תביעה בגין אי סגירת תיק הוצאה לפועל


רקע
1. בפני תביעה כספית, בסך 30,000 ₪, שהגישה התובעת, אר אס רן בע"מ, נגד חברת אפריקה עץ בע"מ ("החברה"), עוה"ד X (X) X ("עו"ד X"), והגב' X X, העובדת במשרדו ("X"; כולם יחד – "הנתבעים"). מלכתחילה, הוגשה התביעה נגד החברה ועו"ד X בלבד, אולם בהמשך, בנסיבות שיתוארו, נוספה גם X כנתבעת נוספת.

2. הרקע לתביעה הוא תיק הוצאה לפועל, שנפתח על ידי החברה נגד התובעת, בו נקטה החברה בהליכים נגד התובעת, לרבות הטלת עיקול על חשבונה. לטענת התובעת, מקור החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל הוא בחבותו של אחד, מר גולן X ("החייב"), לחברה. לא הוברר טיב הקשר בין החייב לבין התובעת, אולם לימים, ביום 17.3.11, נחתם מסמך (נספח א' לכתב התביעה) במשרד עו"ד X, על ידי החייב, מִכֹּה, וע"י X, עובדת משרד עו"ד X, מִכֹּה, שם נכתב בזו הלשון (הקטע הראשון מודפס; המסמך נושא פעמיים את חותמת עו"ד X, חתימה משורבטת ע"ג החותמת, וחתימה הנחזית להיות חתימת החייב):

"הסכם פשרה.
הוסכם עם גולן X ת.ז.... שהחוב יהיה על שמו ולא על שם חברת אר.אס.רן בע"מ. כמו-כן הוסכם שהחוב יועמד ע"ס 17000 ₪ לסגירה. החייב יקבל 8 שוברים ע"ס 2000 ₪ כל אחד + 1 שובר ע"ס 1000 ₪. עם התשלום הראשון יבוטלו הליכי ההוצל"פ ויסגר תיק ההוצל"פ. החייב מתחייב לקחת על עצמו את החוב..."

ובהמשך, בכתב יד (החותמת השניה מופיעה לאחר תוספת זו):

"במידה והחייב לא יעמוד בתשלומים שנקבעו בהסדר יפתח תיק הוצל"פ כנגד החוב שיוותר לאחר ניכוי התשלומים ששולמו, כנגד החייב X גולן בלבד."

3. לטענת התובעת, כמובא בכתב התביעה, שילם החייב את התשלום הראשון, כבר ביום 30.3.11, ולפיכך היה על החברה – ועל עו"ד X, כשלוחה – לסגור את תיק ההוצאה לפועל נגד התובעת. תחת זאת, ביום 12.6.11 הוטל עיקול על חשבון התובעת בבנק, בסך של למעלה מ-15,000 ₪, והיא נאלצה לסלק את החוב כתנאי לביטול העיקול ביום 19.6.11, חרף פניותיה לעו"ד X. ביני לביני, במהלך אותו שבוע, גרם העיקול לנזק רב, בשל מועדי תשלום המע"מ ותשלומים אחרים, וכדי לצמצם נזקים, היה על בעלי החברה להזרים מכספו האישי לחשבון החברה.

4. בבחינת הקדמת המאוחר אעיר, כי בדיון מיום 1.4.2012, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו מודים הנתבעים בכל עובדות כתב התביעה.

5. מכל מקום, על יסוד עובדות אלה, טענה התובעת להיותה נהנית על פי חוזה לטובת צד ג', וכן לפגיעה בשמה הטוב עקב העיקול, ולנזקים כלליים. לשיטתה, אחריות החברה נובעת מהפרת ההסכם ומרשלנותה באי-מתן הוראה לשלוחה, עו"ד X, לסגור את תיק ההוצאה לפועל; ואילו אחריות עו"ד X נובעת מרשלנות ומהפרת חובותיו על פי חוק השליחות, חוק הנאמנות, וחוק לשכת עורכי הדין.

צירוף X וטענות הצדדים
6. בכתב ההגנה שהגישו החברה ועו"ד X, טענו להעדר יריבות בין התובעת לעו"ד X, וטענו כי המסמך שנחתם כלל אינו הסכם, אלא מסמך שנחתם ע"י X, "פקידת הוצל"פ במשרדו של הנתבע 2, פקידה שאינה עו"ד ואינה מייצגת את הנתבעת 1 ואין כל נפקות לחתימתה על המסמך". עוד טענו, כי מדובר בהתחייבות חד-צדדית של החייב, ותו לא. אף אם היה הסכם, הרי שזה הופר על ידי החייב, שלא המשיך לשלם, ועל כן ההסכם מבוטל. עוד הדגישו, כי התובעת היתה חייבת בתיק ההוצאה לפועל, ולא הגישה התנגדות, ועל כן דינה כמי שניתן נגדה פסק-דין באותו עניין.

7. לאור הטענות הנוגעות לX, ביקשה התובעת לצרף אותה כנתבעת נוספת, בטענה שאם אמת בפי החברה ועו"ד X, הרי שX, בפעולותיה שלא על פי הרשאה אולם במצג של הרשאה, עוולה כלפי התובעת ברשלנות, וחבה בנזקיה.

8. בכתב ההגנה שהגישה X (באמצעות עו"ד X) טענה כי פעלה כדין, וכי אינה אלא שלוחה של עו"ד X, ועל כן הוא אחראי על כל תוצאה של מעשיה, לאור דיני השליחות.

9. כאמור, הוכחות לא נשמעו, לאור הודיית הנתבעים בכל עובדות כתב התביעה (ללא סייג!). עוד הוסכם, כי הנתבעים יסכמו ראשונים. יוער, כי כבר בסיכום טענותיהם, חזרו בהם למעשה הנתבעים מהודייתם, שכן כפרו, בין היתר, בכך שנגרם נזק לתובעת ולשמה הטוב (הגם שנזק זה (בניגוד לשיעורו והפיצוי הראוי לו) בא בגדר עובדות כתב התביעה).

10. הנתבעים חזרו על טענותיהם, תוך הפניה לדיני השליחות, הפוטרים לשיטתם את עו"ד X ואת X מכל אחריות, ותוך טענה, שאין מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, כמשמעותו בחוק החוזים. עוד טענו (בניגוד ללשונו המפורשת של ההסכם!), כי ההסכם אינו מחייב ברגע שהחייב הפר את הוראותיו.

11. התובעים, מאידך, בקשו כי התביעה תתקבל כבר משום שאיש מהנתבעים עצמם לא טרח להתייצב לדיון. עוד טענו, ששעה שהודו הנתבעים בעובדות כתב התביעה, שוב אינם יכולים לכפור בכך שנגרם לתובעת נזק לשמה הטוב; שההסכם מדבר בעד עצמו, ולא ניתן להתכחש לתוכנו המפורש; ושלאור טענותיהם בכתב התביעה, יש לחייב את כל הנתבעים בפיצוי התובעת בעבור נזקיה.

12. יודגש, גם אם במאמר מוסגר, כי למעט הפניה כללית לדיני השליחות (מטעם שני הצדדים), לא טרח מי מהצדדים להפנות את בית המשפט להוראת חוק מסוימת עליה הוא מבקש להישען, בעיקר בכל הנוגע לחיוב עו"ד X או X באחריות, חרף כך שללא ספק מעורבותם, או לפחות עיקר מעורבותם, היתה בתור שלוחיה (במישרין או בעקיפין) של החברה. הצדדים לא טרחו להידרש לשאלת האחריות בעוולת הרשלנות, למרכיביה, ולהתקיימם או אי-התקיימם במקרה דנן, או להשלכות דיני השליחות על אחריות מי מהנתבעים, והותירו לבית המשפט לעשות עבורם מלאכה זו. משכך, ניתנה הוראה להשלמת סיכומים, ואלה הוגשו (לאחר שמתחילה בקשו שני הצדדים לפטור אותם מלעשות כן), ויוער: כי בעוד התובעת השלימה טיעוניה בעניין, ודנה (לפחות שטחית) בשאלות שהתעוררו, הרי שהנתבעים בחרו להגיש השלמת-סיכום לאקונית, שהיתה חזרה על טענות שכבר עלו בסיכומים הראשונים, ושלא נגעה כלל – שלא לומר ברצינות – בנושאים לגביהם נדרשה השלמת הטיעון. יש להצר על כך.

דיון והכרעה
13. דין התביעה להתקבל, כלפי החברה וכלפי עו"ד X, אולם להידחות כלפי X.

X
14. בשל פשטות העניין, אפתח דווקא בטענה שעלתה בסיכומי התובעת, לעניין אי-התייצבות הנתבעים, שכן חיוב X באחריות היה אפשרי רק מכוח טענה זו, לטעמי: סבורני, לאור ההסדר הדיוני שהושג, כי טענה זו, שעה שלא הועלתה בדיון, לא ראוי לה כי תועלה בשלב הסיכומים. הדעת נותנת, כי אם היו הנתבעים יודעים שהתובעת עומדת על טענתה, לא היו נאותים להסדר הדיוני, או בכל מקרה, היו מנצלים את ההזמנות להשיב על הטענה, הזדמנות שנשללה מהם שעה שזו הועלתה בסיכומים, לראשונה.

15. מאחר שלטעמי, צירופה של X לתביעה היה מלאכותי למדי, גם אם נשען בצדק על טענת הגנה תמוהה ביותר שהעלו שני הנתבעים האחרים, ואין באמת חולק כי כל פועלה, בגדר החתימה על ההסכם בשם עו"ד X, היה בתפקידה כשלוחה וכעובדת של עו"ד X. מרגע שקיבל על עצמו עו"ד X, בכתב ההגנה שהגיש בשם X, את האחריות לתוצאת פעולותיה (ובכך חזר בו, למעשה, מטענתו בכתב ההגנה בעניין זה) – הרי שאין יסוד להטלת אחריות כלשהי על כתפי X, ודין התביעה נגדה להידחות, כאמור. אעיר בהקשר זה, כי נעתרתי לבקשה לצרף את X רק מחמת שלא ניתן לחסום בעד התובעת מלתבוע את X בתביעה עצמאית, ויעיל יותר היה למצות את הבירור בגדרה של תובענה אחת.

החברה ועו"ד X
16. את המשך הדיון נייחד לשני הנתבעים הראשונים, העיקריים.

17. השאלות הצריכות הכרעה הן אלה (ולחלקן שאלות משנה):
א. ההסכם – מה טיבו, והאם הוא מחייב? האם הוא חוזה לטובת צד שלישי, המאפשר לתובעת לתבוע על פיו? האם הפרתו על ידי החייב, לאחר התשלום הראשון, מאפשרת את ביטולו מעיקרא?
ב. האם הופר על ידי מי מהנתבעים?
ג. מאחר שהחברה לא טענה כלפי עו"ד X לחריגה מהרשאה בהטלת העיקול על חשבון הבנק של התובעת, דומה שאין ספק שאם ההסכם מחייב והופר, ולתובעת נגרם נזק – הרי שהחברה אחראית לו; ברם, האם לעו"ד X אחריות אישית במקרה כזה?
ד. האם חב מי מהנתבעים – שלא בשל הפרת הסכם – כלפי התובעת?
ה. האם נגרם נזק לתובעת?
ו. מהו שיעור הנזק?

18. שאלה א: ההסכם

18.1 טיב ההסכם – חרף טענת הנתבעים בנקודה זו (אותה זנחו, למעשה, בסיכום הטענות), דומה שלשון ההסכם מדברת בעד עצמה, הן בכותרתו והן בתוכנו, והוא כולל חיובים הדדיים (בין שלובים ובין לאו), ולבטח שמדובר בהסכם, ולא בהתחייבות חד-צדדית של החייב. באותה מידה ברור, ששעה שנחתם על ידי עו"ד X (או מי מטעמו, כבמקרה דנן), הרי שהוא גם הסכם מחייב, את החייב מחד, ואת החברה מאידך. יש להדגיש בהקשר זה, כי עו"ד X אינו צד להסכם.

18.2 אעיר עם זאת, במאמר מוסגר, כי תמיהה רבה מתעוררת נוכח חזרתו של עו"ד X בסיכומים הנוספים שהוגשו על טענתו, כי פעולותיה של X, גם אם לא היו חריגה מסמכות, היו כשל "פקידה שאינה עו"ד ואינה מייצגת את הנתבעת 1 ואין כל נפקות לחתימתה על המסמך". ברי, כי אם פעלה כשלוחה, כטענת עו"ד X בכתב ההגנה, כי אז היא מייצגת את עו"ד X, ואם כך, פעולותיה הן גם כשלוחה של הנתבעת 1, וברי כי יש נפקות לחתימתה על המסמך. אם היה עו"ד X דבק בטענתו, כי היתה חריגה מסמכות, כי אז יש להניח שמסקנת בירור התביעה נגד X, כדלעיל, היתה שונה בתכלית.

18.3 חוזה לטובת צד שלישי – עניין זה מוסדר בפרק ד' (סעיפים 34-38) של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וההוראה העיקרית הצריכה לעניינו מצויה בסעיף 34, שזו לשונו:

"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו."

18.4 כאמור, איש מהצדדים לא דק פורתא ולא נדרש לסוגיות המשפטיות המורכבות העולות בתיק זה, ואיש מהם לא נתן דעתו, לבד מאמירה כללית, לשאלה אם התנאי שבסיפא לסעיף זה מתקיים. הערה זו נותרה נכונה גם למקרא השלמת הסיכומים שהגישה התובעת (ואין דין הסתמכות המוטב על החוזה, כדין השתמעות כוונה להקנות לה זכות הסתמכות).

18.5 שבתי ועיינתי בהסכם. התובעת נזכרת בו רק בתחילתו, מקום בו נוטל על עצמו החייב את החוב, בהסכמת החברה. דומה, שאם היו הצדדים פורשים בפני את טיב הקשר בין החייב לתובעת, ואת טיב החוב שבעטיו נפתח התיק מלכתחילה נגד התובעת, ניתן היה לשקול האם מאופן ניסוח המשפט הראשון והמשפט האחרון של ההסכם משתמעת כוונה להקנות לתובעת זכות לדרוש את קיום החיוב. ברם, הצדדים לא עשו כן, ובעניין זה הנטל רבץ לפתחה של התובעת, ועל כן לא נותר אלא לקבוע, כי אין לפני תשתית המאפשרת מתן תשובה חיובית לשאלה זו.

18.6 לפיכך אני קובע, כי אין בפני הסכם המקנה לתובעת זכות לדרוש את קיומו.

18.7 אעיר, כי בכתב התביעה טענה התובעת גם לזכות לפיצויים מכוח הפרת סעיף 39 לחוק החוזים, המחייב קיום זכויות בתום-לב, אולם טענה זו נזנחה בסיכומים (לרבות בהשלמת הסיכומים), ואיני נדרש לה.

18.8 משכך, נשמטת מיניה וביה כל טענה הנוגעת להפרת ההסכם ולנזקים שנגרמו לתובעת עקב כך (מצד דיני החוזים).

19. בכך אף נסתיים הדיון בשאלות ב' ו-ג'.

20. שאלה ד: אחריות שלא על פי דיני החוזים

20.1 התובעת טוענת לאחריות החברה, כשולחתו של עו"ד X, לפעולותיו של עו"ד X, וטוענת, כי פעולות אלה עלו כדי עוולת רשלנות, בשים לב לכך, שבכתב התביעה (סעיפים 28-29) יוחסה לנתבעים פעולה בזדון, ואילו הם הודו בכל עובדות כתב התביעה. התובעת טוענת, כי לא באה טענה מצד החברה, כי עו"ד X חרג משליחותו.

20.2 בנוסף, טוענת התובעת לאחריות החברה בהוצאת לשון הרע, בכך שפגעה בXטין שלה ובשמה הטוב, עת הוטלו עיקולים על חשבון הבנק שלה, בלא הצדקה. התובעת מדגישה, כי עצם הפגיעה בXטין היא מעובדות כתב התביעה, בהן הודו הנתבעים.

20.3 התובעת טוענת לאחריות עו"ד X, עצמו, בעוולת הרשלנות, לא בשל פעולותיו כשלוח, אלא בשל פעולותיו כעורך-דין החב חובת זהירות מושגית גם למי שאינו לקוחו, ובשל כך שפעולותיו – הגם שהיה שלוח – היו רשלניות (אם לא זדוניות) וגרמו נזק.

20.4 הנתבעים חולקים, אך מייחדים טיעוניהם בפועל (הן בסיכומים הראשונים, והן ב"השלמה" בכתב) לשאלת הוצאת לשון הרע. בלא הנמקה של ממש, הם טוענים כי לא היתה כאן הוצאת לשון הרע. בנוסף, וכמעט בחצי-פה, הם טוענים שעו"ד X אינו יותר מאשר שלוח, ולכל היותר, ואם בכלל, יש לחייב רק את החברה (ואני מתעלם, לאורך כל פסק-הדין, ממה שנראה על פניו כניגוד עניינים מובהק בין החברה לבין עו"ד X, במסגרת תיק זה, הגם ששניהם יוצגו על ידי אותו פרקליט, עו"ד ממשרד עו"ד X).

20.5 בעניין זה, ובכל שלושת הרכיבים, דעתי כדעת התובעת (אם כי למעט בשאלת הוצאת לשון הרע, ממילא יש לדחות את עמדת הנתבעים בהעדר טיעון בעניין). עובדות כתב התביעה אינן שנויות במחלוקת. אמנם, במקומות אחרים טענה התובעת כי על בסיס ההודיה בעובדות יש להסיק מסקנות שונות (כגון, בשאלת החוזה לטובת צד שלישי), אלא שבאותם מקרים לא היה מדובר בעובדות שבכתב התביעה, אלא בהשערות ומסקנות המבוססות על עובדות. לא כך במקרה שלנו, בו מדובר בעובדות "נקיות", כגון: קיום הXטין, הפגיעה בו, הפעולות בזדון כדי להפעיל לחץ על החייב לשלם את החוב, וכיו"ב. פעולות אלה, אשר כאמור, הנתבעים מנועים עתה מלחלוק עליהן, שעה שהודו בעובדות כתב התביעה, מקימות הן עוולת רשלנות – הן של החברה והן של עו"ד X – והן הוצאת לשון הרע. בעניין אחרון זה די בהפניה לפסקי-הדין אליהם הפנתה התובעת בסיכום טענותיה.

20.6 אדגיש, בהמשך להערה קודמת (ר' סעיף 18.2 לעיל), כי שעה שקיבל על עצמו עו"ד X אחריות לפעולותיה של X, ושעה שטען כי בחתימתה על המסמך לא התכוונה ליצור חוזה, ושעה שבשל אופן ניסוחו הסתמכה התובעת על קיומו של החוזה (זו עובדה בכתב התביעה, שהנתבעים הודו בה; ואין בכך כדי לגרוע ממסקנתי לעיל, כי לא הוכח שזו היתה כוונת יוצרי החוזה) – הרי שדי בכך כדי להקים עוולת רשלנות, בעצם אופן כתיבת החוזה, ועוולה זו, הן מכוח דיני השליחות והן מהודאת-פיו של עו"ד X (כמייצגה של X בכתב ההגנה מטעמה), היא הפרת חובת הזהירות של עורך-הדין כלפי הצד שכנגד.

20.7 משכך, יש לקבוע, כי הן החברה והן עו"ד X אחראים כלפי התובעת לשיפויה בגין נזקיה.

21. שאלה ה: האם נגרם נזק לתובעת?

השאלה הזו טריוויאלית, שעה שמעיינים בכתב התביעה, שם נכתב במפורש, כי הטלת העיקולים "גרמה פגיעה קשה בשמה הטוב בבנק", וכי עיכוב התשלומים שנבע מהטלת העיקולים "גרם אף פגיעה קשה בשמה הטוב של התובעת אצל ספקיה ועובדיה". זוהי טענה שבעובדה, והנתבעים הודו בה.

22. שאלה ו: מהו שיעור הנזק?

22.1 בכאן מודה התובעת, בכתב התביעה, כי "לא ניתן לאמוד נזק שאינו מX בכסף". מכאן, כי אף אין בפנינו עובדה שהנתבעים נתפסים בהודיה בה. שמה הטוב של התובעת נפגע במידה "קשה", ובסעיף 12 לכתב התביעה אף נעשה שימוש בתואר "אנושה", אך זאת ללא כל הסבר (ולא מצאתי טענה, כי הפגיעה הביאה לקריסת התובעת או אף היתה קרובה לכך, כמשמעות המילה "אנושה" בשפה העברית), ואין לנו אינדיקציות קונקרטיות בשאר לטיבה של פגיעה זו ועוצמתה בפועל.

22.2 התובעת אומדת את נזקיה ב-30,000 ₪, בין היתר בהתבסס על הפיצוי הסטטוטורי להוצאת לשון הרע, בלא הוכחת נזק, העומד על סכום מרבי של 50,000 ₪ (סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). התובעת אינה מתייחסת ואינה קובעת שיעור לנזקיה הנובעים מעוולת הרשלנות, ונראה כי אין נזקים נפרדים שכאלה, והללו נבלעים בראשונים.

22.3 הנתבעים טוענים רק, כי אמדן זה מופרז, שכן אין להגזים בחומרת הפגיעה של עיקול בסכום נמוך על חברת בעלת-Xטין. ניתן היה לקבל טענה זו, בדוחק (לאור ההודיה בפגיעה ה"קשה"), בכל הנוגע לפגיעה הראשונה, בבנק, שם יכול ויש משקל לגובה החוב שבגינו הוטל עיקול; ברם, אם אכן נחסמו תשלומים לגורמים אחרים, כנטען בסעיף 12 לכתב התביעה (ושוב, מדובר בעובדה שאינה שנויה במחלוקת), כי אז מה לי עיקול בסכום קטן ומה לי עיקול בסכום גדול, שעה שהגורם האחר יודע רק שתשלום שאמור היה להגיע אליו לא הגיע במועדו מפאת עיקול? הנזק הוא אותו נזק, ללא תלות בסכום שבגינו הוטל העיקול.

22.4 נמצאנו, איפוא, במצב בו עלינו לאמוד את נזקי התובעת, על סמך מעט העובדות שבפנינו. הסכום המרבי הנקוב בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע נותן אינדיקציה מסוימת, וכך אף פסקי-הדין הרבים שניתנו בנושא.
22.5 דומה, בשים לב גם לניסיון החיים, לקוצר הזמן בו נותר העיקול על כנו (גם אם היה הדבר הודות למאמצי התובעת ומנהלה, כמתואר בכתב התביעה), ולכך שזהו נזק שהזמן מרפא מהר, שעה שחברה מראה לכל הבאים איתה במגע שהיא "חזרה לאיתנה", כי נכון יהיה לאמוד את הסכום אותו יש לפסוק בסך של 18,000 ₪, ולחייב בו את החברה ואת עו"ד X, ביחד ולחוד.

23. בבואי לפסוק הוצאות בהליך זה, שקלתי – בנוסף לשיקול המתבקש של התוצאה, שנטתה בעיקרה אך לא לגמרי לטובת התובעת – הן את הסרבול שנבע מתיקון כתב התביעה, ביוזמת התובעת, אך בעטיים של הנתבעים 1 ו-2, הן את החיסכון בזמן שנגרם כתוצאה מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, והן את הזילות שהופגנה בהליך ובבית המשפט, בעיקר מטעם הנתבעים, באי-התייצבות לדיון, ובאי-הגשת סיכומים ענייניים לאחר שהדבר נדרש מהם בהחלטת בית המשפט, וגם מעט מטעם התובעת, בניסיונה להתנער מחובת השלמת הסיכומים על פי אותה החלטה, והגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשאת בהוצאות מופחתות לטובת התובעת, אך גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה (ובכך נמצאת גם התובעת, בעקיפין, נושאת במקצת מההוצאות לטובת אוצר המדינה).

תוצאה אופרטיבית
24. לאור כל האמור, אני פוסק כדלקמן:
24.1 אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 3, אולם ללא צו להוצאות, שכן לא נגרמו לה הוצאות החורגות מעצם ניהול ההליך על ידי הנתבע 2, והיא אף לא התייצבה לדיון שנקבע, חרף חובתה שבדין לעשות כן.


24.2 אני מקבל באופן חלקי את התביעה נגד הנתבעים 1-2, ומחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 18,000 ₪, ועוד סך של 1,800 ₪ עבור הוצאות ושכ"ט.
24.3 אני מחייב את הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לטובת אוצר המדינה הוצאות נוספות, בסך של 1,800 ₪.

24.4 סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק ההוצאה לפועל

  2. התראה הוצאה לפועל

  3. התנגדות להוצאה לפועל

  4. חוב עתידי בהוצאה לפועל

  5. גביית יתר בהוצאה לפועל

  6. תקנת השוק בהוצאה לפועל

  7. הקטנת קרן בהוצאה לפועל

  8. הפחתת צו חיוב בתשלומים

  9. מכסת חלב - הוצאה לפועל

  10. סעיף 69ג לחוק ההוצאה לפועל

  11. סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל

  12. ערעור בזכות בהוצאה לפועל

  13. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל

  14. סעיף 7 ג לחוק ההוצאה לפועל

  15. סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל

  16. ערעור על דחיית טענת פרעתי

  17. סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל

  18. סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל

  19. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל

  20. אגרת צילום תיק הוצאה לפועל

  21. מימוש פסק דין בהוצאה לפועל

  22. הגדרת ''זוכה'' בהוצאה לפועל

  23. סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל

  24. מחיקת מסירת האזהרה בהוצל''פ

  25. תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל

  26. סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל

  27. בזבזנות של חייב בהוצאה לפועל

  28. ביטול מכירת נכס בהוצאה לפועל

  29. בקשה להפסקת הליכי הוצאה לפועל

  30. ערעור על סגירת תיק ההוצאה לפועל

  31. תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל

  32. תקנות ההוצאה לפועל, תש''ם-1979

  33. עיכוב החלטה של ראש ההוצאה לפועל

  34. ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל

  35. חריגה מסמכות של ראש ההוצאה לפועל

  36. הודעה על סיום הליכים בהוצאה לפועל

  37. סמכות ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי

  38. ביטול צירוף חייב נוסף בתיק הוצל''פ

  39. תביעה בגין אי סגירת תיק הוצאה לפועל

  40. תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל

  41. חיוב קרוב משפחה של חייב בהוצאה לפועל

  42. ערעור בזכות על החלטת רשם ההוצאה לפועל

  43. אי ידיעה על קיומו של תיק הוצאה לפועל

  44. ביטול הצעה בהליכי מימוש בהוצאה לפועל

  45. סגירת תיק ההוצאה לפועל בגלל פטירת הזוכה

  46. ערעור שהתקבל על החלטת ראש ההוצאה לפועל

  47. ערעור בגלגול שני על החלטת רשם ההוצל''פ

  48. סמכות ראש ההוצאה לפועל לאחר מתן פסק דין

  49. החלטת השם ללא תגובה של הזוכים בתיק ההוצל"פ

  50. ביטול אישור מכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל

  51. הסכם שירותים משפטיים לגביית כספים בהוצל''פ

  52. פיצויים בגין הוצאות פתיחת תיק הוצאה לפועל

  53. מעצר שווא בהוצל''פ שגרם להחמרת בעיה רפואית

  54. ערעור על החלטת רשם לפיה סירב לפתוח תיק הוצל"פ

  55. בקשה לרשם ההוצאה לפועל לשנות את שם הזוכה בתיק

  56. רשם ההוצל"פ אינו מוסמך להוסיף או להחסיר לפס"ד

  57. סמכות ראש ההוצאה לפועל לבדוק נכונות פסק דין

  58. טענה כי התשלום החודשי אשר הוא גבוה ביחס להכנסות

  59. ערעור על החלטה ראש ההוצאה לפועל בענייני משפחה

  60. פתיחת תיק הוצאה לפועל בגין פסק דין שניתן בארה"ב

  61. תקנות ההוצאה לפועל (אגרה מיוחדת), התשנ''ה-1995

  62. בקשה להאריך את מועד פדיון הנכס בתיק ההוצאה לפועל

  63. התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל

  64. צו ההוצאה לפועל (הפעלת מערכת מיכון),תשל"ח-1978

  65. דחיית הודעת התנגדות מטעם צד ג' בלשכת ההוצאה לפועל

  66. פתיחת תיק הוצאה לפועל למרות הסכמה לשלם את מלוא החוב

  67. ערעור על החלטה במסגרתה נתקבלה באופן חלקי טענת פרעתי

  68. ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל שדחה בקשת סגירת תיק

  69. סעיף 84 לחוק ההוצאה לפועל, מתיר לחייב לפתוח לעצמו תיק

  70. תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ''ח-1968

  71. צו ההוצאה לפועל (סדרי פעולה בלשכה ממוכנת), תשל"ח-1978

  72. תקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה, תשל''ז-1976

  73. סמכות רשם הוצאה לפועל לשנות החלטה של רשם בלשכה בעיר אחרת

  74. לטענת המערערים, בקשתם בטענת "פרעתי" מעולם לא נדונה לגופה

  75. צירוף חייב בתיק הוצל"פ - הגשת תביעה אישית (עצמאית ונפרדת)

  76. טענה כי תיק ההוצאה לפועל לא היה צריך להיפתח במועד בו נפתח

  77. תקנות ההוצאה לפועל(גניזת תיקים) (הוראת שעה), התשנ''ו-1996

  78. ערעור על החלטת רשמת הוצל"פ לביטול מועד הפינוי של דירת מגורים

  79. האם חובה לזמן לחקירה לפני מתן צו חיוב בתשלומים בהוצאה לפועל ?

  80. ערעור על החלטת רשם על אישור מכר המקרקעין נשוא תיק ההוצאה לפועל

  81. צו ההוצאה לפועל (שימוש בטפסים נוספים בלשכה ממוכנת), התש"ן-1989

  82. פקיעת רישיון בגין אי תשלום אגרה או מחמת מגבלה לפי חוק ההוצאה לפועל

  83. תקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), התשמ''א-1981

  84. תקנות ההוצאה לפועל (גניזת תיקים וביעורם) (הוראת שעה), התש''ע-2010

  85. טעם שרשמת ההוצל"פ לא בחנה את מצבו הכלכלי, ולא התחשבה אף במצבו הרפואי

  86. תקנות ההוצאה לפועל (סילוק פרטים ממערכת המיכון) (הוראת שעה), התשמ''ח-1988

  87. תקנות ההוצאה לפועל (העברת פרטים ממערכת המיכון) (הוראת שעה), התשנ''ב-1992

  88. צו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשת הזוכה בלבד), התשס"א-2001

  89. תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ''א-1991

  90. בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ רשאי ביהמ"ש של ערכאת הערעור להדרש לטענות עובדתיות חדשות

  91. התניית ביטול ההגבלה על החידוש רישיון נהיגה בתיק ההוצאה לפועל בהפקדת מחצית סכום החוב

  92. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון