בפניי תביעה שהוגשה על דרך של ה"פ, למתן סעד הצהרתי, לפיה המבקשות הינן הבעלים של הציוד נשוא הבקשה וכי למשיבות אין כל חלק ונחלה בהן. כאן המקום להסביר, כי המשיבה מס' 2 ש.ח. ציפוי אלחלד (2000) בע"מ, הינה הזוכה בפס"ד שניתן בבימ"ש השלום בחיפה בגין אספקת ציוד כנגד חב' ב.א.ט. דג בע"מ. לטענתה של חב' ש.ח. ציוד אלחלד (2000) בע"מ (להלן: "המשיבה מס' 2"), למעשה ישנה זהות מוחלטת בין המשיבה מס' 1 שהינה החייבת לבין החברות המבקשות 1 ו- 2. מדובר במנהל משותף לכל החברות - מר צבר דוד וכל אדם אחר שהוזכר מהווה איש קש או מדובר באישיות פקטיבית לעניין היותו מנהל בחברות. החברות פועלות באותו מתחם ובאותו מקום ויש להן אף שלט משותף ולמעשה יש כאן ניסיון לערבב בין ציוד השייך לחייבת - המשיבה מס' 1, יחד עם הציוד השייך למבקשות - 1 ו- 2. בהודעתו לביהמ"ש בהמשך לישיבת ההוכחות מיום 12.6.12, צרפה המשיבה מס' 2 את דו"ח ביצוע העיקול בחצרי החייבת מיום 1.12.11, כאשר על פי דיווח המעקל מצויין בשלט הנמצא במתחם "מעל שער הכניסה למפעל שלט גדול ב.א.ט. בע"מ". המשיבה 2 טוענת כמו כן, כי בקשה לסעד הצהרתי מן הסוג האמור הינו סעד שביושר המחייב את המבקשות לבוא בידיים נקיות ובשקיפות מלאה ודבר זה לא הוכח במשפט, באופן שהמבקשות הסתירו אינפורמציה במיוחד לגבי ציוד קבוע ולכן לגבי פחת המתייחס לציודים כאלה או אחרים. עוד טוענת המשיבה 2, כי התגלו סתירות משמעותיות והתגלתה אי אמינות בעדותו ובהתנהלותו של מר צבר דוד, שהינו מנהלן של המבקשות וזאת לאור סתירות בעדותו בביהמ"ש בחיפה בתיק של החייבת אל מול עדותו בבימ"ש הן בשנת 2010 כאשר נקבע התיק לראשונה ונשמע והן ב- 12.6.12 מועד בו נשמע התיק להוכחות. בהודעתה לביהמ"ש מיום 12.6.12 חוזרת המשיבה 2 על עמדתה זו המתייחסת לחיובים של 400,000 ₪ בבנק (פרוטוקול ביהמ"ש מיום 24.2.11 חקירת מר דוד צבר עמ' 4,5). עוד יש לציין, כי המשיבה 2 טוענת, כי בעקבות ישיבת ביהמ"ש מ- 2010, במהלכו הציע ביהמ"ש לאור העובדה שמדובר היה לטענת המבקשות אך ורק בפקס ובשולחן כי תבוצע בדיקה של הציוד במתחם החברות המבקשות. הוברר כי מדובר בציוד נוסף וכי גם מר צברי דוד ניסה להסתיר ציוד, תוך שהוא טוען שהציוד שייך לאחר. בסיכומו של דבר טוענת המשיבה מס' 2, כי מדובר במקרה של חברה החייבת אשר הגיעה לקץ דרכה מבחינה פיננסית ולכן נפתחו חברות דומות זהות, על מנת להמשיך את הפעילות ולחמוק מתשלום חבויות לבנקים. ביום 12.6.12 שמעתי עדות וחקירה נגדית ארוכה יחסית של מר צבר דוד וכן שמעתי עדות קצרה יחסית של מנהל המשיבה מס' 2 או הזוכה מר יוסף X. בעדותו של מר יוסף X ביקשו המבקשות למצוא ביסוס לטענה, כי למעשה מדובר בחברות מבקשות השונות במהותן מהמשיבה מס' 1 - החייבת, וכי חב' ב.א.ט. דן בע"מ עוסקת בעניינים שונים לחלוטין מאלה של ב.א.ט. דג בע"מ - החייבת. ב"כ המשיבה מס' 2 סיכם בע"פ ואף נתן פס"ד לעיוני מבימ"ש השלום בהרצליה (רע"צ 11-10-22851 פלסים חב' לפיתוח ובניין בע"מ נ' יעקב שריר ואח') שבמהלכו התקבלה עמדת המשיבים ונאמר בו: "בנסיבות של זהות מוחלטת בין חברות לכאורה, כאשר קיים חשש ממשי לכאורה כי הקמת החברה האחרת נועדה להבריח נכסים או להעתיק פעילות מתוך מטרה להתחמק מתשלום חוב פסוק, מוצא אני כי יש לאפשר לראות ב... כגוף אחד עם החייבת ולו לצורך הטלת עיקול (קודם מתן אזהרה כמבוקש במקרה זה)". ובהמשך ציין ביהמ"ש בפסה"ד הנ"ל: "דומה כי לנוהג הפכה התנהלות זו של רישום חברות חדשות מידי כמה שנים לאותה מסגרת של פעילות עסקית, כאשר מטרת הקמת החברה החדשה הינה השתחררות מחיובים ומחויבויות והכשלת גביה ונושיה". לבקשת ב"כ המבקשות אפשרתי לו לסכם בכתב וסיכומיו התקבלו ביום א' - 17.6.12. עפ"י סיכומי התובעות/המבקשות הן הוכיחו במסמכים ובאסמכתאות (בעיקר חשבוניות מס) כי כל המטלטלין נרכשו על ידן ומכספם האישי. הוכח כי הבעלים והמנהלים של התובעות אינו זהה לבעלים ולמנהלים של החייבת וכי עסקם והתמחותם כפי שצוין הינן שונות לחלוטין מזו של החייבת. החצרים בהם עוקלו המטלטלין הינם בחזקתם ובשליטתם ובשימושם של התובעות. צורפו בעניין זה חוזה שכירות בין התובעות לבין מר איטקין רומן מאז 29.1.01 על פיו התובעות הן המחזיקות בחצרים והנושאות בדמי השכירות וכן אישור מעיריית עכו כי הן המשלמים את המיסים המתחייבים מעצם החזקתם במקום. מסמכים אלה עדיפים על פני אותו שלט אליו מפנה המשיבה 2 שעליו כתוב "ב.א.ט בע"מ", נטל ההוכחה רובץ על המשיבה להוכיח כי המטלטלין אינם של החייבת ולא של התובעות והן לא עמדו בנטל האמור. התובעת מס' 1 נוסדה בתאריך 26.7.06 ע"י מר דוד צבר וע"י מר דניאן קינגשלטלטר ועיקר עיסוקיה באיטום יריעות. התובעת מס' 2 נוסדה בתאריך 30.5.95 ע"י דוד צבר כאשר עיקר עיסוקה והתמחותה בייצור מיכלי פיברגלס. החייבת נוסדה בתאריך 4.3.96 ע"י דוד צבר ועל ידי אשתו ועיקר עיסוקה והתמחותה בייצור ותיקון תעלות פוליפרופילין ו-PVC. כל אחת מהחברות הינה חברה נפרדת שאינה מקיימת כל קשר עסקי, נוסדו בזמנים שונים ע"י שותפים שונים ומנהלים ספרי חשבונות כדין. מדובר בחברות שנוסדו זמן רב טרם תחילת ההליכים נגד החייבת ע"י שותפים שונים ולמטרות שונות. אין לקבל את עמדת המשיבה 2 לגבי הרמת מסך שלא מונחת בפני ביהמ"ש כל תביעה להרמת מסך. לאחר שעיינתי בסיכומיו ובחנתי את נתוני התיק, אני פוסק כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי: 1. בניגוד לטענות התובעות, אין המדובר בחברות אשר תחום העיסוק שלהן הינו תחום עיסוק נפרד ושונה לחלוטין האחד מהשני ויש בהחלט זהות מסוימת מבחינת תחומי ההתעסקות של שלושת החברות, לרבות בנושא הציוד. התובעות, בניגוד מפורש למה שהן טוענות, לא העמידו אינפורמציה מספיקה לגבי הציוד הקבוע וכן לגבי פחת המתייחס לציודים כאלה או אחרים. הטענות שהוכח כביכול שהחברות רכשו על פי חשבוניות מס את אותו ציוד נשוא כתב התביעה, ואין המדובר בציוד השייך לחייבת, דהיינו אין כאן ערבוב בין ציוד השייך לחייבת ובין ציוד השייך למבקשות/התובעות, נדחות על ידי והדבר לא הוכח. שלושת החברות הנ"ל הינן בשליטתו של מר דוד צבר שהוא מנהל החייבת/המשיבה מס' 1. מדובר ברוח החיה באותן חברות, ולא התרשמתי כי המנהלים באותן 3 חברות שונות הינם מנהלים אחרים ושונים. העובדה שעל גבי מתחם החצרים של החברות האמורות מצוין שלט גדול המציין את המילים "ב.א.ט. בע"מ" יש בו כדי להצביע על קרבה וזהות שבין התובעות הנוכחיות לבין החייבת, ובכל אחת מהחברות האמורות מצויות המילים "ב.א.ט. בע"מ". 2. הניסיון להציג מסמכים המצביעים על חוזה התקשרות ועל מסמך תשלומי ארנונה של אותן תובעות אין בהם כדי לשלול את הזהות והקשר שבין אותן תובעות ובין החברה החייבת. 3. הסיבה העיקרית לדחייתה של התביעה מבוססת על חוסר האמון שנתתי בחקירותיו של מנהל התובעת מר צבר. ראשית, נתגלו סתירות בעדותו בין עדות שנמסרה בבימ"ש זה בישיבת ההוכחות מיום 12.6.12 ובין חקירתו במסגרת התיק העיקרי כאשר נתבעה החייבת בחיפה. סתירות אלה היו גם במהלך חקירתו בישיבת ההוכחות הראשונה שבמהלכה הוצע ההסדר שבמהלכו יעוקלו הפקס והשולחן במשרדי התובעות. התברר במהלך הליכי עיקול אלה, כי בפועל מדובר בציוד רב הרבה יותר, ציוד שמר דוד צבר ניסה לטעון שהוא שייך לחברה אחרת ולבעלים אחר באופן שהיה ניסיון להרחיק אותו עד כמה שניתן מהתובעות/המבקשות. 4. החומר שהוצג בפני ביהמ"ש יחד עם החקירות הנגדיות וטיעוני המשיבה 2 העלו מספיק חומר לתהייה ביחס לזהות החברות השונות ואין בו כדי לאפשר מתן סעד הצהרתי שהינו זכות שביושר לפיו מדובר בציוד אשר הינו בבעלותן של התובעות/המבקשות בלבד ובמיוחד לאור העובדה שהחברה החייבת, המשיבה 1, הגיעה לקץ דרכה מבחינה פיננסית ולא מן הנמנע, כי החברות הקיימות קמו על מנת להמשיך את פעילותה. אשר על כן דין התביעה להדחות. אני מורה כדלקמן: אני מורה לחלט את הערבות הבנקאית ע"ס 20,000 ₪ לטובת המשיבה 2 המופקדת בקופת בהמ"ש ועל ביטול עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ מס' 02-311381-03. אני פוסק הוצאות משפט בסך של 5,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולם ע"י התובעות/המבקשות, למשיבה מס' 2, תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק.בעלות