כעולה מכתב התביעה המקורי, בחודש 7/03 נערכה בין התובעת לבין הנתבע מס' 1 (להלן:" מאהר"), שנטען כי הינו בעלים של מגרש מכוניות, עיסקת החלפת רכבים (להלן :" העיסקה"), במסגרתה מסרה התובעת לידי מאהר, לצורך מכירתו, רכב מאזדה 626 מ.ר. 3622728 (להלן :" המאזדה"), וקיבלה תמורתו רכב מאזדה 323 בתוספת לתשלום עבור הפרש מחיר המחירון בין שני הרכבים. במעמד ביצוע העיסקה, לא הועברה בעלות על המאזדה והתובעת חתמה למאהר על יפוי כוח המאפשר לו להעביר בעלות על שם הקונה העתידי של המאזדה, לכשיימכר הרכב. בחודש 2/04 קיבלה התובעת דרישה לתשלום חוב בגין עבירת חניה אשר בוצעה עם המאזדה. התובעת פנתה למאהר, אשר מסר לה כי המאזדה נמכרה לנתבע מס' 2 , אשר ככל הנראה טרם הסדיר העברת הבעלות. לאחר שקיבלה דרישות חוב נוספות בגין דוחות חניה ודוחות תעבורה בגין עבירות אשר בוצעו עם המאזדה, פנתה התובעת, בחודש 3/04, למשרד הרישוי והפקידה את רשיון הרכב. התובעת הגישה תביעה כספית ע"ס 15,892 ₪ כנגד הנתבעים 1 ו-2 שעילתה הפרת התחייבות חוזית וכן עילה נזיקית לרבות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ביום 29.8.2008 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע מס' 2 אשר בו חוייב לשלם לתובעת סך של 5,364 ₪. סכום אשר הורכב מסך של 2,364 ₪ שהינו סך כל הסכומים שהתובעת הוכיחה כי שילמה בגין דוחות וקנסות שהוטלו בגין השימוש שנעשה עם המאזדה לאחר מכירתה, בצירוף סך של 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש. בתצהיר העדות הראשית אשר הוגש על ידי התובעת ביום 26.11.2008, עלתה לראשונה טענה כי אביו של מאהר נטל אף הוא חלק פעיל בעיסקת חילופי הרכב.נוכח הצהרת ב"כ התובעת בדיון שהתקיים ביום 27.4.2009, לפיה מי שנכח במהלך ביצוע העיסקה בנוסף למאהר הינו אחיו של מאהר ולא אביו כפי שנטען בתצהיר התובעת, הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה. ביום 17.5.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו התווסף הנתבע מס' 3, מר וחיד אבו חמדהאחיו של מאהר (להלן: "וחיד"), לגביו נטען כי נטל חלק פעיל בעיסקת החלפת הרכבים כפי שיפורט בהמשך. בהתאם להסכמת הצדדים הרלבנטיים, נמחקה התביעה כנגד מאהר במהלך דיון שנערך ביום 4.1.2010, ומשכך נותר לדון בתביעת התובע כנגד וחיד בלבד. טענות התובעת בהתאם לכתב התביעה המתוקן בכתב התביעה המתוקן חוזרת התובעת על תיאור השתלשלות הענינים אלא שנטען כי את העיסקה ביצעה עם מאהר ווחיד ביחד (להלן יקראו ביחד: "הנתבעים").התובעת הוסיפה וטענה כי בעקבות קבלת דרישת התשלום הראשונה, בחודש 2/04 היא פנתה לנתבעים, אשר מסרו לה כי המאזדה נמכרה לנתבע מס' 2, אשר ככל הנראה טרם הסדיר העברת הבעלות. התובעת מוסיפה עוד כי בחודש 3/04 פנו אליה הנתבעים ובקשו ממנה להקפיא את רשיון הרכב של המאזדה בטענה כי הנתבע מס' 2 קיבל את המאזדה לחזקתו אך טרם שילם להם את יתרת המחיר המוסכם וטרם ביצע העברת בעלות על שמו. התובעת פנתה ביום 21.3.04 למשרד הרישוי והפקידה את רישיון הרכב.מספר שבועות לאחר מכן, פנתה שנית למשרד הרישוי וביטלה את הקפאת הרישיון לאור פניית הנתבעים אליה ולצורך הסדרת העברת הבעלות של הנתבע מס' 2. לאחר שקיבלה דרישות חוב נוספות בגין דוחות חניה אשר בוצעו עם המאזדה בערים שונות ברחבי הארץ, פנתה התובעת שוב אל הנתבעים ואלה האחרונים העבירו לידיה מסמך הנחזה להיות חתום על ידי הנתבע מס' 2, אשר חתימתו אושרה על ידי עורך דין, בזו הלשון :" אני הח' ( הכוונה למילה "החתום" - פ.ל.) מטה אבו סאלח אסעד X נושא ת.ז. X מאשר בזה שהרכב הנ"ל בחזקתי מתאריך 7.2003 וכל עבירה שבוצעה ברכב הנ"ל מאותו תאריך באחריותי המלאה" (להלן :" תצהיר הקונה" , נספח ד' לתצהיר עדות ראשית מתוקן מטעם התובעת). משהמשיכה התובעת לקבל דרישות תשלום והתראות בגין אי תשלום דוחות חניה, פנתה ביום 19.5.2005 למשרד הרישוי וביטלה את רשיון הרכב והפקידה אותו לפירוק ( נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מתוקן מטעם התובעת). לטענת התובעת, פניותיה החוזרות ונשנות לנתבעים לצורך טיפול בהעברת הבעלות ו/או תשלום הדוחות ו/או הסבתם על שם הקונה, לא נענו. הנתבעים הפרו את התחייבותם החוזית כלפיה ופעלו בניגוד למוסכם עימה בכך שהם מכרו את המאזדה ומסרו אותה לחזקתו של הנתבע מס' 2 מבלי לדאוג לביצוע העברת בעלות. טענות הנתבע מס' 3 - וחיד וחיד מכחיש את היותו הבעלים של מגרש הרכבים הנטען, וכן מכחיש את היותו צד לעיסקת מכר המאזדה.לטענת וחיד הוא עוסק בתיווך רכב, ושימש כמתווך בחברה בשם דורנט בע"מ, ובין היתר שימש כמתווך במכירת הרכב מסוג מאזדה 323 אותו רכשה התובעת במסגרת עיסקת החלפת הרכבים. וחיד מכחיש מכל וכל נטילת חלק כלשהו בעסקת מכירת רכב המאזדה ונטילת התחייבות כלשהי כלפי בעת ביצוע עיסקה זו, הוא מעולם לא פנה לתובעת בבקשה להקפיא את רשיונה ולא הוא זה אשר העביר לידי התובעת את תצהיר הקונה. דיון והכרעה כלל ראייתי בסיסי הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999)). הכלל הוא שנטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתה. (ראו יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי (2003) עמוד 1512): "הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד המוציא מחברו עליו הראיה ויכול שיהיה זה התובע ויכול שיהיה זה הנתבע והכלל השני דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי הן לעניין הוכחות יסודות העילה/ ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות......" מן הכלל אל הפרט:נטל ההוכחה המוטל על התובעת הינו הטיית מאזן ההסתברויות לטובתה, וזאת על ידי פירוט המקרה, הצגת גרסא אמינה, ותימוך גירסתה בראיות. במקרה דנן התובעת הציגה פירוט של האירועים אך לא הביאה כל תימוכין או פירוט מדויק כנדרש וזאת בניגוד לחובת הבאת הראיות המוטלת עליה.השאלה הדורשת הכרעה בתיק זה הינה ממישור דיני החוזים ובמסגרתה יש לבחון ראשית, באם היתה התקשרות חוזית בין וחיד לבין התובעת ובאם כן - האם הפר וחיד את התחייבותו החוזית כלפיה בכך שהעביר את המאזדה לחזקת הקונה, טרם בוצעה העברת בעלות, ובכך איפשר מצב בו הקנסות בגין עבירות החניה והתעבורה ייוחסו לתובעת. לדידי התובעת, בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה לפיו התובעת תמסור את המאזדה ובתמורה תקבל מאזדה מסוג 323 בתוספת תשלום בגין הפרש המחירים בין שני הרכבים. בנוסף, התובעת חתמה, לטענתה, על יפוי כוח המאפשר לנתבעים להעביר בעלות על שם הקונה העתידי של המאזדה, לכשיימכר הרכב, זאת על מנת "לחסוך" ברישום בעלים נוספים בשרשרת הבעלויות. למעשה אין מחלוקת בדבר עצם קיום העיסקה (אם כי תוכנה המדויק לא הוכח בראיה כלשהי) אולם המחלוקת הינה באם במעמד ביצוע העיסקה להחלפת הרכבים, התחייבו כלפיה הנתבעים כי יטפלו בהעברת הבעלות מול הקונה העתידי של המאזדה, התחייבות, אשר הופרה לטענתה. בהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". הטענה בדבר קיומה של ההסכמה כאמור, הועלתה על ידי התובעת ללא ביסוס ומבלי שהובאה בפני כל ראיה התומכת בטענה בדבר קיומה. אכן, חוזה יכול להעשות גם בעל פה, אך כדברי המלומדת ג. שלו בספרה דני חוזים-החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005), עמ' 377-378: "מובן שיש להוכיח חוזה בעל פה בראיות מספיקות, ובהעדר מסמך כתוב עשויה הוכחת חוזה בעל פה לעורר קשיים". התובעת לא צרפה כל ראיה הקושרת את וחיד להתחייבות החוזית הנטענת ו/או אף לכריתת הסכם החלפת הרכבים ו/או להתקיימותה של התחייבות מצידו כלפיה. התובעת אף אינה מציינת אופי מעורבותו בעיסקה אלא טוענת באופן כללי כי וחיד הינו אחד מהבעלים של מגרש הרכבים וכי העיסקה בוצעה מול שני הנתבעים, אשר התחייבו כלפיה כי יבצעו העברת בעלות מול הקונה העתידי של המאזדה, טענה המוכחשת על ידי וחיד. העובדה שבכתב התביעה המקורי לא היה זכר למעורבותו של וחיד, כמו גם העובדה שהתביעה כנגד מאהר אשר נטען כי היה שותף בצוותא חדא עם וחיד בהתחייבות כלפיה, יש בהם להחליש בצורה משמעותית את תוקפן של טענות התובעת, הנסמכות על תצהירה ותצהיר אחיה בלבד. התובעת לא הציגה העתק מיפוי הכוח עליו חתמה לטענתה לטובת מאהר ווחיד ו/או את חוזה המכר אשר נכרת בין התובעת לבין חברת דורנט מעסיקתו של וחיד, ו/או את אישור העברת הבעלות של רכב המאזדה 323 שנרכש על ידה בעסקה ( סעיפים 18 ו-22 לסיכומי התובעת). מסמכים אלו יכולים היו למצער לתמוך בטענת התובעת כי וחיד היה צד לעיסקה. מסמכים אלה הם בהישג ידה של התובעת והיא זו אשר היתה אמורה להציגם ולא וחיד!. דומה שהתובעת נתפסה לכלל טעות כאשר סברה כי על וחיד להמציא מסמכים אלה או ראיות לתמוך בטענותיו, זאת בהתעלם מהכלל הבסיס לפיו נטל הראיות, ראשית לקיומה של התחייבות והפרתה מוטל על כתפיה. לא נעלמה מעיני העובדה כי אין כל הכרח ששמו של וחיד ננקב ביפוי הכוח שכן יפוי הכוח יכול היה להיחתם "על ריק" מבלי לציין את שם מיופה הכוח. ברם, עצם העובדה כי התובעת בחרה שלא להציג את יפוי הכוח, עשוי להעיד כי אין המצויין בו תומך בגירסתה. החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד, כנאמר: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו " ( עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595, (1990). בשולי הדברים אוסיף כי בתי המשפט נתקלים, פעם אחר פעם, במתדיינים אשר בוחרים (מטעמיהם) לנהל את עניניהם (אפילו עסקה משמעותית כרכישת רכב) ללא עריכת הסכם בכתב וללא עריכת מסמך מינמלי המעגן את התחייבויות הצדדים, ובבואם לבית המשפט נתקלים בקושי ראייתי של ממש. אין בכך לומר, כמובן, שלא ניתן לבסס תביעה על טענות בעל פה, אולם על המתדיינים לקחת בחשבון את העובדה כי בהעדר ראיות בכתב יתקשו לעשות כן, ועליהם לכלכל צעדיהם בהתאם. סוף דבר, על בסיס ההסדר הדיוני ולאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה, זאת ללא צו להוצאות. רכבמשפט תעבורההעברת בעלותבעלותבעלות רכבחניהדוח חניה