תביעה על בסיס כתב התחייבות

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבע להשיב לידיה את הסך 27,661 ₪ אשר נמסרו לו במסגרת התקשרות חוזית בין הצדדים. תחילתו של ההליך, בהגשתו של שטר על הסך דנן לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל והמשכו בדיון עקב התנגדותו של הנתבע לביצוע השטר. בתצהיר העדות הראשית, טענה התובעת כי בשנת 2009 התקשרה עם הנתבע בהסכם לצורך השבת רכוש משפחתה מרומניה או לחילופין קבלת פיצוי בגינו. על פי אותו הסכם, אמור היה הנתבע, באמצעות קרוב משפחתו, לטפל עבורה בהשבת הרכוש או קבלת הפיצוי, כאשר כנגד אלו, היה הנתבע זכאי לקבלת עמלה ששיעורה הוסכם בין הצדדים. הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע דרש לקבל, לצורך התחלת הטיפול בעניינה, סך של 5,000 יורו. התובעת הסכימה לשלם סכום זה, אולם כנגדו החתימה את הנתבע על כתב התחייבות במסגרתו אישר כי קיבל את הכספים וכי ככל שהעסקה לא תצא לפועל, ישיבם לידי התובעת. לצד התחייבות זו, ניתן אף השטר, נשוא תיק ההוצאה לפועל. הסך של 5,000 יורו אכן הועבר לידי הנתבע, אולם הטיפול בעניינה של התובעת התעכב, ולבסוף הותנה המשך הטיפול בחתימת התובעת על הסכם עם עורך דין ברומניה. באותו הסכם נוסף נקבע כי מלוא התמורה המגיעה לתובעת מן הרשויות ברומניה, תועבר לידי עורך הדין ולאחר מכן, בניכוי עמלתו של עורך הדין, תועבר היתרה לתובעת. התובעת סירבה לחתום על הסכם זה ודרשה כי הכספים יועברו במישרין לידיה. בשל סירובה זה לא הושלם הטיפול בעניינה של התובעת והיא עתרה להשבת הכספים אשר שולמו לידי הנתבעת. בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יסייע לתובעת בקבלת שווי רכוש משפחתה מרומניה, וזאת כנגד קבלת עמלה בשיעור של 20% מכל סכום שיתקבל. הסך של 5,000 יורו ששולמו בפועל על ידי התובעת, היו מיועדים לתשלום הוצאות, ולא היו על חשבון אותה עמלה. הוסיף הנתבע וטען במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי פעל בהתאם ולאור ההסכמות שהיו בין הצדדים ואולם משהושלמו כל ההליכים וכל שנותר הוא קבלת הכספים, הכשילה התובעת את ההתקשרות שעה שסירבה לחתום על ההסכם עם עורך הדין ברומניה. הנתבע הפנה את תשומת הלב לכך שכתב ההתחייבות והצ'ק שנלוו לו ניתנו לביטחון בלבד ומטרתם הייתה להבטיח כי ככל שלא ניתן יהיה לקבל את הכספים בגין הרכוש מרומניה, יושב הסכום לידי התובעת. עם זאת, מקום בו לא הבשילה ההתקשרות בין הצדדים בשל חוסר תום לבה של התובעת והתנהלותה הקלוקלת, הרי שאין מקום להורות על השבת הכספים. במסגרת בקשת הרשות להתגונן, הוסיף וטען הנתבע כי נדרש, בעניינה של התובעת, להוצאות בהיקף כולל של 8,000 יורו ומכאן שלמעשה נגרם לו נזק כלכלי מהותי בשל מעשי ומחדלי התובעת. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולעדויותיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן. לצורך הכרעה בתביעה זו נדרשתי ליתן את הדעת למספר מחלוקות מהותיות, כמופרט להלן: א. תוכנו ופרשנותו של כתב ההתחייבות. ב. שאלת הפרת ההסכם בין הצדדים, לרבות בגין הפרת חובת תום הלב. ג. מטרת הסכום ששולם על ידי התובעת. כתב ההתחייבות תביעתה של התובעת מתבססת במידה רבה על נספח א' לתצהירה הוא כתב ההתחייבות מיום 21.9.2009 עליו חתום הנתבע (להלן: "כתב ההתחייבות"). טען הנתבע כי התקשרותם של הצדדים החלה עוד קודם חתימתו על כתב ההתחייבות וכי נמצאו בגרסתה של התובעת סתירות מהותיות הנוגעות להיקף, מועד ומהות ההתחייבות שבין הצדדים. בדיון בפני אכן התברר כי בתחילה, פעלה התובעת לצורך קבלת שווי נכסיה ברומניה על דרך של פנייה למר אלי שקד ולמר נויפלד, שהינו גיסו של הנתבע. במסגרת אותה התנהלות, אף ניתנו על ידי ה"ה שקד ונויפלד צ'קים לביטחון לתובעת. עם זאת, לא מצאתי כי היה בהתנהלותה זו של התובעת כדי לגרוע או להשליך על התחייבותו של הנתבע כלפיה וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. נוכח מהותו וחשיבותו של כתב ההתחייבות מצאתי לצטטו להלן באופן מלא: "הסכם אני X אלי מספר ת.ז. X מאשר בזה כי באם העסקה עם קבלת פיצוי על הדירה ברחוב פרוייננז 12 בוקרשט, לא תצא לפועל - עם הצגת מכתב זה, אחזיר לקליינרט נדיה 5,000 יורו שנמסרו לי ללא כל ויכוח או עוררין." במסגרת חקירתו הנגדית חזר הנתבע וטען כי כוונת הצדדים הייתה להשבה של הסכום נשוא הדיון, רק מקום בו עורך הדין ברומניה לא יהיה מסוגל להשלים את ביצוע הפעולות לצורך קבלת הכספים. (בעניין זה ראה עמוד 14 שורות 17 - 31 לפרוטוקול). עם זאת, אין בהסכם כל התייחסות לכך שהשבת הכספים מותנית במחדלים של עורך הדין ברומניה בלבד, אלא שעסקינן במסמך כללי מאוד וקצר, הכולל מספר שורות בודדות. כל שעולה ממסמך זה היא התחייבות הנתבע לכך שהתובעת תהא זכאית להשבת מלוא הכספים, מקום בו העסקה לא תצא לפועל. הא ותו לא. ב"כ התובעת חזר ושאל את הנתבע מדוע תניה זו, אשר נטענה על ידו בחקירתו הנגדית, לא מצאה ביטויה במסגרת ההסכם. על כך השיב הנתבע: "זה היה פספוס. הייתה שיחה" (בעניין זה ראה ע' 15 שורה 6 לפרוטוקול). מכלל טענותיו של הנתבע עלה כי לשיטתו, ההסכמות שבין הצדדים חרגו מתוכנו של כתב ההתחייבות ולמעשה היה נהיר לכל הצדדים כי הכספים יושבו רק עקב כישלון העסקה מטעמים הנוגעים לעורך הדין. במסגרת סיכומיו הפנה ב"כ הנתבע לפסק הדין בעניין אפרופים (מראה מקום להלן) וטען כי יש לפרש את ההתקשרות שבין הצדדים לאורה של הלכה זו במובן זה שיש לקרוא את גמירות הדעת מתוך כלל התנהלותם של הצדדים ומתוך תום הלב או חוסר תום הלב בעת התקשרותם ולאחר מכן. מאידך, לשיטת התובעת, הבנתו או רצונו של הנתבע, בדיעבד, אינם יכולים לעמוד לו מקום בו לא נכתב במפורש דבר לעניין דרך התנהלותו של עורך הדין ברומניה. למעשה חלק לא מבוטל מטענות שני הצדדים, התייחס לפרשנות ולחשיבות שיש ליחס לכתב ההתחייבות. במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ פ"ד מט (2) 625 (להלן: "פסק דין אפרופים") קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק:  " חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." אכן ניתן היה להסיק מפסק דין אפרופים כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת עלי החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים. סוגיה זו של מערך האיזונים שבין הפירוש "הפשוט" לכתובים לבין אומד דעת הצדדים, נדונה לא אחת על ידי בתי המשפט ונמצא כי המגמה בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הינה להטיית כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן. בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בבית המשפט העליון בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט ואח' (טרם פורסם) שם נקבע בין היתר: "יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..." ולאחר מכן בע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ  (טרם פורסם): "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם [ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ  (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני." בהמשך לאותה פסיקה, מצא גם המחוקק להורות על שינוי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (תיקון תשע"א), במסגרתו נקבע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. בהמשך לאותו תיקון לחוק החוזים, נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של אותו תיקון. בע"א 8457/11 פלוני נ' פלונית, אשר פורסם אך ביום 3.1.12, קבע בית המשפט העליון : "סבורני כי תיקון סעיף 25 לחוק החוזים, התשל"ג-1973, שנעשה במסגרת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202 (להלן: תיקון מס' 2), תומך אף הוא בגישה לפיה ללשון החוזה ינתן משקל מכריע בבוא בית המשפט לפרשו". נוכח כל האמור לעיל, המבחן הראשון לו אני נדרשת, במערך יחסי הצדדים, הוא שאלת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעת חתימתו של כתב ההתחייבות. ככל שהללו ברורות, די בכך. עיון בכתב ההתחייבות מלמד כי אין בו כל זכר לטענותיו של הנתבע. אני סבורה כי איש מבעלי הדין אינו יכול לצקת לאותו כתב התחייבות את שאינו נקוב בו. למעלה מכך, לכאורה הכתובים, עומדים בסתירה לטענות הנתבע כאשר נכתב בסיפא של כתב ההתחייבות כי הכספים יושבו "ללא כל ויכוח או עוררין". ניתן היה לצפות כי ככל שמדובר בסייג כלשהו להשבת הכספים, הוא ירשם במפורש או לכל הפחות תושמט ההוראה על פיה הכספים יושבו ללא כל ויכוח. למעלה מכך, גם ככל שהייתה עמדת הנתבע מתקבלת, באשר לצורך לבחון שאלת קיומן של הסכמות אשר חורגות מכתב ההתחייבות, לעניין בחינת גמירות דעתם של הצדדים, הרי שעדיין היה מקום לדחות את טענותיו של הנתבע, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. מצאתי את עדותה של התובעת בפני כמהימנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי התובעת אינה מבקשת להתעשר על חשבון הנתבע אלא שהיא עותרת להשבה מכוח כתב ההתחייבות בלבד. על אף חקירה נגדית ארוכה ונוקבת, עמדה התובעת על דעתה ולא נמצאו בעדותה, סתירות מהותיות או נתונים מהם ניתן היה להסיק כי חל כרסום מהותי בגרסתה. אני מודעת לטענות הנתבע על פיהן נפל פגם בתצהירה של התובעת משלא צוינו בו נתונים הנוגעים למתן והשבת צ'קים לביטחון מה"ה נויפלד ושקד. עם זאת, התובעת נתנה לכך טעם סביר. לשיטתה, מקום בו התחייב הנתבע בפניה להשבת הכספים, לא נדרשה עוד לביטחונות מצדדי ג' ואלו הושבו לידיהם.בנוסף, העובדה כי צד שלישי זה או אחר נתן התחייבות קודמת לתובעת, אין בה כדי לגרוע מן הצורך לבחון את התחייבותו של הנתבע, באופן עצמאי. בנוסף לעדותה של התובעת עצמה הוגש לעיוני תצהירו של מר אלי שקד. הגם שמר שקד לא נכח בעת חקירתה הנגדית של התובעת באולם, תאמה גרסתו במידה רבה את גרסת התובעת, לרבות ובמיוחד באשר להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. מגרסת התובעת ומר שקד גם יחד עלה כי טענת הנתבע על פיה הוסכם שהכספים יושבו אך ורק במקרה שבו עורך הדין ברומניה לא יוכל להשלים את הטיפול, לא עלתה מעולם ולא הוסכמה בין הצדדים. מאידך, מצאתי את גרסת הנתבע בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים אליהם אתייחס בהמשך, כחסרה. בנוסף, ובניגוד לדרך התנהלותה של התובעת, לא נתמכה טענתו של הנתבע באשר לקיומן של הסכמות באשר להיקף הסייג להשבת הכסף, בראיה כלשהי. מעדויות שני הצדדים עלה כי התנהלותם נעשתה תוך ששותפים לה שניים: מר אלי שקד ומר נויפלד. כאמור, מר אלי שקד העיד בפני מטעמה של התובעת והיה בעדותו כדי לתמוך בגרסתה. מאידך, הנתבע לא ביקש להגיש תצהיר מטעמו של עד כלשהו בין אם מדובר בעוה"ד ברומניה ובין אם מדובר במר נויפלד. אני מוצאת להדגיש כי מר נויפלד הוא לכאורה גיסו של הנתבע. נוכח כך, הדרך לזימונו או קבלת תצהיר מטעמו הייתה אמורה להיות פשוטה ביותר. הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית במפורש מדוע לא זומן מר נויפלד. הנתבע אישר כי מדובר בגיסו אשר נכח בפגישות בין הצדדים ובמי שמערכת היחסים עמו היא טובה. עם זאת ביחס לשאלה הישירה לעניין אי זימונו ואי הגשת תצהיר מטעמו, לא השיב תשובה קוהרנטית ממנה ניתן היה להסיק דבר מה. (בעניין זה ראה עמוד 17 שורות 2 - 13 לפרוטוקול). בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת כי אי זימונו של עד רלוונטי, אשר לכאורה יכול היה לשפוך אור על העובדות נשוא הדיון, עומדת לחובתו של אותו צד אשר נמנע מזימונו. בתיק שבפני, אי זימונו של מר נויפלד זועק מבין השורות. נוכח האמור לעיל, גם אילו היה מקום לנסות ולהתחקות אחר כוונת הצדדים מכח התנהלותם הכוללת, הרי שהנתבע לא הציג כל ראיה או טיעון של ממש ממנו ניתן היה ללמוד כי אכן כוונת הצדדים הייתה לסייג את השבת הסך של 5,000 יורו רק במקרה בו עוה"ד ברומניה לא יוכל להשלים את ביצוע העסקה. על בסיס כל אלו, יש להורות כי הנתבע התחייב במפורש כלפי התובעת להשיב לידיה את הסך של 5,000 יורו שנמסרו לידיו בכל עת, מקום בו לא תושלם העסקה לעניין קבלת הפיצוי בגין הנכס ברומניה. הפרת ההסכם וחובת תום הלב גם מקום בו יש לראות בכתב ההתחייבות ככזה המגלם את כלל ההסכמות שבין הצדדים, עדיין יש לבחון את טענות הצדדים באשר לאי קיום ההסכם מחוסר תום לב. לטענת הנתבע, לא הייתה כל מניעה להשלמת ההתקשרות בין הצדדים וכי היה במעשיה ומחדליה של התובעת אשר סירבה לחתום על ההסכם עם עוה"ד מרומניה כדי לסכל את ההתקשרות וכדי פעולה הנעשית בחוסר תום לב עד כדי הצדקה למניעת השבת הכספים. לאחר שנתתי דעתי לטענות הנתבע בעניין זה, איני מוצאת לקבלן. העובדה כי עוה"ד ברומניה הוא עו"ד, אינה מחייבת את התובעת, להסכים מקדמית לכל תנאי שיוצב לעניין קבלת הכספים. מערכת יחסים שבין עו"ד ללקוח מושתתת במידה רבה על אמון. מקום בו בוחר אדם להתקשר בהסכם עם עו"ד, הוא אמור לתת בו את מבטחו. בתיק שבפני דומה כי תפקידו של עוה"ד לא התמצא במתן שירותים משפטיים אלא חרג מכך, וממילא הקשר הישיר שבין התובעת לבינו, נוצר אך בדיעבד ומקורו במערכת היחסים שבין הנתבע לבין עורך הדין. בנסיבות אלו, העובדה כי התובעת סירבה לחתום על מסמך המאפשר לעוה"ד ברומניה לקבל את מלוא הכספים המגיעים לתובעת בגין השבת הנכס, אינה בלתי סבירה. למעלה מכך, ככל שלשיטת הנתבע מדובר היה בדרישה סבירה ומובנית, ניתן היה לצפות כי הסכם זה יועבר לידי התובעת מלכתחילה. עיון בכלל הראיות אשר צורפו לתיק בית המשפט מלמד כי קדמה למשלוח אותו הסכם עם עורך הדין ברומניה, התנהלות מרובה של התובעת, לרבות משלוח אישורים ומסמכים. בנסיבות אלו, דווקא הצגתו של הסכם שכר הטרחה על פיו אמורים מלוא הכספים לעבור דרך עוה"ד, בשלב האחרון בלבד, אכן יכול שתעורר סימני שאלה אצל התובעת. ויובהר, אין באמור לעיל כדי הטלת רבב בעורך הדין ברומניה, אלא שהשאלה לה אני נדרשת הינה סבירות התנהלותה של התובעת, וזאת בלבד. מחקירתם של התובעת ומר שקד עלה כי החלטתה של התובעת שלא לחתום על מסמך ההתקשרות עם עורך הדין ברומניה, נעשתה, בין היתר, לאחר שהתובעת התייעצה עם עורך דין בישראל לעניין ההצדקה והצורך בחתימת אותו מסמך. מתוך שכך, ניתן ללמוד כי לא מדובר בגחמה רגעית, אלא בהחלטה שקולה אשר התקבלה לאחר התייעצות. לכאורה, גם אין כל טעם כלכלי בהפסקת ההתקשרות בין הצדדים. הגורם המעוניין, המרכזי, בהשלמת ההליכים, הייתה התובעת עצמה. בדיון בפני התברר כי עד היום לא קיבלה התובעת את הכספים בגין השבת הרכוש, ומכאן כי היא גם הניזוקה המרכזית. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג 1973, אכן מחייב את שני הצדדים להסכם לנהוג בתום לב בעת מימושו. לא מצאתי כי היה בהתנהלותה של התובעת כדי הפרת חובה זו. מנספח ג' לתצהיר העדות הראשית של התובעת עולה במפורש כי התובעת הייתה מעוניינת בקידום ההסכם ואז חזרה ופנתה לנתבע בעניין זה עד כי ביקשה ממנו, נוכח אי קבלת סיוע ותשובות, לפנות במישרין לעורך הדין ברומניה. אם אכן כוונת התובעת הייתה לסכל את ההתקשרות, ניתן היה לצפות כי תשקוט על שמריה עד כי להתקשרות לא יהא עוד תוקף. דווקא מדרך התנהלותו של הנתבע ניתן ללמוד כי ההסכם הופר- על ידו. בסעיף 1 לתצהיר העדות הראשית, טען הנתבע כי הגיע להסכם עם התובעת לסייע לה בטיפול בקבלת שווי נכס מקרקעין ובהמשך כי יוסכם בינו לתובעת כי בתמורה לשירותיו והסיוע שיוגש לה בהסדרת הנ"ל, יהא זכאי לעמלה בשיעור של 20%. עם זאת, במסגרת הדיון בפני התברר כי לשיטת הנתבע התמצו הסיוע והטיפול בהעברת המסמכים לעורך הדין ברומניה. הנתבע טען במפורש במסגרת חקירתו הנגדית כי למעשה לא היה לו כל תפקיד בעסקה (בעניין זה ראה עמוד 16 שורות 4 - 5 לפרוטוקול). איני סבורה כי האמור בתצהיר והדברים עליהם חזר הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית עומדים בקנה אחד זה לצד זה. למעלה מכך, במסגרת תצהיר עדותה הראשית של התובעת היא טענה כי פניות חוזרות ונשנות לנתבע לא הועילו ולמעשה לא הצליחה לאתרו. במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע לא קיימת התייחסות מפורשת לטענתה זו של התובעת בדבר אי מתן מענה לפניות מרובות, אלא שלשיטת הנתבע הייתה זו התובעת שהחליטה בשלב מסוים לעבוד באופן ישיר מול עוה"ד ברומניה במטרה לקדם באופן מהיר את הטיפול בתיק, בעניין זה אני מפנה לנספח ג' לתצהיר התובעת ולנספח ב' לתצהיר הנתבע. במסגרת חקירתו הנגדית אישר למעשה הנתבע כי קיבל את תכתובת המייל ואף קיבל הודעות מאשתו על מספר פניות של התובעת בעת חיפושיה אחריו. משנשאל הנתבע מדוע לא ניתן היה ליצור עמו קשר, השיב: "בשביל מה ליצור קשר?". בהמשך טען: "כי כל מה שהיא רוצה היא צריכה לדבר עם עוה"ד" (בעניין זה ראה ע' 16 שורות 10 - 13 לפרוטוקול). משנשאל הנתבע: "אשתך סיפרה על השיחות שהיו לה עם התובעת? השיב - "גם לא עניין אותי". גם אילו היה מקום לקבל את גרסתו של הנתבע, על פיה התמצה תפקידו בהעברת מסמכים וכספים, וכאמור יקשה עלי לקבל טענה זו, עדיין ניתן היה לצפות מצד תם לב להתקשרות כי ישיב לפניות, ובכל מקרה לא יסבור כי הדבר אינו מעניין אותו (וודאי כאשר הוא טוען להצדקה לקבלת עמלה בשיעור של 20% משווי הרכוש). זה המקום לציין כי מצאתי את כלל עדותו של הנתבע כתמוהה וככזו אשר נמצאו סתירות בינה לבין תצהיר העדות הראשית ובינה לבין המסמכים הנוספים המצויים בתיק. כך לדוגמא - טען הנתבע במסגרת תצהיר העדות הראשית כי בשלב מסוים החליטה התובעת לעבוד באופן ישיר מול עוה"ד על מנת לקדם באופן מהיר יותר את הטיפול בתיק. עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע כי אמר לתובעת, מלכתחילה לעבוד במישרין מול עורך הדין ברומניה. במסגרת תצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי התובעת לא חתמה על המסמכים הנדרשים לצורך קידום הטיפול בעסקה המשותפת. עם זאת, במסגרת החקירה הנגדית התברר כי התובעת חתמה על כל המסמכים הרלוונטיים למעט חתימה על הסכם שכר הטרחה הכולל הסכמה לקבלת מלוא התמורה בגין הנכס ברומניה בידיו של עוה"ד ברומניה. מתוך שכך המצג אותו ביקש הנתבע לצייר במסגרת תצהיר עדותו הראשית אינו תואם את העובדות במלואן. זאת ועוד, ממילא שאלת החתימה על הסכמה לעניין דרך העברת הכספים אינה לכאורה תנאי בלעדיו אין לקידום העסקה, אלא בתנאי כלכלי בהסכם בין צדדים אשר אמורים להינות מפירותיו ונדרשת ביחס אליו גמירות דעת חוזית. הוסיף הנתבע וטען במסגרת ס' 10 לתצהיר עדותו הראשית כי עוה"ד לא יכול היה לסיים את המשימה בלוחות הזמנים שהוגדרו וזאת עקב סירובה של התובעת לחתום על המסמכים הרלוונטיים. עם זאת, במסגרת הדיון בפני התברר כי הבקשה לחתימה על מסמך זה הועלתה רק בשלבים המאוחרים של התנהלות הצדדים ולאחר שהתובעת ביקשה שוב ושוב לקבל סיוע מצד הנתבע, אך לא נענתה. בנסיבות אלו אין בידי לקבל את טענותיו של הנתבע לעניין הצורך בהטלת אחריות באשר לאי מימוש ההסכם בלוח זמנים זה או אחר. לאחר שנתתי דעתי לכל אלו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לראות בתובעת כמי שפעלה לסיכול ההסכם או מי שנהגה בחוסר תום לב, אלא שהיה זה הנתבע אשר לאחר קבלת הכספים בפועל מן התובעת, ניתק כל יכולת ליצור עמו קשר ממשי עד כי התובעת נאלצה לנסות ולקדם את העסקה באופן עצמאי מול עורך הדין ברומניה. יעוד הכספים ששולמו הוסיף הנתבע וטען כי הסך של 5,000 יורו שולם בגין הוצאות וכי למעשה הוצאות אלו הינן נפרדות מסוגיית הצורך בתשלום העמלה ומכאן שגם אין מקום להשבתם. נוכח החלטתי לעניין תוקפו ומשמעותו של כתב ההתחייבות, מתייתר למעשה הדיון בשאלת המטרה לה יועד הסך של 5,000 יורו. משהתחייב הנתבע להשיב את הכספים מקום בו העסקה לא תמומש, אין עוד משמעות למטרה שיועדה ביחס לאותם כספים. עם זאת, ועל מנת שלא ימצא פסק דיני כחסר, אני מוצאת להתייחס בקצרה גם לסוגיה זו. כתב ההתחייבות אינו כולל ולו ברמז אזכור לכך שמדובר בכספים המיועדים לתשלום הוצאות. למעלה מכך, במסגרת חקירתו הנגדית, טען הנתבע כי תשלום זה היה מיועד לשכר טרחתו של עוה"ד (לעניין זה ראה עמוד 15 שורה 8 לפרוטוקול). עם זאת, במסגרת תצהיר העדות הראשית טען הנתבע כי ההוצאות אשר שולמו על ידו במפורש והועברו לעוה"ד היו בהיקף של 8,000 יורו, כאשר סך של 4,000 יורו היו בגין שכר טרחה. גם בכך יש כדי שינוי גרסה עובדתית מצד הנתבע. טען הנתבע כי לאור העובדה שעמלת התיווך נגזרת מהיקף הכספים אשר התובעת הייתה עתידה לקבל, הרי שלכאורה לא היה כל מקום לשלם סכום כלשהו על חשבון עמלה זו עד לקבלת הכספים. עם זאת, התובעת ומר שקד גם יחד העידו בפני כי מדובר היה "בדמי רצינות". הדעת נותנת כי ככל שמדובר היה בכספים המיועדים להוצאות אלו ואחרות, היה מתקבל פירוט ביחס אליהם או לכל הפחות קבלות וחשבוניות בגין אותן הוצאות וזאת בסמוך למועד מתן הכספים. הנתבע צירף כנספח יג' העתקי קבלות אשר לשיטתו יש בהם כדי ללמד על ההוצאות להן נדרש הנתבע. בעניין זה אני מוצאת לציין כי אינני יכולה להסיק דבר וחצי דבר מנספחים אלו. מדובר במסמכים אשר לכאורה כתובים בשפה הרומנית, ללא תרגום, ומקום בו לא מדובר בשפה רשמית במדינת ישראל. לא ברור כיצד אמור בית המשפט להסיק דבר וחצי דבר מן האמור במסמך זה, וממילא יקשה עלי לראות את ההתאמה בסכומים וזאת אל מול האמור בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע. למעלה מכך, מקום בו לשיטת הנתבע התמצא תפקידו בהיותו "מתווך", הרי שלכאורה אין מקום כי המתווך יקבל, בנוסף לעמלת התיווך, החזר הוצאות להן נדרש לצורך ביצוע עבודתו. זה גם המקום לציין כי ככל שאכן היה מדובר בהוצאות ישירות של עורך הדין, ולשיטת הנתבע מלכתחילה אמור היה להיות קשר ישיר בין התובעת לבין עורך הדין, לא היה כל צורך בהעברת הכספים לנתבע, אלא שהתובעת יכולה הייתה לשלמם במישרין לידי עורך דין ברומניה. אשר על כן, איני מוצאת כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח כי הוצאות אלו אכן הוצאו על ידו וכי הוצאות אלו היו נפרדות מהסכמות הצדדים לעניין תשלום עמלתו. סוף דבר, התביעה שבפני הינה במהותה תביעה שטרית. תחילתה בצ'ק הביטחון אותו הפקידה התובעת בלשכת ההוצאה לפועל. מקום בו עסקינן בתביעה שטרית, נטל ההוכחה והבאת הראיות מונח לפתחו של הנתבע. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו. למעלה מכך, התובעת היא שהוכיחה, במפורש, את תביעתה. לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, אני מוצאת להורות כי התביעה התקבלה במלואה. ההתנגדות נדחית. אני מורה בזאת על שפעול הליכי ההוצאה לפועל. כן אני מורה כי הנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך של 8,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כתב התחייבות