סעיף 22(א) לפקודת השטרות (להלן- הפקודה) קובע כי תנאי סף לתקפותו של שטר הוא היותו חתום. העיקרון המעוגן בסעיף זה הוא "אין חבות בלי חתימה". ואולם, סעיף 22(א) לפקודה אינו מהווה סוף פסוק. סעיף 92(א) לפקודה מגדיר מהי "חתימה" לעניין הפקודה, ומבהיר כי אין חובה שהמושך עצמו יחתום על ההמחאה שכן יכול הוא ליתן הרשאה גם לאדם אחר לחתום כשלוחו: "מסמך או כתב הטעונים..חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו." קרי, סעיף זה מכיר במוסד המשפטי המכונה "חתימה בתוקף הרשאה" כמקיים את יסוד החתימה, שהיא תנאי סף כאמור לאכיפתו של שטר. וכבר נאמר בעניין זה בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה(להלן - עניין ורד הלבשה), כי די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישת החתימה הקבועה בסעיף 22(א) לפקודה, שכן אין הכרח כי ההמחאה תישא דווקא את חתימתו הפיסית של המושך עצמו. בפני התנגדות לביצוע שטרות שהוגשה מטעם המבקשים. סקירת טענות הצדדים: טענות המבקשים: טענות המבקש דוד X: החתימה המתנוססת ע"ג הצ'קים אינה חתימתו. הכיתוב בכתב יד על גבי הצ'קים לא נעשה בכתב ידו. החתימה על מסמך "כרטיס לקוח 2007"- אינו כתוב בכתב ידו ואינו נושא את חתימתו. מעולם לא הסכים או הרשה לאדם כלשהו לחתום את חתימתו בשמו או במקומו. עפ"י דיני השטרות, לא נוצרת חבות לשטר, ללא חתימה. המבקש היה שותף בעסק הקרוי "מאורות", עם פתיחתו בשנת 2007. בפתיחתו נרשמו הוא ומיטל 7. באמצע שנת 2008, יצא מהשותפות, והעוסק מורשה של העסק עבר להיות לפי ת.ז. של מיטל X, והוא הפך להיות שכיר בעסק. 8. חמשת הצ'קים נשוא התביעה, בסך כולל של 62,500 ₪, משוכים על שם "אורדן"- איציק X". 9. בעסק זה, לא היה למבקש שום חלק ולא היה שותף, ולא היו לו זכויות חתימה כלשהן. 10. המבקש מזהה את החתימות על גבי כל הצ'קים כחתימותיו של איציק X. 11. המבקש אינו יודע או מזהה את כתב היד על גבי כרטיס לקוח 2007, שם מופיעה לכאורה ערבותו. 12. על אף האמור, אם יקבע כי המבקש ערב, מוסיף המבקש וטוען כי יש לפרש את המסמך ככזה שחל רק על עסקאות שנעשו ב2007. מסמך זה נערך ע"י המשיבה, וככזה יש לפרשו כנגד מנסחו. 13. המבקש טוען כי כאשר פרש מהשותפות, לא היה כל חוב למשיב ואם היה חוב הרי הוא נפרע במהלך העסקים הרגיל של "מאורות". 14. חוב זה, לטענתו, הינו בגין שנת 2010 בלבד. 15. כאשר ישנה טענת "לא חתמתי" רובץ על התובע, נטל השכנוע, שהמבקש 1 אכן חתם. טענות המבקשת 2 מיטל X: החתימה המתנוססת ע"ג הצ'קים אינה חתימתה. הכיתוב בכתב יד על גבי הצ'קים לא נעשה בכתב ידה. החתימה על מסמך "כרטיס לקוח 2007"- אינו כתוב בכתב ידה ואינו נושא את חתימתה. מעולם לא הסכימה או הרשתה לאדם כלשהו לחתום את חתימתה בשמה או במקומה. עפ"י דיני השטרות, לא נוצרת חבות לשטר, ללא חתימה. המבקשת 2 היתה ועודנה שותפה בעסק הקרוי "מאורות", עם פתיחתו בשנת 2007. בפתיחתו נרשמו היא ודוד X במשרדי מע"מ בגבעתיים, כשותפים לניהול העסק. באמצע שנת 2008, יצא דוד X מהשותפות, והעוסק מורשה של העסק עבר להיות לפי תעודת הזהות שלה. בסמוך לכך, שנת 2008, עברה טיפולי פוריות ואף הפריה חוץ גופית, ולכן לא היתה פעילה בעסק. הניהול וזכויות החתימה בעסק הוקנו לבעלה, איציק X העסק " אורדן" , הוקם בשנת 2005, והיה רשום מהתחלה על שמו של איציק X, ולו היתה זכות החתימה. המבקשת 2 מזהה כי החתימה על גבי כל הצ'קים נשוא תיק זה היא של איציק X. המבקשת 2 אינה מזהה את כתב היד על גבי כרטיס הלקוח 2007, והחתימה בתחתית הכרטיס אינה חתימתה. עפ"י דיני השטרות, לא נוצרת חבות לשטר, ללא חתימה. כאשר ישנה טענת "לא חתמתי" רובץ על התובע, נטל השכנוע, שהמבקשת 2 אכן חתמה. טענות המצהיר יצחק X: החתימה המתנוססת על גבי כל הצ'קים היא חתימתו. כתב היד בו נכתבו כל פרטי הצ'קים הוא כתב ידו. הכיתוב והחתימה על "כרטיס לקוח 2007 " לא נעשו על ידו, וכן החתימה הנחזית להיות חתימתו של דוד X, לא נעשתה על ידו. הוא בלבד היה בקשר רציף עם המשיבה, לגבי כל החשבונות והחובות של העסקים "מאורות" ו"ואורדן". למיטב זכרונו, הצ'קים נכתבו ונחתמו במשרדי המשיב, כחלק מתשלום חוב למשיב. חוב זה שבגינו נמסרו הצ'קים הנ"ל, הינו בגין חודשים אוגוסט וספטמבר, או חודשים סמוכים לכך, של שנת 2010 בלבד. בסיכומי המבקשים עולות הטענות שתפורטנה להלן: טענת המשיבה הינה כי המבקשים חתומים באופן פיזי על הצ'קים ועל כתב הערבות- אולם המבקשים טוענים כי החתימה על גבי הצ'קים אינה חתימתם, וגרסה זו עמדה בחקירה הנגדית. לעניין נושא החתימה בהרשאה,שנטען בדיון- ישנה הרחבת חזית והמשיבה "מערבבת מן בשאינו מינו". 3. דוד X לא חתום על כתב הערבות ועל טענה זו אף חזר בחקירתו הנגדית. 4. המבקשים טענו בתצהירם כי החתימה המתנוססת על גבי הצ'קים אינה חתימתם, וכן כי הצ'קים לא מולאו על ידם, אולם לא נחקרו על כך בחקירה הנגדית. 5. איציק X, אשר טען בתצהירו ובחקירתו כי הוא רשם את הצ'קים וחתם עליהם, הוא הנתבע הנכון ואע"פ כן אינו נתבע כאן. 6. מר איציק X טען בתצהירו כי הוא בלבד היה בקשר רציף עם המשיבה, והצ'קים נכתבו ונחתמו במשרדי המשיבה, כחלק מתשלום חוב למשיבה. על רקע זה מתעצם מחדלה של המשיבה לא לתבוע את בעל הדין הנכון. 7. חשבון "אורדן"- הבעלים הם איציק ומיטל X, ולכל אחד מהם זכות חתימה בחשבון. חשבון "מאורות"- הבעלים הם X דוד, ואיציק ומיטל X- וכן לכל אחד מהם זכות חתימה בחשבון. לכן הצהיר מר X בתצהירו, כי היתה לו זכות חתימה בשני החשבונות. לכן אין מדובר בחתימה מכח הרשאה אלא בחתימה על צ'קים של בעל חשבון בעצמו. 8. מר X הסביר כי שמו נעדר מבעלי החשבון בחשבון "מאורות" על הצ'קים שלא הודפס עליהם הכיתוב "למוטב בלבד" אולם על אלו שכן הודפס כיתוב זה- הופיע שמו כבעל החשבון ובכל מקרה מס' הטלפון האישי שלו מופיע בשניהם ולכן אין הדבר מוריד או מעלה מבעלי החשבון. 9. המבקשים הוטעו על ידי המשיבה בחקירתם, כאשר הם אינם מבינים את ההבדל המשפטי בין, הרשאה לחייב חשבון בנק, לבין הרשאה לחתום על גבי צ'קים בשמם. 10. היות והתביעה היא תביעה שטרית בלבד, השאלות בדבר בעלות על העסקים אינן רלוונטיות. 11. ב"כ המבקשים מביא הלכה פסוקה כי די בהכחשת החתימה כדי ליתן למבקשים רשות להגן באשר כאשר מבקש טוען "לא חתמתי", רובץ על התובע נטל הראיה שהמבקש אכן חתם על השטר. 12. אשר לפסק דין שהובא על ידי המשיבה- ע"א 4085/07 דבורה אוזן ואח' נ תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ, להלן: ("ענין אוזן"), טוענים המבקשים כי אין דין עניין אוזן כדין המקרה דנן. בעניין אוזן על הצ'ק היו שתי חתימות שונות ומובחנות, האחת של הבעל והשנייה נחזית להיות של האישה. האישה טענה כי לא חתמה, והתעוררה שאלה- מה דינה של החתימה השנייה. כב' השופט דנציגר קיבל את ערעור האישה ופסק, כי לא ניתן לקבוע חזקה על בני זוג שמנהלים חשבון משותף כי חלים בניהם יחסי שליחות באופן שכל אחד מהם יכול להביא לחיובו הכספי של רעהו, מבלי לקבל הסכמתו על כך. אולם במקרה דנן,אין מתעוררת השאלה בדבר חתימה שנייה ולכן אין שייכות ורלוונטיות לשאלה האם החתימה היא מכח הרשאה, שכן לחותם הייתה זכות ראשונית ועצמאית לחתום על הצ'קים. סקירת טענות המשיבה: חקירתו של דוד X 1. המבקש1 טען בחקירתו, כי יצא מהחשבון כבר ב2008 , אולם לאחר שאומת עם אישור מהבנק כי הינו רשום כבעלים, טען כי לא יצא מהחשבון. המשיבה מציינת כי כל מעורבותו בחשבון הבנק כלל לא נטענה בתצהירו ולא פורט עליה; דבר העומד בניגוד להלכה לפיה על המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו. 2. המבקש 1 טוען כי לא נתן מעולם אישור לאיציק X לחתום בשמו, אולם בחקירתו טען כי בין השנים 2007-2008 הייתה הרשאה כזאת. המבקש1 לא פירט כיצד בוטלה הרשאה זו, האם הובהר כי אין עוד הרשאה, האם הובהר כי ההרשאה היא לזמן קצוב? 3. המבקש1 טען כי לא חתם על כרטיס הלקוח משנת 2007 ולא מילא את האמור בו. אולם, כאשר אומת עם התחייבותו בכרטיס זה להודיע באם יפרוש מהעסק, השיב המבקש 1, כי הוא לא פרש מהעסק ולמעשה ניהל אותו עד הסוף. ב"כ המשיבה טוען כי במידה והכרטיס אכן לא מולא על ידו, והוא אינו חתום עליו, היה דוחה המבקש 1 את האמור בכרטיס, בטענה כי הוא לא מכיר את המסמך, או שהוא אינו מחויב בנאמר בו כיוון שלא נכתב/ נחתם על ידו. אולם, תגובת המבקש והתגוננותו כי לא הפר את חיוביו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי לא חתם על המסמך ולא מילא את האמור בו. 4. כמו כן, ראשית טען המבקש1 בחקירתו כי לא הוציא צ'קים אישיים שלו מחשבון אחר, אולם לאחר שהוצג לו חשבונית מאוגוסט 2010, הודה כי החתימה בחשבונית, הינה חתימתו. בחשבוניות אלו ניתן לראות כי המבקש 1 התחייב אישית לערוב לחובות העסק והצהיר כי הוא הבעלים. 5. ב"כ המשיבה טוען כי בחשבונית דלעיל, ניתן לראות חתימה הדומה לחתימה על כרטיס הלקוח 2007, שצורף לתצהיר. ב"כ המשיבה מביא הלכה פסוקה לפיה בית המשפט יכול להתרשם כי מדובר בחתימות דומות ואין הוא נדרש לחוות דעת גרפולוגית. 6.המבקש1 טען בראשית חקירתו כי פרש מהעסק, ולאחר מכן טען כי לא פרש ואף ניהלו עד הסוף.המבקש1 סותר בכך את טענתיו, פעם טוען כי פרש ופעם לא, פעם עד 2008, פעם עד הסוף וכו'. חקירתה של המבקשת 2, המצהירה-X מיטל: המבקשת 2 טענה בתצהירה כי לא הרשתה לאיש לחתום בשמה, אולם בחקירתה נפלה טענה זו, כאשר המבקשת 2 אשרה כי נתנה הרשאה למר איציק X לחתום על צ'קים בשני החשבונות בשמה. לשאלת ב"כ המשיבה, כיצד מתיישבת טענתם בדבר יציאת אביה, המבקש 1, מהשותפות, כאשר בפועל נשאר הוא בחשבון הבנק, השיבה כי הבנק לא היה מוכן לשחרר את המבקש 1 מהחשבון, ואינה יודעת מדוע, דבר המעיד, לטענת המשיבה על כ שהמבקשת 2 אפשרה לאביה וכן לבעלה לנהל את העסקים על דעתם ללא שהייתה מודעת לשיקולי הבנק והתנהלות העסק, אע"פ שהיא הבעלים של העסק. שאלה זו בתוספת תשובתה של מיטל לאחר מכן, כי בשנת 2008 כלל לא הפעילה את העסק ולא הלכה אליו, חרף העובדה כי היה כתוב על שמה, מעידה על כך כי מיטל נתנה הרשאה לאביה ובעלה לנהל את העסק בפועל ואף לפי טענת ב"כ המשיבה- כל הפעילות הנ"ל נועדה על מנת לאפשר לבעלה לנהל עסקים מסוג זה חרף הגבלותיו הרבות. כמו כן המשיבה מחזקת דבריה, כאשר נשאל איציק לגבי הסיכום עם הבנק, האם בכל פעם שמישהו מגיע וחותם על צ'ק זה מחייב את שלושתם, השיב כי הוא היה האדם היחידי שהם הכירו והתנהל מולם, מה שנותן חיזוק לטענה, כי היתה הרשאה בפועל למר איציק X, מצד המבקשים. מה שמעיד כי אע"פ שהשותפות היתה רשומה על שם המבקשים, איציק היה זה שיחתום על הצ'קים, משמע- חתימותיו של איציק, הינן בהסכמת המבקשים מראש, וחייבו את שלושתם. ב"כ המשיבה אף טוען כי הן המבקשת 2 והן בעלה מסובכים בחובות של מאות אלפי שקלים וכן המבקש מחויב כלפי הבנק בהלוואות רבות ואשראי נכבד, ולכן מעיד הדבר כי כוונתם היתה לבצע פעילות בלתי חוקית ולהכשיר את פעילותו של איציק. למשיבה לא היתה כל סיבה לחשוב, כי מי שרשומה על העסק כבעלת העסק וששמה מתנוסס על גבי הצ'קים אינה חלק מהחיוב השיטרי. אליבא דמשיבה, למבקשת 2, לא היתה כל טענת הגנה סבירה כנגד השטרות, ואין מחלוקת כי היא רשומה כבעלים בשני החשבונות ונתנה לבעלה הרשאה לחייב את החשבונות ע"י חתימתו. טענתה היחידה היתה כי לא חתמה על השטר באופן אישי, דבר שאינו מהווה הגנה מספקת בתביעה שטרית ור' עניין אוזן מפי כב' השופט גובראן (רוב) בו נפסק כי אכן התקיימה בפועל הרשאה של האישה לבעלה כך שאין מניעה לחייבה מכח ההמחאה גם אם זו אינה חתימתה וכן הוסיף השופט ופסק כי בת הזוג מנועה מלטעון כנגד ההמחאה לאור הוראת סעיף 23(א) לפקודת השטרות, אשר קובע: "חתימה על שטר.. שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה.. כל זכות להחזיק בשטר.... אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר..... מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה..". 7. איציק X חתם על הצ'קים בהרשאת המבקשים אשר היו מודעים לכך שהוא פועל בשמם והסכימו לכך פוזיטיבית. 8. X הודה בחקירתו כי נותר הבעלים בחשבון מאורות, וכי מעולם לא פרש מהעסק והמשיך לנהלו. 9. פקודת השותפויות בסעיף 14, אשר מצרף ב"כ המשיבה, קובעת כי יש לחייב שותפות כאשר שותף אחד חותם בשם האחרים "... פעולותיו של כל שותף, כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו..". 10. הלכה פסוקה היא כי לא תינתן רשות להתגונן מקום בו המבקש אינו מעלה הגנה של פי הדברים עשויה להיות נכונה ולהקים לו עילת הגנה. 11. לעניין טענת הרחבת החזית- הנושא התברר בחקירתם הנגדית של המבקשים ועל כן כל הנאמר במסגרת חקירה זו מהווה חלק בלתי נפרד מתצהירם של המבקשים, וכן היה על המבקשים לפרט הגנתם בתצהירם ולא לשמור טענות אלו בסתר בתקווה כי לא יעלו כלל. 12. ככל שביהמ"ש יורה על מתן רשות להתגונן, מבוקש כי יפעיל את סמכותו לפי תקנה 210 לקנות סד"א, התשמ"ד- 1984, ולהתנות את מתן רשות להתגונן בהפקדת מלוא סכום השטרות בתוספת הוצאות משפט ראויות בקופת בית המשפט. על כך משיבים המבקשים כדלקמן: לעניין דוד X: עילת התביעה הינה שטרית בלבד. כוונת המבקש באמירתו כי "יצא מהחשבון" היתה כי הוא לא התעסק עוד עם החשבון, לא חתם על צ'קים ועל הפעילות הבנקאית בחשבון. המבקשים אינם מבינים את ההבדל המשפטי בין הרשאה לחיוב חשבון בנק (כמו במקרה זה) לבין הרשאה לחתום את חתימתם בשמם (לפי פקודת השטרות). ועל כן אין באמירתה של המבקשת2, כי בעלה הורשה לחתום בשמה, כחתימה בהרשאה כפי שהציגה זאת המשיבה, אלא בעלה של המבקשת 2, איציק X, היה מורשה לחייב את חשבון הבנק המשותף ע"י חתימתו. אכן גם בחקירתו אמר המבקש כי הוא מחויב רק לצ'קים שהוא חותם עליהם, לא חתימה ולא הרשאה. כמו כן המבקש אכן פרש מהשותפות ולא חתם יותר בשמה, אם כי המשיך לעבוד בחנות וניהל אותה עד הסוף. לעניין חשבונית המס שהוצגה משנת 2010, המשיבה טוענת כי המבקש 1 אישר בחתימתו חשבונית מס, שלא הוצגה בפני ביהמ"ש. המבקש 1 עבד בחנות ומטבע הדברים גם הנפיק חשבוניות מס ואישר קבלת סחורה על גבי תעודת משלוח ומכאן שאין בין עובדות אלו לחתימה על הצ'קים דבר. לעניין מיטל X: למר X איציק זכות ראשונית בחשבון וככל בעלים יכול לחייב את חשבון הבנק, הדבר הוא במסגרת היחסים עם בנק פאג"י ואין קשר לצד ג' כלשהו. ואין הדבר אומר כי המבקשת 2 הרשתה לאיציק X לחתום את חתימתה, ולחייב אותה אישית. המשיבה מבלבלת בין הרשאה לפי פקודת השטרות, לבין חתימה בחשבון הבנק כבעלים של החשבון לחייב את החשבון. מוסיפים המבקשים וטוענים כי פקודת השותפויות, שהובאה על ידי המשיבה, אינה קשורה לתביעה דנן שעילתה שטרית בלבד. ב"כ המבקשים מביא פס"ד חדש, שניתן בתיק שמספרו 44568-03-11 ביטון נ' יפה רובין מור (להלן- עניין ביטון), הסוקר את כל ההלכות המשפטיות שנפסקו בעניין חיוב שטרי, ובו ביהמ"ש דוחה את התביעה כנגד האישה (הבעלים הנוספים בחשבון) ממגוון נימוקים, ובין היתר משתמש בהלכת אוזן, כנימוק לדחיית התביעה. אשר להפקדת הערובה- המבקשים טוענים כי אין מקום להפקיד ערובה כלשהי מאחר והמשיבה לא הוכיחה ולו לכאורה, כי המדובר בחתימות המבקשים. ביהמ"ש מורה על הפקדת ערובה רק במקרים בהם הוא עושה חסד עם המבקשים שעה שנותן להם רשות להגן. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: סעיף 22(א) לפקודת השטרות (להלן- הפקודה) קובע כי תנאי סף לתקפותו של שטר הוא היותו חתום. העיקרון המעוגן בסעיף זה הוא "אין חבות בלי חתימה". ואולם, סעיף 22(א) לפקודה אינו מהווה סוף פסוק. סעיף 92(א) לפקודה מגדיר מהי "חתימה" לעניין הפקודה, ומבהיר כי אין חובה שהמושך עצמו יחתום על ההמחאה שכן יכול הוא ליתן הרשאה גם לאדם אחר לחתום כשלוחו: "מסמך או כתב הטעונים..חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו." קרי, סעיף זה מכיר במוסד המשפטי המכונה "חתימה בתוקף הרשאה" כמקיים את יסוד החתימה, שהיא תנאי סף כאמור לאכיפתו של שטר. וכבר נאמר בעניין זה בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה(להלן - עניין ורד הלבשה), כי די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישת החתימה הקבועה בסעיף 22(א) לפקודה, שכן אין הכרח כי ההמחאה תישא דווקא את חתימתו הפיסית של המושך עצמו. על פי סעיף 25(א) לפקודה, בכדי להביא לחיובו של המרשה חייבים להתקיים שני מבחנים מצטברים בלעדיהם אין, כמפורט להלן: ראשית, צריך להתקיים בחתימתו של המורשה המבחן הצורני. מהותו של מבחן זה היא שלא די כי המורשה יחתום בצירוף שמו ובציון תואר תפקידו, אלא על המורשה לכתוב באופן מפורש על גבי השטר, בצירוף לחתימתו, כי הוא חותם בתוקף הרשאה: יוצא אפוא כי דיני השטרות אינם מכירים בשליחות נסתרת, ולפיכך מחייבים הם כי כוונת השליחות תמצא ביטוי גלוי ומפורש על גבי ההמחאה עצמה. שנית, יש לבדוק האם ניתנה בפועל אותה הרשאה עליה הצהיר השולח על גבי השטר. פסיקתו של בית המשפט מעלה כי קיימת מחלוקת בין שופטיו באשר לפרשנותו הראויה של המבחן הראשון. מחלוקת זו עלתה בע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נגד רחמני ושות' מימון בע"מ (להלן- עניין רינסקי), הטענה שאותה קיבל בית המשפט המחוזי בעניין רינסקי היא כי די בנתונים המוטבעים על ידי הבנק במקום אחר על פני ההמחאה כדי להעיד על כך שמדובר בחתימה בתוקף הרשאה. פסיקתו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין זה, הייתה כי בכדי להכיר בחיובו של המרשה, אין חובה שלחתימת המורשה יצורף כיתוב מפורש לפיו חתם הוא בתוקף הרשאה, כל אימת שניתן להסיק זאת במהלך פרשני של מכלול השטר ואף תוך היעזרות בנסיבות החיצוניות לו. כן נפסק כי התכלית המונחת ביסודו של סעיף 25(א) לפקודה הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. לכן, כאשר עיון בשטר מצביע על אופייה של החתימה כחתימה "אישית" או כחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה שכן זהו המובן שהאוחז בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו. לשיטתו, שטר הוא חוזה וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו ולאור הנסיבות החיצוניות לו, ולכן אין לבודד את בחינת החתימה על השטר מיתר חלקי השטר והנתונים המופיעים על גביו. ר' גם המלומד ישראל גלעד בספרו " חתימה על שטר - סוגיית ההרשאה" , שם מוסבר כי אם הנסיבות החיצוניות במועד קבלת השטר (להבדיל מהפרטים המוטבעים על גבי ההמחאה כשלעצמם) מלמדות כי בשל מצג מסוים, אמירה או התנהגות, נוצרה אצל אוחז השטר ציפייה סבירה כי מי שחתם על ההמחאה פעל כמורשה, ניתן לפנות לפרשנות השטר באמצעות נסיבות חיצוניות. וכן, גלעד גורס כי בהינתן הנחת יחסי השיתוף והנאמנות בין בני זוג, ועובדת שימושם המוצהר בחשבון משותף, נוצרת מראית שליחות אל מול צד ג', וזו מצדיקה הגנה על ציפיותיו הסבירות והלגיטימיות לחיובו של בן הזוג השני הגם שהאחרון לא חתם על ההמחאה. מן הכלל אל הפרט: בפני התנגדות לביצוע שטרות. עפ"י הפסיקה הליך זה נועד לחסוך זמן שיפוטי ולמנוע דיוני סרק מקום שברור ונעלה מספק שאין למבקש או לחייב כל סיכוי להדוף את טענותיו של התובע בכתב התביעה, ראו: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל. הלכה פסוקה היא כי רק אם יש בידי המבקש להראות כי בפיו הגנה אפשרית ולו בדוחק, על בית המשפט לאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. והכל, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העבודות שעליהן הוא מבסס את הגנתו, המניחות תשתית להגנה לכאורית, ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד ישראל בע"מ. במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בבקשה זו, ואבאר; א.הלכה פסוקה היא כי גם אם ההמחאה נושאת חתימה אחת בלבד כפי שטוענים המבקשים, הרי שיש לראות בחתימתו של המצהיר, איציק X, כחתימה בתוקף הרשאה מטעם המבקשים בשל היותם הבעלים של העסק ו/או השותפות יחד עם המצהיר ואף רשומים על גבי הצ'קים שניתנו, ונמצאים בחשבון הבנק במשותף. (ר' ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ). בנוסף לכך, בעניינינו, לא רק שמבחינת אמות המידה הצורניות איציק X חתם על ההמחאה בתוקף הרשאה, כפי שפורט לעיל, אלא שמחקירתה הנגדית של המבקשת 2 עלה כי המבקשת 2 אף העניקה לאיציק X הרשאה בפועל לחתום בשמה. כך, בחקירתה, טענה המבקשת 2 כי במשך שנה כמעט לא הייתה בעסק אע"פ שהייתה רשומה כעוסק מורשה והייתה עדיין הבעלים ולמעשה ניתן ללמוד מעצם ניהול העסק ע"י בעלה כשהיא מורשת החתימה והבעלים כי בפועל ניתנה לו הרשאה שהרי אם לא, כיצד התנהל העסק? התנהלות זאת אכן מעידה כי מיטל נתנה הרשאתה למר איציק X, בעלה,לנהל את העסק וכיוצא בזה את העניינים הכספיים הקשורים אליו. לפיכך מתקיימים שני התנאים המצטברים הנדרשים לשם החלתו של סעיף 25 לפקודה, כפי שפורטו לעיל. ב. העלאת טענת חתימה בתוקף הרשאה על ידי המשיבה אינה עולה כדי הרחבת חזית, שכן ראשית, עוד בתצהירם טענו המבקשים כי לא נתנו הרשאה לאף אדם לחתום בשמם, משמע- עניין החתימה בהרשאה הועלה ע"י המבקשים מלכתחילה. שנית, מעת שטענו המבקשים במסגרת החקירה על תצהירם התומך בהתנגדות להיעדר חתימתם על ההמחאה, הרי שבכך הם פתחו את הדלת למשיבה לטעון לחיובם של המבקשים מכוח קיומה של חתימה בתוקף הרשאה, וכן עניינים שנידונים בחקירה על תצהיר, מהווים חלק מן התצהיר ואינם בבחינת הרחבת חזית. "חקירה זו והדברים הנאמרים בה מהווים השלמה ומילוי החסר בתצהיר" (ראה, ע"א 610/68 הראסטל בע"מ נ' עטרת הברית בע"מ). ג. מרגע שניתנה לאיציק X סמכות אף אם לא מפורשת, לבצע עסקאות מטעם החברה וכן בבנק, הדבר מעיד כי היה האחראי ונציגי הבנק הכירו אותו - הרי שניתן ללמוד מכך כי כוונת הצדדים הייתה ליתן לאיציק X סמכות גם בכל הקשור להתקשרות עם לקוחות ולתשלומים של החברה. ד. ב"כ המבקשים טוען כי פס"ד אוזן איננו שייך למקרה זה ומביא הוא פס"ד מימים אלו ממש, פס"ד ביטון, אולם, מעיון בפס"ד ביטון, עולה כי דווקא בפס"ד ביטון נפסק בעמ' 5 שורות 43-46: "כאשר מדובר בחתימה אחת, אין מקום על פי דיני השטרות, למעט מקרים כמו שותפות או מקרים ספציפיים אחרים על פי דין לקבוע שהמדובר בחתימה כפולה". כלומר הנאמר בפס"ד ביטון אינו חל על מקרים של שותפות ובעניינינו עסקינן בשלושה שותפים. ה.לאור דבריו של ב"כ המבקשים כי שמם של המבקשים לא נחתם על הצ'ק, כפי שנדרש, וכן כי אין בעובדה ששמם מודפס על גבי הצ'ק ללמד על חבותם, מצאתי לנכון להביא את הדברים הבאים : "מקום שמוטלת דרישת צורה, אין לעשות את כוונתו של המחוקק פלסתר, ואין להתעלם ממנה. עם זאת, בדרישת הצורה אין קדושה; אין היא מהווה מטרה כשלעצמה. אם קיימים כלים אחרים המשמשים ערובה לכך, שהשיקולים העומדים מאחורי כללי הצורה, אכן באו על סיפוקם אין לדבוק בנוקשות בכלל הצורה; ראוי להפעיל במקומם כלים רציונאליים המשמשים להם תחליף". ע"א 2216/09 סטולר דב נ' חגית זיX יאיר. על כן יש ללמוד על דרישת הצורה מכלל הנסיבות העומדות לנו, ואף אם חסרה חתימתם של המבקשים על ההמחאה, והמצהיר לבדו הוא שחתום על ההמחאה, הרי שיש לראות בחתימתו כחתימה בתוקף הרשאה, בשל הנסיבות החיצוניות. במקרה דנן, המבקש,דוד X, חתום על כרטיס לקוח 2007 אשר מהווה את עסקת היסוד שמכוחה ניתנו ההמחאות, ואף טענתו כי לא חתם על כך נפלה בחקירתו, (כפי שיפורט בסעיף ט'), ועל כן אין לפרש שטר זה לפי דרישת הכתב גרידא, אלא ע"י כלים ראציונאלים ונסיבות חיצוניות, המשמשות כתחליף לדרישה זו. אף לגבי רישום שמם של המבקשים על גבי הצ'קים, נאמר בפס"ד שניתן בענין ורד הלבשה: " מסכים אני עם קביעת הרוב בעניין רינסקי מעת שפרטיו של המרשה מצויים על השטר ואילו החתימה הינה של המורשה, לא ניתן לכנות זאת כ"שליחות נסתרת" במישור היחסים בין המרשה ומחזיק השטר" ויש בכך כדי לחייב את המרשה". ו. המבקש 1,דוד X, לא רק שחתום על הזמנת העבודה, כפי שפורט לעיל, אלא מתחייב להודיע על כל שינוי או פרישה. במהלך חיי המסחר, מתקשרים מנהלים עם מנהלי חברות ורואים בהם כאחראים על העבודה ועל עמידתם בהתחייבותם. על כן, הגיוני כי ראתה המשיבה במבקש כמי שחייב כלפיה, קל וחומר כששמו מופיע על הצ'קים שנמסרו לה ומולו נפתח להם כרטיס הלקוח. ז. ב"כ המבקשים טוען בסיכומיו כי כאשר טוענים המבקשים "לא חתמתי", עובר נטל ההוכחה לידי המשיבה להוכיח כי אכן מדובר בחתימתם. לעניין זה ייאמר כי הנושא השנוי במחלוקת אינו חתימת המבקשים על הצ'ק, שכן ברור לכל הצדדים כי החתימה איננה חתימתם, והמשיבה אף לא טענה כי המבקשים הם החתומים על הצ'ק. הדיון בעניינינו נסב על השאלה- האם היתה חתימה בהרשאה, אם לא, ועל כן הוכחת חתימת המבקשים ועמידת המבקשים בחקירתם על טענה זאת אינה רלוונטית. ח. טענת המבקש, דוד X, כי כרטיס הלקוח משנת 2007, לא חתום ולא מולא על ידו, הופרכה ע"י המשיבה בחקירתו הנגדית של המבקש, כאשר ראשית הוצג לו הכרטיס, הכחיש המבקש כי חתם עליו, אולם, כאשר שאלה המשיבה אודות התחייבותו (כפי שמצוין בתחתית כרטיס הלקוח) להודיע ללקוח על פרישתו, לא טען המבקש כי הוא אינו מכיר את המסמך, או שמא כי אינו חייב בכל כיוון שלא חתם עליו, אלא הצדיק את אי ההודעה באי פרישתו בפועל מהעסק, מה שמראה כי ההתחייבות בכרטיס הלקוח, מקובלת עליו וחלה עליו. ט. ב"כ המבקשים מביא בסיכומיו ( עמ' 5 פסקה 39) את פסיקתו של כב' השופט דנציגר בפס"ד אוזן, כי הוא אינו סבור שבני זוג שמנהלים חשבון משותף חזקה כי חלים עליהם יחסי שליחות, אולם דעה זו היתה בדעת מיעוט ולאחר מכן בפסקה 40 לסיכומי המבקשים מביא ב"כ המבקשים את דבריו של כב' השופט גובראן, שדחה את ערעור הגב' אוזן בשל חוסר תום לב, ושימוש לרעה בהליכי משפט היות ושני בעלי החשבון היו שותפים לעסקת היסוד בגדרה הם התחייבו להעביר את השטר לידי המשיבה. עניין זה מקביל ישירות למקרה דנן, בו בשל עסקת יסוד משותפת לכל בעלי החשבון, אנו נראה בהם שותפים ואחראים יחדיו לשטרות שבידי המשיבה. י. המבקשים סתרו את עצמם בחקירתם, וכן סתרו עצמם ביחס לתצהירם ולדברים הנאמרים בו, כמו כן תצהירם החסיר פרטים רבים המעלים את השאלה, מדוע בחרו המבקשים שלא להעלות פרטים אלו ולא לפרטם. כגון: דוד טוען כי יצא מהבעלות בחשבון הבנק- דבר שהופרך, לאחר מכן מסביר את דבריו ב"כ בכך שהמבקש לא יצא מהבעלות בחשבון הבנק אלא, לא התעסק עימו יותר. כמו כן טענתו של דוד כי פרש מהעסק, נסתרה כאשר טען כי עדיין ניהל ונשאר שם עד הסוף., וכן לגבי המבקשת 2, אשר טענה כי מעולם לא הרשתה לאיש לחתום בשמה, ולאחר מכן טענה כי הרשתה זאת לבעלה, וכן סתירות נוספות בחקירה כפי שמציין ב"כ המשיבה בסיכומיו. יש בהתנהגות זאת כאי עמידה בחקירה הנגדית ולכך יפים דבריו של כב' השופט א'. גורן בספרו 'סוגיות בסדר דין אזרחי', מהדורה שמינית: " אם תצהירו של המבקש מגלה הגנה לכאורה, ופרקליטו של התובע סבור שבחקירה קצרה הוא יכול להפריך את ההגנה ולשכנע את בית המשפט שזוהי "הגנת בדים"- הרי יש מקום לממש את הזכות לחקור את המבקש על תצהירו. חקירת המצהיר נועדה לגרום לקריסת גרסתו ולהביא את בית המשפט למסקנה כי מדובר ב"הגנת בדים". כגון אם בשלב שבו נדונה הבקשה לרשות להתגונן התמוטטה הגנה כאשר.. בתצהיר התגלתה סתירה פנימית.. חוזר בו המצהיר מהעובדות שהעלה בתצהירו, התוצאה היא שבקשתו תידחה". סתירות שעלו מחקירת המבקשים: הסתירות שעלו בחקירתו של X דוד: 1. המבקש 1 נשאל האם הינו בעל חשבון שמסתיים בספרות 724 בבנק פאג"י, והשיב כי מאוקטובר 2008 הוא יצא מהחשבון (עמ' 1 שורה 15). 2. אז עומת הנ"ל עם מסמך אישור המעיד כי בחשבון הנ"ל שלושה בעלים, מיטל, איציק X וX עצמו עד היום. נוכח מסמך זה שינה המבקש 1 את גרסתו וטען כי למעשה לא יצא מהחשבון עד היום. 3. כשנשאל X לגבי העובדה כי מאחר והוא ומיטל היו הבעלים של העסק והבעלים של החשבון האם חתימותיו של איציק על גבי ההמחאות כפי שטענו השלושה, ואף צרפו תצהיר מטעמו של איציק, נעשתה בהרשאה, השיב מר X בעמ' 2 לפרוטוקול, שורות 15-17: "לא ידעתי ולא נגעתי ואף פעם לא הרשיתי לו לחתום. לא נתתי הרשאה כזו". 4. אולם לאחר מכן שינה מר X את גרסתו והשיב בעמ' 3 לפרוטוקול, שורות 3-4: "ש. האם נתת אישור לאיציק X לחתום בשמך על שיקים בחשבון הבנק? ת. כל שנת 2007-2008 היתה הרשאה כזו מעבר לזה אני לא יודע". 5. וכן בסיפא לתשובתו אומר הוא בעמ' 3 לפרוטוקול, שורה 4-5: "ב-2007 לא היה את כל נושא החתימה כי זה היה של הבת שלי". 6. המבקש 1 טוען כי יצא מהחשבון ופעם טוען שהוא עדיין בחשבון, פעם טוען כי לא נתן הרשאה לחתימה בשמו ופעם טוען כי הייתה הרשאה שכזו, פעם טוען כי ההרשאה היתה לשנים 2007-8 ופעם טוען כי לא היתה הרשאה בשנת 2007, ופעם טוען כי אינו יודע. 7. כשנשאל האם נכון שהיה מחוייב להודיע למשיבה שהוא פורש מן העסק (שכן למשיבה-טכנולייט היתה הזכות להפסיק את ההתקשרות אם לא היו בידיה בטוחות מספיקות) השיב מר X בעמ' 3 לפרוטוקול , שורות 7-11: "לא אני לא חושב שאני מחוייב לדבר כזה...". כשעומת עם נספח א' לתצהירו שבו מצויין הדבר מפורשות השיב: "לא אני לא חושב שאני מחוייב לדבר כזה..." כשעומת עם נספח א' לתצהירו שבו מציין הדבר מפורשות השיב: "זה לא סותר כי אני לא פרשתי מהעסק אני ניהלתי אותו עד הסוף. אני פרשתי מהחשבון..." 8. ניתן לראות שמר X מציג גרסאות שונות, ואף לא סותר את ההסכמות במסמך זה בתחילת תשובותיו, דבר הנותן תוקף להיות המסמך הנ"ל מסמך שנחתם על ידי מר X, בהסכמתו, בידיעתו ועל כן הוא מסביר בתשובה זו מדוע לא הודיע כי פרש מן העסק, ולכן לא הופר האמור במסמך זה. מר X מוסיף למעשה גרסה חדשה לפיה לא הפר את ההסכמות במסמך זה שכן לא פרש מן העסק כדבריו אלא ניהל אותו עד הסוף. 9. בתצהירו של המבקש 1 צויין: "אני אטען, כי כאשר אני פרשתי מהשותפות... ואני הפכתי להיות שכיר בעסק" (פעם פרש, פעם לא פרש, פעם עד 2008, פעם עד הסוף, פעם שכיר, פעם ניהל). 10. מר X אישר בחקירתו, עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 19-20 כי חתם על החשבוניות שהוצגו בפניו. בחשבוניות אלו ניתן לראות כי מר X התחייב אישית לערוב לחובות העסק והצהיר כי הוא הבעלים. הסתירות שעלו בחקירתה של X מיטל: 11. כבר מעיון בטיעונים המופיעים בתצהירה של מיטל ניתן להיווכח בקיום סתירה לכאורה, כאשר מחד טוענת מיטל כי לא הרשתה לאיש לחתום בשמה ומנגד טוענת מיטל כי לבעלה הוקנו זכויות החתימה בעסק. 12. תצהירה של מיטל קרס בחקירה הנגדית כאשר השיבה: "ש. האם נתת אישור לבעלך איציק לחתום על שיקים בחשבון בשני החשבונות? ת.כן." (ראה בעמ' 3 לפרוטוקול, שורה 30 ). 13. כאשר נחקרה מיטל כיצד מתיישבת טענתה וטענת X כי הנ"ל יצא מהשותפות, עם הממצא כי לא יצא מחשבון הבנק השיבה כי הבנק לא היה מוכן לשחררו מהחשבון, אך טענה כי אינה מודעת לשיקולי הבנק בסירובו הנ"ל. מידע זה הוסתר בתצהירה, בניסיון להוציא את אביה מן החיוב שחב כלפי המשיבה, וכן מידע זה מעיד על כך כי מיטל אפשרה לX ולאיציק לנהל את העסקים על דעתם ללא שהיא מודעת בכלל לשיקולי הבנק, התנהלות העסק וכו' ., דבר שאינו מתיישב עם התנהגותו האופיינית הרגילה של בעל עסק. 14. מיטל אישרה כי משנת 2008 לא הפעילה כלל את העסק וזאת חרף העובדה כי היה רשום על שמה. ניתן להסיק מכך כי מדובר בפעילות שנועדה לאפשר לאיציק לנהל עסקים מסוג זה חרף הגבלותיו הרבות יחד עם אביה מר X. ראה תשובתה בעמ' 4 לפרוטוקול, שורה 13 כי אביה ובעלה ניהלו את העסק. 15. גם תשובתו של איציק תמכה בכך בעמ' 4 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמ' שורה 21: "ש. האם הסיכום בין שלושתכם לבין הבנק הוא שכל פעם שמישהו מגיע וחותם על איזה שהוא שיק זה מחייב את שלושתכם? ת. לגבי הבנק - האם היחיד שהם הכירו והתנהל מולם זה אני..." 16. כלומר - מלכתחילה, סוכם בין השלושה, כי חרף היות השותפות רשומה על שם X ומיטל בלבד, איציק הוא זה שיחתום על גבי כל הצ'קים ובבנק, והבנק והחתימות כולן שלו - קרי חתימותיו בחשבון הינן מראש בהסכמת כל השלושה ומחייבות את כל השלושה. 17. כאשר התבקש לאשר כי השלושה הסתבכו בחובות השיב כי הוא היחיד שהסתבך וכי X ומיטל לא קשורים לכך, כפי שהוצג לבית המשפט מסובכים גם אשתו וגם הוא במאות אלפי שקלים וגם X מחוייב כלפי הבנק בהלוואות רבות ואשראי נכבד - ללמדך על כוונותיהם להכשיר את פעילותו של איציק. סיכום : א. הלכה פסוקה היא "כי לא תינתן רשות להתגונן מקום בו המבקש אינו מעלה הגנה שעל פי הדברים עשויה להיות נכונה ולהקים לו עילת הגנה" (בר אופיר, 'סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה', מהדורה עשירית,להלן- בר אופיר). טענת ההגנה "לא חתמתי", אינה פוטרת אדם מחובתו כאשר לפי הנסיבות והעניין ניתן ללמוד כי אע"פ שאין חתימתו על שטר, עדיין יש בשטר כדי לחייבו. כמו כן טענותיהם השונות של המבקשים נפלו ונסתרו בחקירתם כפי שפירטתי לעיל. אין מחלוקת כי המבקשים רשומים בחשבון, היתה הרשאה לשנים מסוימות, המשיבה ראתה במבקש כבעלים וכאחראי לפירעון חובה וכדומה. כפי שכבר צוין לעיל, אין צורך כי המבקשים יחתמו בפועל על השטרות על מנת לחייבם לפי דין. ועל כן לעניין זה לא הביאו המבקשים טענות הגנה לכאורית, שבאם יובהרו כנכונות במשפט, יהיו הם טענות הגנה טובות, וכן השמטת עובדות בתצהירם של המבקשים, מביא למסקנה כי הגנתם הינה הגנת בדים. מכאן ולאור כל הנאמר עד כה, סבורה אני כי לכאורה המסקנה המתבקשת היא דחיית ההתנגדות לביצוע השטרות שהוגשה על ידי המבקשים. ר' בר אופיר, 'סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה', מהדורה עשירית: "אם המבקש במהלך חקירתו משמיט בעצמו את היסוד לעובדה שהוא טוען לה, רשאי השופט להסיק שהגנתו היא "הגנת בדים" ואין מקום להענות לבקשתו למתן רשות להתגונן". ב. אולם, מאחר ומדובר בשלב המקדמי של הדיון שאיננו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ואיננו מחייב בחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקיפה, אין לשלול על הסף, בשלב זה, את טענות המבקשים, שכן אע"פ שבלטו הסתירות לאורך כל חקירתם של המבקשים ולכאורה לא עמדו הם בנטל המוטל עליהם, , עומדים אנו בתחום אפור, בין השחור ללבן. הלכה פסוקה היא: "בעת שעסקינן בהתנגדות לביצוע שטר, שהינה כדין בקשת רשות להתגונן, בימ"ש אינו רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות, אלא עליו לבחון אם מגיש ההתנגדות או המבקש 1 מגיש בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר, הציג לכאורה טענת הגנה אם לאו. בימ"ש יסרב ליתן רשות להתגונן רק אם ברור ונעלה מכל ספק כי אין למבקש 1 כל סיכוי להצליח בהגנתו. על בימ"ש להניח כי האמור בתצהיר אמת ולכן אם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ואף בדוחק, תינתן הרשות להתגונן. גם חוסר אמון בטענות ההגנה, אינו יוצר לכשעצמו, בסיס לדחיית הבקשה. "הגנת בדים" תקבע רק עם מדובר בהגנה המשוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך". ע"א 10984-05-10 מאיר אזרואל נ' הלן מזרחי ג. במקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי, על אף כל שפורט לעיל לא ניתן לומר כי סוגיית החתימה והחריגה מהרשאה מוצתה וכי טענת המבקשים הופרכה לחלוטין, ועל כן הדברים צריכים להתברר, כפי שנפסק ב ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל. : "אכן ברוב המקרים שבהם מבקש 1 מבקש רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצידו של קו הגבול, לאמור: האם יש בפיו הגנה אפשרית או לאו? אולם יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין "הלבן" לבין "השחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה המקרים ש"... בהם היה 'כמעט' בטוח, שהמבקש לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט.." (זוסמן, עמ' 689) אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בית המשפט עושה חסד עם המבקש 1 ונותן לו את הרשות בתנאים, דהיינו.. נותן לו רשות מותנית בתנאי, כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984( להלן- התקנות)". משנראה כי טענות ההגנה אותן מציגים המבקשים מצויות על "קו הגבול", נחה דעתי כי על מנת לא לחסום כליל את שערי בית המשפט, יש להתנות מתן הרשות להתגונן בתנאים, כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, להלן:("התקנות"). ד. בנסיבות אלו ולאור ההלכה הפסוקה, אני מקבלת את ההתנגדות במקרה זה בשאלה, האם היתה החתימה בהרשאה והאם חרג איציק X מהרשאה זאת, אך מתנה את מתן הרשות להגן בהפקדה כספית בקופת בית המשפט בסך של 12,000 ₪ אשר יופקדו בתוך 45 יום. באם לא יופקד הסכום במועד, תדחה ההתנגדות ללא כל צורך בהחלטה נוספת. ה. הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ יחולו על המבקשים לטובת המשיבה.שטרפקודת השטרות