מדובר בתיק שעניינו טענה לאספקת סחורה (לבני נשים) בסכום של 8,798 ₪, לצורך מכירת הסחורה ע"י הנתבעת. בתאריך 15.11.12, לאחר הגשת תצהירים, שמעתי את עדות נציג התובעת ואת עדות הנתבעת ובעלה ולאחר מכן סיכומים בע"פ. התובעת חזרה על עמדתה, כי הנתבעת גרמה לה לקושי ראייתי רציני, שכן המסמכים הכוללים בין השאר חשבוניות על אספקת הסחורה ו/או כל חומר רלוונטי אחר שהיה בו כדי לתמוך בטענתה, כי הנתבעת לקחה סחורה, לא נמצאים בידה לאחר שחומר זה בוער משחלפו 5 שנים עפ"י כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרד עורך דין תשל"א - 1982, המחייב שמירה של חומר שכזה 5 שנים בלבד. על כך השיב ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי כללי לשכת עורכי הדין מציינים אכן שכל עוד לא הוסכם אחרת לא יהיה צריך עוה"ד לשמור את החומר הארכיוני יותר מ- 5 שנים ואולם על פי הכלל "5 שנים נספרות מיום סיום ההליכים המשפטיים בטיפולו בלקוח". ב"כ הנתבע טוען אפוא, בצדק, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי עורך דין ח'יר המייצג את התובעת, לא סיים את טיפולו בתיק, שכן ניתן פס"ד בהעדר וישנה אפשרות שתוגש בקשה לביטול פסה"ד, כפי שאכן קרה בפועל. זאת ועוד, כלל 4 לאותם כללים קובע שעל אף האמור בסעיף 2 ביחס לאותה מגבלה של 5 שנים, חייב עוה"ד להציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח לפי הכתובת הידועה ושהמסמכים בידיו והוא רשאי להעתיקו או לצלמו ורק אם הלקוח לא עשה דבר או לא הגיב, יבוער החומר. עברתי על כללי הלשכה ואני מוצא את הסברי הנתבעת מבחינה משפטית כנכונים, ולכן עצם העובדה שלא נשמרו מסמכים צריך להיזקף לחובתה של התובעת, שהיא הנושאת בנטל הראייה, ולא לחובתה של הנתבעת המכחישה את התביעה מכל וכל. מכל מקום, שמעתי כאמור את עדותם של הצדדים. עדותה של הנתבעת ושל בעלה בנפרד, שכנעו אותי כי אין המדובר בX עמל, אשר לקחה את הסחורה, לטענת הנתבעת, אלא באישה אחרת עם שם זהה, אשר מעולם לא לקחה סחורה אצל התובעת. מדובר באישה אשר כל חייה היתה עקרת בית, גידלה את ילדיה, בעלה הוא שוטר והוא המפרנס והמוציא ובא בתוך הבית ולא הוכח כלל ועיקר שהיא ניהלה עסק בכפר מג'אר באופן שהיתה קונה סחורה של לבני נשים ומוכרת אותה לשכנים ומשפחה. מדובר באישה שכל חייה גרה במג'אר ועל כך מעידים מסמכים שהגישה, מעולם לא התגוררה בנצרת. הטענה של התובעת, כי הנתבעת היתה צריכה להביא בני משפחה או שכנים על מנת לשלול את טענת התובעת, כי עסקה במכירת סחורה שכזו אין בה שום ממש, שכן אין לצפות שהתובעת תביא את כל תושבי כפר מג'אר על מנת להעיד לטובתה בביהמ"ש. מסקנתי מתחזקת במיוחד לאור סתירות מפורשות שהועלו בחקירתו הנגדית של נציג התובעת ואבהיר: בסעיף 7 בתצהירו טען מנהל התובעת, מר הוטה אבנר, שהנתבעת קיבלה את הסחורה בביתה בכפר מג'אר ע"י דיילות. לעומת זאת, בחקירתו בביהמ"ש ציין, כי הוא מכיר את הנתבעת אישית וכי היתה מגיעה למחסן שהיה באותה עת בכפר ירכא, לקחת סחורה ולהחליף סחורה שלקחה. בתצהירו טען, כי רכשה את הסחורה מדיילות כעקרת בית (ומן הסתם מכרה את הסחורה שקנתה לחברות, שכנות ובני משפחה) אך בעדותו, ציין שהיתה דיילת שעבדה בחברה. לא הוצגה כרטסת המתייחסת לקבלת סחורה על ידה. לא הוצגה בטוחה כלשהי בגין לקיחת סחורה בהיקף של 9,000 ₪ כמו שיק דחוי או ערבות. גם בנושא של תעודת הזהות המתייחס לנתבעת, לא הוצג מסמך שהינו העתק תצלום ת.ז. והעובדה שצוין מס' ת.ז. בלבד, כאשר מקום המגורים המיוחס לנתבעת הינו נצרת, אין בו כדי לקשור בין הנתבעת הנוכחית ובין מי שקיבלה את הסחורה. אינני נותן אמון שהנתבעת מוכרת כלל לנציג או מנהל התובעת ומכל מקום, הדבר לא הוכח כלל ועיקר. הנתבעת הצטיירה בעיני כאישה תמימה, עקרת בית שלא היתה פועלת בדרך האמורה בניגוד או באי ידיעת בעלה. הניסיון לתקוע טריז בין הנתבעת לבין בעלה, באופן שהיא כיום מתכחשת למערכת היחסים שהיתה החוזית שהיתה קיימת בין הצדדים מחשש מזעמו של בעלה, נדחה על ידי לחלוטין, גם כבלתי אמין, גם כטענה בלתי ראוייה וגם כטענה שלא התרשמתי ממנה כלל ועיקר. מכל המקובץ דלעיל, אני סבור שדין התביעה להידחות. אודה על האמת, בכל מצב עניינים אחר הייתי מחייב בהוצאות משפט ואולם משבטלתי פס"ד שניתן ע"י ערכאה שיפוטית לפני שנים רבות כל כך, וזאת ללא חיוב בהוצאות, הרי הוצאות אלה יקוזזו אל מול הוצאות המשפט שהיו מגיעות כביכול לנתבעת בצדק. אילו לא היה מדובר בתיק עם נסיבות חריגות כל כך, לא הייתי מהסס בהטלת הוצאות משפט. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. את הפיקדון בסך 10,000 ₪ שהופקד בקופת ביהמ"ש ע"י הנתבעת, יש להחזיר לידי הנתבעת באמצעות עורך דינה עורך דין גאשאן ע"י המזכירות בתוך 30 יום. עורך דיןמסמכיםשאלות משפטיות