1. בפניי תביעה כספית בסכום של 500,000 ₪ בגין נזקים אשר, לטענת התובע, גרם לו הנתבע (להלן גם: "הבנק"), כתוצאה מכך שביום 3.2.05 משך מחשבון העו"ש שלו שהתנהל אצל הנתבע, סך של 17,554 ₪, לצורך פירעון הלוואה ישנה שעמדה לחובתו (להלן גם: "ההלוואה הראשונה"). לטענת התובע, משיכת סכום ההלוואה מחשבון העו"ש, נעשתה ללא סמכות וכתוצאה מכך, נכנס חשבונו ליתרת חובה, שיקים שמשך חזרו והחלה קריסתו הכלכלית. לטענת התובע, כתוצאה מהתדרדרות מצבו הכלכלי, נאלץ אף לפנות לשוק האפור וחובותיו בהלוואות חוץ עומדים כמעט על סך של 200,000 ₪. לטענת התובע, במסגרת ת"א 1531/05 ביהמ"ש שלום צפת, הגיע ביום 21.1.08 להסכם עם הנתבע על פיו ישלם את החוב כמפורט בפסק הדין שם ואולם, יוכל לתבוע את הבנק על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממשיכת סכום ההלוואה, והעמדתה לפירעון מידי. התובע העלה בתביעתו טענות לעניין אופן גביית החוב נשוא פסק הדין בת"א 1531/05 והתנכלות הנתבע במסגרת הליכי ההוצל"פ בהם נקט. אולם, כפי שכבר הובהר בהחלטתי מיום 12.7.12,וכפי שיפורט להלן, פסק הדין ואף אופן גבייתו הינם חלוטים ואינם נושא להכרעה במסגרת תביעה זו. התובע עתר לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו ולמשפחתו כתוצאה מחזרת השיקים, הגבלת חשבונו, התדרדרות מצבו הכלכלי - הכל לטענת התובע, כתוצאה מהעמדת ההלוואה הראשונה לפירעון מוקדם. 2. הנתבע טען כי דין התביעה להידחות. לטענת הנתבע, המדובר בקיזוז לפירעון חוב לנתבע בגין ההלוואה הראשונה אשר לא נפרעה כסדרה והכל ע"פ הסכם עם התובע. לטענת הנתבע, בנוסף, סוכם עם התובע כי תינתן לו הלוואה חדשה ע"ס 50,000 ₪ אשר תפרע את כלל חובתיו באותה עת לנתבע (עו"ש + הלוואה ראשונה), תוך תשלומה בתשלומים סבירים ומופחתים. הנתבע טען כי בטרם דווח לחשבון על פירעון ההלוואה הראשונה, ביצע התובע, בניגוד למוסכם עימו, משיכה במזומן של 8,000 ₪ וכיוון שלאחר משיכה זו בוצע פירעון ההלוואה, נכנס חשבונו של התובע שוב ליתרת חובה. הנתבע הכחיש כי ההתדרדרות במצבו הכלכלי של התובע נבע מפירעון ההלוואה וטען כי לתובע חזרו יותר מ-10 שיקים החל משנת 2004 וכי בגינם הוגבל חשבונו. הנתבע טען כי אין קשר בין חובותיו של התובע כיום ובעבר לבין פעולות הנתבע בחשבון העו"ש. 3. מטעם התובע, העיד התובע. מטעם הנתבע העיד מר יונה (להלן: "יונה") אשר בזמנים הרלוונטיים שימש כסגן מנהל הסניף בו נוהל חשבון התובע וכן מר פלס (להלן: "פלס"), שהיה בזמנים הרלוונטיים סגן מנהל מחלקת בנקאות אישית בסניף בו נוהל חשבון התובע. דיון: 4. בטרם אדון בטענות התביעה לגופן ורק מאחר שגם בסיכומיו שב התובע והתמקד בהליכים קודמים ובטענתו כי הנתבע לא מכבד את פסק הדין שניתן בהסכמתו בת"א 1531/05 ולמעלה מן הצורך אשוב ואבהיר: התביעה דנן אינה תביעה ע"פ פקודת ביזיון ביהמ"ש ביחס לאותו פסק דין!!! בנוסף, טענות התובע לעניין ביצוע אותו פסק הדין ואופן גבייתו, כבר נידונו והוכרעו, במסגרת אותם הליכים אליהם הפנה התובע בסיכומיו. בקשת התובע בסעיף 21 לסיכומיו הינה להורות לנתבע לקיים את חלקו בהסכם (פסק הדין בת"א 1531/05 ) ולבטל את כל הליכי הגביה. אולם, כאמור עניינים אלו כבר נידונו והוכרעו. תביעת התובע בה ניתן לדון במסגרת התביעה שבפני הינה לפיכך רק כאמור בסעיף 1 לתביעתו כי: "ביום 3.2.05 המשיבה משכה 17,554 ₪ מחשבון העו"ש של המבקש. כסף לפריעת הלוואה ישנה שעמדה לחובת המבקש ללא כל סמכות ומאז חייו נהרסו, ונגרמו לו הנזקים המתוארים בכתב התביעה". זאת היא עילת התביעה שבפני. כל יתר הטענות לגבי גביית פסק הדין שניתן בת"א 1531/05 כבר נידונו והוכרעו ולמעלה מן הצורך אפנה בעניין זה להחלטתי מיום 12.7.12: "פסק הדין נשוא הליכי הגביה שמתנהלים ע"י הנתבע נגד התובע, הינו פסק דין חלוט שניתן במסגרת ת"א 1531/05 (להלן: "פסק הדין"). בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, ביחס לאותו פסק דין, קבע בית המשפט שלום (כב' השופט דבור), אף את אופן תשלום החוב נשוא אותו פסק דין. טענות התובע ביחס לקביעה זו של בית המשפט ולעניין אופן גביית סכום פסק הדין, כבר נידונו ונדחו במסגרת פסק דין שניתן בתביעתו לבית המשפט על פי פקודת ביזיון בית המשפט, עת כבר ביקש שם לסגור את תיק ההוצל"פ ולהפסיק את הליכי הגביה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט אברהם אברהם) דחה את ערעורו של התובע על אותו פסק דין ואף בית המשפט העליון במסגרת החלטה שניתנה ברע"א 463/12 קבע כי החלטת בית המשפט אשר קבעה את אופן תשלום החוב נשוא פסק הדין, בדין ניתנה ונחשבת חלק בלתי נפרד מפסק הדין. לאור האמור פסק הדין אשר קבע הן את גובה החוב לנתבע והן את אופן גבייתו ופרעונו (!!!), הינו פסק דין חלוט. כפי שאף הובהר לתובע בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני, לא ניתן במסגרת התביעה דנן לחלוק, או לערער, או לבקש לשנות את פסק הדין לרבות לעניין אופן גבייתו". 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, במסמכים שבפני ואף התרשמתי מעדויותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וזאת משני טעמים: (א) לבנק הייתה סמכות להעמיד לפירעון את ההלוואה הראשונה, מאחר שהתובע לא עמד בפירעון תשלומי אותה הלוואה ואין לקבל את טענת התובע כאילו תשלומים שירדו מחשבון העו"ש שלו - שהיה בחריגה, היוו פירעון כדין של אותה הלוואה. (ב) בנוסף, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע כי אף סוכם מפורשות עם התובע שבמסגרת העמדת ההלוואה החדשה ע"ס 50,000 ₪, ייפרעו כל חובותיו, לרבות חוב ההלוואה הראשונה. 6. בהתאם למסמכי פתיחת חשבון הבנק, עליהם חתם התובע, בסעיף 7 לבקשה לפתיחת חשבון (נספח א' לתצהיר יונה), הסכים התובע כי לנתבע סמכות להעמיד לפירעון מידי סכומי הלוואות, בין היתר, במקרה המצוין בסעיף 7.6: "אם אנו נפסיק לפרוע את חובותינו או לנהל את עסקינו או אם ערבינו יפסיקו לפרוע את חובותיהם, או לנהל את עסקיהם". ובסעיף 7.9: "אם אנו, או ערבינו, נפגר בתשלום סכום כלשהוא מסכומי הלוואות מעל ל-7 ימים". לטענת התובע, עמד בתשלום החודשי להחזר ההלוואה הראשונה שכן בכל חודש הועברו מחשבון העו"ש שלו לחשבון ההלוואה, תשלומים חודשיים אשר עמדו (ע"פ תדפיסי חשבון הבנק) ע"ס של 446 ₪. עוד טען התובע כי גם מר יונה הודה בחקירתו במסגרת ת"א 1531/05 כי לא פיגר בתשלומי ההלוואה ולכן, לטענתו, לא קמה סמכות לנתבע להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי. 7. אינני מקבלת טענת התובע כי העברת תשלומים מחשבון עו"ש שהיה ביתרת חובה לחשבון הלוואה וכאשר התובע לא הפקיד התשלומים בחשבונו, מהווים פירעון של תשלומי ההלוואה. לפיכך ובהתאם למסמכים עליהם חתם התובע בעת שפתח את החשבון, עמדה לנתבע הסמכות להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי. כבר עתה אדגיש כי לא מצאתי כל בסיס לטענת התובע בסעיף 16 לסיכומיו, כאילו הטענה שהתובע פיגר בתשלומי ההלוואה נדחתה ע"י כב' השופט סרחאן. הצדדים שם הגיעו כאמור להסדר פשרה לעניין תשלום החוב באותה תביעה, אולם, לא מצאתי כל קביעה הנוגעת לטענה כי לא עמדה לנתבע הזכות להעמיד את ההלוואה לפירעון. עיון בנספחים ב', ו-ג' לתצהיר יונה - מעלה כי מסגרת האשראי, בחצי שנה שקדמה להעמדת ההלוואה לפירעון, עמדה ע"ס של 20,000 ₪, כאשר בחשבון העו"ש הופיעו חריגות ממסגרת אשראי זו. כעולה מתדפיס חשבון הבנק (נספח ג' לתצהיר יונה), בכל המועדים להעברת התשלומים לפירעון ההלוואה החל מ-6/04, עמד החשבון ביתרת חובה אשר חרגה ממסגרת האשראי שעמדה בזמנים הרלוונטיים כאמור על 20,000 ₪ בלבד, כדלקמן: 1.6.04 - יתרת חובה של 41,679 ₪ 1.7.04 - יתרת חובה של 25,941 ₪ 1.8.04 - יתרת חובה של 25,084 ₪ 1.9.04 - יתרת חובה של 31,021 ₪ 1.10.04 - יתרת חובה של 24,199 ₪ 1.11.04 - יתרת חובה של 24,036 ₪ 1.12.04 - יתרת חובה של 31,719 ₪ לטענת התובע בחקירתו, למרות החריגה ממסגרת האשראי, הנתבע כיבד שיקים שנתן, והדבר מלמד על הסכמת הנתבע. אולם, גם אם הנתבע הסכים ליתן לתובע אפשרות להסדיר את החריגה ממסגרת האשראי ולא החזיר בכל המקרים שיקים שמשך התובע, אין בכך כדי להביא למסקנה שחיוב העו"ש (הנמצא ביתרת חובה החורגת ממסגרת האשראי), בתשלומי ההלוואה, מהווה פירעון של ההלוואה. התובע לא הציג כל אסמכתא, או ראיה להסכמה מפורשת מצד הנתבע שחיוב חשבון העו"ש במצב זה, יהווה פירעון של ההלוואה. ע"פ תצהיר יונה, לאור הזמן שחלף לא אותרו מסמכי ההלוואה הישנה ואולם התנועות שלה מפורטות בדפי החשבון. אכן התביעה הוגשה ביום 29.1.12 כאשר מדובר בהעמדת ההלוואה לפירעון ביום 3.2.05. כלומר התביעה הוגשה מס' ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. אין להלין לפיכך על הנתבע שלא הציג את כתב ההתחייבות לפירעון ההלוואה הראשונה. יחד עם זאת וככל שלתובע טענה להסכמה כי בכל מקרה חיוב חשבון העו"ש יהווה פירעון ההלוואה, מחובתו של התובע, עליו מוטל נטל ההוכחה להוכיח תביעתו, היה להמציא ראיות להסכמה כאמור. התובע לא הציג את מסמכי ההלוואה הראשונה ולא הציג כל ראיה להסכמה כאמור, מעבר לעצם העברת התשלומים בפועל מחשבון העו"ש. על טענה כגון דא כבר הביע ביהמ"ש דעתו כי המדובר בטענה המנוגדת להיגיון וכי בהעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים, אין המדובר אלא באקט רישומי. קבלת פרשנות התובע, תרוקן מתוכן את ההתחייבות לעמידה בתשלומי ההלוואה שכן במצב כזה יוכל לווה לא לשלם כלל על חשבון ההלוואה, לצבור חוב בגובה ההלוואה בחשבון העו"ש ועדיין ייחשב הדבר לפירעון ההלוואה. וראה דברי ביהמ"ש בה"פ (ת"א) 200397/03 סימל חיים נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ: "דהיינו, לפי שיטת המבקש חיוב חשבון העו"ש נחשב כפירעון ההלוואה כך שההלוואה נפרעת ע"י חיוב חשבון ההלוואה לחשבון העו"ש והחוב הוא בחשבון העו"ש ולא בחשבון ההלוואה, כך שלמעשה לפי שיטתו הוא יכול לא לשלם אף תשלום ועדיין זה ייחשב פירעון של ההלוואה עפ"י לוח הסילוקין, וגם אם אז יהיה בחשבון העו"ש חוב של מלוא סכום ההלוואה + הריביות זה עדיין נחשב לשיטתו כפירעון ההלוואה, שכן הפירעון הוא טכני לפי לוח הסילוקין ואין קשר בין חשבון העו"ש לחשבון ההלוואה. אני דוחה טענות אלו של המבקש, שאינן סבירות שכן הן עומדות בניגוד להסכם ובניגוד להגיון. לוח הסילוקין בהסכם קובע את מועדי התשלום, כשהתשלום נעשה דרך חשבון העו"ש ומדובר בדרישה ברורה בהסכם שעל הלקוח לעמוד בלוח הסילוקין של ההלוואות ואם מפר זאת - הבנק רשאי לפרוע בפירעון מוקדם את ההלוואה בחשבון העו"ש ולתבוע את מלוא החוב... לפי פרשנות המבקש להסכם, לא יכולה להיות כלל אי עמידה בלוח הסילוקין כי מדובר בחיוב אוטומטי של חשבון העו"ש ופרשנותו מרוקנת מתוכן את סעיף 6 ואת כוונת הצדדים שעל המבקש לשלם בפועל את התשלומים במועדם עפ"י לוח הסילוקין." אציין כי הפסיקה קבעה כאמור כי חיוב חשבון דביטורי במצב בו הינו נמצא ביתרת חובה, יחשב פירעון הלוואה אם הוסכם על כך בין הצדדים, וזאת רק לאחר בחינת השאלה האם הוצגה הסכמה כאמור. אדגיש כי, בד"כ נבחנה בפסיקה הסכמה זו ביחס לשאלה האם קיימת הסכמת הלקוח דווקא וזאת לאור הריבית הגבוהה בה חויב החשבון הדביטורי נוכח העברת התשלומים, ולאור בחינת השאלה האם מדובר בעקיפה של ההגבלה הקבועה בחוק לעניין הריבית. יחד עם זאת, מפסקי הדין שדנו בסוגיה, ניתן ללמוד כי ביהמ"ש בחן כאמור, האם הוכחה הסכמה. ראה לדוגמא ע"א 7948/96 בנק הפועלים נ. מוסכי צומת גהה בע"מ פ"ד נ"ה (1) 865, שם השתכנע ביהמ"ש בקיום ההסכמה בין הצדדים לאור נוסח כתבי ההתחייבות לפירעון ההלוואה שקבעו כך מפורשות, הוראת הקבע והפקדת כספים בפועל בחשבון החח"ד בסמוך למועדי הפירעון. וכן ראה ע"א 5300/92 בל"ל בע"מ נ. אורות פ"ד נ"א (5) 273. במקרה דנן לא הציג התובע כל ראיה להסכמה מפורשת כאמור, לא הציג את כתב ההתחייבות ביחס להלוואה ואף לא הצביע על כך שהפקיד תשלומים במועדים סמוכים למועד הפירעון. מעבר לכך אציין כי בניגוד לפסקי הדין שצוינו, הרי במקרה זה, התובע אינו חולק על סמכות הבנק לחייב את חשבון העו"ש בגובה התשלומים וטענתו הינה שבכל מקרה, גם אם חשבונו חרג במשך חודשים ממסגרת האשראי וגם אם לא הופקדו כספים על חשבון התשלומים, היווה עצם החיוב הרישומי, פירעון של ההלוואה. אינני מקבלת טענה זו ואין כל הגיון לראות בצבירת אותו חוב בחשבון העו"ש, משום פירעון ההלוואה: "הדין הוא כי פירעון ההלוואה, יחשב רק תשלום בכסף ואילו חיוב חשבון הלווה העומד ביתרת חובה אינו אלא התחייבות נוספת על ידיו לפרוע את החוב, זאת אלא אם הוכח כי הבנק והלווה הסכימו אחרת." (דברי כב' השופטת דורנר בע"א 5300/92 המוזכר לעיל). יצוין כי כב' השופטת דורנר הייתה באותו מקרה בדעת מיעוט לעניין הסכמת הלקוח ולגישתה המדובר היה בעקיפת המגבלה הסטטוטורית הקבועה בחוק הריבית. יחד עם זאת, יפים דבריה לענייננו ביחס לשאלה האם בכל מקרה יהיה ברישום הטכני של העברת תשלום (שלמעשה כלל לא שולם) מחשבון העו"ש לחשבון ההלוואה, משום פירעון ההלוואה. וראה עדות פלס בעניין: "זו פעולה אוטומטית על פיה חשבון העו"ש מחויב כנגד חשבון ההלוואה" (עמ' 7, שורה 7) ובהמשך: "כשחשבון העו"ש בחריגה, זה אומר שאתה לא משלם את ההלוואה מבחינתי" (עמ' 7, שורה 20). וראה בעדות יונה: "כל תשלומי ההלוואה ששולמו כביכול, לא שולמו, כי עברו ליתרת חובה בחשבון. זה לא אומר שאתה פרעת את ההלוואה. לכן בכל רגע נתון כזה שההלוואה נפרעה כשלא הייתה יתרת מסגרת בחשבון עו"ש, יכולתי לפרוע את ההלוואה מיידית..." (עמ' 14, שורות 22-25). ובהמשך: "זה לא פירעון כיוון שהוא לא הביא כסף לכסות את החריגה בעו"ש, ברגע שיתרת החובה הכוללת לא קטנה בסכום התשלום החודשי של ההלוואה, אז זה אומר שהוא לא פרע את התשלום של ההלוואה. הייתה לי סמכות לפרוע אותה מכיוון שהתחשבנו, המתנו" (עמ' 16, שורות 14-17). אינני מקבלת את טענת התובע כאילו מר יונה הצהיר בדיון מיום 21.1.08 בפני כב' השופט סרחאן בת"א 1531/05 כי לא פיגר בתשלומים ,שכן באותו דיון אמר יונה במפורש: "אתה לא עמדת בתשלומים, החשבון שלך היה בחריגה. ירדו אמנם תשלומים אך הם ירדו מהחריגה" (עמ' 2 שורות 16-17 שם). בהמשך הבהיר יונה כי בהלוואה לא היו פיגורים אולם זאת כי החריגה מהחשבון כללה את תשלומי ההלוואה וההלוואה ירדה מהחשבון בחריגה. כאמור, ההלכה היא שבחשבון המצוי ביתרת חובה לא יחשב כפירעון, ולכן אין בעדות יונה כדי לתמוך בגרסת התובע כאילו עמד בתשלומי ההלוואה הראשונה. 8. למעלה מן הצורך אוסיף כי שוכנעתי עובדתית שבנוסף, אף הייתה הסכמה מפורשת מצד התובע להעמיד את ההלוואה הראשונה לפירעון וזאת, נוכח קבלת ההלוואה החדשה שנועדה, בהסכמה, לכסות את חוב התובע, בחשבון העו"ש ובחשבון ההלוואה. עדות מר יונה ומר פלס כי ההלוואה החדשה נועדה, בהסכמה, לכסות את חובות התובע שהורכבו מחוב ההלוואה הישנה וכן מהחריגה ממסגרת האשראי בחשבון העו"ש, נמצאה מהימנה בעיני ואף נתמכה בעובדות ובמסמכים. העובדה שההלוואה החדשה הועמדה על סכום של 50,000 ₪ בעוד שחוב ההלוואה הישנה עמד באותו מועד ע"ס של 17,554 ₪ והחריגה בחשבון העו"ש על 31,783 ₪ - סה"כ - 49,337 ₪, תומכת בטענה כי המדובר אכן בהלוואה שניטלה לכיסוי אותם חובות במצטבר. התובע הודה בחקירתו כי חתם על הסכם הלוואה לאחר שמר פלס הסביר לו כי החשבון נמצא "במינוס גדול" ואם הוא מעוניין שחשבונו לא יוגבל עליו ליטול הלוואה נוספת ע"ס 50,000 ₪ (עמ' 6, שורות 2-4). התובע הסכים וחתם על הסכם ההלוואה (שם, שורות 7-8). כשנשאל התובע לגבי ההסדר ביחס להלוואה החדשה, השיב: "לא זוכר הכל. אני יודע שהכל כתוב" (עמ' 6, שורות 23-24). אם התובע אינו זוכר מה סוכם, כיצד יכול לטעון כי לא הוסכם כפי שנטען ע"י עדי הנתבע כי ההלוואה החדשה נועדה לפרוע את כלל חובו לבנק, לרבות ההלוואה הישנה. למרות שהתובע עצמו הפנה למסמכים הכתובים ולמרות שבכתב התחייבות להחזר ההלוואה החדשה (נספח ו' לתצהיר יונה), נרשם במפורש כי ההלוואה ניתנה למטרת "פריסת חוב" והתובע חתם בצד האמור (סעיף 2 לכתב ההתחייבות) העלה התובע בחקירת יונה טענה חדשה כאילו מדובר במילים שנכתבו לאחר חתימתו והוספו בדיעבד. ראשית יצוין כי הטענה לא נטענה כלל בכתב התביעה ובתצהיר התובע ולפיכך, הינה בבחינת הרחבת חזית שאין להתירה. שנית, ככל שסעיף 2 נותר ריק בעת שהתובע חתם על כתב ההתחייבות, לא ברור מדוע חתם התובע לצד סעיף ריק. שלישית ובעיקר, יונה ופלס הצהירו (ראה סעיף 7.8 לתצהיר יונה וסעיף 3.10, 3.12 לתצהיר פלס) כי גם התובע וגם הערב - עו"ד חלחל ג'לאל, שמעו מפי פלס ויונה מפורשות כי מטרת ההלוואה החדשה הינה פירעון כל החוב לבנק - בחשבון העו"ש ובחשבון ההלוואה הישנה. למרות האמור, לא טרח התובע להגיש תצהיר מטעם הערב או לזמנו להעיד, על כי מטרת ההלוואה החדשה, לא הייתה גם כיסוי ההלוואה הישנה ופריסת כלל החוב. ודוק, המדובר בערב שהינו עו"ד ובוודאי יכול היה להעיד על משמעות הדברים שהוסברו בעת שחתם על הערבות. אי העדת הערב עומדת כנגד גרסתו החדשה של התובע. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). בעניין זה ועל אף שהדברים נאמרו בדרך אגב, אפנה גם לדברי כב' השופט נדל במסגרת בש"א 1174/05 נספח ח' לתצהיר יונה. טענת התובע כאילו ההלוואה נועדה לכסות את יתרת החובה בחשבון העו"ש בלבד הועלתה באותו הליך מפורשות - ראה עמ' 2 לספק הדין: "לטענתו, ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שקיבל מהמשיב נועדה לכסות את יתרת החובה בחשבון העו"ש ולא בכדי לכסות את ההלוואה הישנה". ובסיום פסה"ד - "בשולי הדברים יוער, כי בעניין מטרת ההלוואה השניה עדיפה עלי גרסת הבנק, כי היא נועדה לצורך כיסוי יתרת החוב בחשבון העו"ש וכיסוי ההלוואה הקודמת". לנוכח תדפיסי חשבון הבנק שצורפו ואשר מהם עלה כי חשבון העו"ש של התובע היה בחריגה וכי הנתבע נאלץ לעיתים להחזיר שיקים של התובע, אני מוצאת כמשכנעת את תשובתו של פלס על פיה לא יתכן שההלוואה החדשה נועדה לכסות רק את החוב בחשבון העו"ש: "אני בטח לא אעמיד לך הלוואה חדשה כשאתה לא משלם את הקודמת ועוד המטרה שלה תהיה פריסת חוב, אם זה נכון מה שאתה אומר, המטרה הייתה צריכה להיות "צריכה" ". 9. למעלה מן הצורך (שכן לא מצאתי לקבל את הטענה שההלוואה נפרעה ללא סמכות), אוסיף, כי גם טענת התובע כאילו החזרת השיקים וההתדרדרות במצבו הכלכלי, החלו עקב העמדת ההלוואה הישנה לפירעון, לא הוכחה: ראשית, עוד קודם להעמדת ההלוואה לפירעון ניתן לראות כי שיקים מחשבונו של התובע הוחזרו. כמו כן החזרת השיקים ביום 2.2.05 נעשתה כדין וזאת לאחר שהתובע שב "והכניס" את חשבונו ליתרת חובה, לאחר שביצע משיכה ע"ס 8,000 ₪. בעניין זה ראה את תיאור השתלשלות הדברים בסעיפים 7.8-7.12 לתצהיר יונה על פיהם לאחר שסכום ההלוואה החדשה היה אמור להשתקף בחשבון (ביום 2.2.05 עם ערך של 1.2.05), ניתנה הוראה לפירעון ההלוואה הקודמת, אלא שבאותו יום גם משך התובע 8,000 ₪ במזומן ואף הגיעו לחשבון התובע 10 שיקים. אני מוצאת לקבל כהגיונית את טענת יונה ופלס על כי התאפשר לתובע למשוך 8,000 ₪ מחשבונו שכן פעילות משיכת ההלוואה הישנה מהחשבון טרם השתקפה. מובן כי ככל שפקיד הבנק היה רואה כי החשבון מצוי ביתרת חובה לא היה מאפשר את המשיכה. גם טענת התובע כאילו המדובר בשיקים למועד הקודם למשיכת הסכום במזומן, אינה רלוונטית שהרי מתדפיס חשבון הבנק עולה במפורש כי אף שהשיקים הוחזרו עם ערך של 1.2.05 הרי שמועד החזרתם היה רק ב-2.2.05 לאחר שהתובע כבר משך סכום של 8,000 ₪ ואף לאחר שההלוואה כבר הועמדה לפירעון. וראה עדות פלס: "השיקים הוחזרו ביום המשיכה של המזומן, מפנה אותך לתדפיס החשבון ביום 2 לחודש... השיקים חזרו בגלל המשיכה של 8,000 ₪" עמ' 9, שורות 15, 20). ובהמשך: "כל ה-50,000 ₪ שקיבלת זה כיסוי הלוואה קודמת, כיסוי יתרת חובה שלך והשיקים שהגיעו לחשבון. אם לא היית מושך את הכסף באותו יום, השיקים היו מכובדים באותו יום והכל היה בסדר והיית עומד אפס, בגלל שמשכת את המזומן, אז השיקים חזרו" (עמ' 9 שורות 29-31). הנה כי כן, לא רק שלא הוכח שההתדרדרות במצבו הכלכלי של התובע החלה בגין העמדת ההלוואה הראשונה לפירעון, וניתן לראות שגם קודם לכן הוחזרו שיקים מחשבונו, אלא שגם החזרת אותם שיקים ביום 2.2.05 לא נבעה אלא מכך שהתובע לא דאג לשמור על איפוס חשבונו ומשך 8,000 ₪ במזומן שהביאו את חשבונו לעמוד שוב ביתרת חובה. 10. למעלה מן הצורך ועל אף שמכל הטעמים שפורטו, לא מצאתי פגם בהעמדת ההלוואה הראשונה לפירעון, ואף לא מצאתי כי הוכח שההתדרדרות הנטענת במצבו הכלכלי של התובע, נבעה מהעמדת אותה הלוואה לפירעון, הרי שהתובע אף לא הוכיח כלל את מצבו הכלכלי הקשה הנטען. התובע לא הציג כל ראיה לקריסת עסקיו ואף לא המציא ראיות לחובותיו בגין ההלוואות חוץ בנקאיות או תשלום סכומים כלשהם בגינן. לאור כל האמור, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. בנקמשיכת כספים מחשבון בנקהלוואה