1. ביום 14.10.08 צעדה התובעת במגרש חנייה ציבורי המצוי בצומת הרחובות אלנבי והפרסים בחיפה. מגרש החנייה ידוע כחלקה 7 (לשעבר 98) בגוש 10828 (להלן גם: המגרש) ובסמוך לו שטח ציבורי פתוח הידוע כחלקה 34 (לשעבר 92). מדינת ישראל (להלן: המדינה או רשות הפיתוח) הנה הבעלים של חלקה 7 בגוש 10828 ועיריית חיפה (להלן גם: העירייה) בעלים של חלקה 34 בגוש 10828. בעת הליכתה נתקלה לפתע התובעת במכשול, מעדה ונפלה ארצה. אירוע זה ייקרא להלן: התאונה. אין חולק כי בעטיה של התאונה נגרם לתובעת נזק גוף. התובעת הגישה תובענה זו נגד עיריית חיפה ומבטחה בביטוח אחריות כלפי צד שלישי ונגד רשות הפיתוח, המנהלת באמצעות מִנהל מקרקעי ישראל את קרקעות המדינה. רשות הפיתוח מצדה הגישה הודעה לצד שלישי נגד העירייה ומבטחה. 4. בעלי הדין הסכימו כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 75,000 ₪, כך שנותרה להכרעה המחלוקת בין העירייה לבין רשות הפיתוח. הצדדים הסכימו כי אכריע במחלוקת זו על סמך חומר הראיות שהוגש וסיכומי טענותיהם בעל פה. בשים לב לדרך הדיונית המוסכמת תהא ההנמקה תמציתית. העובדות הצריכות להכרעה 5. כאמור, מדינת ישראל היא הבעלים של המגרש. במועד כלשהו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת החלה העירייה להשתמש במגרש לצורכיה, ואף הכשירוֹ לחנייה ציבורית, וביום 15.4.86 פנתה לרשות הפיתוח בבקשה שתמציא "הסכם הרשאה בגין החלקות הנ"ל בדמי הרשאה סמליים." 6. לא הובהר מה עלה בגורל פנייתה הנ"ל ברם אין חולק כי ביום 19.12.88 בתוקף סמכותה לפי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) תשמ"ז-1987 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) הוציאה העירייה צו ארעי לשימוש במגרש (חלקות 98 ו-99 בגוש 10828 לפי הרישום דאז) "כמגרש ציבור לפעולת גינון". כפי הנראה מטרת השימוש המצוינת בצו בטעות יסודה, שכן לפי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות רשאית הרשות המקומית לצוות כי מגרש ריק ישמש לחנייה, ובפועל מאז ועד היום משמש לחנייה ציבורית. תוקפו של הצו המקורי היה לחמש שנים והוארך מפעם לפעם, כפי הנראה עד היום (לא הוגשה ראיה המעידה על הארכת תוקפו של הצו, ואם כן באלה תנאים). 7. מתן צו שימוש ארעי אינו פוגע בזכות הבעלות של בעל המגרש (ראה פרק ד' לחוק הרשויות המקומיות "הבטחת זכויות הבעלים"), זאת אף כי לפי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות "... הוצאות הכשרת המגרש לצרכי חנייה והחזקתו התקינה יחולו על הרשות [קרי, על העירייה]." המחלוקת 8. בין בעלי הדין נטושה מחלוקת בנוגע למיקום התאונה ובסוגיית זיקתה של רשות הפיתוח למגרש. 9. לגרסת העירייה אירעה התאונה בתחום חלקה 7 בגוש 10828 (המגרש), ולכן מן הראוי להטיל על הבעלים - המדינה - את מלוא החבות או רובה. לגרסת רשות הפיתוח לא הוכח כדבעי מיקום התאונה, וסביר יותר להניח כי זו התרחשה בחלקה הסמוכה שהיא בבעלותה הבלעדית של העירייה. לפיכך רק מטעם זה יש, לדעתה, להטיל את מלוא החבות על כתפי העירייה. 10. ואולם, גם אם ייקבע שהתאונה אירעה בחלקה 7 בגוש 10828 סבורה רשות הפיתוח כי מלוא החבות רובצת על העירייה, שלהּ השליטה הבלעדית במגרש, היא זו שהכשירה אותו לחניה ועליה האחראית לאחזקתו התקינה. לדעתה, אין לרשות הפיתוח כל זיקה למגרש. יתרה מכך, בחינת חבותה לפי מבחן הציפיות מביאה למסקנה כי מבחינה כלכלית לא היה עליה - על רשות הפיתוח - לצפות ולא יכולה היתה לצפות סיכון של חיוב כספי בגין נזק שנגרם למבקר במקרקעין שאינם בחזקתה. רשות הפיתוח גם טוענת כי מכוח הוראות סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים) אין להטיל עליה חבות שכן "אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס." מיקום התאונה 11. לגרסת התובעת צעדה במגרש החנייה כאשר נתקלה במכשול. בסיכומי טענותיה לא חזרה באת כוח המדינה על הטענה ולפיה התאונה אירעה במגרש הסמוך אשר בבעלות העירייה, ולכן יש לראותה כמי שזנחה טענתה זו. 12. גם לולא כן היה מקום לדחותה. טענתה מבוססת על חוות דעת מודד מוסמך מטעמה (גיל וקנין) שביקר בשתי החלקות הסמוכות. המודד לא נכח בזמן התאונה וחוות דעתו אינה אלא הסקת מסקנות שאינן מבוססות כדבעי. 13. אני קובעת אפוא כי התאונה אירעה בחלקה 7 בגוש 10828, שהיא בבעלות המדינה. האחריות 14. על אחריותה של העירייה לדאוג לתקינות מדרכות, כבישים ושטחים שבחוצות ערים אין צורך להכביר מילים. ראה בסוגיה סעיפים 235 ו- סעיף 242(1) של פקודת העיריות [נוסח חדש]. כן ראה בין היתר ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר לז (3) 757 [1983]. 15. ככלל, בעלים של נכס מקרקעין והמחזיק בהם חבים חובת זהירות כלפי מבקר בו, ומחובתם לנקוט אמצעים סבירים למנוע נזק שניתן היה לצפותו בנסיבות המקרה. בנוגע למחזיק אין קושי לקבוע כי ניתן לייחס לו חובת זהירות מושגית וקונקרטית, שהרי לוֹ השליטה במקרקעין ולכן גם היכולת לחזות סיכונים ולנקוט צעדים למניעתם או להקטנתם. העובדה שהחזקה אינה בידי הבעלים אינה פוטרת אותו מחבות. לא זו בלבד שמאז תיקון מספר 4 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל- 1970 הושוותה אחריות הבעלים והמחזיק כלפי מבקר במקרקעין, ומוטלת על הבעלים חובת זהירות מושגית, אפילו מצויה החזקה בנכס בידי אחר, אלא שהבעלות יוצרת זיקה בין הבעלים לבין המבקר. ראה בסוגיה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, לז(1)113 [1982]. 16. אם הבעלים הוא גם המחזיק, אין מתעורר קושי בנוגע לחבות. כך גם כאשר מותיר הבעלים בידיו השליטה במקרקעין או הפיקוח עליהם. השאלה מתעוררת כאשר הבעלים מעביר את החזקה לידי אחר, שבידיו גם החובה לדאוג לאחזקתם התקינה, דוגמת המקרה דנן. "התשובה לשאלה באיזו מידה קמה חובת זהירות קונקרטית על הבעלים של נכס כלפי מבקרים בו במקום שהוא השכירו לאחר, ומה הם אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי להסיר סיכונים הנובעים ממנו, תלויה במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה." רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל [2010]. 17. מתוכן צו השימוש אשר הוציאה העירייה עולה כי זכויותיה של המדינה לא נפגעו, ולה זיקה ברורה למגרש, שהרי זכות השימוש שהוענקה לעירייה אינה מונעת מרשות הפיתוח עשיית פעולה בו. העובדה שהלכה למעשה אינה נוקטת פעולה ואינה מתעניינת בנעשה במגרש אינה שוללת ממנה את זיקתה לו, וכפועל יוצא מטילה עליה חובת זהירות קונקרטית כלפי המבקרים בו. 18. הוראות סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים, ולפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס" אינן יכולות לסייע למדינה אף הן - המגרש הוקנה למדינה זה מכבר, והזכויות נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין. העובדה שתחילה בחרה, מטעמיה היא, להותיר את המגרש עזוב, ולאחר מכן לא התנגדה לצו השימוש הארעי שהוציאה העירייה ולא נקטה צעדים לבטלו, אינה משנה את מעמדה כבעלים של המגרש, הזכאית לנהוג בו מנהג בעלים. לפיכך גם על רשות הפיתוח יש להשית אחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה. 19. עם זאת עיקר החבות רובצת על כתפי העירייה, שאחריותה נובעת הן בהיותה מחזיקת המגרש והן מכוח מעמדה כרשות מקומית, שלהּ אחריות מכוח הדין לדאוג להסרת מפגעים בתחומה. מן הראוי להטיל על העירייה אחריות בשיעור 70% ועל רשות הפיתוח 30% הנותרים. 20. אשר-על-כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת ביחד ולחוד סך כולל של 75,000 ₪. מתוך הסכום האמור תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 סך של 52,500 ₪ והנתבעת 3 22,500 ₪. הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 החל מיום מתן פסק-הדין וכלה ביום התשלום המלא בפועל. אם תשלם הנתבעת 3 את מלוא סכום פסק הדין תהא זכאית לשיפוי בסך של 52,500 ₪ מאת הנתבעות 1 ו-2. נוכח הדרך הדיונית לה הסכימו הצדדים, איני עושה צו להוצאות. אני פוטרת מתשלום יתרת האגרה במסגרת התובענה העיקרית וההודעה לצד שלישי. קרקעותנפילהחניה