עובדות שאינן במחלוקת ביום 22/8/07 הזמין התובע מהנתבעת, חב' מ.בר תחזוקה בע"מ, העוסקת, בין היתר, בייבוא משאיות ומשאבות בטון, משאבת בטון מדגם שווינג P2023/380L, המורכבת על משאית קלה מתוצרת מרצדס דגם ATEGO 1529, שאף היא הוזמנה מהנתבעת באותו מעמד. מחיר העסקה הכולל שסוכם בין הצדדים עמד על סך 1,010,000 ₪ בתוספת מע"מ, המורכב ממחיר המשאבה בסך 700,000 ₪ בתוספת מע"מ ומחיר המשאית שעמד על סך 310,000 ₪ בתוספת מע"מ. בהתאם למוסכם, היה על התובע לשלם את הסכום כדלקמן: סכום של 20,000 ₪ שולם במעמד החתימה על ההזמנה. בנוסף לכך העביר התובע לבעלות הנתבעת ג'יפ מסוג BMW X5 ששוויו הועמד על סך 290,000 ₪ ומשאבת בטון מסוג תקה 17 מודל 2003 בשווי 350,000 ₪. את היתרה התחייב התובע לשלם במעמד הגעת המשאבה והמשאית לישראל. לעניין משאבת התקה שהועברה לבעלות הנתבעת הוסכם בין הצדדים, כי היא תישאר בשימושו של התובע עד הגעת המשאבה החדשה לישראל. כחודשיים לאחר החתימה על ההסכם, משאבת התקה נמכרה על ידי הנתבעת ולפיכך נחתם בין הצדדים הסכם משאבת גישור חדש. בהתאם להסכם זה מסרה הנתבעת ביום 31/10/07 לשימוש התובע משאבה מדגם שווינג KVM17M שהייתה בשימוש התובע עד הספקת המשאבה החדשה שהוזמנה על ידו. בטופס הזמנת המשאבה נרשם כי "מועד הספקה משוער" הינו 28/2/08. ברם, המשאבה לא סופקה במועד זה ולא במועד סמוך לאחר מכן. ביום 29/2/08, יום לאחר המועד המשוער להספקת המשאבה, שלחה הנתבעת לתובע מכתב בו נאמר, כי בהתאם למייל שהתקבל מחב' שווינג הגרמנית, יצרנית המשאבה, המשאבה תהיה מוכנה בגרמניה בסוף חודש 4/2008, וכי היא צפויה להגיע לישראל במחצית השניה של חודש 5/2008, בין התאריכים 15/5/08-30/5/08. מאחר שחב' שווינג צפתה עיכוב נוסף במועד הרכבת המשאבה ואספקתה, היא הזמינה את התובע ובניו לבקר במפעל שלה בגרמניה ולעמוד על תהליך הייצור וההרכבה של המשאבה. ואכן, בסוף חודש 4/2008 נסעו בניו של התובע, פאדי וח'אלד טאהא, לגרמניה ועמדו על תהליך הייצור וההרכבה של המשאבה. במהלך שהותם בגרמניה סוכם בין התובע, באמצעות ילדיו פאדי וח'אלד, לבין הנתבעת וחב' שווינג, כי המשאבה תגיע לישראל בסוף חודש 5/2008, וכי התובע יוכל להשתמש בה החל מיום 10/6/08. עוד הוסכם כי חב' שווינג תאריך את תקופת האחריות למשאבה ל-24 חודשים, ותשלם לתובע פיצוי מוסכם בסך 150 יורו בגין כל יום של איחור במסירת המשאבה, מעבר לתאריך 10/6/08. הנתבעת וחב' שווינג שוב לא עמדו בהתחייבותם לעניין מועד ההספקה; המשאבה לא הגיעה לישראל בסוף חודש מאי ולא נמסרה לשימוש התובע עד 10/6/08. רק בחודש 7/2008 שלחה הנתבעת לתובע מכתב (ללא תאריך) בו היא הודיעה לו, כי המשאבה הגיעה לישראל בתאריך 17/7/08. לאחר שהמשאבה הגיעה לישראל, חלה הנתבעת בתהליכים לשחרור המשאבה מהנמל, והכנת המסמכים הדרושים לצורך רישויה ושחרורה לשימושו של התובע. בשלב זה התנהלו דין ודברים בין התובע לבין הנתבעת באשר לסכום שעל התובע לשלם לנתבעת, שבעקבותיהם הופחת הסכום שנדרש מן התובע לשלם והועמד על סך 980,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר בהתאם לתנאי העסקה המקורית, היה על התובע לשלם לנתבעת סכום של 1,010,000 ₪ בתוספת מע"מ. דהיינו, בעקבות הדין והדברים שהתנהלו בין הצדדים והטענות שהעלה התובע לעניין האיחור באספקת המשאבה, הסכימה הנתבעת להפחית סכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ מהסכום שהיה על התובע לשלם בהתאם לתנאי ההסכם המקורי. אין מחלוקת, כי התובע שילם לנתבעת את המחיר המופחת במלואו, אם כי סכום המע"מ בגין העסקה (בסך 151,900 ₪) שולם בשיק דחוי, שתאריך פרעונו היה 15/9/08. עם הסדרת התשלום וסיום ההליכים הנוגעים לשחרור המשאבה ורישויה, היא נמסרה לתובע (לעניין מועד המסירה קיימת מחלוקת בין הצדדים; בעוד שהתובע טוען, כי המשאבה נמסרה לו ביום 21/9/08 טוענת הנתבעת, כי המשאבה נמסרה בתחילת חודש 08/2008. לסוגיה זו אתייחס בהמשך בפרק הדן בפיצוי המגיע לתובע עקב האיחור במסירה). הנתבעת הפקידה את השיק לפירעון, אך הוא חולל מהטעם שאין כיסוי מספיק. היא פנתה לתובע בדרישה לתשלום החוב, אך הנתבע דחה את דרישתה וטען, כי המשאבה שסופקה אינה תואמת את הדגם שהוזמן על ידו. לטענתו, בהתאם להזמנה היה על הנתבעת לספק משאבה מדגם P2023/380L, בפועל סופקה משאבה P2020/280L, שהינה משאבה קטנה יותר מהמשאבה שהוזמנה ובעלת הספק קטן יותר. נטען עוד, כי מגיע לתובע פיצוי בגין האיחור במסירת המשאבה מתאריך 28/2/10 ועד מסירת המשאבה בפועל. בין הצדדים התנהלה חלופת מכתבים ענפה שבמהלכה העלה התובע טענות נוספות לעניין משקל המשאבה וחריגתו מהמשקל הכולל שנרשם ברישיון הרכב. נטען עוד, כי הנתבעת לא סיפקה לתובע ציוד ואביזרים שהתחייבה לספק בהתאם לנספח הסכם הרכישה וטענות רבות נוספות לעניין שנת הייצור של המשאבה ולירידת ערך המשאית עקב אספקתה באיחור. משלא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השווה ולפתרון שיהא מוסכם על שניהם, הגישה הנתבעת נגד התובע בקשה לביצוע שטר, על סמך השיק שחולל. התובע הגיש התנגדות לביצוע השטר, ההתנגדות הועברה לבית משפט השלם בנצרת וקיבלה מספר תיק 5821-12-08. ההתנגדות התקבלה וניתנה לתובע רשות להתגונן. התובע מצידו הגיש נגד הנתבעת תביעה כספית על סך 800,000 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב הפרת ההסכם שנכרת בין הצדדים. בין היתר נטען, כי הנתבעת סיפקה לו משאבה מדגם שאינו תואם את הדגם שהוזמן על ידו, כי משקל המשאית והמשאבה בפועל חורג מהמשקל העצמי והכולל שנרשם ברישיון הרכב, וכי שנת הייצור של המשאבה היא 2006/2007 ואילו בהתאם למוסכם, שנת הייצור של המשאבה שהוזמנה הייתה צריכה להיות 2008. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכפרה בטענות התובע, אם כי הודתה בטענה, כי המשאבה שסופקה אינה תואמת את המשאבה שהוזמנה. היא אישרה, כי המשאבה שסופקה היא מדגם P2020 בעוד שלפי המוסכם, היה עליה לספק משאבה מדגם P2023. יחד עם זאת, טענה הנתבעת כי היא פנתה לתובע מספר רב של פעמים, וביקשה ממנו לאפשר לה להתאים את המשאבה שסופקה לדגם שהוזמן, אך התובע דחה את פניותיה בטענות שווא. לטענתה, ניתן להמיר את המשאבה שסופקה למשאבה שהוזמנה על ידי החלפה מודולרית פשוטה של מספר חלקים. משדחה התובע את פניותיה להתאים את המשאבה לדגם שהוזמן, אין הוא רשאי, כך נטען, להסתמך על אי ההתאמה הנטענת. הנתבעת כפרה בטענת התובע, כי מדובר במשאבה עם משאבה הידראולית מדגם280L וטענה, כי המשאבה ההידראולית שהותקנה במשאבה היא מדגם 380L כמוסכם. הנתבעת אף כפרה בטענות התובע לעניין משקל המשאבה וטענה, כי המשקל בפועל תואם את המשקל ברישיון הרכב, וכי אין כל בעיה בעניין זה. לעניין האביזרים החסרים טענה הנתבעת, כי היא מוכנה למסור אביזרים אלה לתובע בכל עת. ואכן, עניין זה הוסדר בין הצדדים במהלך ישיבות קדם המשפט וההוכחות שהתנהלו בתיק זה. הנתבעת אף הגישה תביעה שכנגד וטענה, כי התובע הפר את הסכם משאבת הגישור, בכך שהוא לא החזיר את המשאבה לידיה במועד המוסכם. נטען עוד, כי במהלך השימוש במשאבה נגרמו לה על ידי התובע נזקים רבים, שעלות תיקונם מסתכמת באלפי שקלים. הנתבעת טענה עוד, כי במהלך התקופה בה הייתה המשאבה בשימושו, ביצע התובע נסיעות בכביש 6 מבלי ששילם את האגרות הכרוכות בכך. בשל כך נשלחו הדרישות לתשלום האגרות לנתבעת, אשר נאלצה לשלמן במקומו. את התביעה שכנגד העמידה הנתבעת על סך 91,911 ₪. נוכח המחלוקות שהובאו לעיל, יש לדון תחילה בשאלה אם סופקה לתובע משאבה מדגם P2020 עם משאבה הידראולית בעלת הספק של 380L או עם משאבה הידראולית מדגם אחר. לאחר מכן יש להמשיך ולדון בטענת הנתבעת, כי התובע הפר את חובתו לאפשר לה להתאים את המשאבה שסופקה לדגם שהוזמן ובשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב אספקת משאבה מדגם אחר. בהמשך יש לדון בטענות התובע לעניין שנת הייצור של המשאבה, משקל המשאבה בפועל לעומת המשקל ברישיון הרכב ולעניין ירידת ערך המשאית עקב אספקתה באיחור. כמו כן, יהא צורך לדון בטענות התובע לעניין האיחור במסירת המשאבה ובגובה הנזק שנגרם לו, אם בכלל, עקב איחור זה. בשלב השני יש לדון בתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת ובתביעה השיטרית ולערוך חישוב של הסכומים המגיעים למי מהצדדים בהתאם לקביעות שייקבעו בכל אחת מהסוגיות הדורשות הכרעה. משאבה הידראולית מדגם 380L התובע טען, כי הנתבעת סיפקה לו משאבת בטון עם משאבה הידראולית מדגם 280L, בעוד שבהתאם למוסכם בהזמנה, התחייבה הנתבעת לספק משאבה הידראולית מדגם 380L. בעניין זה מסתמך התובע על חוות דעתו של המהנדס אהוד אסטרחן אשר קבע, כי המשאבה ההידראולית שהותקנה אינה 380L, וזאת בהסתמך על טיוטת ההסכם שנערכה ביום 8/1/09 (נספח 5א' לחוות דעת אסטרחן) ושבו התחייבה הנתבעת להחליף את המשאבה ההידראולית ל-380L. לטענתו, אילו המשאבה ההידראולית המותקנת היא 380L, לא היה צורך להחליפה, כפי שנקבע על ידי הנתבעת עצמה בטיוטת ההסכם. אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין. בחקירתו הנגדית התברר, כי המהנדס אסטרחן לא ביצע בדיקה של המשאבה ההידראולית על מנת לעמוד על יכולת הספיקה שלה, והאמור בחוות דעתו אינו מבוסס על בדיקה הנדסית ומקצועית של המשאבה הרלבנטית, אלא על ניתוח מסמכים, שאינם מובילים למסקנה אליה הגיע בחוות דעתו. לדבריו, "אני טוען שהמשאבה היא לא 380. אני לא יודע מה היא, לא בדקתי את הספיקה". בהמשך טען מר אסטרחן, כי בהתאם לטבלה שצילם מקטלוג חב' שווינג, לא מותקנת משאבה הידראולית מדגם 380L על משאבה מסוג P2020. לטענתו, משאבה מדגם P2020 באה, בהתאם לאותה רשימה, עם משאבה הידראולית 320L, כך שהצירוף P2020 עם 320L לא קיים. גם הסבר זה אינו משכנע. בתצהיר עדותו הראשית טען בנו של התובע, כי המשאבה שסופקה היא עם משאבה הידראולית מדגם 280L. משעומת עם גרסה זו טען מר אסטרחן: "אני לא יודע. אני לא בדקתי את הספיקה. כל מה שאמרתי זה נסיבתי, על סמך המסמכים". בתשובה לשאלת בית המשפט מדוע לא בדק את המשאבה ההידראולית על מנת לוודא אם מדובר במשאבה מדגם 380L או מדגם אחר, טען מר אסטרחן: "...רציתי לבצע בדיקה פיזית של ספיקת המשאבה, פניתי לספק מקומי של המשאבות מן הסוג הזה, תיאמנו ביקור במוסך עווד בבועינה והוא לא יכול היה להגיע. כך שהייתה לי כוונה לבצע את הבדיקה אך זה לא נסתייע בשלב זה". הנה כי כן, על פי עדות המהנדס אסטרחן ניתן היה לבצע בדיקה פיזית של יכולת הספיקה ובדרך זו לברר אם מדובר במשאבה הידראולית מדגם 380L, אך התובע בחר, מסיבותיו הוא, שלא להגיע לבדיקה. בנסיבות אלו שבהן יכולים היו התובע והמומחה מטעמו לבצע בדיקה מקצועית ומהימנה באשר לדגם המשאבה, אך הם נמנעו מלעשות כן, לא ניתן לקבל את גרסתם שהמשאבה אינה תואמת את הדגם שסופק, גרסה אשר מבוססת על השערות ותחושות בטן בלבד. יתרה מכך וכאמור לעיל, בתצהיר עדותו הראשית טען פאדי, כי המשאבה שסופקה היא מדגם 280L. נתון זה אינו מופיע ברשימה שצילם מר אסטרחן מקטלוג היצרן באף אחד מדגמי המשאבות המפורטים שם. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית חזר בו פאדי מהטענה שמדובר במשאבה הידראולית מדגם 280L וטען, כי המשאבה שסופקה היא מדגם 190L. משנשאל כיצד הגיע לנתון זה הוא השיב: "לא אני עצמי בדקתי, אבל יש לי תמונה של משאבה הידראולית של שווינג 190 ושאלתי אנשים שמתעסקים במשאבות והם אמרו לי שזאת משאבה לא של 380 ליטר". פאדי לא הציג שום מסמך המעיד על כך שמדובר במשאבה מדגם 190L, לא הביא תצהיר או חוות דעת של איש מקצוע לתמיכה בטענתו זו, כך שהאמור בתצהיר נותר בגדר עדות שמועה שאינה קבילה ושמשקלה אפסי, בכל מקרה. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית נשאל פאדי מדוע כתב בתצהיר שמדובר במשאבה הידראולית מדגם 280L בעוד שבחקירתו הנגדית הוא טען שמדובר במשאבה מדגם 190L ותשובתו הייתה: "לא אני כתבתי את זה. השמאי אמר את זה". ומשנשאל אם הוא מתכוון לשמאי מטעמו, מר נוימן, השיב "כן". תשובה זו אף היא אינה מדויקת. בחקירתו הנגדית של מר נוימן התברר, כי גם הוא לא בדק את המשאבה ההידראולית והאם מדובר במשאבה מדגם 380L או מדגם אחר, וכי בעניין זה הוא הסתמך על המידע שקיבל מהתובע. להלן קטע רלבנטי מעדותו של מר נוימן: "ת: יש לי פה מסמך שנתן לי X והוא כותב שהם הזמינו משאבה מסוג P2023 380L ובמקום זה הם קיבלו משאבה מדגם P2023 280L. לפי זה הלכתי. ש: על סמך זה נתת חוות דעת מומחה מה הדגם? על סמך טענה של התובע? ת: אם הבן אדם אומר שזה מה שקיבל אז זה מה שאני יכול להגיד. ש: לא בדקת את זה מול היבואן או היצרן? פנית ליצרן? ת: לא פניתי ליצרן. פניתי לטאהא והוא אמר לי שזה מה שקיבל. ש: לא בדקת את זה? ת: מה יש לי לבדוק אם הוא אומר את זה? שאלת בית המשפט ש: את המשאית עצמה לא בדקת? ש: את המשאית בדקתי, על המשאבה לא הייתה תווית. זה מה שאמר לי טאהא" (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 8-19). הנה כי כן, התובע טוען כי את הנתונים שמדובר במשאבה הידראולית מסוג 280L הוא קיבל מהשמאי נוימן ואילו האחרון טוען ההפך שאת הנתון הזה הוא קיבל מהתובע. סתירות אלה וחוסר העקביות בטענות התובע והמומחים מטעמו באשר לדגם המשאבה מכרסמות באופן חמור ביותר באמינות גרסתם לעניין דגם המשאבה שסופקה. כפי שניתן להיווכח מן האמור לעיל, אף אחד מעדי התובע, לרבות התובע עצמו והמומחים מטעמו, לא בדק את סוג המשאבה והאם מדובר במשאבה מדגם 380L, או במשאבה מדגם אחר. על סמך עדויות אלה לא ניתן לבסס ממצא כלשהו באשר לדגם המשאבה. כאמור, מר אסטרחן ביסס את קביעתו לעניין דגם המשאבה ההידראולית על סמך טיוטת ההסכם מיום 8/1/09 ושלפיו התחייבה הנתבעת כביכול להחליף את המשאבה ל-380L. מדובר בטענה מופרכת. מעיון בטיוטת ההסכם עולה, כי אין זכר לטענה שהנתבעת התחייבה להחליף את המשאבה לדגם 380L. באותו מסמך נרשם הפריט "משאבת שמן הידראולית 380 ליטר" הא ותו לא. אין במסמך זה הודאה שהמשאבה אינה מדגם 380L ואין בו התחייבות להחליף את המשאבה הקיימת במשאבה מדגם 380L. על כן, הניסיון של אסטרחן להסיק ממסמך זה קיומה של הודאה שהמשאבה אינה מדגם 380L הוא ניסיון מופרך וחסר בסיס. מנגד, הוצגו מטעם הנתבעת מסמכים של יצרנית המשאבה, חב' שווינג, אשר מהם עולה, כי בדגם הספציפי שסופק לתובע, המשאבה ההידראולית היא בעלת יכולת ספיקה של 380L. עובדה זו אושרה במכתב ששלחה חב' שווינג לנתבעת ביום 16/3/09, וכן במסמך המפרט תוצאות בדיקה שביצע נציג שווינג למשאבה הרלבנטית ביום 23/6/09 ושלפיה מדובר במשאבה הידראולית בעלת יכולת ספיקה של 380L. מסמכים אלה שהוגשו כראיה מטעם הנתבעת לא נסתרו ולא הובאה מטעם התובע כל ראיה או מסמך שיש בהם כדי לפגום באמינותם. סיכומם של דברים, הנני קובע, כי המשאבה ההידראולית שהותקנה במשאבת הבטון שסופקה לתובע הינה בעלת יכולת ספיקה של 380L, בהתאם למוסכם בין הצדדים. על כן, דין טענות התובע בעניין זה להידחות. משאבה מדגם P2020 כאמור, אין מחלוקת, כי הנתבעת סיפק לתובע משאבה מדגם P2020 מקום שעל פי המוסכם, היה עליה לספק לו משאבה מדגם P2023. על כן, לא צריכה להיות מחלוקת, כי הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים. טענת הנתבעת היא שניתן היה להפוך את המשאבה שסופקה לדגם שהוזמן בעבודה פשוטה של החלפת מספר חלקים, אך משום מה התובע לא הסכים לתיקון שהציעה הנתבעת לבצע במשאבה, ולפיכך הוא אינו רשאי להסתמך על אי ההתאמה הנטענת. להוכחת טענתה, כי ניתן להמיר את המשאבה שסופקה למשאבה מדגם P2023 הגישה הנתבעת תצהיר של קריסטיאן שולץ, מהנדס בחברת שווינג מאז שנת 1998. בתצהירו אימת מר שולץ, כי האמור במכתב ששלחה שווינג לבית המשפט ביום 22/2/10 הוא אמת ונכון. בהתאם למכתב זה, התחייבה חב' שווינג להמיר את המשאבה שסופקה לתובע לדגם P2023, והצהירה כי מדובר בעבודה פשוטה, וכי כל החלקים הדרושים לשם כך כבר נמצאים בישראל. בפסקה השלישית למכתב מציינת שווינג, כי העבודה תבוצע בפיקוח אחד המהנדסים שלה ובהתאם לסטנדרטים הגבוהים שעל פיהם עובדת החברה. בפסקה האחרונה למכתב טענה שווינג, כי מדובר בעבודה רגילה ורוטינית (Normal and routine work) שבוצעה על ידה פעמים רבות בגרמניה וברחבי העולם. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. מר שולץ לא התייצב לחקירה נגדית על האמור בתצהירו ובמקומו התייצב מהנדס אחר מטעם חב' שווינג, בשם קאסטן האוסמן, המשמש בתפקיד מהנדס ראשי בחב' שווינג ומנהל המכירות שלה באירופה ובישראל. בעדותו הראשית חזר מר האוסמן על האמור בתצהירו של שולץ ובמכתב חב' שווינג מיום 22/2/10. ברם, בחקירתו הנגדית של מר האוסמן התברר, כי האמור במכתב חב' שווינג מיום 22/2/10 אינו מדויק, בלשון עדינה. התברר, כי בניגוד לנטען באותו מכתב העד לא ידע לתת תשובה לשאלה אם חב' שווינג ביצעה המרה של משאבה חדשה מדגם P2020 לדגם P2023. עוד התברר, כי מעולם לא אירעה לחב' שווינג תקלה כמו התקלה שאירעה במקרה דנן ומעולם לא סיפקה משאבה מדגם P2020 מקום שעל פי ההזמנה, היא הייתה אמורה לספק משאבה מדגם אחר. משכך נשאל העד, אם לא היו תקלות כאלה בעבר, מדוע, אם כן, ביצעה חב' שווינג החלפות מדגם P2020 לדגם P2023 כנטען במכתב. תשובת העד הייתה: "לפי דרישות הלקוחות היינו יכולים לייצר משאבה כזו ואחרת. אם יש משאבה ישנה שנהרסה ואנחנו צריכים להחליפה באחר". ברור שתשובה זו לא ניתן לקבל, שכן אין מחלוקת שחב' שווינג יכולה הייתה לייצר משאבה מדגם P2020 או מדגם אחר, לרבות מדגם P2023 בהתאם לדרישות הלקוחות. אין גם מחלוקת, כי חב' שווינג יכולה ומסוגלת לשפץ משאבה שנהרסה ולהפוך אותה לדגם זה או אחר. ברם, המקרה שלנו שונה לגמרי מאותם מקרים, שכן במקרה דנן מבקשת הנתבעת מהתובע להסכים לביצוע עבודות שונות במשאבה חדשה שרק עכשיו סופקה ולהפוך אותה לדגם אחר. מאחר שתשובת העד התייחסה למקרים אחרים שאינם דומים כלל למקרה דנן, נשאל מר האוסמן שוב, האם חב' שווינג המירה משאבה חדשה מדגם P2020 לדגם P2023, ותשובת העד הייתה: "אם יש בעיה במשאבה. אם לפעמים המשאבה ישנה אנחנו צריכים להחליף כי המנוע כבר לא עובד". גם בתשובה זו אין מענה לשאלה, שכן העד נשאל על משאבות חדשות ולא על משאבות ישנות או פגומות, ולפיכך הוא שוב נשאל אם אי פעם הפכו משאבה חדשה מדגם P2020 ל P2023 ותשובת העד הייתה: "לא". כפי שניתן להיווכח, העד ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות שהופנו אליו, נתן תשובות שאין בהן מענה לשאלות שנשאל ורק לאחר סדרה של שאלות, הוא אישר את העובדה, כי חב' שווינג מעולם לא הפכה משאבה חדשה מדגם P2020 ל- P2023. תשובה זו סותרת באופן חזיתי את הנטען במכתב שווינג מיום 22/2/10 ופוגעת באופן חמור באמינות המכתב ובאמינות גרסתה לעניין אפשרות המרת המשאבה לדגם P2023. גם עדותו של מר האוסמן בחקירה הנגדית, מתן תשובות שאינן לעניין והתחמקותו ממתן תשובות ישירות לשאלות שהופנו אליו פוגעות באמינות גרסתה של הנתבעת לעניין אפשרות הפיכת המשאבה לדגם P2023 בעבודה פשוטה כנטען על ידה. זאת ועוד, עיון במכתבה של שווינג עליו מסתמכת הנתבעת (המכתב מיום 22/2/10) מגלה, כי מדובר במכתב כללי וסתמי מדי. במכתב זה לא מפרטת שווינג את החלקים שהייתה אמורה להחליף במשאבה לצורך הפיכתה למשאבה מדגם P2023, במה כרוכה החלפת אותם חלקים, והאם הביצועים ויכולת התפקוד של המשאבה המשופצת הופכים להיות זהים לביצועים וליכולת התפקוד של משאבה מקורית מדגם P2023. שווינג אף לא פירטה במכתבה את ההשלכות של התיקון שביקשה לבצע במשאבה, והאם הסיכון שעקב תיקון זה ייגרמו תקלות או שחיקה מוגברת בעתיד יהיה גדול יותר מאשר באם מדובר במשאבה מקורית מסוג P2023. מכתבה של שווינג, כפי שנכתב ונוכח עדותו של מר האוסמן, אינו יכול להוות בסיס ראייתי לקביעה שהתיקון שביקשה הנתבעת לבצע הוא תיקון רגיל ורוטיני, שאין לו השלכות עתידיות על תפקוד המשאבה. לעומת המכתב הכללי והסתמי שהציגה הנתבעת, הגיש התובע חוות דעת של המהנדס אהוד אסטרחן, מהנדס מיכון והנדסאי מכונות בהכשרתו. בסעיף 2.2 לחוות דעתו מציין מר אסטרחן כי כי לצורך ביצוע ההסבה ומעבר מקוטר 200 מ"מ לקוטר 230 מ"מ, יידרש מתאם לסל, וכי סביר להניח, כי שימוש במתאם יקטין את שטח החתך של זרימת הבטון ולא תופק מלוא הספיקה, עקב המעבר לקוטר 230 מ"מ. בסעיף 2.3 לחוות הדעת מסביר מר אסטרחן, כי המעבר לקוטר 230 מ"מ כאמור, ייתן ספיקה מופחתת לעומת קוטר 230 מ"מ מקורי. לדבריו, הדבר מאריך את משך העבודה לגבי כמות בטון מסוימת, דבר שיביא להגברת שחיקה ובלאי, שיקצר את חיי המשאבה. בסעיפים 2.5 ו-2.6 לחוות הדעת מתייחס מר אסטרחן למכתבה הנ"ל של חב' שווינג ומציין, כי האמור במכתב מוכיח שההסבה הנטענת ניתנת לביצוע, אולם הסבה זו מבוצעת לצורך שיפור של משאבות משומשות, אך אין המדובר במשאבה חדשה. לטענתו, "לא סביר ולא מתקבל על הדעת כי חב' Schwing מבצעת הסבת משאבה כדבר שבשגרה בציוד חדש". בסעיף 2.6 כותב מר אסטרחן כי "בפרקטיקה, לא יעלה על הדעת כי ברכישת משאבה בטון כה גדול ויקרה במחירה, הספק יבצע הסבה לצורך "תיקון" והכשרת הטעות שלו באספקת מוצר שגוי. מן הראוי להחליף את המשאבה בשלמותה". מר אסטרחן חזר על קביעותיו הנ"ל בחקירתו הנגדית בעקביות ומבלי שהתגלו בתשובותיו סתירות, תמיהות או סימני שאלה שיש בהם כדי לפגוע באמינות ממצאיו ומסקנותיו. בחקירתו הנגדית הוא אף הרחיב והסביר, כי אכן ניתן לבצע הסבה מדגם P2020 לדגם P2023, אך הדבר נעשה בציוד ישן שדרוש שיפוץ ותיקון. לדבריו, מדובר ב"מין סוג של ניתוח" ולכן אין זה סביר "לבוא לציוד חדש באריזה ולהגיד טעינו אנחנו עכשיו נעשה ניתוח, זה לא יעלה על הדעת, כי ניתוח מטבע הדברים לא מחזיר מצב לקדמותו" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 25-30). בהמשך מסביר מר אסטרחן כי הוא מסכים שלאחר ההסבה המשאבה תעבוד ותתפקד, אך כאשר ההסבה כרוכה בשינוי בסיס המשאבה שנרכשה כחדשה על ידי חיתוך ברזלים והתאמתה לדגם אחר, המוצר שמתקבל אינו זהה למוצר שמתקבל מ"שער המפעל". דבריו של אסטרחן בחוות הדעת ובחקירה הנגדית לא נסתרו. כאמור, הוא חזר על ממצאיו ומסקנותיו בחוות הדעת בעקביות ומבלי שהתגלו בהם סתירות, תמיהות או סימני שאלה שיש בהם כדי לפגוע באמינות חוות הדעת. יתירה מכך, מר אסטרחן נתן תשובות סבירות וברורות לשאלות שהופנו אליו בחקירה נגדית, מבלי להתחמק ממתן תשובות גם לשאלות הקשות ביותר. זאת ועוד, האמור בחוות דעתו של אסטרחן מתיישב אף עם עדותו של המהנדס האוסמן מטעם שווינג, אשר אישר בחקירתו הנגדית כי הסבת משאבה מדגם אחד לדגם אחר מתבצעת במשאבות פגומות ומיושנות, אשר צריכות שיפוץ לשם השמשתן. הסבה כאמור לא מתבצעת ומעולם לא התבצעה במשאבות חדשות שרק יצאו מ"שער המפעל". סיכומה של נקודה זו, הנני קובע כי אכן ניתן לבצע הסבה למשאבה שסופקה לתובע ולהפוך אותה למשאבה מדגם P2023 שמתאימה למשאבה שהוזמנה. ברם, מאחר שמדובר במשאבה חדשה שאך יצאה משער המפעל ונוכח הבעייתיות בביצוע ההסבה כאמור וההשלכות שלה על המשך תפקודה של המשאבה בעתיד כמפורט בחוות דעתו של אסטרחן, סירובו של התובע לאפשר ביצוע ההסבה הינו סירוב סביר. בנסיבות אלו ועל אף סירוב התובע לאפשר ביצוע ההסבה, הוא רשאי להסתמך על אי ההתאמה בין המשאבה שסופקה לעומת המשאבה שהוזמנה. הנזקים עקב הספקת משאבה מדגם אחר לטענת התובע, יכולת הספיקה של משאבה מדגם P2023 היא 150 קוב לשעה, ואילו יכולת הספיקה של משאבה מדגם P2020 היא 90 קוב לשעה. לטענת מר נוימן, עד מועד בדיקתו עבדה המשאבה 152 שעות ולפיכך בכל שעה הפסיד התובע 60 מ"ר לשעה, ההפרש בין יכולת הספיקה של המשאבות. במצטבר, מדובר בהפסד של 9,120 מ"ק, כאשר המחיר לקוב שאיבה הוא 20 ₪, כך שמדובר בהפסד מצטבר בסך 182,400 ₪. מדובר בטענה מופרכת וחסרת בסיס. גם אם אניח לטובת התובע, כי קיים הפרש ביכולות המשאבות כמתואר לעיל, הנחה שאינה נקיה מספקות כלל וכלל, החישוב שערך מר נוימן אין בו כדי לשקף את הנזק שנגרם לתובע, ואין בו כדי להוכיח, כי נגרם לו נזק בכלל. ואכן, בחוות הדעת מציין מר נוימן, ולא בכדי, כי מדובר בנזק תיאורטי ולא ממשי. מר נוימן אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא לא עיין במסמכי הנהלת החשבונות של התובע, בהזמנות שהתקבלו בתקופה הרלבנטית, בדו"חות מס הכנסה ובדו"חות המע"מ, ולא בדק אם בפועל נגרם לתובע נזק כלשהו. מר נוימן, וגם התובע, לא הוכיחו כי עקב אספקת משאבה מדגם קטן יותר, נדחו הצעות עבודה, או שהתובע נאלץ לוותר על יציקות אלה או אחרות מאחר שהמשאבה הרלבנטית לא יכולה הייתה לבצע. כל הדיון ביכולת הספיקה של המשאבה הינו דיון תיאורטי וחסר משמעות, שאינו יכול להוות בסיס מינימאלי לקביעה, כי נגרם נזק ומה שיעורו. התובע טען, כי מגיע לו פיצוי בגין ההפרש בין מחיר משאבה מדגם P2020 למחיר משאבה מדגם P2023. טענה זו, עקרונית, מקובלת עלי והיא אף תואמת את הוראת סעיף 28 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 אשר קובעת: "הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה". כפי שפורט קודם, התובע הודיע לנתבעת על אי ההתאמה, אך האחרונה לא סיפקה משאבה מדגם זהה לדגם שהוזמן, וביקשה לבצע תיקונים והתאמות במשאבה שסופקה. התובע סירב לביצוע התיקונים ומהטעמים שפורטו לעיל, נקבע כי סירובו היה סביר ואינו שולל ממנו טענת אי ההתאמה. התובע לא ביטל את ההסכם ולא עמד על אספקת משאבה אחרת מאותו דגם, אם כי ביקש לנכות מהמחיר המוסכם את ההפרש במחיר שני הדגמים. עמדה זו תואמת את עקרון הניכוי מן המחיר הקבוע בסעיף 28 לחוק המכר. בחוות דעתו התייחס מר נוימן להפרשי המחירים וקבע, כי ההפרש בין הדגמים מסתכם ב-10%. ברם, בחקירתו הנגדית לא ידע מר נוימן להסביר מדוע, לדעתו, ההפרש הוא 10%, ומדוע ההפרש הוא אינו 5% או שיעור אחר. כפי שניתן להיווכח מן האמור לעיל וכפי שיפורט בהמשך ביחס לחוות דעתו של מר נוימן, הקביעות בחוות הדעת נקבעו באופן סתמי וכללי, ללא דיון מעמיק, ומתוך נטייה ומטרה מובהקות להטיב עם התובע בהיותו מזמין חוות הדעת. על כן, אין בידי לקבל את קביעתו של מר נוימן בעניין שיעור ההפרש במחירים בין שני הדגמים. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הדגם שסופק בפועל קטן יותר ואיכותי פחות מהדגם שהוזמן ולפיכך לא צריכה להיות מחלוקת, כי מחיר הדגם שסופק נמוך יותר ממחיר הדגם שהוזמן. בהעדר נתונים מדויקים בעניין זה, על אף שהנתבעת יכולה הייתה להציג נתונים מדויקים בהיותה היבואנית הבלעדית של שני הדגמים, הנני סבור כי יש להעריך את ההפרש במחירים באופן גלובאלי ועל דרך האומדנא. בהתחשב בשווי המשאבה וההבדלים בין שני הדגמים כפי שהתבטא בחוות הדעת ובראיות שהובאו לפני, הנני מעריך את ההפרש בסכום של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון למועד ההזמנה. שיעור המע"מ אז עמד על 15.5%, כך שההפרש כולל מע"מ עומד על סך 57,750 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 68,480 ₪. משקל המשאית כאמור, אחת הטענות שהעלה התובע בתביעתו ובהתנגדות לביצוע השטר נוגעת למשקל המשאית. לטענתו, בניגוד למשקל הרשום ברישיון הרכב, משקל המשאבה והמשאית האמיתי הוא הרבה יותר גבוה. בשל אי התאמה זו במשקל, כך נטען, ייגרמו לו הוצאות הכרוכות בהסדרת העניין מול משרד הרישוי. הוצאות אלה הוערכו על ידי השמאי מטעמו, מר ניומן, בסכום של 100,000 ₪. להוכחת טענות אלו צירף התובע שתי חוות דעת; אחת של המהנדס אסטרחן והשנייה של השמאי אורי נוימן. כמו כן, הוגשו על ידו תוצאות שקילה שבוצעה למשאבה ביום 14/1/08 ושממנה עולה, לכאורה, כי המשקל העצמי והכולל של המשאבה והמשאית הינו 16,940 ק"ג, משקל אשר עולה על המשקל שברישיון הרכב. בחוות דעתו הפנה המהנדס אסטרחן לנוהלי השקילה של משרד הרישוי, כפי שפורטו במכתבו של יונה פרנקל, הממונה על התקינה במשרד התחבורה. בהתאם לנהלי שקילה אלה, בשלב ראשון מתקבלת הצהרה מבעל הרכב או מנכ"ל החברה שהיא הבעלים של הרכב, המתייחסת לסוג הרכב ומשקלו. לאחר מכן על בעל הרכב להציג שלוש תעודות שקילה של הרכב (סרן קדמי, סרן אחורי ומשקל כולל) של מכון שקילה מאושר, הנמצא בפיקוח משרד המסחר והתעשייה, כאשר הרכב כולל את כל אביזרי הרכב ומיכלי דלק, מים ושמן מלאים, והרכב ללא מטען וללא נהג. בעת הרישום יש לוודא התאמת תוצאות השקילה למופיע בשרטוט המותאם להוראות הרישום. לשיטתו של מר אסטרחן, על גבי המשאית מותקן מיכל מים לשטיפת הצנרת שהקיבולת שלו 800 ליטר. על כן, כך נטען, בנסיעה בעבודה עם נהג, שני נוסעים ומיכל מים מלא, משקל הרכב יהיה 15,865 ק"ג, המורכב ממשקל עצמי של 14,990 ק"ג בתוספת 800 ק"ג בגין מיכל מים ו-75 ק"ג בגין נוסע נוסף. בהתאם לחוות דעתו של אסטרחן, "הרכב עם משאבת הבטון נבנה מלכתחילה באופן שלא יוכל לעמוד בדרישות החוק ותקנות התעבורה, לגבי משקלות". הוא הוסיף כי לאור האמור, הרכב אינו מתאים לנהג עם רישיון נהיגה עד 15,000 ק"ג והדבר אף משפיע על בטיחות הנסיעה ברכב זה ועל אורך חייו. מר נוימן ציין בחוות דעתו כי בהתאם לרישיון הרכב, המשקל הכולל של המשאית והמשאבה הינו 14,990 ק"ג, כאשר המשקל העצמי בהתאם לרישיון הרכב הוא 14,840 ק"ג. לדבריו, בשקילה חוזרת שנערכה למשאית והמשאבה, שקל הרכב 16,940 ק"ג. בהתאם לממצאים אלה, כך נטען, המשאבה שסופקה אינה תואמת את המוסכם בהזמנה, ואינה תואמת את השקילה שבוצעה בעת העברת הרכב מבחן רישוי. לטענתו "בגלל בעיות רישוי והתאמת משקל עלויות משוערות בגין התאמת רכב ומשאבה כ-100,000 ₪, תלוי בדרישות הרישוי". לדבריו, "מדובר בהערכה בלבד, יתכן ויידרש החלפת הרכב". בחקירתם הנגדית של אסטרחן ושל אורי נוימן התברר, כי אין ידיים ואין רגליים לטענות שלהם לעניין משקל המשאית. התברר כי אף אחד מהם לא היה נוכח בעת ביצוע השקילה ולפיכך, הם לא יכולים היו להעיד על אופן ביצוע השקילה, מה היה מועמס על המשאית בעת ביצוע השקילות כך שהם אינם יכולים להעיד על כך שמשקל המשאית אינו תואם את רישיון הרכב. כך למשל, מר אסטרחן לא ידע להסביר מניין לקח את הנתון של 15,865 ק"ג שנרשם בחוות דעתו וטען "לא שקלתי את זה". משנשאל אם ביצע שקילה של המשאית השיב "לא, היו לי נתוני הבדיקות לפניי, אז לא עשיתי בדיקה". ברם, מר אסטרחן ציין בחקירתו הנגדית, כי אין די בעיון בתוצאות השקילה, שכן תוצאות אלה עשויות להשתנות משקילה לשקילה, בהתאם למה שמועמס על המשאית. על כן, הסתמכותו של אסטרחן על תוצאות שקילה שהוא לא היה נוכח בה, אין בה כדי ללמד אם אכן משקל המשאית בפועל תואם את המשקל ברישיון הרכב. חוות דעתו של נוימן לעניין משקל המשאית התבררה כמופרכת עוד יותר. בחקירתו הנגדית התברר כי מר נוימן לא היה נוכח בשקילה עליה ביסס את חוות דעתו ושבהתאם לתוצאותיה משקל המשאית עמד על 16,940 ק"ג. יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית התברר כי בוצעו למשאית שתי שקילות לבקשת מר נוימן, אך משום מה הוא בחר להסתמך על אחת השקילות בלבד שתוצאותיה הראו על משקל גבוה יותר. מר נוימן לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מדוע ביקש לבצע שקילה אחת עם כל ציוד העבודה שמשמש את התובע ושקילה שנייה ללא ציוד העבודה ומדוע לא הזכיר בחוות דעתו, כי בוצעו שתי שקילות ומדוע התייחס לשקילה הכבדה יותר. זאת ועוד, ההסבר שנתן מר נוימן מדוע הסתמך על השקילה הכבדה יותר הינו הסבר בלתי סביר ואף ניתן לומר שהוא הסבר מופרך. לטענתו, השקילה הרלבנטית היא השקילה הכבדה יותר מכיוון שהתובע נוסע במשאית עם כל ציוד העבודה הדרוש לו, לרבות צינורות ההארכה שצולמו בתמונות הראשונה והשנייה ב-נ/1. לדבריו, "כשהשוטר יתפוס אותו על הכביש איזו שקילה יקח? מה שהוא נוסע עם הכל". כפי שציינתי, הסבר זה הינו בלתי סביר ואף מופרך. הבדיקה אם המשקל של המשאית תואם את רישיון הרכב אינה נבחנת בהשוואה למה שמחליט בעל הרכב להעמיס על המשאית, אלא נבחנת בהתאם למשקל המשאית כפי שהתקבל משקילתה בהתאם לכללים וההוראות שהנהיג משרד התחבורה. התובע יכול להחליט להעמיס על משאיתו צינורות, מיכלי מים ואביזרי עבודה רבים אחרים שאינם מהווים חלק מהרכב עצמו. אביזרים אלה אינם חלק מהמשאית והם אינם צריכים להישקל ביחד עם המשאית. נוהל זה עולה ממכתבו של יונה פרנקל שצורף לחוות דעת אסטרחן שם צוין כי השקילה מתבצעת "כאשר הרכב כולל את כל אביזרי הרכב, ומיכלי הדלק, מים ושמן מלאים, והרכב ללא מטען וללא נהג". על כן, מטען נוסף שהחליט התובע להעמיס על משאיתו ושאינו מהווה חלק מאביזרי הרכב, כגון אותם צינורות הארכה, אינו צריך להישקל יחד עם המשאית לצורך בדיקת התאמת המשקל בפועל למשקל שנרשם ברישיון הרכב. ואכן, בחקירתו הנגדית הוצגו לאסטרחן תמונות הצינורות שמופיעים בתמונות נ/1 ונדרשה התייחסותו לשאלה אם צינורות אלה הם חלק מאביזרי הרכב שיש לשקול אותם ביחד עם המשאית, ותשובתו של אסטרחן היתה חדה וברורה: "זה לא ציוד נלווה" שיש לשקול אותו עם המשאית. הנה כי כן, גם על פי עדותו של המומחה מטעם התובע, לא היה מקום לשקול את הצינורות ביחד עם המשאית ועל כן, קביעותיו של אורי נוימן בחוות דעתו ושהתבססו על השקילה אשר כוללת את הצינורות, הן קביעות לא רלבנטיות לענייננו ואינן יכולות להעיד ולתמוך בגרסת התובע שמשקל המשאית אינו תואם את רישיון הרכב. ניתן היה להסתפק בקביעות שהובאו לעיל כדי לדחות את טענות התובע לעניין אי ההתאמה במשקל. ברם, מאחר שהנתבעת עשתה מאמצים רבים להוכיח שמשקל המשאית תואם את רישיון הרכב והציגה חוות דעת וראיות בעניין זה, אתייחס גם לראיות הנתבעת ואראה כי ראיות אלה אינן משאירות ספק בדבר התאמת המשקל בפועל לרישיון הרכב ואינן משאירות ספק בעובדה שטענות התובע הן טענות מופרכות וחסרות בסיס שהועלו, ככל הנראה, אך ורק לצורכי התביעה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של השמאי דני אפלבוים, אשר התייחס, בין היתר, למשקל המשאית. בחוות דעת זו מסביר מר אפלבוים, כי בוצעו שתי שקילות למשאית בנוכחותו ובנוכחות בעלי המשאית, נציג מטעם הנתבעת ונציג חב' שווינג. השקילה הראשונה בוצעה כאשר המשאית עמוסה בכל הציוד הנלווה, לרבות בצינורות ההארכה, ובהתאם לשקילה זו שקלה המשאית 15,960 ק"ג. השקילה השנייה בוצעה לאחר שהורדו מהמשאית ציוד עודף וציוד בנייה אחר והמשקל שהתקבל היה 14,420 ג"ג בלבד, משקל שהינו נמוך מהמשקל המרבי המורשה על ידי היצרן. בחקירתו הנגדית הסביר מר אפלבוים, כי שתי הבדיקות בוצעו כאשר במיכל היה סולר, אם כי לא ניתן לקבוע אם היה מלא, חצי מיכל או כמות אחרת. הוא הסביר עוד כי ציוד העבודה שהיה מועמס על המשאית אינו חלק מאביזרי הרכב שיש לשקול אותם ביחד עם המשאית, אלא מדובר בציוד עודף שהתובע החליט להעמיסו על המשאית משיקוליו הוא. בהתייחסו לצינורות ההארכה, הסביר מר אפלבוים כי "אלו לא חלקים מקוריים שיוצרו יחד עם המשאבה שהורכבה על שלדת המשאית בחו"ל, זה מטען נוסף". עדותו של מר אפלבוים מקבלת חיזוק מתשובת המומחה מטעם התובע, המהנדס אסטרחן, אשר אישר בחקירתו הנגדית כי הציוד הנלווה שהורד מהמשאית לפני ביצוע השקילות ושנראה בתמונות נ/1 אינו מהווה ציוד נלווה שיש לשקול אותו ביחד עם המשאית. חוות דעתו של אפלבוים ועדות אסטרחן בחקירה נגדית תואמות, כפי שהוסבר לעיל, גם את הנחיות משרד התחבורה כפי שפורטו במכתבו של יונה פרנקל, הממונה על התקינה במשרד התחבורה. השקילה שבוצעה בנוכחות אפלבוים והקביעות שלו בחוות הדעת תואמות אף את תוצאות השקילות שבוצעו למשאית על ידי יצרן הרכב, חב' שווינג, וכן את תוצאות השקילה שבוצעה לרכב לפני רישויה. בהתאם לתעודת שקילה שביצע היצרן (נספח ה' לחוות דעת המהנדס סמי היללי), משקל המשאית לאחר התקנת המשאבה היה 13,920 ק"ג. משקל זה בתוספת המשקל של הציוד והאביזרים שיש לשקול בהתאם לדרישות משרד התחבורה (מיכל מים, דלק ושני נוסעים) מגיע למשקל 14,985 ק"ג, אשר תואם במדויק את המשקל שנרשם ברישיון הרכב. זאת ועוד, הוגש מטעם הנתבעת אישור רישום המשאית במשרד התחבורה החתום על ידי נתן מלמד, סגן ראש תחום תקינה במשרד התחבורה (מוצג נ/2) ממנו עולה, כי בהתאם לשקילות שבוצעו לבקשת משרד התחבורה, לפני רישום הרכב, המשקל של המשאית והמשאבה ביחד היה 14,990 ק"ג, אותו משקל שנרשם ברישיון הרכב. בחקירתו הנגדית הסביר מר מלמד, כי לצורך רישום המשאית חייב הבעלים או היבואן להציג תעודות שקילה ממכון שקילה מורשה, המתייחסות למשקל המשאית והמשאבה. במקרה זה, כך הוסבר, מאחר שהמשקל היה גבולי, הוא ביקש שהשקילה תבוצע ע"י בוחן במשרד הרישוי. לדבריו, "ביקשתי שישקול פיזית לפני שהוא רושם במשרד הרישוי" ובתשובה לשאלת בית המשפט מה המשמעות שהרכב נרשם בסופו של דבר והונפק לו רישיון רכב, השיב: "שהוא עמד בתנאים של הוראת הרישוי". בהמשך הסביר מר מלמד, כי לפני הרישוי "משרד הרישוי שוקל בכל מקרה, אבל כדי לחדד את העניין לפעמים אני מבקש שהשקילות יבוצעו בנוכחות בוחן במשרד הרישוי". הנה כי כן, בהתאם לעדותו של נתן מלמד, במסגרת הליך הרישוי הוצגו תעודות שקילה מתאימות מטעם היבואן, הרכב נשקל על ידי משרד הרישוי ונמצא מתאים לנתונים שהציג היבואן, ויתכן אף שהשקילה בוצעה בנוכחות בוחן, לאור דרישת מר מלמד שהשקילה במשרד הרישוי תבוצע בנוכחות בוחן. שקילות אלה הראו, כי הנתונים והמשקל שהציג היבואן (הנתבעת) תאמו את נתוני הרכב ולפיכך הליך הרישוי הושלם והרכב נרשם. סיכומם של דברים, הנני דוחה את טענות התובע לעניין משקל הרכב וקובע כי המשקל של המשאית והמשאבה תואמים את רישיון הרכב, וכי אין כל צורך בביצוע התאמות כלשהן בעניין. טענות התובע בעניין זה ובעניין ההוצאות שייגרמו לו כביכול לצורך זה הן טענות חסרות בסיס, שלא ניתן לקבלן. שנת הייצור של המשאבה כזכור, אחת הטענות שהעלה התובע נוגעת לשנת הייצור של המשאבה. לטענתו, בעוד שבהתאם למוסכם הוזמנה על ידו משאבה שנת ייצור 2008, המשאבה שסופקה מורכבת מחלקים שיוצרו בשנים 2006-2007 ולפיכך, מדובר במשאבה משנת ייצור 2007. על כן, עותר התובע לפצותו בהפרש בין מחיר משאבה שנת ייצור 2008 לעומת מחיר משאבה משנת ייצור 2007. בעניין זה התבסס התובע על חוות דעתו של השמאי אורי נוימן מטעמו, אשר העריך את ירידת הערך עקב ההבדל בשנת הייצור ב-20%, קרי ב-140,000 ₪. התברר כי מדובר בטענות מופרכות וחסרות בסיס אף לשיטתו של השמאי נוימן. בחקירתו הנגדית חזר בו מר נוימן מהטענה שמדובר במשאבה משנת ייצור 2007, אישר כי שנת הייצור נקבעת בהתאם למועד הרכישה ולרשום ברישיון הרכב, וכי בעצם כל התיאוריה שנבנתה בחוות הדעת היא תיאוריה מופרכת. בחקירתו הנגדית אישר מר נוימן כי אם מזמינים משאבה שאמורה להיות מסופקת ב-2008, מתחיל היצרן בייצור אותה משאבה כשנתיים לפני המסירה ולפיכך אך טבעי הוא שבמשאבה שהרכבתה וייצורה הסתיימו ב-2008 יימצאו חלקים שיוצרו בשנת 2006 או 2007. על כן, ובהתאם לתשובת מר נוימן, אין חשיבות למועד בו יוצרו חלקי המשאבה ומה שקובע לעניין שנת הייצור הוא מועד העלייה על הכביש. להלן קטע מעדותו של מר נוימן בעניין זה. "היבואן שרוצה לקבל כלי ב-2008 חייב לעשות את ההזמנה כבר ב-2007. זה תהליך מורכב וארוך. למעשה בגלל הדבר הזה היום יצא איזה חוק שאומר שלא משנה כל כך מה שנת הייצור, אלא תאריך העלייה על הכביש. זאת אומרת שקובעים ששנת הייצור למעשה זה תאריך העלייה על הכביש..." (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 12-16). ובהמשך: "ש: בחוות הדעת כתבת ששנת הייצור היא 2006 או 2007. ת: זו התקופה שייצרו אותה, זאת אומרת שייצרו אותה בשנים 2006 ו-2007 וזה הגיע לישראל ב-2008. ש: אז הדגם בישראל הוא 2008? ת: הדגם בישראל הוא מה שכתבו". (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 7-12). ובתשובה לשאלות בית המשפט, השיב מר נוימן: "ש. אז אני מבין שהם לא עבדו על התובע כשאמרו לו שמוכרים לו משאית משנת ייצור 2008 ובעצם מכרו לו משאית מדגם קודם יותר. ת. זה תהליך, זה טבעי, אי אפשר ביום אחד לייצר משאבה" (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 19-22). בהמשך אותו עמוד אישר מר נוימן, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי המשאבה שסופקה היא משנת ייצור 2008, וכי אין כל פסול או פגם בעובדה שחלק מהחלקים יוצרו קודם לכן. להלן קטע מעדותו בעניין זה: "ש: איזו שנה המשאית המדוברת? ת: היא הגיעה לישראל ב-2008. ש: ולפי איזה שנה ישווק אותה? ת: כ-2008 וזה בסדר. ש: אין ירידת ערך? ת: כששואלים אותי אז אני אומר שאין פה ירידת ערך, אבל סוחרים שמתעסקים במסחר יכולים להיתפס לדבר הזה. ש: על כל אוטו אפשר להגיד את הדברים האלה, שהוא יוצר לפני מה שרשום בשנת הייצור שלו. ת. נכון." (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 25-29, עמ' 65 שורות 1-4). הנה כי כן, בהתאם לעדות מר נוימן, השמאי מטעם התובע, שנת הייצור של המשאבה היא 2008. העובדה שחלק מהחלקים יוצרו בשנים 2006 ו-2007 הינה נורמלית ונובעת מתהליך הייצור שהינו תהליך ארוך ומורכב. העובדה שחלק מהחלקים יוצרו קודם לשנת הייצור הרשומה ברישיון הרכב אינה מעלה או מורידה לעניין שנת הייצור של המשאבה ואינה גורמת לירידת ערך כלשהי. סיכומה של נקודה זו, הנני קובע כי שנת הייצור של המשאבה שסופקה היא 2008, בהתאם למוסכם בין הצדדים, וכי לא נגרמה למשאית כל ירידת ערך עקב העובדה שחלק מהחלקים שהורכבו במשאבה יוצרו שנה או שנתיים קודם. הדבר נובע מתהליך הייצור שהינו תהליך ארוך ומורכב שנמשך כשנתיים. הגורמים הרלבנטיים לצורך קביעת שנת הייצור של המשאבה הם מועד העלייה על הכביש ושנת הייצור הרשומה ברשיון הרכב. בהתאם לפרמטרים אלה ובהתאם למועד סיום הרכבת המשאבה (2008), שנת הייצור של המשאבה היא 2008 ולא 2006 או 2007 כנטען בחוות דעת השמאי נוימן. העיכוב במסירת המשאבה אין מחלוקת, כי הנתבעת לא סיפקה את המשאבה במועד המוסכם. כזכור, בהתאם לתנאי ההזמנה, התאריך המשוער לאספקת המשאית נקבע לתאריך 28/2/08. התובע טען, כי בניגוד לכתוב בהזמנה, אין המדובר בתאריך משוער אלא בתאריך סופי שהנתבעת התחייבה לספק עד אליו את המשאית והמשאבה. לטענתו, בתחילת המגעים בינו לבין הנתבעת, הובטח לו על ידי נציגי הנתבעת, כי המשאבה תימסר לו עד 30/12/07 והתובע ביקש שתאריך זה יירשם בהזמנה. לדבריו, נציג הנתבעת, בשם עודד, ביקש לרשום בהזמנה תאריך 28/2/08 כתאריך המסירה על מנת "שיהא להם 'מרווח בטחון' של חודשיים לכל תקלה שלא תהא, אך המסירה תתבצע עד סוף 2007" (סעיף 8 לתצהיר פאדי ח'ליל, בנו של התובע). אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. בשום מסמך מהמסמכים שהוחלפו בין הצדדים, לרבות בהסכמים, בהזמנות ובנספחיהם, לא נרשם כי הנתבעת התחייבה לספק את המשאבה עד סוף 2007. יתרה מכך, טענה זו סותרת את טענת התובע לעניין שנת הייצור של המשאבה. כזכור, הוא טען כי הנתבעת הפרה את ההסכם עמו מכיוון שסיפקה משאבה שיוצרה בשנת 2007, ולא בשנת 2008. טענה זו אינה מתיישבת עם טענתו שהנתבעת התחייבה לספק את המשאבה עד סוף 2007, שכן אם טענה זו נכונה, מדוע הוא בא בטענות לנתבעת על כי ייצור המשאבה התבצע בשנת 2007. יתרה מכך, עדות התובע היא בגדר עדות בעל פה נגד מסמך בכתב. כאשר מדובר בעדות בעל פה נגד מסמך בכתב, לא ניתן לקבל את העדות שבעל פה אלא אם מוכח, כי הצדדים אכן פעלו ונהגו לאורך זמן בניגוד למוסכם, או כאשר מסמכים שנערכו על ידי הצד שכנגד תומכים דווקא בעדות שבעל פה. אין זה המקרה. נהפוך הוא. התנהלות הצדדים מלמדת, כי התאריך הרשום בהזמנה הוא התאריך המוסכם, וכי בעצם מדובר בתאריך משוער ולא סופי. עיון במסמכים שהוחלפו בין הצדדים לאחר ביצוע ההזמנה מלמד, כי עד סוף חודש 2/2008, התובע לא בא בטענה כלשהי לנתבעת על העיכוב במסירת המשאבה על אף שלטענתו, הנתבעת התחייבה לספק את המשאבה בסוף שנת 2007. הוא לא שלח מכתב, לא הביע מורת רוח ולא התרה בנתבעת על כי היא מפרה את ההסכמים עמו. גם כאשר הנתבעת שלחה לו מכתב מיום 24/2/08 והודיעה לו שהמשאבה צפויה להגיע לארץ בסוף חודש 5/2008, הוא לא הביע את מורת רוחו, לא מחה ולא טען, כי הנתבעת הפרה את ההסכם עמו. התנהלות זו תומכת בגרסת הנתבעת וברישום בטופס ההזמנה ולפיהם, התאריך 28/2/08, שנקבע בהזמנה כמועד המסירה, הוא תאריך משוער ולא סופי. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת, כאמור, למועד מסירת המשאבה לתובע. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי יש לחייב את הנתבעת לפצותו בגין העיכוב במסירת המשאבה עד 21/9/08, הוא התאריך שבו הונפק רישיון רכב למשאית. עיינתי ועיינתי בתצהירים של התובע ושל בנו פאדי ולא מצאתי בהם התייחסות כלשהי למועד בו נמסרה לידיהם המשאבה. כל אשר נטען על ידי פאדי הוא ש"הליכי רישום המשאבה הסתיימו רק ביום 21/9/09 וכי משמעות הדבר היא, כי לפני התאריך הנ"ל לא הייתי יכול להשתמש במשאבה כך שיש לראות בתאריך הנ"ל כמועד המסירה בפועל" (סעיף 13.7 לתצהיר). כאמור, הוא אינו מציין מתי נמסרה לידו המשאבה, ומה היה בתקופה שבין מועד המסירה ועד ומועד הנפקת רישיון הרכב השנתי. התברר, כי את העובדות הנ"ל העלימו התובע ובנו בכוונה, שכן הוכח כי המשאית נמסרה לתובע בתחילת חודש 8/2008, ככל הנראה בתאריך 11/8/08, וכי בהתאם לכללי הרישוי, הונפק לתובע רישיון רכב זמני לחודש. לאחר כחודש ממסירת הרכב ועלייתו על הכביש, הונפק רישיון רכב קבוע. על עובדות אלו העיד מר לאור בר בעמ' 93 לפרוטוקול, שורות 11-16. ואכן, עיון ברישיון הרכב מלמד, כי התובע נרשם כבעלים של הרכב ביום 11/8/08 וכי לאחר כחודש ועשרה ימים הונפק רישיון רכב שנתי שתוקפו הוא עד 11/8/09. הסיבה לכך שתוקף הרישיון הוא עד 11/8/09 ולא עד 21/9/09 היא העובדה שלפני הדפסת הרישיון השנתי, הונפק רישיון זמני למשך כחודש ימים, כך שסך כל תקופת הרישוי היא שנה כמקובל. לאור כל האמור, הנני קובע כי המשאבה נמסרה לתובע ביום 11/8/08 ולא בתאריך 21/9/08. אין ספק כי עיכוב של 6 חודשים במסירת המשאבה מהמועד המשוער לאספקה, כאשר על פי ההזמנה היה על הנתבעת לספק את המשאבה תוך 6 חודשים ממועד ההזמנה, הינו עיכוב בלתי סביר. על כן, ועל אף שהתאריך שנקבע בהזמנה הינו תאריך משוער, הפרה הנתבעת את ההסכם משלא מסרה את המשאבה במועד המשוער, או בתוך פרק זמן סביר לאחר מכן. התובע טען, כי נוכח הפרת ההסכם והעיכוב במסירת המשאבה, יש לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של 5,000 ₪ ליום עבודה, או בסכום של 150 יורו ליום עבודה, בהתאם למה שסוכם בין הצדדים בהסכם שנחתם בגרמניה ביום 30/4/08. אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. כאמור, בין הצדדים נחתם הסכם משאבת גישור ובהתאם להסכם זה העמידה הנתבעת לרשות התובע משאבה דומה עד מועד אספקת המשאבה החדשה ואף מעבר לכך. על כן, העיכוב במסירת המשאבה לא גרם לתובע כל נזק. נהפוך הוא, העיכוב היטיב עם התובע, שכן בתקופה מאז חודש 2/2008 ועד 8/2008 עשה התובע שימוש במשאבה של הנתבעת ללא תמורה, בעוד שהמשאבה שלו נותרה חדישה וללא שימוש. ברור הוא שאם הנתבעת הייתה מספקת לתובע את המשאבה בחודש 2/2008 והוא היה מתחיל לעשות בה שימוש בחודש זה, הרי עד חודש 8/2008 הייתה נגרמת למשאבה ירידת ערך משמעותית. ואכן, התובע צירף לתצהיריו עותקים ממחירון לוי יצחק לחודשים 2/2008 ו-8/2008 ומהם עולה, כי שווי משאית משומשת (לא כולל המשאבה) ירד בחודשים 2/2008 ועד 8/2008 בכ-28,000 ₪. ירידה זו במחיר שנגרמה עקב שימוש ברכב "נחסכה" מן התובע, שכן בתקופה זו טרם הסתיים הליך הרכבת המשאבה ולא נעשה במשאית ובמשאבה כל שימוש, כך שהם שמרו על ערכן. התובע טען עוד, כי נוכח הירידה במחיר המשאית כמפורט במחירון של לוי יצחק בין חודש 2/2008, התאריך המשוער לאספקה לבין חודש 8/2008, המועד בו סופקה המשאית בפועל, יש לפצותו בסכום ההפרש במחירונים, קרי בסכום 28,000 ₪. גם בטענה זו אין ממש. כפי שפורט קודם, המחירון של לוי יצחק מתייחס למחיר רכבים וציוד הנדסי משומש, שכבר עלה על הכביש ונעשה בו שימוש. אין שום קשר בין מחירונים אלה לבין המחיר של רכבים חדשים שטרם עלו על הכביש. יתרה מכך, אין די בצירוף המחירונים של לוי יצחק כדי להוכיח קיומה של ירידת ערך והיה על התובע לצרף חוות דעת שמאי בעניין זה. ואכן, התובע צירף חוות דעת שמאי של אורי נוימן אשר התייחסה לכל המחלוקות שבתיק, לרבות למשקל המשאית, שנת הייצור והתאמתה להזמנה. ברם, אין בחוות דעת זו זכר לטענה שעקב העיכוב במסירת המשאבה נגרמה למשאית ירידת ערך. אילו היה ממש בטענת התובע בעניין זה ניתן היה לצפות ממנו שהוא יבקש ממר נוימן להתייחס לעניין זה בחוות דעתו. ברם, טענה זו לא הובאה במסגרת חוות הדעת מכיוון שהיא בלתי נכונה ובלתי סבירה. זאת ועוד, התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע שתיגרם ירידת ערך לרכב אם הוא טרם סופק וטרם נעשה בו שימוש כלשהו. עקב העיכוב באספקת הרכב ניתן לצפות, נוכח עליית המחירים במשק, דווקא לעליית מחיר המשאית והמשאבה, כך שסביר להניח, כי מי שביקש להזמין משאבה ומשאית מדגם זהה בחודש 8/2008 שילם יותר מהתובע שההזמנה שלו בוצעה בחודש 2/2008. ברם, מאחר שלא הובאו נתונים בעניין זה על ידי מי מהצדדים, ונוכח כל המפורט לעיל, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין ואסתפק בקביעה, כי התובע לא הוכיח כל ירידת ערך למשאית או למשאבה עקב אספקתן באיחור. עולה, אם כן, כי התובע זכאי אך ורק לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם שנכרת בין הצדדים בגרמניה ושלפיו התחייבה הנתבעת ביחד עם חב' שווינג לפצותו בסכום של 150 יורו בגין כל יום של עיכוב באספקת המשאית לאחר 10/6/08. מאחר שהמשאית סופקה ביום 11/8/08, מגיע לתובע פיצוי בגין 52 ימים, דהיינו סך השווה ל- 7,800 יורו. שער היציג של היורו ביום 11/8/08 עמד על 5.355 ₪ ליורו, כך שהתובע זכאי היה לסכום של 41,769 ₪. בעת מסירת החזקה במשאית לתובע, הפחיתה הנתבעת מהמחיר המוסכם, נוכח טענות התובע לאיחור במסירה, סכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, קרי סכום של 34,650 ₪. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגובה ההפרש, דהיינו לסך של 7,119 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/8/08 ועד היום עומד על סך 8,442 ₪. חלקים חסרים כאמור, בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת לא סיפקה לו אביזרים שונים שהתחייבה לספק ושעלותם, בהתאם לחוות דעת אורי נוימן, מסתכמת בסכום של 70,000 ₪. התובע חזר על טענה זו בסיכומיו. ברם, במהלך הישיבות שהתנהלו בתיק זה, סיפקה הנתבעת את הציוד שנטען כי הוא חסר, כך שלא ברור מדוע התובע חוזר על טענותיו אלו בסיכומים, מבלי להזכיר ולו ברמז את העובדה, כי החלקים סופקו (ראו בעניין זה הצהרת ב"כ התובע בעמ' 57 לפרוטוקול ישיבת יום 20/10/10). יתרה מכך, הערכת שווי הפריטים בחוות הדעת של נוימן נעשתה באופן סתמי וכללי, מבלי לפרט את השווי של כל פריט ופריט ומבלי לפרט כיצד הגיע השמאי למחיר שנקבע על ידו. זאת ועוד, השמאי נוימן נוקב בסכום של 70,000 ₪ ומציין כי מדובר בערך משוער, כאשר לא ברור למה הכוונה, הרי הפריטים שנטען כי הם חסרים ידועים ולא הייתה כל בעיה שהשמאי יקבע את שווים בהתאם לשוק ולא באופן משוער. חוות דעתו של נוימן בעניין זה, כמו גם בכל יתר הנושאים שפורטו בה, התבררה כחסרת בסיס. הממצאים והקביעות בחוות הדעת פורטו באופן סתמי וכללי, מבלי שנתמכו בבדיקות מתאימות, מבלי שהמומחה ערך בירור כלשהו, לא כל שכן בירור מעמיק באשר לטענות התובע, וקיבל את דברי התובע ככתבם וכלשונם. בחקירתו הנגדית התקשה המומחה להגן על חוות דעתו ותירץ את קביעותיו בכך שהוא נתן חוות דעת לבקשת התובע ולא כמומחה מטעם בית המשפט. בדרך זו ביקש המומחה להסביר את קביעותיו בחוות הדעת שהתבררו כחסרות יסוד. על חוות דעת כזו, לא ניתן לסמוך. לאור כל האמור, הנני דוחה את טענות התובע בכל הקשור לפריטים החסרים, הן משום שפריטים אלה סופקו והן מאחר שלא הוכח שווים. כרטיסי טיסה התובע טען, כי הנתבעת התחייבה לשלם לו עבור שלושה כרטיסי טיסה לגרמניה לצורך ביקור במפעל, וכן התחייבה לשאת בהוצאות האירוח. לטענתו, הוא שילם עבור כרטיסי הטיסה והמלון, אך הנתבעת סירבה להחזיר לו את עלות הביקור. עיון בנספח להסכם ההזמנה מגלה, כי הנתבעת התחייבה לספק כרטיס טיסה אחד לגרמניה, כאשר התחייבות זו אינה כוללת התחייבות לשאת בעלויות האירוח. לא מצאתי בשום מסמך התחייבות מטעם הנתבעת לשאת בעלות שלושה כרטיסים ובעלות האירוח. גם במכתב ששלחה חב' שווינג לתובע ובניו מיום 24/4/08 ושבו היא הזמינה אותם לבקר במפעל, אין כל התחייבות לשאת בעלות כרטיסי הטיסה והאירוח. כל אשר נכתב באותו מכתב הוא שחב' שווינג מזמינה את התובע וחבריו לבקר במפעל ולעמוד על תהליך הייצור. יתרה מכך, גם אם הייתה כלולה באותו מכתב התחייבות זו או אחרת, מדובר בהתחייבות של חב' שווינג ולא של הנתבעת, כך שאין באמור באותו מכתב כדי לחייב את הנתבעת. מעיון בנספח כ(2) לתצהיר פאדי, בנו של התובע, עולה כי התובע שילם סכום של 1,716$ בגין 3 כרטיסי טיסה, קרי סכום של 572$ לכרטיס. התובע זכאי להחזר בגין כרטיס אחד. שער היציג של הדולר במועד רכישת הכרטיס (23/4/08) עמד על 3.442 ₪ לדולר, כך שהתובע זכאי לסכום של 1,969 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 2,406 ₪. שירותי תיקון וטיפולים בתקופת האחריות התובע טען, כי הנתבעת סירבה לספק למשאית והמשאבה שירותי תיקון וטיפולים בתקופת האחריות שהוארכה בהסכמה ל-24 חודשים. לטענתו, סמוך לאחר שהמשאבה החלה לעבוד התגלתה בה תקלה בשסתום שחרור האויר ש"נתקע" ולא הייתה אפשרות להפעילו באמצעות הכפתור המותקן בתוך המשאית. לדבריו, הוא פנה לנתבעת וביקש ממנה לתקן את התקלה, היא ניסתה לתקנה ללא הצלחה, ובהמשך סירבה להחליף את השסתום או לתקנו בשל עמדתה העקרונית שלא להעניק לתובע תיקונים או טיפולים כלשהם. התובע העריך את הוצאותיו בגין כך בסכום של 6,500 ₪. הנתבעת לא כפרה בטענת התובע, כי היא סירבה להעניק לו טיפול ושירותי תיקון בתקופת האחריות, אך טענה כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק עקב כך. מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי לא הוכח שנגרם לתובע נזק עקב סירובה להעניק לו שירות תיקונים בתקופת האחריות. התובע לא הציג בדל של ראיה באשר לתקלה הנטענת בשסתום, לא הציג אישור של מכונאי רכב שטיפל במשאבה וכמובן לא הציג חשבונית, קבלה או מסמך אחר המעיד על ביצוע התיקון ועלותו. הטענה שהתגלתה תקלה ושהעלות המשוערת לתיקונה היא 6,500 ₪ נטענה באופן סתמי וכללי, מבלי שהוצג, כאמור, בדל ראיה התומך בטענה. על פי ההלכה הפסוקה, אין די בהוכחת הנזק שנגרם, אלא מוטלת על התובע החובה להוכיח גם את שיעור הנזק, ובהעדר הוכחה של שיעור הנזק תידחה התביעה, גם אם הוכח שנגרם נזק (ראו בעניין זה ע"א 210/10 רמנוף חב' לסחר בציוד בניה בע"מ נ' נפתלי שוורץ). בענייננו, התובע לא הוכיח את עובדת גרימת הנזק ולא הוכיח את שיעורו. על כן, דין טענותיו בעניין זה להידחות. סיכום נזקיו של התובע לסיכום, נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן: א. ההפרש במחיר המשאבות - 68,480 ₪ ב. פיצוי מוסכם בגין העיכוב באספקה - 8,442 ₪ ג. עלות כרטיס טיסה - 2,406 ₪ סה"כ - 79,328 ₪ התביעה שכנגד הנתבעת טענה בתביעה שכנגד, כי נגרם לה נזק, בין היתר, עקב כך שהתובע החזיר את המשאבה רק ביום 4/8/08 בעוד שבהתאם למוסכם היה עליו להחזירה ביום 17/7/08, המועד בו הגיעה המשאבה לארץ. לטענתה, כתוצאה מכך נגרם לה נזק בסך 3,000 ₪ לכל יום של איחור, סכום אשר משקף את עלות יום העבודה של המשאבה. לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, המשאבה הגיעה לארץ ביום 17/7/08, אך לא ברור ממכתבה של הנתבעת מתי היא הודיעה לו על הגעתה, שכן המכתב שבו הודיעה הנתבעת על הגעת המשאבה אינו נושא תאריך. שנית, מיתר המסמכים שצירפה הנתבעת, לרבות הפניות לבנק התובע בדרישה להעמיד לטובתו את ההלוואה, עולה כי הטיפול בשחרור המשאבה החל לקראת סוף חודש 7/2008, כך שאם המשאבה הוחזרה על ידי התובע ביום 4/8/08 לא ניתן לומר שחל עיכוב בהחזרתה. שלישית, הנתבעת הפרה את ההסכם בינה לבין התובע ביחס למועד אספקת המשאבה ולפיכך סוכם שמשאבת הגישור תישאר ברשותו עד מסירת המשאבה החדשה. המשאבה החדשה נמסרה לתובע, ככל הנראה וכמפורט לעיל, רק ביום 11/8/08, קרי לאחר שהוא כבר החזיר את משאבת הגישור. הנתבעת טענה, כי היא חויבה בסכום של 1,689 בגין נסיעת משאבת הגישור בכביש 6 בתקופה שבה המשאבה הייתה בשימוש התובע. התובע לא הכחיש טענה זו, אך טען כי בהתאם למוסכם בין הצדדים היה על הנתבעת לשאת בחיובים אלה. לא מצאתי ממש בטענות התובע בעניין זה. בהתאם להסכם משאבת הגישור, החובה לשאת באגרות עקב השימוש במשאבת הגישור מוטלת על התובע. יתרה מכך, לא ברור לי מדוע הנתבעת צריכה לשאת באגרות עקב נסיעת התובע בכביש 6. על כן, על התובע לשלם לנתבעת את הסכום של 1,689 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד (9/7/09) ועד היום עומד על סך 1,900 ₪. לטענת הנתבעת, במהלך השימוש שעשה התובע במשאבת הגישור, נגרמו למשאית נזקים עקב שבירת הגיר. לטענתה, עלות התיקון הסתכמה בסך 7,047 ₪ בתוספת מע"מ כאשר סוכם תחילה עם התובע, כי הוא יישא רק ב- 50% מסכום זה. ברם, מאחר שהתובע לא עמד בהסכמים עמה ולא שילם את הסכום המוסכם, היא זכאית לתבוע את מלוא הסכום. התובע כפר בטענות הנתבעת וטען, כי לא נגרם על ידו שום נזק למשאית, וכי הוא לא הסכים עם הנתבעת על תשלום סכום כלשהו. בעניין זה עדיפה בעיניי גרסתה של הנתבעת, אשר הציגה חשבונית שהונפקה בזמן אמת ושבה נרשמה עלות התיקון. בחשבונית זו נרשם במפורש, כי התובע ישלם רק 50% מהנזק, וזאת בעקבות סיכום שנערך בין הצדדים. עדות נציג הנתבעת בעניין זה הייתה אמינה עליי והיא נתמכה, כאמור, בחשבונית מס' שהונפקה כדין בזמן אמת. יחד עם זאת, אינני מקבל את טענת הנתבעת, כי מאחר שהתובע לא שילם את הסכום המוסכם, היא רשאית לדרוש את מלוא הסכום. משסוכם שהתובע ישלם 50% מגובה הנזק, אין מקום לדרוש ממנו לשלם את מלוא הנזק. בהתאם לכך, זכאית הנתבעת לסכום של 3,523.5 ₪ בתוספת מע"מ, קרי סך 4,070 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הנפקת החשבונית (31/1/08) ועד היום עומד על סך 5,021 ₪. לא שוכנעתי כי היו חסרים במשאבת התקא שמסר התובע לנתבעת. בעניין זה הסביר התובע, כי הגגון הותקן על ידו וכי סוכם עם הנתבעת שהמשאבה תימסר לה ללא הגגון. גרסה זו לא נסתרה. על כן, הנני דוחה את טענות הנתבעת בעניין זה. הנתבעת טענה, כי במהלך התקופה שבה עשה התובע שימוש במשאבת הגישור, היא סיפקה לו שמנים וטיפול למשאבה בסך 2,018 ₪ בתוספת מע"מ, וכי בהתאם למוסכם היה על התובע לשלם לה סכום זה, אך משום מה הוא לא עמד בהתחייבותו ולא שילם את הסכום. התובע לא כפר בטענות הנתבעת ובסכום הנתבע, אך טען, כי הוא שילם עבור השמנים והטיפולים שניתנו. טענת התובע שהוא שילם מהווה הודאה והדחה ולפיכך מוטל עליו הנטל להוכיח ששילם. התובע לא הציג בדל של ראיה התומך בטענתו ששילם, והסתפק בטענה סתמית וכללית שהוא שילם. על כן, הנני מקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. הסכום הנתבע (2,018 ₪ + מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד היום עומד על סך 2,611 ₪. הנתבעת טענה עוד, כי במהלך התקופה בה עשה התובע שימוש במשאבת הגישור, נגרמו למשאבה נזקים שונים שעלות תיקונם מסתכמת בסך 7,580 ₪ בתוספת מע"מ. לטענתה, בהתאם להסכם הגישור, מוטלת על התובע חובה לשאת בעלות זו. הנתבע כפר בטענות אלו וטען, כי לא נגרם למשאבה כל נזק במהלך התקופה בה הייתה בשימושו. לטענתו, החשבוניות עליהן מסתמכת הנתבעת נערכו על ידה ביום 25/8/08, כ-21 ימים לאחר שהמשאבה נמסרה לה, כך שאין לקשור תיקונים אלה לשימוש שהוא עשה במשאבה. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. בחקירתו הנגדית אישר מר לאור בר, כי החשבונית עבור התיקון (נספח ד' לתצהירו) נערכה על סמך מידע שהתקבל מהמחלקה הטכנית. ברם, לא הוצג שום מסמך מהמחלקה הטכנית שיש בו כדי להעיד על הנזק שהתגלה במשאית ומתי נגרם אותו נזק. יתרה מכך, החשבונית נערכה כשלושה שבועות לאחר שהמשאבה הוחזרה, מבלי שנערך פרוטוקול מסירה, ומבלי שהוצג כל מסמך שיש בו כדי לתעד את מצב המשאבה במועד המסירה. כמו כן, לא הוצג כל מסמך או מכתב שנשלח לתובע ושבו הם מודיעים לו על הנזק שנגרם, או שמבקשים ממנו לתאם מועד לביצוע פרוטוקול מסירה ותיעוד הנזקים. העובדה שהנתבעת צירפה חשבונית מס שנערכה על ידה ושמבוססת על מידע שהתקבל מהמחלקה הטכנית, אין בה די כדי להרים את הנטל לעניין עצם גרימת הנזק ולעניין הקשר בין הנזק הנטען לבין השימוש שעשה התובע במשאבה. סיכום התביעה שכנגד לסיכום, הנתבעת זכאית לפיצוי מן התובע כדלקמן: א. אגרות כביש 6 - 1,900 ₪ ב. נזק לגיר המשאבה - 5,021 ₪ ג. שמנים וטיפול למשאבת הגישור - 2,611 ₪ סה"כ - 9,532 ₪ התביעה השטרית כאמור, אין מחלוקת, כי השיק על סך 151,900 ₪ שנמסר לנתבעת כחלק ממחיר המשאית והמשאבה חזר. סכום זה משוערך להיום עומד על 176,124 ₪. התובע אינו כופר בחובתו לשלם סכום זה, כפוף לטענות הקיזוז שהועלו על ידו. כמפורט לעיל, התובע זכאי לקזז מסכום זה את הסך של 79,328 ₪ כמפורט בסעיף 62 דלעיל, כך שהיתרה לתשלום תעמוד על סך 96,796 ₪. לסכום זה יש להוסיף את הסכום המפורט בסעיף 71 דלעיל, כך שהסכום הכולל שעל התובע לשלם עומד על סך 106,328 ₪. סוף דבר א. הנני מקבל את התביעה בת"א 5821-12-08 ואת התביעה שכנגד בת"א 7606-03-09 ומחייב את הנתבע בתיק הראשון והנתבע שכנגד בתיק השני, מר ח'ליל עווד X, ת.ז. X לשלם לתובעת, חב' מ.בר תחזוקה בע"מ, סכום של 106,328 ₪. ב. הנני מורה על דחיית התביעה העיקרית בת"א 7606-03-09. ג. התובע (הנתבע בתביעה השטרית והנתבע שכנגד), ח'ליל עווד X, ישלם לנתבעת, חב' מ.בר תחזוקה בע"מ, הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. ד. כל הסכומים שפורטו לעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. משאבות