותה עת על ידי עו"ד, משכך ולאור מכלול הדברים שלעיל, הרי שהיה מקום לדחות את בקשת הערעור כבר בשלב זה. אף על פי זאת ולפנים משורת הדין, מצאתי מקום לדון בבקשת הערעור לגופה. ולגופו של עניין, לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את טענות הצדדים אני מוצא לנכון לדחות את הערעור מן הנימוקים שיפורטו. החלטת רשמת ההוצאה לפועל ניתנה כהאי לישנא: "לאחר שעיינתי היטב בכל המצוי בפני בתיק ושקלתי היטב טענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הבקשה לחיוב ה"ה X מאיר (ת"ז X ) וXראובן (ת"ז X ) (להלן: "צדדי ג') בחוב הפסוק, בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצל"פ, להתקבל. מספר טעמים חברו יחדיו למסקנתי זו: האחד, צדדי ג' לא מילאו אחר החלטה מיום 17.05.11 במספר אופנים. ראשית, בא-כוחם, עו"ד גבריאל תבור (להלן: עו"ד תבור), לא העביר עד עצם היום הזה לגזברות לשכת ההוצל"פ סך של 205,000 ₪, כפי שנדרש לעשות באותה החלטה. במהלך הדיון מיום 17.05.11 הצהיר תבור לפרוטוקול כך: "הכסף קיים והוא לא הועבר כי יש מספר עיקולים. ובהמשך העיד כי: "היום היתרה עומדת על סדר גודל של 205,000 ₪ בחלקו של החייב". אף צד ג'2 מי שהינו אביו של החייב העיד בחקירתו כי: "הכסף יועבר לאן שבית המשפט יחליט" וכי: "מה שנשאר אצלי זה 78 אלף ₪ וזה יושב בחשבון שלי ואני מוכן להעביר אפילו מחר בבוקר למי שגברתי תקבע. " חרף דברים נכוחים אלה מפיהם של עו"ד תבור וצד ג' 2 עצמם, עד למועד מתן החלטה זו לא הועבר סכום כסף כלשהו לגזברות הלשכה, ללא כל הסבר ואומר. שנית, עו"ד תבור לא הגיש סיכומים מטעם צדדי ג' לעניין הבקשה לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, כפי שנצטווה לעשות. בעשותו כן הביע את הסכמתו המתשתמעת לנטען בבקשה. שלישית, צדדי ג' ועו"ד תבור עצמו לא שילמו לזוכה את ההוצאות בהן חויבו. השני, צדדי ג' לא מילאו אחר צווי המימוש מיום 26.06.10 ואף נמנעו מלהמציא מסמכים בעניין יתרת הכספים המוחזקים בידיהם בקשר עם העסקה במסגרתה רכשו את הדירה של החייב ואשתו , כפי שנדרשו לעשות בהחלטה מיום 18.12.10. אי-מתן הסבר סביר להימנעות צדדי ג' מלמלא אחר ההחלטות האמורות, פועל לחובתם. השלישי, במהלך חקירתם של צדדי ג', שהינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של החייב ואשתו, התברר כי צדדי ג' פעלו ללא הצדק סביר בעשותם שניים אלה: האחד, צדדי ג' בחרו לשלם חובות לנושים אחרים של החייב, גם כאלה שאינם בבחינת נושים מובטחים, ביודעם כי כספי תמורת המכר מעוקלים לטובת הזוכה. השני, צדדי ג' בחרו, מטעמים השמורים עימם, שלא להעביר את הכספים המעוקלים שהיו ברשותם, וחלקם עודם בחזקתם, ללשכת ההוצל"פ במועד שנקבע בצווי העיקול. אסביר את הדברים ביום 23.05.10 נמסרו צווי עיקול כדין לצדדי ג'. צדדי ג' השיבו על צווים אלה ביום 06.06.10 במסגרת התשובה לצווי העיקול מיום 06.06.10, נטען כי בידי צדדי ג' מוחזק סך של 165,000 ₪ האמור להגיע לחייב. ביום 17.08.10 הגיש בנק לאומי לX בע"מ תביעה עלסך 586,121 ₪ כנגד החייב ואשתו בגין יתרת עו"ש, הלוואות ואשראי שבפיגור. במהלך חקירתו לפני הודה צד ג' 2, מי שהינו אביו של החייב, כי העביר לנושים אחרים בקשר עם חובות החייב סך של כ-70-80 אלף ₪, אם כי לא זכר במדויק מתי. צד ג'2 הודה גם ששילם לבנק לאומי לX בע"מ את חובות החייב ואשתו כלפי נשוא התביעה שהוגשה כנגדם. צד ג'1, מי שהינו החתן של החייב, העיד כי הוא וצד ג'2 נותרו חייבים לחייב סך של 400,000 ₪ (כל אחד 200,000 ₪) כדלקמן: ש. כמה כסף אתה חייב בגין רכישת הדירה? ת. 675 פחות 175 פחות 300. ש. כמה השותף שלך שקנה את הדירה חייב? ת. אותו דבר. ש. גם הוא חייב 200? ת. כן. צד ג'1 הוסיף והעיד, כי הוא מחזיק בכספים השייכים לחייב, כהאי לישנא: ש. מדוע לא העברתם פרוטה ללשכת ההוצל"פ למרות החלטות בנושא? ת. עוה"ד מטפל בזה. הוא היה צריך להגיד מה לעשות. ש. עוה"ד שלך אמר לך לא להעביר? ת. אם הוא היה אומר לי להעביר הייתי מעביר. ... ש. אצל עוה"ד שלך יש כסף בקשר עם הדירה? פקדון? ת. לא, הכסף אצלי. מכל הנתונים שהוצגו לעיל עולה כי צדדי ג' מודים בהעברת כספים לנושים אחרים של החייב חרף צווי העיקול שקיבלו. צדדי ג' אף מודים כי נמנעו מלהעביר את כספי העיקול שנמצאו ועודם נמצאים בידם ללשכת ההוצל"פ, כפי שנתבקשו לעשות. בהינתן האמור לעיל, ובהסתמך עליו, אני מקבלת את הבקשה לחיוב צדדי ג' בתשלום החוב הפסוק עד לגובה סכום העיקולים (סך של 250,753 ₪). בנוסף, אני מחייבת את צדדי ג' בהוצאות הבקשה בסך של 4,500 ₪ (כולל מע"מ)." עיון בהחלטת הרשמת הנכבדה, מעלה שהחלטתה הינה ראויה נכונה ומנומקת היטב, ואין מקום להתערב בה. כאמור, החלטתה של הרשמת הנכבדה לתשלום החוב הפסוק של החייב למשיבה ניתנה בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל אשר קובע כדלקמן: "(א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. (ב) לעניין ההוצאה לפועל, דין החלטת רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף זה כדין פסק דין. (ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין." בנוסף, סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל קובע כדלקמן: "הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות הענין." המערערים טוענים כי בידם קיים "הצדק סביר" להימנעותם מהעברת הכספים ללשכת ההוצל"פ בניגוד לצו המימוש שכן כספים אלו שייכים כדין למבקשים ולא לחייב. לטענתם, טרם נתקיימו התנאים בחוזה להעברתם מידי המערערים לידי החייב שכן מדובר בחוב עתידי שהם יהיו חבים לחייב רק לאחר העברת הדירה על שמם, בהתאם להוראות החוזה. לשיטתם, היתרה תהיה שייכת לחייב רק במועד שבו יומצאו האישורים הנדרשים להעברת הזכויות בדירה ע"ש המערערים ותושלם העברת הזכויות. אינני מקבל טענה זו מכמה טעמים: ראשית, "נכס לעניין חוק ההוצאה לפועל כולל לפי ההגדרה שבסעיף 1 "זכות קיימת" ו"זכות עתידה". סעיף 43 לחוק דן בעיקול בידי צד שלישי, והוא כולל בהוראותיו את כל ה"נכסים". לפי האמור בסעיף זה, ניתן להטיל עיקול על הזכויות אשר נוצרו במסגרת מערכת היחסים המשפטית שבין המנהל וחברה משכנת לבין החייב. ויודגש כי גם הזכות לרישום נכס מקרקעין בעתיד היא נכס הניתן לעיקול, כאמור בסעיף 33 לחוק" (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, עמ' 61). מן העובדה שזכות הרישום העתידית ניתנת לעיקול ניתן ללמוד שגם כספים בגין זכות עתידית, שטרם נרשמה, ניתנים לעיקול. שנית, סעיף 7 להסכם המכר לפיו רכשו המערערים את דירת החייב ואשתו קובע כך: תמורת זכויתיהם של המוכרים בנכס ומילוי כל התחייבויות המוכרים על פי הסכם זה, ישלמו הקונים למוכרים סך של 1,350,000 ₪ מיליון (להלן: "התמורה) אשר תשולם באופן ובמועדים כדלהלן: במעמד החתימה על הסכם זה ישלמו הקונים לידי המוכרים סך של 350,000 ₪ (שלוש מאות וחמישים אלף ₪) באמצעות המחאה לפקודת המוכרים. בגין המחאה זו יהיו זכאים הקונים לרשום לטובתם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. סך של 500,000 ₪ (חמש מאות אלף ₪) ישולם לכל המאוחר תוך 45 ימים מיום החתימה על הסכם זה, כנגד המצאת אישורי זכויות ע"ש המוכרים וכן כנגד המצאת מכתב כוונות מאת הבנק לסילוק המשכנתא כהגדרתה לעיל. עד למועד מסירת החזקה כאמור בסעיף 6 לעיל, וכנגד מסירת החזקה בנכס, תשולם היתרה בהמחאה ו/או בהעברה בנקאית לפקודת המוכרים בסך של 500,000 ₪ (חמש מאות אלף ₪), בכפוף לקבלת האישורים והמסמכים כמפורט להלן: 7.1.3.1 חמישה עותקים של כתבי העברת זכות שכירות כשהם חתומים ע: המוכרים ומאומתים כדין. 7.1.3.2 יפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות כנכס על שם הקונה. 7.1.3.3 אישור עירייה, לרבות אישור בדבר תשלום/ העדר היטל השבחה, ככל שחל על המוכרים על פי הסכם זה, להעברת הזכויות בנכס בספרי המקרקעין (להלן: "אישור עירייה"). 7.1.3.4 אישור רשויות מיסוי מקרקעין בגין מס שבח, מס מכירה ומס רכוש להעברת הזכויות בנכס ע"ש הקונה בספרי המקרקעין (להלן: "אישורי מס")..." מלשון סעיף 7 להסכם המכר הנ"ל עולה כי התשלומים יבוצעו בכפוף להמצאת אישורים שונים כמפורט בו, אך לא עולה הדרישה להעברת הדירה על שמם של המערערים טרם העברת הכספים. מה שכן נדרש בסעיף, בין היתר, הם המצאת אישורי זכויות ע"ש המוכרים, יפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות הנכס ע"ש הקונה בספרי המקרקעין ואישורי מס. אכן, קיימת דרישה להמצאת אישורים אך לא להעברת הדירה על שמם של המערערים. בכל מקרה, בין אם הומצאו אישורים אלו ע"י החייב ובין אם לאו, איני סבור שיש בכך לעכב את העברת הכספים לתיק ההוצאה לפועל שכן לא הובהר מדוע לא הומצאו אישורים אלו, האם נעשה ניסיון כלשהו מצד המערערים להשיג אישורים אלו מידי החייב. לאור כך, ובהתחשב בעובדה שהמערערים הינם אביו וחמו של החייב לא נראה מה ימנע מהם לקפוא על השמרים ולהשאיר מצב הדברים בעינו. מצב בו הדירה נשארת בבעלות החייב ואשתו והכספים נשארים בידי המערערים. יש לציין כי הסכם המכר הינו מחודש ינואר 2010 ונראה כי קונה סביר לא היה יושב בחיבוק ידיים זמן כה רב מבלי שהומצאו לו האישורים הנדרשים להשלמת העיסקה בעוד הוא כבר העביר חלק נכבד מן התשלומים למוכרים ולבנק אלא פועל במלוא המרץ להשלמת העיסקה. המערערים טוענים כי "ביום 15-12-11 נחתם הסכם שכירות בין המערערים לחייב ואשתו על הדירה וזאת כדי להבטיח את התשלומים שכבר בוצעו על חשבון הדירה בסך של 940,000 ₪ עוד בטרם נרשמה אף הערת אזהרה לטובת המערערים". מהסכם שכירות זה ניתן ללמוד כי החזקה בדירה עברה לידיהם של המערערים ולטעמי אין זה מתיישב עם טענת המערערים כי יתרת הכספים שייכת להם ואין הם אמורים לשלמם בגין הדירה, חיזוק לכך ניתן לקבל מנוסח הסכם המכר. לפי סעיף 6.1 להסכם המכר מועד מסירת החזקה הינו תוך 60 ימים מיום החתימה על ההסכם וסעיף 7.1.4 להסכם המכר קובע כי במידה והאישורים או המסמכים האמורים בסעיף 7.1.3 להסכם המכר או חלק מהם לא יהיו מוכנים במועד מסירת החזקה, "תימסר החזקה בנכס לקונים כנגד הפקדת סך השווה בש"ח ל-135,000 ₪ מתוך התשלום האמור בסעיף 7.1.3..." גם מסעיפים אלו ניתן ללמוד כי החזקה בדירה אמורה להיות כעת בידי המערערים, ולפי המלומד דוד בר אופיר: "עיקול נכס של חייב המוחזק בידי צד שלישי, מטיל על הצד השלישי חובות שונות כמפורט בסעיפים 44 עד 47 לחוק. חובתו העיקרית היא למסור את הנכס המעוקל לידי מנהל הלשכה לפי סעיף 47; והוראתו של סעיף 48 מסמיכה את הרשם לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק או יתרתו, אם וכאשר הצד השלישי לא מלא אחר הצו למסירת מעוקלים ולא העביר אותם אל מנהל הלשכה. החיוב שיוטל על הצד השלישי לא יעלה על שווי הנכס הנדון או סכום החוב הנדון". (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, ע"מ 860 (3)) במקרה דנן, המערערים לא נצטוו למסור את הנכס אלא את סכום תשלום היתרה בחלקו של החייב עבור הנכס אך אם יש חובה למסור את הנכס אזי קל וחומר שיש חובה להעביר חלק מכספי התמורה בגינו. טענת המערערים לפיה עם רישום הדירה על שמם יעבירו את הסכום שיהיה באותו מועד שייך לחייב, דינה להידחות שכן אין כל הגיון לחכות עד שהמערערים יעבירו את הזכויות על שמם שכן לא ברור מה יניע את אותם לעשות כן. המתנה להשלמת הרישום ע"י המערערים, קרובי משפחה מדרגה ראשונה של החייב, עשויה להציב את המשיבה במצב בו היא מחכה להשלמת הליך שהוא בידיהם של המערערים ועשוי לא להיות מושלם לעולם. בהקשר זה יש לזכור את מהותה של פעולת העיקול אשר מהווה "מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על ידי הברחת נכסים העברת הזכויות בו לאחרים." (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, ע"מ, 534). "נטל השכנוע להוכחת טיעוניו העובדתיים של המבקש-התובע מוטל עליו מתחילת הדיון ועד לסופו. אולם, לעניין קיומו של ההצדק הסביר, מוטל על הצד השלישי הנטל להצביע על הנתונים המהווים "הצדק סביר" ויש בהם להדוף את התביעה שהוגשה כנגדו. חובת שכנוע זו נובעת מן העקרון היסודי בדיני הראיות לפיו על כל בעל דין להוכיח כי מתקיימות העובדות העומדות ביסוד הטענה המשפטיתשעליה הוא סומך..." "מטוטלת הראיה תנוע באופן הבא: על התובע להביא ראיות המהוות בסיס לכאורה לחיובו של הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק. לאחר שהובאו הראיות עובר על שכמו של הצד השלישי הנטל להביא ראיות לעניין קיומו של ההצדק הסביר שמנע ממנו את העברת הנכס המעוקל אל מנהל הלשכה. החוק איננו מגדיר מהו "הצדק סביר" אך נראה כי הכוונה לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי מעשיו ומחדליו. החוק איננו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שההצדק יהיה סביר. ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל מנהל הלשכה, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי". (ההדגשות אינן במקור) (ראה: דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, ע"מ ,863 864). לאור הנימוקים שפירטתי לעיל עולה כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי קיים בידיהם "הצדק סביר" לאי-העברת הכספים. על כל אלה מתווספים מחדלים נוספים בהתנהלותם של המערערים, בין היתר אי הצגת מסמכים הקשורים ליתרת הכספים שבידם ואי הצגת מסמכים בכל הקשור והנוגע לתשלומים ששילמו בקשר עם הדירה. בהחלטת כב' הרשמת נכתב: "צדדי ג' לא מילאו אחר צווי המימוש מיום 26.06.10 ואף נמנעו מהמלציא מסמכים בעניין יתרת הכספים המוחזקים בידיהם בקשר עם העסקה במסגרתה רכשו את הדירה של החייב ואשתו , כפי שנדרשו לעשות בהחלטה מיום 18.12.10." אני מקבל את קביעת הרשמת לפיה " אי-מתן הסבר סביר להימנעות צדדי ג' מלמלא אחר ההחלטות האמורות, פועל לחובתם." הנה אם כן, המערערים בעצמם ולאור התנהלותם, הם אשר גרמו לתוצאה אליה הגיעה הרשמת הנכבדה, ומשכך, הרי שאין להם להלין על עצמם. נוסף על כך שמצאתי כי אין "הצדק סביר" לאי-העברת הכספים- צדדי ג', כפי שהודו בחקירתם, בחרו לשלם חובות לנושים אחרים של החייב, גם כאלה שאינם בבחינת נושים מובטחים, ביודעם כי כספי תמורת המכר מעוקלים לטובת הזוכה. עובדה זו לבדה מספיקה לחייבם בחוב הפסוק שכן לפי לשון סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל: "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". לאור הנימוקים שציינתי לעיל ובהתחשב בהתנהלות זו של המערערים אני מוצא לנכון לדחות את הערעור. צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שניתן ביום 19.3.12 מבוטל. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ כולל מע"מ.הוצאה לפועל