תיק זה החל כתביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים על סך של 116,387 ₪. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") חתמה על הסכם תנאי ניהול חשבון בבנק ביום 18.12.97. ביום 5.6.2006 חתמו הנתבע 2 (להלן: "אביב") והנתבע 3 (להלן: ("הנתבע") על כתבי ערבות מתמדת לכל הסכומים המגיעים לבנק מהחברה. אביב היה בעל עניין בחברה וכתב הערבות שלו היה ללא הגבלה בסכום. הנתבע חתם על כתב ערבות מוגבלת בסכום של 300 אלף ₪ צמוד למדד. חשבון החברה היה לדביטורי ויתרת החובה של החברה הגיע ביום 6.2.2011 לסך של 114,810 ₪ בצירוף ריבית בסך 1,577 ₪. אביב עזב את הארץ עוד בשנת 2007. הוא לא התגונן וכנגדו ניתן פסק דין. לאחר שהתנהלו ההוכחות בתיק, הגיע אביב לארץ לביקור, התובע עיכב את יציאתו מהארץ, וכך כאשר ביקש אביב לצאת מן הארץ נעשה עמו הסדר כערב ולפיו שילם אביב לתובע סך של 60,000 ₪ ובכך הופטר אביב מחבותו כערב. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן וקיבל רשות להגן לאחר חקירה קצרה בדיון בפני בית המשפט. הצדדים הגישו ראיות מטעמם, כאשר התובע העיד את הגב' גלי מסינגר (להלן:"מסינגר") שעבדה כבנקאית במחלקה העסקית בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה. הנתבע העיד בעצמו. טענות הנתבע הנתבע לא הכחיש כי הגיע לסניף הבנק וחתם על ערבות, אך טען כי סכום הערבות בעת החתימה היה צריך להיות 30,000 ₪ ולא 300 אלף ₪ כפי שנכתב. להוכחת טענתו זו טען הנתבע כי יתרת החוב בחשבון בתאריך 5.6.2006 הייתה 29,491 ₪ סכום הקרוב ל-30,000 ₪. עוד טען הנתבע כי בעת שחתם על סכום הערבות לא נרשם דבר בכתב הערבות והפקידה לא ידעה מהו הסכום ולכן התקשרה לאחראי על המחלקה העסקית, מר עובדיה, על מנת לבדוק מה לרשום. כיוון שמר עובדיה היה מחוץ לבנק באותו זמן הוא אמר לה שלא תרשום את הסכום והוא יטפל בנושא במועד מאוחר יותר כשיחזור, ולכן טוען הנתבע לא נרשם הסכום שסוכם 30,000 ₪, אלא הבנק מילא על פי רצונו 300,000 ₪. לטענתו הסיבה בגללה חתם על הערבות הייתה, שאביב הציע את עסקיו למכירה ולכן חתם על הערבות לתקופה עד שאביב ימכור לו את הציוד. בסופו של דבר אביב לא העביר לו את הציוד, וכך בשנת 2007 החליט הנתבע לנתק כל קשר מאביב ולנסות לפתוח עסק עצמאי אחר. לאחר ההתנתקות ניסה להשיג את אביב שימחק אותו מהערבות אך לא השיג אותו. לטענתו במהלך 2008 פנה מספר פעמים לבנק וביקש שימחקו אותו מהערבות שכן אין לו כל עסק עם אביב אך הבנק לא הסכים וזאת כיוון שאביב נמצא בחו"ל ולכן כאשר בעל החשבון נמצא בחו"ל אי אפשר למחוק ערב גם אם החשבון אינו בחריגה. הנתבע טוען כי התובע לא זימן לעדות את מר עובדיה ובכך לא הביא ראייה רלוונטית שצריך היה להביא. עוד הוא טוען כי עדותה היחידה של עדת התביעה נפלו בה סתירות כמו למשל האם עבדה במחלקה העסקית בתקופה הרלוונטית. דיון והכרעה אומר מייד כי טענת הנתבע כי יש לפטור אותו מערבותו לנוכח ההסדר עם אביב אין לה מקום משום שאביב היה ערב ולא החייב העיקרי ולכן סעיף 5 (א) לחוק הערבות תשכ"ז-1967 לא חל עליו. יתר על כן, נתתי אמון מלא בעדותה של מסינגר, אשר זכרה את הנתבע בבירור ואף ידעה לתת פרטים על התנהלותו, כמו כן לא מצאתי כי נפלו בעדותה סתירות. הסכום הנקוב בכתב הערבות הוא 300 אלף ₪ לעניין זה העידה העדה מטעם הבנק כך: "ביום 5.6.2006 חתם הנתבע 3 ...על כתב ערבות מתמדת...באותה עת היה ידוע לנו שאביב אברהם עומד לנסוע לחו"ל. למיטב זכרוני, בסמוך לחתימה על כתב הערבות הגיע אביב אברהם לסניף בלווית ארד בן. אביב אברהם לא ידע לכמה זמן יעדר והציג את ארד בן בפניי כזה שינהל את החברה, ויגבה אותו בזמן נסיעתו לחו"ל. מאחר והתרשמנו מדבריו כי ארד בן יכוון את הפעילות בחשבון, הינו, ינהל בפועל את העסק ויקבל החלטות, הוא הוחתם, כנהוג, על ערבות אישית. " (סעיפים 7,8 לתצהיר). עדותה זו לא נסתרה היא עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבע הסכים לחתום ערבות לחברה. מסינגר גם העידה כי שני הנתבעים גם אביב וגם הנתבע חתמו על כתב ערבות בנוכחותה וכי לדבריה "אני זוכרת מצויין את המקרה. אני זוכרת את היום שבאת לסניף וחתמת. אני זוכרת אותך". (עמ' 4 שורות 12-13 לפרוטוקול). ועוד היא זכרה היטב את החשבון וציינה שליוותה את המקרה כראש צוות ביחד עם פקידה נוספת בשם אתי (עמ' 5 שורות 10-15). עוד העידה כי לא מחתימים ללא רישום סכום וכך היה גם במקרה הנוכחי כאשר סכום הערבות מולא לפני חתימת הנתבע על כתב הערבות. עוד היא מציינת כי לאחר החתימה על כתב הערבות הועמדה הלוואה לחברה על סך 150,000 ₪, שהכוונה הייתה לתת לחברה אשראים נוספים בהמשך. על פי תצהירה, בסוף שנת 2006 האובליגו בחשבון עמד על כ-300 אלף ₪ ויתרת החובה בעו"ש עמדה על כ-119,000 ₪ כנגד שיקים דחויים על סך כ-280,000 ₪ ויתרת ההלוואה עמדה על סך כ-178,000 ₪. מסינגר גם צירפה לתצהירה דף חשבון ממנו עולה כי גם לאחר הנסיעה של אביב לחו"ל המשיך החשבון להתנהל על ידי הנתבע והוא המשיך לבקר בסניף באופן שוטף והתעניין בחשבון. עוד ציינה כי הטענה שהייתה כוונה להחתים את הנתבע על סכום של 30 אלף ₪ בלבד אינה נכונה ותמוהה ביותר, משום שאילו היה זה סכום הערבות, הרי שהיו מחתימים אותו על כתב ערבות ל"ערב מוגן" ולא על כתב ערבות ל"ערב יחיד". התובע הוכיח כי הנתבע מונה כמנהל החברה וכמורשה חתימה של החברה לרבות מורשה חתימה בבנק כפי שעולה מפרוטוקול החברה מיום 1.6.2006 אשר הוגש וסומן ת/1. בפרוטוקול החברה מיום 1.6.06 נכתב : "הוחלט: למנות את מר ארד בן ת.ז. ... למנהל בחברה. למנות כמורשי חתימה מטעם החברה את מנהלי החברה מר ארד בן ת.ז. ... ומר אביב אברהם ת.ז. .... חתימת כל אחד מהמנהלים בצירוף חותמת החברה תחייב את החברה לכל דבר ועניין. מורשי החתימה בבנקים הינם מר אביב אברהם... ומר ארד בן... חתימת כל אחד מהם בנפרד בצירוף חותמת החברה תחייב ותזכה את חשבון החברה." מכאן שחתימתו של הנתבע על הערבות הייתה במסגרת תפקידו כמנהל בחברה וכמורשה חתימה בבנק. מייד לאחר החתימה, התקבלה בחשבון הלוואה מהבנק על סך 150,000 ₪ (ראו דפי החשבון ת/2 ועדות גלי , עמ' 5 שורות 22-23). מכאן שהחתימה על הערבות הייתה במסגרת מתן ההלוואה בסכום האמור ולא רק לצורך ערבות לסכום של 30,000 ₪ בחובה. לעניין זה ציינה מסינגר כי אמורים היו להינתן אשראים נוספים. עוד יש לציין בעניין זה כי התובע הגיש מכתבים ששלח הבנק לנתבע על פי הכתובת שמסר לבנק ובה הוא מתגורר עד היום (הגפן 12 מזור- עמ' 12 שורה 17) ובמכתבים אלה נכתב באופן מפורש כי הנתבע ערב ל- 300,000 ₪. המכתבים נשלחו ביום 22.1.07, ביום 25.1.09, וביום 29.3.11. הנתבע הודה "בחצי פה" כי קיבל לביתו דברי דואר מהסניף בגין החשבון, למרות שהכחיש שקיבל מסמך בעניין הערבות (עמ' 12 שורות 25-26). בלתי מתקבל על הדעת שדווקא את שלושת המכתבים בעניין הערבות לא קיבל. הנתבע טוען כי לא קיבל לידיו את כתב הערבות ולכן לא ידע כי הוחתם על סך של 300,000 ₪. טענה זו אינה יכולה להתקבל שנים לאחר החתימה על הערבות. טענת הנתבע כי ללא עדותו של מר עובדיה החסיר התובע עד מהותי אינה מתקבלת, משם שמי שהחתימה את הנתבע על הערבות היא מסינגר ולא מר עובדיה ולכן לא הייתה סיבה להביא את מר עובדיה לעדות. לא הייתה מחלוקת כי מי שאישר את סכום הערבות היה מר עובדיה אך מי שהייתה רלוונטית להפרכת גרסתו של הנתבע היא מסינגר שהחתימה אותו, והיא הובאה לעדות. טענה נוספת של הנתבע היא שנפלו סתירות בעדותה של מסינגר. בין היתר נמצאה סתירה, לטענתו, בכך שהערבות ניתנה על 300,000 ₪ בעוד שסכום ההלוואה היה 150,000 ₪ בלבד. לעניין זה ענתה מסינגר בתצהירה כי הכוונה הייתה לתת לחברה אשראים נוספים. בפועל אכן לבד מההלוואה בסך 150,000 ₪ עמדה מסגרת האשראי של החברה במועדים מסויימים על סך של 130,000 ₪ כך שבמצורף להלוואה עמד הסכום שהבנק העמיד לחברה על סך של 280,000 ₪ (ראו ת/2). עוד הוא טוען כי העובדה שהיא לא הייתה בסניף לאחר 2008 מוכיחה כי לא ידעה על המתנהל בחשבון, אולם מעדותה של מסינגר עולה כי הייתה בסניף רצוף ממועד החתימה על הערבות ביוני 2006 ועד למועד יציאתה לחופשת לידה ממנה שבה בפברואר 2007 ועד לעזיבתה את הסניף בסוף שנת 2008 (ראו עדותה בעמ' 5 שורות 4-8). מכאן שהייתה בסניף די זמן ממועד החתימה על הערבות על מנת להכיר את הנתבע והתנהלותו בחשבון כפי שהעידה. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבע כי חתם ללא מילוי סכום וכי סכום הערבות אמור היה לעמוד על סך של 30,000 ₪ בלבד. אשר לטענות הנתבע באשר לביטול הערבות, הרי שלא שלח מכתב לבנק באשר לרצונו לבטל את ערבותו על פי האמור בסעיף 3(ב) לכתב הערבות הקובע: "כל אחד מהערבים ... יהיה רשאי לבטל את ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לבנק לפחות שלושים יום מראש ... ובתנאי ששום הודעת ביטול כנ"ל לא תפגע באחריות נותן ההודעה לתשלום סכומים מובטחים שיהיו קיימים בעת הביטול...". הנתבע לא פנה בבקשה בכתב וממילא בקשה כזו לא הייתה פוגעת באחריותו לתשלום החוב שהיה קיים בעת הביטול. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובע סך של 116,387 ₪ בצירוף ריבית כקבוע בהסכם הערבות עד למועד התשלום בפועל ובהפחתת סך של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת הסכום ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 3,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪. ערבות