תאונת עבודה עם סכין


בתביעה שלפני עותר התובע לפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו, לטענתו, כתוצאה מארוע שארע ביום 26.5.04, במהלך עבודתם של התובע ונתבע מס' 1 ( להלן: "הנתבע") בשירותו של נתבע מס' 2 ( להלן: "המעביד") בביצוע עבודות חקלאיות. במהלך ביצוע עבודות לחיתוך עלי בננות אותם ביצעו התובע והנתבע בשטחים חקלאיים של קיבוץ בית אורך, נפגע התובע מסכין שפגעה בקרסול רגלו (להלן: "הארוע").

הצדדים בפני חלוקים לאורך כל החזית, למעט בסוגייה הנוגעת לעצם קרות הארוע, דהיינו: בשאלת נסיבות הארוע, אחריות הנתבעים לנזקי התובע (כל אחד מטעמים שונים) ונזקי התובע, לרבות מחלוקת בשאלת הנכות הצמיתה שנותרה לו בגין הארוע, באם נותרה.

בפתח הדברים ברצוני להביע בפני הצדדים את התנצלותי הכנה על העיכוב שחל במתן פסק הדין ואשר נבע, בחלקו, מנסיבות אישיות של מותב זה. מעבר לכך, חלק בלתי מבוטל מהתמשכות ההליך נבע מהתנהלותם של הנתבעים אשר פעלו באופן שיטתי, לאורך כל ההליך, להתמשכותו והתארכותו, הכל כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי מיום 17.10.09 ויפורט להלן לפי ההקשר.

העובדות הרלבנטיות
1. המעביד הינו קבלן לעבודות חקלאיות, ובמועד הרלבנטי העסיק את התובע ואת הנתבע. יצויין כי הנתבעים הינם קרובי משפחה והם נשואים לשתי אחיות.

2. התובע עבד בשירות המעביד במשך 3 עונות (כל עונה של מספר חודשים) בעבודות חקלאיות בשטחי הבננות בקיבוץ בית אורן, לרבות עבודות של חיתוך עלי הבננות. עבודה זו בוצעה על בסיס קבלנות יומית. קרי: כשמסתיימת העבודה שהוקצתה לאותו יום, מסתיים יום העבודה.

הנתבע, לא היה עובד קבוע אצל המעביד, אלא עבד באופן מזדמן. לא הוברר בראיות מתי וכמה עבד הנתבע אצל המעביד באותה עונה ובכלל (ונראה כי יש לשניהם אינטרס ברור שלא למסור מידע מלא לאור העובדה כי הנתבע חתם אבטלה בחודש התאונה).

3. ביום 26.5.04, במהלך עבודתם של התובע ושל הנתבע (ועובדים נוספים) בחיתוך עלי הבננות (עבודה בה החלו בשעה 5:30 לערך), בשעה 9:00 או בסמוך לכך, פגעה הסכין בה השתמש הנתבע (בנסיבות אשר על טיבן אעמוד בהמשך), בקרסול רגלו הימנית של התובע.

4. התובע נלקח מהמקום ע"י המעביד ועובד נוסף לקופת חולים בכפר פרדיס שם נבדק ע"י רופא אשר הפנה אותו לבית חולים. התובע לא פנה מיד לבית החולים אלא שב לביתו. בשעות הערב, לאחר שהדימום מרגלו לא פסק, פנה התובע לבית חולים כרמל שם אובחן חתך באיזור הפטישון הפנימי של כף הרגל הימנית ורדימות ברגל. בבית החולים עבר התובע ניתוח לאקספלוראציה ולאחר מכן תפירת החתך וטיפול באנטיביוטיקה.

5. התובע אושפז למשך 3 ימים, עד ליום 28.5.04.

6. התובע הגיש חוות דעת רפואית של דר' רפיק מסאלחה, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% עקב התאונה וזאת בגין פגיעה בעצב הטיביאלי הימני אשר גרם לשיתוק חלקי בכף הרגל ובקרסול.

מומחה הנתבעים, דר' עזיז מזאריב, שלל פגיעה עצבית וקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות מהתאונה.

לא מונה מומחה מטעם בית המשפט, חרף ההחלטה על מינוי כזה, בשל אי הפקדת שכרו על ידי הנתבעים, הכל כפי שעולה מההחלטה מיום 17.10.09.

נסיבות הארוע
7. זוהי השאלה הראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואשר יש בה להשליך, באופן מובן על שאלת האחריות לנזקי התובע.

8. התובע הציג גירסאות שונות לאופן קרות הארוע (כפי שנרשם על ידי גורמים שונים ובתצהירו), שמספרן חופף (כמעט) למספר הפעמים שהיה צורך בהצגת גירסתו כמפורט להלן:
במכתב השחרור מבית החולים צויין כי התובע נדקר מסכין על ידי עובד אחר ( נספח א' לת/1).
בדוח הפעולה של המשטרה (אשר הוזמנה לבית החולים) ( נספח ג' לת/1) נרשם מפי התובע כי הנתבע השליך את הסכין לעברו: "... לדבריו חברו לעבודה בשם ראאד תאופיק יאסין השליך לעברו סכין חיתוך בננות ופצע אותו בעקבות התערבות בינהם..."
בהודעת התובע במשטרה ( נספח ב' לת/1) נרשם: "... עשיתי התערבות עם בחור נוסף שעובד איתנו ששמו ראאד.....ההתערבות שעשינו היא מי עובד מהר יותר אני ניגשתי לעבודה ועבדתי כרגיל כנראה הצלחתי לעקוף את הנתבע אז הוא התעצבן הוא התקרב אליי אני לא ידעתי מה הוא רוצה אבל הוא פשוט לקח את הסכין שאיתה אנחנו עובדים..... וזרק אותה לעברי..."

בכתב התביעה מתואר כי הנתבע זרק ו/או הפיל את הסכין ( סעיף 4 לכתב התביעה).
בחוות דעת המומחה מטעם התובע - דר' מסאלחה מתאר, מפי התובע, כי הסכין נפלה (עמ' 2 בפרק שכותרתו תולדות המקרה וכן תחת הכותרת דיון ומסקנות)
בתצהיר התובע חוזר הלה על האמור בכתב התביעה: "הנתבע מס' 1 זרק ו/או הפיל לעברי את הסכין החיתוך.." ( סעיף 4 לת/1).
בעדותו בפני הציג התובע גירסה קרובה לגירסה בהודעתו במשטרה ולפיה, לאחר שהנתבע ראה שהוא מפסיד בהתערבות הוא התעצבן והשליך לעבר התובע את הסכין (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 17-18 וכן שורות 24-25, כן ראה עמ' 13 שורות 22-24). התובע הקפיד בעדות זו לציין כי הנתבע לא התכוון לפגוע בו, אלא עשה כן רק בשל תסכולו מהפסדו בהתערבות.

9. לעומת זאת בגירסתו של הנתבע שהוצגה לראשונה בתצהירו (נ/1), פגיעתו של התובע ארעה כתוצאה מהתנהלותו הרשלנית של התובע בשל אי מילוי הוראותיו של המעביד ותוך התעלמותו מבקשתו המפורשת של הנתבע כי יתרחק ממנו. ביתר פירוט טוען הנתבע כי במהלך העבודה, עזב התובע את עמדתו ובא לעבוד בצמוד אליו. התובע לא נענה לבקשתו של הנתבע להתרחק ממנו על מנת למנוע פציעה אפשרית של מי מהם. תוך כדי עבודה הסכין נפלה בשוגג מידיו של הנתבע ופגעה בתובע, אשר כאמור היה קרוב אליו פיזית (סעיף 5 לנ/1).
הנתבע חוזר על גירסה זו בחקירתו ( עמ' 8 שורות 18 ואילך).

לתמיכה בגירסתם זו, מציגים הנתבעים (לראשונה בתצהירים!!) מסמך מיום 15.6.04, החתום על ידי התובע (להלן: " כתב הויתור" נ/4). בהתאם לכתב הויתור התובע מסיר מהנתבע כל אחריות לקרות הארוע ולפגיעת הגוף שנגרמה לו (על כתב הויתור, משמעותו ונסיבות החתימה עליו ארחיב בפרק נפרד בהמשך).

10. המעביד, אשר כלל לא נכח במקום בעת קרות הארוע, הצהיר כי הוזעק טלפונית למקום הארוע על ידי עובד אחר ששמו רמי יאסין ( אחיו של הנתבע- להלן: " רמי"). כן מצהיר המעביד כי כשהגיע למקום הארוע תארו בפניו הפועלים האחרים באתר כי התובע נפגע בנסיבות אותן תיאר הנתבע בתצהירו, קרי: התובע עזב את עמדתו ועבד קרוב מאוד להמעביד, למרות שהמעביד ביקש ממנו להתרחק. עוד מצהיר המעביד כי התובע מנגד, סיפר לו שהותקף על ידי הנתבע בסכין (סעיף 6 לנ/6).

11. לאחר עיון במלוא חומר הראיות ושמיעת עדויות הצדדים (אשר חרף חלוף הזמן זכורות לי היטב) סבורתני כי יש להעדיף את גירסת התובע באשר לאופן ארוע התאונה. בהתאם לגירסה זו, ביום קרות הארוע נערכה בין התובע לבין הנתבע התערבות מי מהם יעבוד מהר יותר. התובע עבד מהר יותר, דבר שהכעיס את הנתבע ובתגובה לכך הנתבע השליך לכיוונו את הסכין עימה עבד (השליך ולא הפיל את הסכין!). גירסה זו דומה לגרסתו בהודעתו במשטרה, שהיא גם הגירסה הראשונה שנמסרה מפיו ומתועדת באופן שניתן להסתמך עליו (זאת להבדיל מרישום במסמכים רפואיים שקשה לראות בו "הודעה" של ממש, בודאי שלא ביחס לדקויות הגדרת המעשה).

12. מכאן עולה שדין גירסת הנתבע באשר לנסיבות התאונה להידחות, הן בשל העדפת גירסת התובע (על אף השינויים התכופים בתיאור הנסיבות), והן בשל העובדה שהנתבעים כשלו מלהציג ראיות לתמוך בגירסתם משנמנעו מהעדת הפועלים הנוספים שנכחו במקום ואת רמי בפרט (אחיו של הנתבע).
אמנם נכון כי גם התובע לא העיד מי מהפועלים שנכחו במקום, אולם לא יכול להיות ספק כי את אי העדתו של רמי, אחיו של הנתבע, יש לזקוף לחובת הנתבע ולא לחובת התובע במקרה זה.

האם הוכח שהיתה לנתבע כוונה לפגוע בתובע?
13. בסיכומיו ובאופן חלקי גם בחקירתו, טען התובע כי סביר להניח שלנתבע לא היתה כוונה לפגוע בו וזריקת הסכין היתה רק האופן בו הביע את כעסו ותיסכולו מכך שהתובע ניצח בהתערבות (עמ' 4 שורות 18 ו-24 וכן עמ' 3 לסיכומים), וכתוצאה מזריקתה לכיוונו היא פגעה בכף רגלו. אינטרס התובע להציג גירסה לפיה אין לייחס להתנהגותו של הנתבע גוון פלילי, ברור והוא נובע הן מחששו של התובע כי הדבר עלול לסבך את הנתבע, והן מחששו (מבחינה משפטית) שמא סיווג מעשהו של הנתבע כפלילי יינתק את הקשר הסיבתי ויסיר אחריות המעביד לארוע.

אמנם נכון כי אין בפני ראיה ישירה לכך שהנתבע אכן התכוון לפגוע בתובע בזריקת הסכין לעברו, אולם אני סבורה כי מכלול הנסיבות שתוארו בעדותו של התובע (כמו גם נסיונו להמעיט במשמעות מעשהו של הנתבע בכך שציין כחלופה אפשרית כי הסכין רק נפלה מידו, גירסה שהוא חזר ממנה בעדותו בפני – עמ' 5 שורות 27-29), מביאות למסקנה היחידה הסבירה וההגיונית והיא שהיתה לנתבע כוונה לפגוע בתובע בעת השלכת הסכין לעברו.

14. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בתצהיר התובע אשר מסביר מדוע לא פעל בהתאם להמלצת הרופא בקופת החולים ושב לביתו במקום להגיע לבית החולים מאחר שחשש שמא ראאד יעמוד לחקירה ויסתבך עם המשטרה (סעיף 5 לת/1). חשש זה של התובע יש בו כדי לחזק את המסקנה כי אין מדובר בתאונה שארעה בתום לב או בשגגה, שהרי אם כך אכן ארע, על שום מה חששו של התובע?
גם העובדה שרופא בית החולים מצא לנכון לפנות למשטרה, מחזק את הרושם כי הללו התרשמו כי יש חשד לביצוע מעשה פלילי, ככל הנראה לאור אופי הפציעה ודברי התובע בקבלתו.

15. התרשמתי מעדותו של התובע בפני כי הוא מודע היטב לכך שהסכין נזרקה במכוון לכיוונו ועל מנת לפגוע בו כאשר הוא מתאר בבירור כי הסכין הושלכה לעבר בטנו ורק בשל נסיונו להתרחק ולהמנע מהפגיעה היא פגעה רק ברגלו (עמ' 4 שורות 20-21), אולם ככל הנראה בעת הגשת התביעה למל"ל והתביעה בפני, ניסה להמעיט מחומרת הדברים וסבר, אולי על סמך ייעוץ שקיבל, כי די בכך שהארוע ארע במהלך העבודה, ולפיכך אין צורך בייחוס כוונה פלילית לנתבע, דבר שעלול לפגוע בנתבע. חוסר רצונו של התובע לפגוע בנתבע שזור לאורך כל עדותו, כך למשל מדגיש התובע כי נרשמה בשמו תלונה, על אף שלא התכוון כלל להגישה (סעיף 8 לת/1), כך פניית הנתבעים לתובע לביטול התלונה במשטרה (כפי שאכן עשה התובע כמפורט בסעיף 9 לת/1), וכך גם תיאור המקרה בהודעה לביטוח הלאומי.

במקרה זה, ריבוי הגירסאות מטעם התובע, כאשר אין מחלוקת כי הוא נפגע מסכין שהיתה בידי הנתבע, מחזק דווקא את התרשמותי הברורה כי התובע יודע היטב כי השלכת הסכין לעברו היתה מכוונת לפגוע בו, אולם קיים לו אינטרס ברור כי מעשה הנתבע לא יסווג כמעשה תקיפה.

אינני מתעלמת מכך שבייחוס מעשה תקיפה יש משום ייחוס מעשה בעל גוון פלילי, וכבר נקבע לא פעם בפסיקה כי לצורך מסקנה כזו, יש צורך ברמת הוכחה מוגברת (י' קדמי "על הראיות" (2009) עמ' 1772-1779 והפסיקה שם), אלא שאני סבורה כי במקרה דנן, לאחר דחיית גירסת הנתבע לארוע, ולאור מכלול הנסיבות, מדובר במסקנה האפשרית היחידה, או לכל הפחות, זו הסבירה ביותר מבין אלו האפשריות.

אשר על כן אני קובעת כי הנתבע עוול בעוולת התקיפה כלפי התובע. 

אחריות המעביד למעשי הנתבע
16. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית בין המעביד לתובע, אולם האם יש מקום לקבוע חובת זהירות קונקרטית של המעביד כלפי התובע ביחס לפגיעתו כתוצאה ממעשה התקיפה של הנתבע?

הסוגיה בדבר אחריות של מעביד לנזקי עובד כתוצאה ממעשה תקיפה (בין אם של עובד אחר ובין אם של צד ג') התפתחה (והשתנתה) בעקבות ועל סמך ההלכה שנקבעה בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן : "פרשת ולעס") (אציין כי חלק מהפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו מוקדמת לפסיקה זו ולפיכך איננה רלבנטית).

בפרשת ולעס (וראה גם בת"א (מחוזי י-ם) 1453/99 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י (10.2.05) אשר אושר בע"א 10557/06 (20.1.09) (להלן: "פרשת אוד") נקבע כי מבחינת הצפיות במובנה הטכנית, יש לומר כי ככלל צריך לצפות אירועם של מעשי אלימות, ועצם העובדה כי מדובר במעשה עברייני ואלים, אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ארוע הנזק לבין ההתרשלות המקורית (מקום שנמצאה כזו – ראה פרשת ולעס בעמ' 841,845). כאשר הודגש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע שכתוצאה ממנו יגרם לתובע נזק גוף. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712( 1964).


17. כב' השופט ריבלין (בתוארו אז) מציין את המבחנים להתקיימותה של הצפיות "הנורמטיבית", בנוסף, אך להבדיל מהצפיות "הטכנית":

"האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים (לעניין שיקול ההסתמכות השוו עניין לוי [13], בעמ' 68); האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה." (שם בעמ' 842-843).

בהתאם לכך למשל הוכרה בפסיקה האפשרות כי התוקף היה בבחינת "שור מועד", דבר שהיה ידוע למעביד ולפיכך חייבו בנקיטת אמצעים להבטיח את שלום העובדים האחרים (ראה לאחרונה: ת.א. (שלום י-ם) 3613/07 מינקוף נ' זוהר (14.3.11)), וכן נסיבות בהן היה על המעביד לצפות את אפשרות אירועו של מעשה אלים על אף היותו מעשה חריג, וזאת על רקע אוירה קשה שהיתה בקרב העולים במרכז הקליטה ואופיו החריג של התוקף (פרשת אוד), ועל רקע אופי העבודה המקים סיכון מובנה לכך שעובד יהא חשוף לפגיעה פיזית. (כדברי כב' השופט עמית בת.א. (מחוזי חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה ואח' (18.4.2005)).

18. נראה כי יישום מבחנים אלו למקרה שלפנינו מחייב את המסקנה כי המעביד צריך היה לצפות אפשרות להתרחשות המקרה, וזאת כאשר מדובר בקבוצת פועלים שעובדים עבודת כפיים בקבלנות, אוחזים סכין ארוכה מאוד וחדה בידיהם, כשהמוטיבציה המפעמת בהם הינה למלא את המכסה במהירות האפשרית על מנת לסיים את יום העבודה. דומני כי בנסיבות כמתואר לעיל, על המעביד היה לצפות כי יתרחש ארוע במהלכו ייפגע עובד, בין אם כתוצאה מהשמטות הסכין מידיו של עובד או כתוצאה מתקיפה כפי שארע. תנאי עבודה כמתואר "מזמינים" עבודה נמהרת ותזזיתית, שאינה מתנהלת על מי מנוחות, ומחייבת מתן הנחיות עבודה ברורות וכן פיקוח הדוק יותר של המעביד, אשר לא הוכח כי היה קיים כלל. ראה בדומה לנפסק בת.א. (שלום נצרת) 3892/01 אבו לאשין סעיד נ' סרוג'י שיווק דלק (נצרת) בע"מ (22.3.04).

אני סבורה כי שיקולי מדיניות משפטית מחייבים מסקנה זו, שכן ברי כי בנקיטת אמצעים פשוטים ובעלות נמוכה ביותר, יכול היה המעביד למנוע את התרחשות הארוע ואת פגיעת התובע כתוצאה ממנה, ולפיכך גם באם יש בהכרעתי זו משום הרחבה מסוימת לגדרי אחריות המעביד, אני סבורה כי היא ראויה בנסיבות הענין (וראה בדומה, ביחס לאחריות מחזיק מקרקעין – ת.א. (מחוזי ת"א) 2271/04 עזבון המנוח תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי ואח' (7.4.10) אם כי ראוי לציין כי ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"א 3917/10)).

19. טענת הנתבעים כי המעביד נתן הנחיות ברורות של שמירת מרחק של לפחות 20 מ' לא הוכחו בפני ונותרו טענות בעלמא (סעיף 6 לנ/1). הנתבעים מעידים כי המעביד נהג לתת לעובדיו הנחיות עבודה ושמירה על מרחק (עמ' 8 שורות 8 ואילך וכן עמ' 9 שורות 12-15, עמ' 10 שורות 27-31). כמו כן מעיד הנתבע כי סופקו לו נעלי עבודה מיוחדות (עמ' 9 שורות 8-9, עמ' 10 שורות 32- ואילך).

אינני מוצאת מקום ליתן משקל של ממש לעדותו של הנתבע בענין שכן המעביד העיד כי הלה לא עבד אצלו קודם באותה העונה והיה זה יומו הראשון לעבודה. למעשה לדידי המעביד, הנתבע הגיע באותו יום להתרשם בלבד (עמ' 10 שורות 20-21). עובדת היותו של הנתבע עובד בלתי מנוסה ולא קבוע, מטילה על עדותו עננה כבדה של ספק מאחר ולא סביר כי עובד שהגיע באותו היום בקיא בהנחיות שנתן המעביד, מה גם שטענתו של הנתבע כי סופקו לו נעלי עבודה מיוחדות (עמ' 8 שורה 8), אינה עולה בקנה אחד עם עדות המעביד כי סיפק נעלי עבודה מיוחדות רק למי שעבד אצלו שישה חודשים ויותר (!) (עמ' 10 שורה 32).

נדמה כי נסיונם של הנתבעים לצייר את המעביד כמעביד אשר הקפיד לנקוט באמצעי זהירות לרוב, אינה מתיישבת עם העובדות להויתן: המעביד העסיק עובד לא מנוסה (הנתבע) ולא פיקח מקרוב על עבודתו, ולמעשה כלל לא נכח במקום, אלא במקום אחר, ולא הוכח כי מינה מנהל עבודה מטעמו שיפקח על עבודת הפועלים. לא זאת אף זאת, המעביד סיפק לעובדים תמריץ לעבודה מהירה ותזזיתית המזמנת סכנה בכך שאיפשר לעובד שסיים את עבודתו לנוח (עמ' 11 שורות 7-8).

20. אחריות של המעביד נובעת מאחריותו הישירה לאי נקיטת אמצעים סבירים להבטחת שלומם של עובדיו ובכלל זה אי מתן הנחיות עבודה ברורות וכן אי פיקוח על עובדיו ופרט על עובד חסר ניסיון, ואין בעובדה כי פגיעת התובע ארעה כתוצאה מתקיפתו על ידי הנתבע, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין אותה התרשלות לבין קרות הנזק. משכך אין כל צורך לדון בשאלת האחריות השילוחית שהנתבעים העלו בסיכומיהם.

אחריות הנתבע לנזקי התובע
21. משקבעתי כי התובע נפגע כתוצאה מתקיפתו על ידי הנתבע, ברור כי קמה אחריות לנתבע למעשיו הוא ואין צורך להכביר במילים נוספות. אולם, נותרה הצורך לדון בטענת הנתבע כי יש בכתב הויתור עליו חתם התובע כדי להסיר מעליו את האחריות לנזקי התובע.

לתצהיר העדות הראשית של הנתבע, שהוגש בחודש 12/06, צורף מסמך הנחזה להיות כתב ויתור חתום על ידי התובע ואשר הנתבע בתצהירו טען כי לאור האמור במסמך יש לפטור אותו מכל חבות כלפי התובע, ככל שקיימת כזו, בגין הארוע נשוא התביעה. מפאת חשיבותו של כתב הויתור אצטטו כלשונו:

" תאריך 15/06/04לכבוד מר X תאונה מיום 26/5/04הריני לפנות אליך בענין כדלקמן:אני הח"מ X הריני לאשר בזאת כי התאונה שארעה לי במהלך העבודה בתאריך שבנדון איננה נופלת בגדר אחריותך ולשם כך אני משחרר אותך מכל אחריות לנזק שנגרם לי ו/או יגרם לי בעקבות התאונה שבנדון.הפגיעה בעבודה ארעה עת זרקת סכין על הרצפה, אמנם אין ספק כי לא היתה לך כל כוונה שהסכין יפגע בי.לפיכך אין לי ולא תהיה לי נגדך כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה בכל הקשור לתאונה הנ"ל. "      

22. ב"כ התובע, בפתח ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה בתיק ליום 20.1.08 העלה התנגדות להעלאת כל טענה המבוססת על כתב הויתור מאחר ומדובר בהרחבת חזית שכן כתב ההגנה של הנתבעים לא כלל כל טענה בענין זה. לאחר דיון ובעיקר לאור העובדה שמדובר במסמך מהותי ביותר, החלטתי להתיר את הגשת המסמך תוך מתן אפשרות לצדדים להשלים את תצהיריהם ביחס למסמך, וכך אכן נעשה.

נסיבות החתימה על כתב הויתור
23. בהתאם לנטען בתצהירו המשלים של התובע (ת/4), הוא נפל קורבן לתרמית מצד הנתבעים, אשר הטעו אותו לחשוב כי חתימתו על המסמך נועדה לעזור לנתבע על מנת שלא יסתבך עם הביטוח הלאומי, מאחר שהוא מקבל גמלת אבטלה. כמו כן לטענת התובע המעביד התנה את מתן טופס בל/250 בחתימתו על כתב הויתור ולכן הוא נאלץ לחתום. התובע מוסיף כי הוא חתם על כתב הויתור מבלי שתורגם לו תוכנו ומבלי שהוסברה לו משמעותו, בנסיבות שיש בהן הטעיה ועושק ותוך כדי ניצול העובדה שאיננו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, וכן ניצול הצורך שלו בקבלת טופס בל/250 לשם מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח הלאומי וכיסוי הוצאותיו הרפואיות. כאשר טופס ההודעה למל"ל אכן נחתם יום אחרי חתימת כתב הויתור (נספח "יב" לת/1).

בחקירתו מעיד התובע כי הנתבע הוא זה אשר יזם פניה לעו"ד רפעת (להלן: "עוה"ד") אשר ערך את כתב הויתור. כמו כן העיד התובע כי עוה"ד הסביר לו כי מדובר במסמך שנועד לעזור לנתבע שלא יסתבך עם המל"ל מאחר שהינו מובטל ומקבל קצבת אבטלה, וכי אין למסמך כל קשר לנזק (עמ' 13 שורה 27 ואילך).
רק לאחר החתימה על כתב הויתור מסר לידיו המעביד את הטופס בל/250 ( עמ' 14 שורה 21).

24. המעביד מכחיש מכל וכל כי התנה את מסירת טופס בל/250 בחתימה על כתב הויתור וכן טוען כי התובע פנה מיוזמתו לעוה"ד לצורך הכנת המסמך (סעיף 4 לנ/3 , עמ' 17 שורה 24 ואילך וכן עמ' 18 שורות 15-18).

גירסתו של הנתבע הינה כי התובע יזם פניה אליו והודיע לו כי הוא מבטל את התלונה במשטרה נגדו וכן הזמין אותו למשרדו של עוה"ד לחתום על כתב הויתור בו הוא מסיר כל אחריות מהנתבע ביחס לארוע בו נפגע (סעיף 3 לת/5 וכן עמ' 19 שורות 13-18).

25. מטעם הנתבעים העיד גם עוה"ד אשר תמך בטענה כי התובע פנה אליו בבקשה לערוך מסמך לפיו הוא מוותר על כל זכויותיו כלפי הנתבע בגין הארוע (סעיף 3 לנ/6). כן הוא מצהיר כי התובע חתם על המסמך לאחר שהוקרא והוסבר לו תוכנו. בחקירתו העיד עוה"ד כי התובע לא סיפר לו מה הרקע לעריכת המסמך וכן לא סיפר לו כי המשטרה היתה מעורבת (עמ' 21 שורות 5-8). עוד הוסיף כי הוא לא נתן לתובע ייעוץ משפטי ולא טיפל בעניינו של התובע בקשר לפציעתו (עמ' 21 שורות 21). עוה"ד הוסיף והדגיש כי לא ייצג את התובע וכי לא שוחח עימו בנוגע לתביעה נזיקית כנגד המעביד (עמ' 22 שורות 3-12). לאחר שהוצג לו טופס ההודעה על פגיעה בעבודה (נספח יב לת/1), השיב עוה"ד כי הוא עזר לתובע, בהתנדבות, למלא את הטפסים לביטוח לאומי.

עדותו של עוה"ד לא הותירה בי רושם משכנע. מדבריו משתמע כי הוא שימש כ"עורך" כתב הויתור בלבד ונותן שירותי תרגום, כאשר מדבריו עולה שהוא סבור כי עו"ד הפועל בהתנדבות ומסייע בניסוח מסמך בעל משמעות משפטית, פטור מחובות אתיות ומוסריות בהן חב עו"ד אשר אינו פועל בהתנדבות. ייתכן שזה ההסבר היחידי לכך שגם לגירסתו, הוא לא הסביר לתובע את השפעתו האפשרית של כתב הויתור אותו ערך, על תביעה נזיקית עתידית כנגד הנתבע.

26. באשר לנסיבות עריכת כתב הויתור אני מעדיפה את עדותו של התובע, אשר נחזה להיות אדם פשוט, נטול כל השכלה משפטית, ולא סביר בעיני כלל וכלל כי הוא זה שפנה מיוזמתו לעוה"ד לצורך עריכת מסמך הפוטר את הנתבע מאחריות כלפיו וגם לא ניתן על ידי הנתבעים כל הסבר מדוע יעשה כן. סביר פי כמה וכמה, שהמעביד והנתבע, שהינם כאמור גיסים, פנו בעצה אחת לעוה"ד , שהינו שכנו של המעביד (עמ' 23 שורה 21) ומשרדו שוכן בשכנות לביתו של הנתבע (עמ' 19 שורה 7) והלה ערך את המסמך לבקשתם. התובע, שגם הוא קרוב משפחה של עוה"ד (עמ' 13 שורה 16), ככל הנראה שם בו את מבטחו וחתם על כתב הויתור מבלי שתוכנו הובן לו עד תום.

אין בתהיות שהעלו הנתבעים בדבר העדר הסבר מדוע לא נערך מסמך דומה ביחס למעביד כדי לגרוע ממהימנות גירסתו של התובע, שכן ברור לחלוטין כי קיים הבדל בין הנתבע (אשר יוחס לו מעשה שיכול להיות בעל משמעות פלילית) לבין המעביד, ומשכך גם ברור מדוע סביר הסברו של התובע כי הוא הבין שהוא חותם על מסמך שימנע הסתבכות של הנתבע ואפשרות אובדן קצבאות שהוא קיבל, וזאת בתמורה לקבלת חתימת המעביד על טופס בל/250.

27. אכן ידועות ההלכות בדבר התכחשות אדם למסמך שהוא חתום עליו ואף נקבעה נקודת מוצא בהלכה הפסוקה כי כתב סילוק או ויתור הינו חוזה לכל דבר ועניין שריר וקיים אלא אם הוכח פגם בכריתתו המצדיק ביטולו או התעלמות ממנו. (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4), 533 (1986)).

אלא שבמקרה זה אני סבורה כי התובע עמד בנטל להוכיח התקיימותן של נסיבות המצדיקות התעלמות מכתב הויתור ככל שזה נוגע לתביעה זו, וזאת בשל הטעייה באשר לתוכן המסמך, וכן בשל התקיימות התנאים שבסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי:
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
   (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".

אני סבורה כי יש בנסיבות חתימת כתב הויתור כפי שתארתי לעיל כדי לעלות לכדי "כפיה" שכן הופעל על התובע לחץ בלתי חוקי, בדמות איום בהמנעות מחתימה על טופס בל/250, אשר פגע בצורה חריפה ברצונו החופשי, וזאת בנוסף לקיומה של הטעייה באשר למשמעות המסמך עליו הוא חותם. אמנם נכון כי הפסיקה צמצמה במידה רבה את יישומה של הכפיה הכלכלית שהוכרה בע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(1) 95, (1989)), אולם אני סבורה כי במקרה דנן מתקיימים המבחנים כפי שהתווה אותם כב' השופט חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו..."

ובהמשך בעמ' 721:
"המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ". (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.)

28. אף באם היה נטען כי לתובע היתה חלופה שלא להכנע ללחץ ולהגיש תביעה לביטוח הלאומי ללא חתימת המעביד, תוך ציון סרובו לעשות כן, הרי שבהתחשב במכלול הנסיבות, אינני סבורה כי היתה לתובע יכולת לדעת כי קיימת לו חלופה מעשית כזו (וברי כי עוה"ד לא דאג להסביר לו זאת!). האיום באי חתימה על הטופס, דבר שיביא לשלילת אפשרותו לקבל קצבה לה הוא זכאי על פי חוק, היה איום ממשי ובעל משמעות רבה מבחינתו. יתירה מכך, גם הטענה כי יכול היה לפנות לקבלת ייעוץ משפטי עצמאי אין לה אחיזה במקרה זה, שכן ברי כי בנסיבות הענין ולאור קרבת המשפחה בינו לבין עוה"ד, הניח התובע, במידה רבה של סבירות, כי הלה דואג לאינטרסים שלו ולא יגרום לו לחתום על מסמך הפוגע בזכויותיו.

29. משכך אני קובעת כי אין תוקף לכתב הויתור ביחס לתביעה זו ואין בו כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לנזקי התובע.

30. אשם תורם
חרף העובדה כי קבעתי שהנתבע תקף את התובע, אני סבורה כי יש מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת לארוע התאונה שכן הוא כעובד הותיק יותר מבין השניים, צריך היה להיות מודע לסכנה הקיימת בניהול התערבות מעין זו, כאשר מדובר בעבודה עם סכין הדורשת מיומנות וזהירות.

התובע כאדם בוגר וכעובד מנוסה, צריך היה לצפות, ככל אדם סביר אחר, כי ניהול התערבות במהלך העבודה מגדיל בצורה משמעותית ביותר את פגיעת מי מהעובדים מהסכינים שבידיהם, בין אם בשל השמטות הסכין מידיו של אחד המתחרים ובין אם בשל התרגזות והשלכת סכין, כפי שקרה במקרה זה.

אלא שבניגוד לטענת הנתבעים אין לייחס לו רשלנות מכרעת, שכן בסופו של יום לא הוא שהשליך את הסכין (ודחיתי הטענה כי הוא שהתקרב יותר מדי אל הנתבע), ולפיכך אני מוצאת לנכון לייחס לו 40% רשלנות תורמת.

האם נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה?
31. כמפורט לעיל, הצדדים הגישו חוות דעת נוגדות. בהתאם להחלטתי מיום 17.10.09 חוות הדעת מטעם התובע, לרבות חוות הדעת המשלימה, הוגשו ללא חקירה נגדית וזאת מאחר וקבעתי כי התנהלות הנתבעים מביאה למסקנה האחת והיחידה, כי הם ויתרו על זכותם לחקור את מומחה התובע. יחד עם זאת, אין בסיס לטענת התובע כי בהעדר חקירה של המומחה מטעמו יש לראות את הנתבעים כמסכימים לקבוע בה, שכן הנתבעים הגישו (אם כי באיחור רב) חוות דעת נגדית מטעמם.

32. ד"ר מסאלחה, המומחה מטעם התובע, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% בגין שיתוק חלקי של העצב הטיביאלי מימין וזאת בהתאמה לתקנה 32(5)(א) בין ס"ק (II) (בצורה בינונית – 10%) לבין ס"ק (III) (בצורה קשה – 20%) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לפנגעי עבודה), תשט"ז-1965. קביעת ד"ר מסאלחה נסמכה על כך שהמומחה מצא בבדיקתו שלתובע צלקת באורך כ-4 ס"מ בצד החיצוני של כף רגל ימין, כאשר נמצאה תחושה ירודה באזור הצלקת, ותחושת כאב קל באזור. המומחה ציין כי מצא חולשה קלה בפלקסיה של אצבעות כף הרגל והפרעה בולטת בתחושה באיזור הפיזור של העצב הטיביאלי וזאת על רקע פגיעה עצבית שהתבטאה בבדיקות EMG. המומחה מציין גם קיומה של צליעה אנטלגית קלה.

המומחה הוסיף וציין כי התפתחות נוירומות בסיבי העצב שנפגעו הינה סיבוך שכיח, ואלו גורמות לתסמונות שונות, לרבות תחושת כאב מופרזת. המומחה מצא את תלונותיו של התובע תואמות פגיעה בחלק מסיבי העצב הטיביאלי הימני, בעיקר סיבים תחושתיים עם היווצרות נוירומות, ועל רקע ממצאים אלו קבע את הנכות.

בחוות הדעת המשלימה, בה התיחס ד"ר מסאלחה לתיעוד נוסף, לרבות תיעוד ביקורים נוספים במרפאת כאב ברמב"ם וקבלת טיפול פיזיוטרפי, וכן בהתיחס לקביעות ד"ר מזאריב, חזר המומחה על קביעותיו ושלל את מסקנת ד"ר מזאריב בדבר היות התובע מתחזה בהעדר התאמה בין תלונותיו לבין הפגיעה הנטענת, וכן פרט מדוע אין להסתמך על בדיקת הEMG מחודש 5/06 שתוצאותיה שונות מתוצאות שתי בדיקות אחרות, האחת מחודש 12/04 והשניה מחודש 11/07 (ת/6).

33. ד"ר מזאריב, לעומתו, קבע בחוות דעתו כי הממצאים בדבר ירידה בתחושה וכאב שמתאר התובע אינם אורגניים אלא מקורם בהתחזות של התובע. לטעמו בדיקת הEMG מחודש 5/06 אשר מעידה על הולכה תקינה בכל עצבי כף הרגל (ולעומת זאת על פגיעה בגובה ראש הפיבולה מימין (ליד הברך)) שוללת את תלונות התובע. המומחה מוסיף וקובע כי תלונות התובע אינן בפיזור אורגני המתאים לפגיעה בעצב הטיביאלי ולפיכך שולל קיומה של פגיעה כזו.

ד"ר מזאריב, המומחה מטעם הנתבעים, נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובע, והתרשמתי כי המומחה לא הצליח לתת תשובה משכנעת לשאלה מדוע הוא מסתמך אך ורק על בדיקת EMG מחודש 5/06 (התואמת את מסקנותיו) ולא על שתי בדיקות EMG נוספות שבוצעו לתובע ומצביעות על פגיעה בעצב הפלנטארי. יתירה מכך, המומחה אף סתר עצמו במידה מסוימת, עת מצד אחד טען כי הוא אינו מסתמך על בדיקות הEMG ללא בדיקה קלינית מתאימה, ומצד שני לא נתן תשובה למה הבדיקה מחודש 5/06 עדיפה על הבדיקות האחרות.

ד"ר מזאריב אמנם ניסה בעדותו לשכנע כי לא יתכן שהחתך שנגרם לתובע פגע בעצב הטיביאלי (וזאת לאור מיקום החתך, כך לטענתו המקורית, מעל לתעלה הטרסלית, כאשר רק מתחתיה מסתעף העצב הטיביאלי), אולם בהמשך עדותו הודה ד"ר מזאריב כי מיקום החתך היה מעט שונה (אלכסונית לאורך הצד המדיאלי של הקרסול), אם כי טען כי החתך הסתיים בגובה שלא יכול היה לפגוע בעצב הטיביאלי. אינני מקבלת דבריו אלו של ד"ר מזאריב וזאת ממספר טעמים: ראשית אציין כי דבר זה לא עלה מחוות הדעת ויש להביע פליאה על כך שנתון כה משמעותי, כמו העדר פגיעה באזור העצב הטיביאלי לא מצאה ביטוי ברור בחוות הדעת. שנית,ד"ר מזאריב לא יכול היה להביא נתון ברור באשר למיקום החתך ועומק החתך, כאשר בתחילה סימן את החתך מעל הפטישון וכן התעלם מהעובדה כי כבר בבי"ח כרמל אובחנה ירידה בתחושה בכף הרגל והגבלה בתנועה, וכי נוירולוג אחר ציין בחודש 5/05 כי מיקום החתך היה באזור התעלה הטרסלית. יתירה מכך, ד"ר מזאריב לא מצא לנכון להתיחס לתיעוד הרפואי הרצוף המעיד על כך שמספר רופאים שבדקו את התובע התרשמו מירידה בתחושה בחלק הפלנטרי של כף הרגל, על אף העדרה של ירידה מוטורית ואף לא שכנע בתשובותיו מדוע אין להסתמך על תוצאות בדיקת הEMG העדכנית ביותר מחודש 11/07 המצביעה על הפרעה נוירופאטית קלה בעצב פלנטרי חיצוני מימין.

34. על אף שד"ר מזאריב לא שכנעני כי כל תלונות התובע הינן משוללות בסיס אורגני ומדובר בהתחזות מצידו, הרי שעיון מדוקדק בתוצאות בדיקות הEMG בכללותן ובתיעוד הרפואי, מביא למסקנה, אף בהעדר חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, כי קיים מרכיב משמעותי של הגזמה בתלונות התובע ובהתאמה במידת שיתוף הפעולה שלו עם מבצעי הבדיקות, והדבר עולה ברורות מהעובדה שבבדיקת הEMG מחודש 11/07 (ת/6) קיימת עדות לפגיעה גם בעצב הפלנטרי הפנימי, דבר שאינו תואם את מנגנון הפגיעה, ונובע לדעת הבודק מהעדר הפעלה רצונית של חלק מהשרירים המעוצבבים על ידי העצבים הפלנטאריים (פנימי וחיצוני). יצויין עוד כי בניגוד לבדיקתו של ד"ר מסאלחה, קיימת בפני בדיקת ד"ר גלר מיום 18.6.07, בעת פניית התובע למרפאת הכאב, אשר לא מצאה הגבלה בתנועות כף הרגל והאצבעות וכן כי בבדיקות הEMG לא נמצאה עדות לפגיעה בינונית או קשה בעצב, אלא בפגיעה קלה.

35. מן האמור לעיל אני סבורה כי יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה על פני חוות דעתו של ד"ר מזאריב, אולם אינני מקבלת קביעתו באשר לגובה הנכות שכן אינני סבורה כי מצב בו הפגיעה בעצב גורמת למעשה לירידה בתחושה ולכאבים, ואינה גורמת להגבלת תנועה (שאין מקורה ברצון או העדר רצון של התובע), אין מקום להתאמת התקנה שבחר ד"ר מסאלחה במידה שקבע, אלא במידה פחותה יותר, ונראה כי תקנה 32(5)(א)(I) המתיחסת לפגיעה קלה מתאימה יותר למצבו של התובע, כך שהנכות הרפואית תעמוד על שיעור של 10% בלבד.

36. יתירה מכך, לאור כל האמור לעיל באשר למידת הפגיעה ממנה סובל התובע, אני סבורה כי התפקודיות של הנכות אף נמוכה יותר מהנכות הרפואית, שכן אין מדובר בפגיעה בכושר התנועה של כף הרגל, אלא בירידה בתחושה ובכאבים (אשר כמובן שלא ניתן לאמוד את מידתם אלא בהסתמך על דברי התובע), ולא שוכנעתי כי יש בנכות שנותרה לתובע כדי לגרום לו לפגיעה תפקודית במלוא שיעור הנכות הרפואית. ממילא, לאור הנימוקים שיובאו לעיל מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד באופן גלובאלי.

גובה הנזק
הנתונים הרלבנטיים
התובע יליד 1976, בן 28 במועד התאונה, וכיום בן 36.
התובע אושפז למשך 3 ימים.
המל"ל הכיר באי כושר מלא עד לסוף חודש 8/04 ושולמו לו דמי פגיעה (נספח "יג" לת/1).
יצויין כי תביעה לקביעת נכות נדחתה מאחר ונקבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה. לא הוצגו בפני, או בפני המומחים, מסמכי המל"ל, ואף לא נטען, בצדק, כי יש להסתמך על קביעה זו.

נתוני השתכרות
קודם לתאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות מאפיה, חקלאות, בניין (עמ' 6 שורות 22-23 ), כאשר בשלוש השנים לפני התאונה עבד, בעונה, אצל המעביד. שכרו הרבע שנתי המוצהר עמד על סך של 3,010 ₪ (ראה נספח "יג" לת/1), כגובה שכר המינימום באותה העת, סכום אשר בהצמדה להיום מסתכם לסך של 3,650 ₪. יצויין כי שכר המינימום עומד כיום על סך של 4,100 ₪ לחודש.

התובע לא מסר כל נתונים באשר לחזרתו לעבודה ולא הציג תלושים בדבר גובה השתכרותו. לטענתו חזר לעבוד רק כשנה וחצי לאחר הארוע –דהיינו בתחילת 2006 ( עמ' 6 שורה 12). התובע הכחיש שעבד בחודש 8/04 אצל המעביד (על אף שהוצג לו תלוש שכר המעיד על כך). בהמשך עדותו אישר התובע כי חזר לעבוד קודם לתחילת 2006 וזאת בבית חולים כרמל כחודשיים- שלושה (עמ' 6 שורות 16-17) אולם טען כי עשה כן בשל המצב הקשה בבית אולם בשל הקושי בעבודה הפסיק (עמ' 6 שורות 16-20). מאמצע שנת 2006 לערך, עבד למשך שנה וחצי בחברת קוקה קולה כעוזר במחסן באמצעות חברת כח אדם ( עמ' 6 שורות 23-25 ).

לאור נתונים אלו להלן חישוב הנזק:
הפסד השתכרות לעבר – הפסד מלא –
לא מצאתי מקום לפסוק הפסד מלא מעבר לתקופת אי הכושר המאושרת במסמכים רפואיים שכן לא שוכנעתי מעדותו של התובע שלא היה באפשרותו לחזור לעבודה, ולו חלקית, בתום תקופה זו ואין מקום לסמוך על טענות התובע לענין זה.
3 חודשים X 3,650 = 10,950 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה 18,500 ₪.

הפסד השתכרות לעבר עד יום – לאור האמור לעיל אין מקום לפסוק הפסד שכר מחושב לשאר התקופה, אולם לאור קביעת נכות כאמור לעיל, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי בסך של 25,000 ₪

הפסד השתכרות בעתיד – כפי שציינתי לעיל לא שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע הינה בעלת משמעות תפקודית באופן מלא, ומעבר לכך בהתחשב בעובדה כי גם קודם לתאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות בשכר מינימום, אין מקום להניח כי מצבו זה היה משתנה אלמלא התאונה. בהעדר נתונים מטעם התובע באשר להשתכרותו לאחר חזרתו לעבודה, אין מקום להניח כי שכרו נפגע בשיעור מלוא נכותו, אם בכלל. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהתובע חסר השכלה וסביר להניח כי אפשרויות השתכרותו הינם בעבודה פיזית כפי שעשה בעבר, ולפיכך יש לקחת בחשבון פגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות, אולם אין מקום לחישוב אקטוארי כפי שטוען לו התובע, לא על בסיס 20% נכות תפקודית ואפילו לא על בסיס 10% כפי שקבעתי לעיל.
לאחר שקילת מלוא הנסיבות אני סבורה כי פיצוי ראוי בסכום גלובאלי (כולל הפסד זכויות סוציאליות) יעמוד על סך של 85,000 ₪.

עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד – התובע טען לקבלת עזרה מאימו, זאת בד בבד עם אמירתו כי לא היה מרותק למיטה בשום שלב ולא נזקק לעזרת צד ג' (עמ' 7 שורות 3-4). התובע לא צרף מסמכים המעידים על תשלום עבור הוצאות רפואיות חריגות או על צורך בקבלת טיפולים בעתיד, מעבר להשתתפות העצמית בטיפולים והוצאות על נסיעות לטיפולים. בשל כך, וחרף העובדה כי התובע זכאי להחזר הוצאות מהמל"ל שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין כל ראשי נזק אלו.

כאב וסבל – בהתחשב בנכות שנותרה ובאשפוז, בהתמשכות הטיפול הרפואי, לרבות קבלת טיפול בשנת 2007, והכאבים שתיאר התובע, ראוי לפסוק פיצוי בסך של 40,000 ₪.

סך נזקי התובע:
הפסד השתכרות מלא בעבר - 18,500 ₪
הפסד השתכרות מתום תקופת אי הכושר ועד היום – 25,000 ₪
הפסד השתכרות בעתיד - 85,000 ₪
עזרת צד ג', הוצאות ונסיעות לעבר ולעתיד - 5,000 ₪
כאב וסבל - 40,000 ש"ח
סה"כ 173,500 ₪.

מסכום זה יש להפחית 40% בגין אשם תורם מצד התובע כך שהיתרה תעמוד על סך של 104,100 ₪.

בנוסף יש להפחית את תגמולי המל"ל אשר בהתאם לאישורים שצרף התובע (נספח "יג") עמדו על סך של 4,912 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מסתכמים לסך של 9,300 ₪.
לא נטען כי יש מקום לניכוי רעיוני של מענק נכות, ולאור קביעת המל"ל ממילא אין מקום לכך.

מכאן שהיתרה לתשלום על ידי הנתבעים עומדת על סך של 94,800 ₪.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 94,800 ₪ בצירוף שכ"ט בסך כולל של 23,000 ש"ח וכן החזר אגרה ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום והוצאות בגין שכ"ט המומחה מטעמו בסך של 3,500 ש"ח.

גובה שכר הטרחה נפסק, בין היתר, בהתחשב בהתנהלות הנתבעים כפי שזו תוארה בהרחבה בהחלטה מיום 17.10.09 וזאת מעבר להוצאות שפסקתי בהחלטתי שם.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הוכחת תאונת עבודה

  2. תאונת עבודה קטין

  3. תאונת עבודה נגריה

  4. תאונת עבודה בנגריה

  5. תאונת עבודה של טבח

  6. תאונת עבודה של נער

  7. תאונת עבודה עם סכין

  8. תאונת עבודה יום כיף

  9. תאונת עבודה עולה חדש

  10. תאונת עבודה עם מכונה

  11. תאונת עבודה קשה במפעל

  12. תאונת עבודה בשנת שבתון

  13. אי הכרה בתאונת עבודה

  14. התחשמלות כתאונת עבודה

  15. פגיעה במצח בתאונת עבודה

  16. תאונת עבודה של עולה חדש

  17. תאונת עבודה - כפל ביטוח

  18. תאונת עבודה עקב סחרחורת

  19. תאונת עבודה של עובד נמל

  20. דיסק השחזה - תאונת עבודה

  21. תאונת עבודה עם מסור חשמלי

  22. נכות בעין עקב תאונת עבודה

  23. עובד תברואה - תאונת עבודה

  24. תאונת עבודה - דחיית תביעה

  25. תאונת עבודה של סדרן סחורה

  26. תאונת עבודה של טכנאי כבלים

  27. תאונת עבודה בבגלל תקלה במסוע

  28. תאונת עבודה של משגיח כשרות

  29. השתחררות קפיץ - תאונת עבודה

  30. עורך דין תאונות עבודה מומלץ

  31. תאונת עבודה בזמן תיקון מכונה

  32. אחריות לתאונת עבודה באתר בניה

  33. קטיעת חלק מהאצבע בתאונת עבודה

  34. תאונת עבודה הפעלת מכונה בטעות

  35. דחיית כיסוי ביטוחי בתאונת עבודה

  36. האם ירי בעבודה הוא תאונת עבודה ?

  37. אובדן ראיה בעין אחת בתאונת עבודה

  38. אסטמה כתאונת עבודה - ביטוח לאומי

  39. תאונת עבודה של עובד עם ניסיון רב

  40. תאונת עבודה של עובד ניקיון בסופר

  41. כניסת נוזל קירור לעין - תאונת עבודה

  42. תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות

  43. פס"ד בתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה

  44. תאונת עבודה בשעת ארוחת צהריים בעבודה

  45. נפילת פלטה כבדה על עובד תוך כדי עבודתו

  46. הפחתת פיצויים בערעור בגין תאונת עבודה

  47. תאונת עבודה במקום מבודד, בו לא נכחו עדים

  48. נפילת קרש ממרחק גבוה על הראש והאוזן בעבודה

  49. מאז פגיעה קשה בתאונת העבודה לא חזר התובע לעבוד

  50. תביעה להכרה באירוע שגרם לכיב קיבה כתאונת עבודה

  51. תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה - דוגמא לפסק דין

  52. תאונת עבודה של עובד שהתחיל לעבוד יומיים לפני התאונה

  53. שרברב נדקר בחצר ביתו, האם האירוע יוכר כתאונת עבודה ?

  54. תביעה להכיר בתאונת עבודה כאשר עקב בפינוי אשפה במסגרת העבודה

  55. בקשה להכיר במחלת ה-CTS בנזקים בגב ובפגיעת הפיסורה כתאונת עבודה

  56. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון