רקע יסודו של ההליך שבפניי הינו שלוש תביעות כספיות נפרדות שהוגשו על-ידי התובעת בשנת 2005 בהליך של סדר דין מקוצר בהתאם לפרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), נגד שלוש עיריות ומועצות מקומיות באזור העמקים, כאשר הראשונה הוגשה נגד מועצה אזורית הגלבוע בסך 299,327 ₪ (ת.א 1751/05), השנייה נגד עיריית בית שאן בסך 387,365 ₪ (ת.א 1752/05) והשלישית נגד מועצה אזורית גליל תחתון בסך 136,026 ₪ (ת.א 1754/05). עילות התביעות נסמכות על החלטת התובעת, כפי שמצאה את ביטויה בהחלטת האסיפה הכללית מיום 12.02.1997, שעניינה מימון בניית אגף נוסף בבית אבות לתשושי נפש בעיר עפולה. על-פי הנטען, מקור החוב נובע מכך, כי הנתבעות הינן חברות בעמותה אשר נתנו את הסכמתן להשתתפות בעלויות בניית האגף, לפי פרמטרים. בניית האתר החדש כבר הושלמה, אך הנתבעות, בניגוד להחלטה של האסיפה הכללית, טרם העבירו את חלקן בעלויות, דבר שהביא לצבירת החוב האמור כנגד כל אחת מן הנתבעות לחוד. ביום 18.02.2007 הוחלט על איחוד הדיון בשלושת התביעות, מאחר שהן מעוררות שאלות דומות של משפט ועובדה, ברוח תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי (בש"א 1344/06). דיון מקדמי אחרון התקיים ביום 23.01.2008 בפני כב' השופט יונתן אברהם, אשר עבר לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בנצרת. במועד זה הותוו המועדים להגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים וכן נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 06.07.2008. ביום 14.06.2008 החליט כב' השופט יונתן אברהם לדחות את דיון ההוכחות ליום 19.11.2008 עקב מינויו לבית המשפט המחוזי, כאמור. ברם, בטרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק הודיעו הצדדים לבית מהשפט, כי הגיעו לכדי הסדר דיוני, שעל פרטיו אעמוד בהמשך, וזאת ביום 5.11.2008 (להלן: "ההסדר הדיוני"). בשלב זה, מוניתי לכהן כשופטת בבית משפט השלום בעפולה והטיפול בתיק הועבר אליי. ביום 15.05.2009, בטרם אגש למלאכת כתיבת פסק הדין, הודעתי לבעלי הדין כי שימשתי כמתמחה בין השנים 1995-1996 במשרדו של עו"ד אליהו שמואלי, ב"כ הנתבעת 1, מועצה אזורית גליל תחתון. במסגרת החלטתי האמורה, ניתנה לכל צד החפץ בכך ההזדמנות להתנגד, כי פסק הדין יינתן תחת ידי, וזאת באמצעות הגשת בקשה מתאימה עד ולא יאוחר מיום 05.06.2009. כאן המקום לציין, כי עד למועד כתיבת פסק הדין, לא הוגשה הודעה או בקשה כאמור על ידי מי מהצדדים, חרף המצאות כדין. עתה נעבור לסוגיות העובדתיות והמשפטיות הדורשות הכרעה בגדרו של תיק זה. הצדדים התובעת, "האגודה למען הזקן, מרכז שירותים לקשיש-משלב" הינה עמותה רשומה לפי חוק העמותות, תש"ם-1980 (להלן: "חוק העמותות"), אשר מענה בעפולה ועיסוקה הקמה והפעלה של בית אבות בעיר עפולה (להלן: "התובעת" או "העמותה"). מטרתה של העמותה הינה הקמת, ניהול והחזקת בתי אבות, בתי סיעוד ומעונות, לרבות מתן קורת גג, כלכלה, שרות רפואי סעד חברתי, תרבות ובידור לקשישים הזקוקים לכך באזורי העמקים בישראל. אי-לכך, שמה העמותה מטרה לעצמה, אשר עוגנה בתקנון שלה, לקיום שירותים קהילתיים לקשישים, לרבות מתן סיוע בתכנון, ממון והקמת שירותים ומוסדות חדשים לטיפול בקשישים באזור העמקים בישראל. הנתבעת מס' 1, "מועצה אזורית גליל תחתון", (להלן: "הנתבעת 1" או "מועצת גליל תחתון"), הינה מועצה אזורית לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (להלן: "צו המועצות האזוריות"). הנתבעת מס' 2, "מועצה אזורית גלבוע", הינה מועצה אזורית לפי צו המועצות האזוריות (להלן: "הנתבעת 2" או "מועצת גלבוע"). הנתבעת מס' 3, "עיריית בית שאן", הינה עירייה לפי פקודת העיריות, (להלן: "הנתבעת 3" או "עירית בית שאן"). תמצית טענות התובעת התובעת עותרת כאמור לחיוב כל אחת מן הנתבעות בתשלום חוב שהצטבר לחובתן ושלא שולם למשך שנים. לטענת התובעת, בשנת 1997 העמותה החליטה לבנות אגף בבית האבות לתשושי נפש בעפולה. העמותה הביאה את תוכנית עלות הבניה לאישור בפני האסיפה הכללית. האסיפה הכללית אישרה בתאריך 12.02.1997 את הבניה ואת אופן מימון עלות הבניה, וכן נקבעה עלות הפרויקט בסך של 6,500,000 ₪, כאשר המחצית הראשונה של המימון תתקבל ממקורות חיצוניים והמחצית השנייה תתקבל מחברי העמותה, בהתאם למפתח השתתפות חברות העמותה, שרובן ככולן הן רשויות מקומיות, והנמדד לפי מספר המיטות המוקצה לכל חברי העמותה ביחס לכמות הדיירים המופנית על-ידי מחלקת הרווחה של חברי העמותה. טענתה המרכזית של התובעת, כפי שמצאה את ביטויה בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה, הינה כי הנתבעות הינן "חברות" בעמותה, הן שותפות להחלטה של האסיפה הכללית, ומשכך הן מחויבות לשלם את החלק שנקבע עבורן בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של העמותה. לאחר שנתקבלו המקורות החיצוניים, פנתה העמותה לחברות בה בדרישה לפעול על-פי החלטת האסיפה הכללית, אך היא נתקלה בהתחמקות וסירוב מצד הנתבעות. כך נטען כי, מועצת גליל תחתון נדרשה לשלם את חלקה בסך 100,000 ₪ נכון למועד הדרישה הראשונה, בתאריך 09.11.1999. אולם, משסכום זה לא שולם על-ידה, הינה נותרה חייבת בתשלום סך של 136,026 ₪, שהינו סכום החוב המקורי משוערך נכון למועד הגשת התביעה נגד הנתבעת1. לגבי מועצת הגלבוע, היא נדרשה לשלם את חלקה בסך 170,000 ₪ נכון למועד הדרישה הראשונה, בתאריך 09.11.1999. סכום זה עומד היום ע"ס 299,327 ₪. לגבי עיריית בית שאן נטען, כי היא נדרשה לשלם את חלקה בסך 220,000 ₪ נכון למועד הדרישה הראשונה, בתאריך 09.11.1999. סכום זה היום מגיע לסך 387,365 ₪, הינו סכום התביעה נגד הנתבעת 3. אף שהנתבעות לא שילמו את חלקן, כפי שנטען על ידי התובעת, העמותה המשיכה ביישום ההחלטה והוצאת הפרויקט אל הפועל, עד שבחודש יוני 2001 הסתיימה בניית המחלקה נשוא ההחלטה, אך טרם שולמו חלקן של הנתבעות בעלויות הבנייה. התובעת טענה, כי חברות אחרות בעמותה, כגון עירית עפולה ומגדל העמק, שלמו את חלקן והעבירו את הכספים להם התחייבו, וכן שולמה המחצית הראשונה שהתקבלה על-ידי מקורות חיצוניים. על אף האמור, בתאריך 20.02.2003 הודיעה הנתבעת 2 לעמותה בכתב, כי היא מעולם לא התחייבה להשתתף בעלות בניית האגף שבנדון, אלא היא רק התחייבה לבדוק אפשרות השתתפותה בכך. יחד עם זאת, ציינה כי בשל קיצוצי תקציב נרחבים שבוצעו על-ידי הממשלה ובמועצה, אין בידי המועצה האפשרות להיענות לדרישת העמותה להשתתפות במימון עלות בניית האגף (נספח ג' לתצהיר עדות ראשית של מועצת הגלבוע). לתמיכה בתביעתה, צירפה התובעת את החלטת האסיפה הכללית מיום 12.02.1997 (נ/1), דרישות תשלום ששלחה לנתבעות בין השנים 1999 ועד לשנת 2003 ( נספחים ב'-ד' לכתב התביעה), וכן מכתבי תשובה מטעם המועצות והעיריות הנתבעות. בנוסף הגישה התובעת מכתב המופנה אל הנתבעות על-ידי האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל (ע"ר) - (להלן: "אשל") מתאריך 23.10.2000 (נספח ה' לכתב התביעה). כמו-כן, צורף מכתב של מר דני עייק, גזבר מועצה מקומית עמק יזרעאל, מיום 21.05.2001, המופנה אל הנתבעות בעניין הלוואה לבית אבות עפולה (נספח ו' לכתב התביעה). מסמכים אלה מהווים, לגישת התובעת, "ראייה" לפי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי. דא עקא, בסיכומיה טענה התובעת, כי אין מדובר בחוב אלא בתמיכה, לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 ולפי "נוהל תמיכות במוסדות ציבור על ידי הרשויות המקומיות". העמותה פנתה לחברות בה, רשויות מקומיות, עיריות ומועצות אזוריות, ביקשה וקיבלה תמיכה לצורך הקמת האגף. ברם, לטענתה, הנתבעות לא מילאו אחר התחייבותן להעברת כספי התמיכה שאושרו על ידן. לגישת התובעת בסיכומיה, הוכח בענייננו מנגנון תמיכה ארוך שנים של הרשויות המקומיות החברות בעמותה, לצורך תפעול בית האבות ובנייתו, לרבות הרחבתו. מנגנון זה הינו העיקר לעניין החוב הנטען כלפי הנתבעות, כאשר המניע לאי-תשלומו אינו הכפירה בתמיכה ובחבות אלא חסרון כיס, ותו לא. אי-לכך לא תישמע הטענה כי עניין מימון האגף לא הועלה במוסדות הרשויות המקומיות הנתבעות, ודי לענייננו בכך, לטענת התובעת, שהרשויות הסמיכו את נציגיהם בעמותה לקבל כל החלטה וכך התנהלו במשך שנים ארוכות. עוד נטען, כי סעיף 203א' לפקודת העיריות אין בו כל נפקות לעניין קבלת תמיכות לפי חוק יסודות התקציב ונוהלי משרדי המשפטים, האוצר והפנים, לעניין זה. שכן כל הטענות של הנתבעות לעניין תחולת סעיף 203א' לפקודת העיריות אינן רלוונטיות לענייננו. בעייננו, יש להחיל, כך לטענת התובעת, את הוראת סעיף 249א' (2) לפקודת העיריות המסמיכה את הרשות למנות נציגים מטעמה ב-"תאגידים עירוניים". התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי מדובר בהתחייבות שלטונית אשר ניתנה על-ידי מורשים מטעם הרשויות המקומיות, וכי התובעת שינתה את מצבה לרעה כאשר היא הסתמכה על ההבטחה השלטונית. הנתבעות מחויבות לפעול בתום לב ובניקיון כפיים. בהתנגשות בין עקרון תום הלב לבין דרישת הכתב לפי סעיף 203א' לפקודת העיריות, חובת תום הלב גוברת. התובעת הפנתה לעקרונות שהותוו בשורה ארוכה של פסקי דין שכללו, בין היתר, את ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4), 145, עמ' 153-154; ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עירית קרית גת, פ"ד מד(2), 562, עמ' 568-569; ע"א 579/83 הרי זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2), 278, עמ' 289-290; ת"א (י-ם) 1376/98 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 09.08.2007); ת"א 7341/05 (מחוזי- ירושלים) י.ח.ש. יעוץ עסקי בע"מ נ' עיריית ירושלים, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 18.08.2008); ת"א 664/01 עמותת מתנ"ס בית ג'אן (בפירוק) נ' המועצה המקומית בית ג'אן (פורסם במאגרים, ניתן ביום 13.09.2006)) (להלן: "עניין עמותת מתנ"ס בית ג'אן"). לעניין עיריית בית שאן, נטען כי די באמור בתצהירו של גזבר העירייה כדי להביא לחיוב הנתבעת 3, כאשר עולה מתצהירו הודאה בחבות העירייה ובחוב הנטען. יתרה מכך, נטען, כי אי-הבאת עדותו של מר בניאס, אשר שימש כנציג העירייה בעמותה, פועלת לרעתה של עיריית בית שאן, לפי ההלכה הפסוקה והידועה, כי צד הנמנע מהבאת עדות או ראיה הרלוונטית להוכחת גרסתו, ללא הסבר המניח את הדעת, הדבר פועל לחובתו. עוד טוענת התובעת, כי ממכתב התשובה של העירייה עולה, כי הלה אינה מכחישה את החבות לחוב הנטען, אם כי היא מתרצת את אי-התשלום במצוקה כלכלית שאליה נקלעה. תרתי-משמע, אין מדובר בכפירה בחבות ובחוב הנטען, אלא חדלות פירעון וחסרון כיס. יתרה מזו, נטען, כי אש"ל פנתה אל הרשויות והפנתה אותן לקבלת הלוואה שיועדה למטרת סיוע לרשויות השותפות בבניית האגף החדש ולשם קידום הפרויקט. הנתבעת 3 לא הביאה תצהיר עדות ראשית של ראש עיריית בית שאן דאז, מר פיני קבלו, החתום על המכתב מיום 09.01.2000 (נספח ד' לכתב התביעה נגד עיריית בית שאן). אי-לכך, יש לראות במכתב זה כהודאה של עיריית בית שאן בחוב הנטען. טענות הנתבעות הנתבעות הגישו בקשת רשות להתגונן, וביום 25.07.2007 החליטה כב' הרשמת תמר ניסים שי (כתוארה אז) ליתן לנתבעות רשות להתגונן, בהסכמה וללא צורך בקיום דיון, ובכך הפכו התצהירים שצורפו לבקשות רשות להתגונן לכתב הגנה, בהתאם לתקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "תצהירי העדות הראשית"). אביא להלן את עיקר טענות ההגנה כפי שהועלו על ידי הנתבעות: הנתבעות טענו, כי אין הן חברות בעמותה התובעת. לעניין זה הפנו הנתבעות לתקנון העמותה, לפיו נקבעה החברות על בסיס "נציגות אזורית". דהיינו, המועצות האזוריות, העיריות והמועצות המקומיות באזור אינן חברות בעמותה, אלא נציגים לפי חלוקה גיאוגרפית של תושבי האזור. משמע, אין מדובר ב"חברות ישירה" של המועצות המקומיות בעמותה, כפי שניסתה התובעת לטעון, אלא מדובר בחברי עמותה המתגוררים בשטחן של כל אחת מהנתבעות, ואשר נבחרים כחברי עמותה לפי מקום מושבם, כך שהעמותה מוסמכת לאשר או לדחות את חברותם בהתאם למקום מגוריהם הגיאוגרפי, כאשר הרציונל הוא לשמור על נציגות גיאוגרפית לכל גופי השלטון המקומי באזור על כל חלקיו ומרכיביו, על מנת להבטיח ייצוג האינטרסים של אזורים אלה והשתלבותם במטרות העמותה. הנתבעות אינן מכחישות, כי העמותה הוקמה בעקבות היוזמה של הרשויות המקומיות באזור העמקים, אך טוענות, כי הדבר היה בשנות השבעים של המאה הקודמת וכי מדובר בעמותה בעלת אישיות משפטית נפרדת, כאשר מייסדיה וחבריה הינם אנשי ציבור המייצגים את אזור מגוריהם ופעילותם (פרק ב' לתקנון העמותה). חברי העמותה הוחלפו עם השנים בהתאם וברוח תקנון העמותה, כך למשל כיהנו בעמותה נציגים מטעם הנתבעת 2 שהינם חקלאים. עוד נטען, כי כמו שהעמותה אינה מוסמכת לחייב את חברי העמותה בתשלום כלשהו, למעט תשלום דמי חבר, כך היא אינה מוסמכת לחייב את מי שאינו חבר בה, או את מי שאינו המייסד של העמותה, בתשלומים כלשהם, והכל בכפוף לקבוע בתקנון. הנה כי כן, מנועה העמותה מחיוב הנתבעות בתשלום הסכומים הנטענים על ידה, כל עוד לא התקבלה הסכמתן של הנתבעות לחיוב זה. על מנת שהתובעת תזכה בסעד הנטען על ידה חייבת היא להוכיח, כי ניתנה על ידי הנתבעות הסכמה מפורשת על ידי הגורמים המוסמכים להתחייב ולחתום בשמן. הנתבעות מבקשות ללמוד מהלכת "פרי העמק" ולהחילה על נסיבות המקרה שלפנינו. כך נטען, כי בע"א 524/88 "פרי העמק" אגודה חקלאית נ' שדה יעקב-מושב, פ"ד מה (4), 529, 542-543 נקבעה ההלכה, לפיה החלטה של גוף מאוגד, כשלעצמה, אין בה כדי להטיל על חבריו חבות כספית, למעט במקרה שבמסמכי היסוד של אותו גוף מאוגד הסכימו חבריו מפורשות, כי בהחלטותיו של אותו גוף מאוגד יהיה כדי להטיל עליהם חבויות כספיות. בענייננו, כך נטען, התובעת לא הביאה ראייה בדבר התחייבות הנתבעות או מי מטעמן להשליש לעמותה כספים, דהיינו להעביר אליה כספים שהתקבלו אצל הנתבעת על מנת לעקוף פרוצדורה, או לתת לה מענק, הקצבה או תרומה. לטענת הנתבעות, אין ליתן לדברי נציגי הנתבעות, כפי שמצאו את ביטוים בישיבות העמותה, משמעות אחרת מאשר המשמעות של "הסכמה עקרונית", לפיה הנתבעות מוכנות לבדוק את היתכנות מתן תמיכה כספית על ידן, בצורה כלשהי, בפרויקט של התובעת, והכל על-פי יכולתן הכלכלית לגיוס התקציבים, בהתאם להוראות משרד הפנים, הא ותו לא. עוד נטען כי, בענייננו לא הוכח קיומו של הסכם התחייבות של הנתבעות. בנוסף, לא הוכח כי התקיימו בענייננו הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש), החל על מועצות מקומיות בהתאם לסעיף 34א' לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש), אשר קובע כי הסכם המחייב מועצה מקומית או עירייה הינו הסכם בכתב החתום על ידי ראש הרשות המקומית וגזברה, ובהעדר חתימה כזו, נשמט הבסיס מתחת הטענה כי נכרת חוזה או ניתנה התחייבות על ידי המועצה המקומית. בהקשר זה, הפנו הנתבעות אל פסיקה רחבה בעניין זה כגון ע"א 739/86 ארי שם אור נ' עיריית קרית גת, פ"ד מד (2) 562, בעמ' 566; ע"א 487,500/75 עזרה נ' חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל (2) 621, בעמ' 625; ע"א (מחוזי- תל-אביב-יפו) 256/90 גרוברמן נ' מ.מ. רמת השרון (לא פורסם); ע"א 2444/01 המועצה המקומית אור עקיבא נ' שריון שיווק דלתות ומוצרי בטחון בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 25.12.2001) . לית מאן דפליג, אף לפי גישתה של התובעת כפי שמצאה את ביטויה בפרוטוקולים שצורפו על ידי התובעת בשלב הסיכומים, עולה כי התובעת מודעת כי התחייבות של הנתבעות צריכה להיות בכתב (פרוטוקול ישיבת הועד המנהל מיום 01.10.1998, נספחים ה'-ו' לתצהיר העדות הראשית של נתבעת 2). עיון במסמכים אלה מעלה, כי התובעת ידעה את המצב המשפטי המחייב לצורך התחייבות גופים, כדוגמת הנתבעות, לצורך העברת כספים, תקציבים, מענקים וכל התחייבות כספית אחרת מטעם הנתבעות. אי-לכך, אין בסיכום הישיבה שהוגש על ידי התובעת כדי להוות ראייה בכתב להטלת חבות כספית על הנתבעות, כיוון שהעמותה ידעה כי הרשויות המקומיות לא הסכימו להשתתף בעלות בניית האגף, לא הייתה בין הצדדים גמירות דעת שיש בה כדי לשכלל את היחסים ביניהם לכדי חוזה מחייב. דברים אלה מצאו את ביטוים בפרוטוקולים והחלטות של מליאת העמותה מהתאריכים 17.06.1999, 03.07.1998 ו- 08.09.1998 (נספחים ג', ה' ו- ו' לסיכומי העירייה). מעיון במסמכים הללו, אשר נערכו על ידי התובעת, ניתן ללמוד כי התובעת ידעה אף ידעה, כי אין בידה התחייבות מאת הנתבעות, ולכן בכל הישיבות האמורות היא החליטה שיש לדרוש מן הנתבעות את אישורן בכתב להשתתף בעלות הקמת ובניית האגף החדש נשוא הדיון. בסיכומיהן העלו הנתבעות טענות מקדמיות שעניינן שינוי והרחבת חזית אסורה, לפיהן העלתה התובעת טענות שלא בא זכרן בכתבי התביעה ואף לא בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה. כך שחזית התביעה הייתה ,כי הנתבעות חייבות לשלם עבור בניית האגף מכוח החלטה שהתקבלה באסיפה הכללית ואשר מחייבת את הנתבעות בהיותן חברות בעמותה. לעומת זאת, טענה התובעת, בסיכומיה, כי אין מדובר בחוב אלא בתמיכה שהנתבעות התחייבו בהתאם לסעיף 3א' לחוק יסודות התקציב והנוהלים שעל פיו. מדובר בשינוי חזית אסורה וביהמ"ש נתבקש לדחותה. לעניין "התמיכה" נטען, כי מדובר בטענה חסרת שחר. על-פי נוהלי התמיכות שהוגשו כאסמכתא על ידי התובעת, מוסד ציבורי המעוניין לקבל תמיכה לפי נהלים אלה ולפי חוק יסודות התקציב, מוטלת עליו החובה להגיש בקשה לתמיכה; על הרשות לאשרה בועדת התמיכות ובמועצת העיר; וכי תמיכה כזו לא תינתן אלא במסגרת התקציב המאושר של הרשות המקומית. נטען, כי בענייננו, התובעת לא הביאה ולו בדל ראייה שיש בה כדי להראות, כי אושרה התחייבות שכזו באמצעות ועל ידי ועדת התמיכות של הרשות המקומית וע"י מועצת העירייה או הרשות המקומית, וכי היא מצאה את ביטויה בתקציב המאושר של העירייה או המועצה. לטענת הנתבעות, טען גזבר מועצת הגלבוע בתצהירו כי מדובר בסכום כספי אשר מעולם לא בא זכרו במסגרת התקציב של המועצה וכי הפניית כספי ציבור, כגון אלה הנתבעים בגדרה של התביעה הנדונה, לצרכים אחרים אשר לא להם הם יועדו, מהווה פעולה בלתי חוקית הכרוכה בסנקציות מכוח החוק. בהגנתן, סומכות הנתבעות את ידן על מכתב התשובה של משרד הפנים שנשלח במענה למכתב ב"כ התובעת (נספח ח' לסיכומי העירייה), לפיו נאמר כי הרשויות המקומיות הנתבעות אינן חברות בעמותה וכי מדובר בנציגי אזורים גיאוגרפיים, ותו לאו. עוד נאמר במכתב זה, כי על מנת שרשות מקומית תהיה חברה בתאגיד נדרש לכך אישור של שר הפנים. כמו כן, תמיכה של רשות מקומית בתאגיד שאינו בשליטתה, הן באופן ישיר והן באופן עקיף, תעשה אך ורק בהתאם לנוהל התמיכות. בענייננו, לא הוכח כי הנתבעות הינן חברות בעמותה התובעת, לא הוכח קיומו של אישור שר הפנים לחברות זו, ועוד לא הוכח כי אושרה תמיכה אשר מצאה את ביטויה בתקציב המאושר של הנתבעות. עוד נטען, כי התובעת ניהלה בעצמה את הליכי המכרז לבניית האגף שבדנן; התקשרה על דעת עצמה עם קבלנים; ביצעה את בנית האגף; וקבעה את אופן החלוקה של עלות הבניה בין הרשויות, כל זאת מבלי לקבל את הסכמתן ואישורן של הנתבעות ולמעשה מבלי שהתקבלה אפילו החלטה של מוסדות העמותה עצמה (פרוטוקול הישיבה של העמותה מיום 16.07.1997, נספח ט' לסיכומי העירייה). לעניין המכתב של ראש עירית בית שאן דאז, מר פיני קבלו, נטען כי אין לראות בו הודאה בחוב הנטען. מדובר במכתב שנכתב בשנת 2000, כתשובה למכתב הדרישה שנשלח ע"י התובעת, בו דרשה מן העירייה לקחת הלוואה על מנת לשלם לתובעת עבור בניית האגף. כתשובה לכך, כתב ראש העיר בזמנו כי: "הריני להודיעך שאין באפשרות עירית בית שאן לגייס הלוואות כספיות וזאת לאור המצב הכספי הקשה בו שרויה העיריה, שבגינו הרשות גייסה את כל ההלוואות האפשריות הקיימות. אני משוכנע שהבנייה תתקדם בהתאם לתוכניות ואם מצב הרשות ישתפר ניתן יהיה לדון בענין שנית". (נספח ד' לכתב התביעה נגד העיריה). לעניין הטענה בדבר קיומו של נוהג, לפיו העבירו הרשויות המקומיות כספים לעמותה ללא התחייבות בכתב, טענה זו דינה להידחות מן היסוד. לעניין זה, הפנו הנתבעות לנספחים 36-38 לתצהיר עדות ראשית של מר עד התביעה, מר שלום עמרני, מהם עולה כי כאשר העמותה פנתה לרשויות מקומיות על מנת לקבל הלוואה בכדי לתמוך בפעילותה, רק רשויות מקומיות שאישרו מראש את כוונתן להשתתף בתשלומי ההלוואות, הן חויבו לעשות כן. עוד כפרו הנתבעות בשיעור החוב הנטען והעלו טענות מטענות שונות ביחס לדרך חישוב החוב הנטען, שלא מצאתי לנכון להרחיב אודותיהן. ההסדר הדיוני כאמור, ביום 05.11.2008 הגישו הצדדים לבית המשפט הודעה על הסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין מנומק בתיק דנן ללא צורך בקיום חקירות ובהסתמך אך על סיכומי טענות בכתב שיגישו הצדדים. כמו-כן, הוסכם כי הצדדים יוכלו להסתמך בסיכומיהם אך ורק על החומר הראייתי אשר נמצוי בתיק עד למועד הגשת ההסכם הדיוני. לאישורו של ביהמ"ש. עוד נקבע, כי הצדדים רשאים לצרף לסיכומיהם כל פרוטוקול/מסמך אסיפה כללית/ועד מנהל של העמותה ו/או דו"ח ביקורת של העמותה ו/או כל מסמך אחר שניתן בעניינה של העמותה על-ידי משרד הפנים, אשר לא צורפו לתצהיר העדות הראשית של עד התביעה, מר שלום עמרני. הסדר דיוני זה אושר על-ידי בית המשפט וקיבל תוקף של החלטה ביום 09.11.2008. גדר המחלוקת על מנת להכריע בתביעה שבפניי יש לבחון שורה ארוכה של טענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו על ידי הצדדים בכתבי טענותיהם. לשם כך, יש לברר ראשית כל איזה דין יש להחיל על החוב נשוא התביעה. לשם הכרעה בשאלה זו יש לבדוק את המסכת העובדתית והראייתית שהונחה לפתחו של ביהמ"ש ע"י הצדדים לתיק ולבחון אותה באצטלה של המסגרת הנורמטיבית המתאימה המתיישבת עם נסיבות העניין שלפניי. מספר שאלות דרושות הכרעה כלהלן: האם הנתבעות היו חברות בעמותה; במידה וכן - האם ומתי נטלו על עצמן את תשלום החוב; האם רשות מקומית, עירייה או מועצה אזורית יכולה להיות חברה בעמותה ללא כוונת רווח; ובמידה וכן- איך ניתן להטיל על החברה תשלומים מכוח חברותה בעמותה ? מהי צורת ההתקשרות בין עמותה לבין רשות מקומית לשם קידום פרויקטים בתחומים שהם מעניינה של הרשות המקומית ; מיהו הגורם המוסמך לאשר התקשרות כזו, ומהן החובות המוטלות על כל אחד מצדדים אלה. מהי מהות היחסים שהתקיימו בענייננו בין האגודה למען הזקן לבין כל אחת מהנתבעות, שהינן גופים שונים בשלטון המקומי, אשר הוגדרו כעיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, כל אחת באופן נפרד. האם מדובר בחוב רגיל, הקצאה, תמיכה, או שמא מדובר בתאגיד עירוני לפי פקודת העיריות; מהו מקור החיוב של הנתבעות והאם יש להטיל על הנתבעות את תשלום החוב ממקור אחר, ואם כן - מכוח מה. מסכת הראיות מטעם התובעת, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שלום עמרני, מנכ"ל העמותה (להלן: "עמרני"). כמו כן, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר דני עייק, גזבר מועצה מקומית יזרעאל (להלן: "עייק"). מטעם הנתבעת מס' 1 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שבתאי זכריה, סגן ראש המועצה (להלן: "זכריה"). מטעם הנתבעת מס' 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ג'אוד זועבי, גזבר המועצה (להלן: "זועבי"). כמו-כן, הוגש תצהיר של מר דני עטר, ראש המועצה האזורית, נכון למועד מתן התצהיר (להלן: "עטר"). מטעם הנתבעת מס' 3 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עטאללה סבאג, גזבר העירייה (להלן: "סבאג") טענות מקדמיות פסלות שופט בטרם אדון במחלוקות לגופן, אסיר מדרכי טענה מקדמית לעניין פסלותי מלשבת בדין בתיק דנן. יודגש, כי הצדדים לא פעלו עפ"י החלטתי מיום 15.05.09 ולא הגישו כל בקשה לעניין טענת הפסלות תוך הזמן שקבעתי לכך. עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס לגופה של הטענה על מנת להפיס דעתם של כל הצדדים בתיק. סעיף 77א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כי "שופט לא יישב בדין, אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הכללים פסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בית המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו [ראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 15473/08 קומה נ' כהן, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 27.01.2009)]. הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה- REAL" LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54 ישראל שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים, פ"ד ט' 462, 459). מבחן זה פורש על-ידי הנשיא אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375), היינו: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (שם, עמ' 381). עוד נקבע, כי בניהול משפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמוע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה, כי יגבש רק בסוף המשפט. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2), 599, עמ' 613-614). כבר נקבע לא אחת, כי: "אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה אינה הופכת את השופט לפסול. היא אינה יוצרת מראש חריצת דין אישית כה מהותית כלפי האדם עד שיהיה בכך כדי ליצור נטיית לב המשתלטת על שופט מקצועי בעזות כה רבה עד שאינו יכול להגיע להכרעה עניינית. זהו תחום מובהק אשר בו בא לידי ביטוי היישום של אמת המידה של השופט המקצועי היודע להשתחרר מהשפעתה של היכרות שגרתית ... בענייני היכרות גרידא אין להפריז ואין להיתפס לנטייה לפסילה עצמית, כי היכרות אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואף אינה צריכה להצביע על אפשרות ממשית כאמור, בעיני ערכאות הערעור" (מ.שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט 87, 109-110 (תשמ"ז)). גם כאשר מי שעבד עם שופט בעבר במשרד עורכי דין מופיע לפניו, יהיה מבחן הקרבה הממשית נסיבתי, במסגרת בחינת החשש הממשי למשוא פנים, ואין מדובר בפסילה אוטומטית של השופט וכל מקרה יבחן לגופו. יש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ובין היתר את טיב ההיכרות ומסגרתה, את משכה, את הזמן שעבר למן עבודתו של השופט כפרקליט ובין המשפט הנדון, האם מתקיימים קשרים בין עורכי הדין ובין השופט, והאם השופט עסק בתיק הנדון בפניו עת היה עורך דין במשרד (מרזל, בעמ' 24-250; ע"א 4511/01 אבקסיס נ' נח, פ"ד נה (5) 97). ככל שעסקינן בקשר חברי יותר, ממושך ואישי יהיה באלה להעיד כי מדובר ב"קרבה ממשית אחרת" (מרזל, בעמ' 248). ולענייננו, אבהיר תחילה את מהות הקשר ביני לבין ב"כ הנתבעת 1, עו"ד אבי שמואלי, בטרם אגש למלאכת כתיבת פסק הדין על רקע ההלכה הפסוקה שנקבעה בנושא של פסלות שופט. בין השנים 1995-1996 עבדתי כמתמחה במשרדו של עורך דין שמואלי, כאשר היחסים ביני לבין עו"ד שמואלי הסתכמו ביחסי עבודה גרידא. ההיכרות שלי עם עו"ד שמואלי היא היכרות מקצועית, הא ותו לא. ביני לבין עו"ד שמואלי לא היה בעבר, וגם לא קיים היום, קשר אישי-חברי ממשי. מדובר בקשר מקצועי אשר היה קיים לפני למעלה מ- 13 שנה, כאמור. אי-לכך, אין בעובדה זו לבדה כדי להובילני למסקנה כי יש מקום לפסילתי מלדון בתיק זה. הלכה היא, שקו מנחה בפסילת שופט הוא קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים או דעה משוחדת. אשר על כן, נוכח אופי ההיכרות שלי עם ב"כ הנתבעת 1 כמתואר לעיל, לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק אובייקטיבית את פסילתי מלדון בתיק זה אליבא למבחני הפסיקה. מסקנתי זו נשקלה בקפידה רבה על רקע ההלכות שנסקרו בהרחבה לעיל, כשאני שמה לנגד עיני את ההלכה, לפיה הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן וכי שופט אינו חופשי לפסול את עצמו רק כדי להסיר חשש מלבם של מתדיינים (ע"א 4845/01 נועם אלרון נ' קיבוץ עינת, תק-על 2001 (2), 415). לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת לנכון כי מוטלת עליי חובה בדין לפסול את עצמי מלדון בתיק שבדנן. כעת, משהסרתי מדרכי את אבן הנגף המקדמית הנ"ל, פתוחה הדרך בפניי לבחון לגופן את השאלות שבמחלוקת בתיק דנן. שינוי חזית כלל יסוד בדין האזרחי הוא הכלל האוסר על הרחבת חזית, אשר על פיו: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" [י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, סעיף 120 (מהדורה שביעית, 1995)]. הלכה היא, כי על כתב התביעה לפרט את העובדות עליהן משתית התובע את עילת תביעתו: "אין חובה לציין בכתב התביעה את העילות המשפטיות שעליהן מסתמך התובע, אולם התובע אינו פטור מלציין את העובדות עליהן מושתתות עילות תביעתו" [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, 78, להלן: גורן]. "בנסחו את כתב התביעה, חייב הפרקליט לשוות לנגד עיניו, מה היא ההוראה שבדין, עליה תתבסס התביעה? ועל פי אותה הוראה, מה הן העובדות המקנות לתובע את הזכות לקבל את הסעד המבוקש בתביעה? אותן העובדות צריכות טיעון ופירוט בכתב התביעה..." [ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 140, להלן: זוסמן] ראו: תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נקבע, כי: "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתב טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא ... ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה, אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע" (גורן, 92, ההדגשה לא במקור). [ראו גם: ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843, 875-876 (1995)]. ברע"א 1531/08 אבי חברה לעבודות עפר כבישים בניה ופיתוח (1982) בע"מ נ' חברת ביטום בע"מ, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 24.07.2008) חזר והדגיש בית המשפט העליון את ההלכה, לפיה: "ויודגש, ככלל סוגיית שינוי החזית אין עניינה אך בטענות עובדתיות אלא אף בטענות משפטיות המהוות משום שינוי חזית". ובהמשך נקבע, כי: "עם זאת, מקום בו הטענה המשפטית מצויה בגדר מסגרת עילת התביעה ונובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים אשר הונחו לפתחו של בית המשפט ובעל הדין שכנגד, אין למנוע העלאתה. בייחוד כך, מקום בו ניתנה לצדדים ההזדמנות להתמודד עם הטענה" (ראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ [ 25.10.2007]). אכן, דרך המלך היא, כי כתב תביעה תמציתי דיו ובו "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה", כלשון תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי וכי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן". (תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9), תשס"ז-2007), 60-61, והאסמכתאות דשם). פשיטא, כי אין הדברים יוצרים "מרשם מחשב", וכי יש מתחם גמישות. ואכן אין לגזור "חליפה מחויטת" לכל סיטואציה; וכבר ציין השופט (כתוארו אז) ש' לוין ברע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט (2) 40, 42 כי : "השאלה מה היא 'עובדה מהותית', מה היא 'ראיה' ומהי 'שאלה שבדין', עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא עניין שבדרגה". על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות, אם בתיקון כתב התביעה, ואם בתצהיר ההגנה, לפי המקרה: אך על בית המשפט כמובן לעמוד על המשמר, שצד מן הצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדוראליים [ראו למשל: רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ, ( ניתן ביום 15.05.2008)]. ומהתם להכא. בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעות מכוח היותן חברות בעמותה התובעת או שותפות להחלטה שלה נשוא החוב. כך נכתב, כי "הנתבעת הינה חברה בעמותה התובעת", כי "העמותה פנתה לחברות בה להשלים את החסר על פי חלקן לאור ההחלטה" וכי "הנתבעת כאן, מתעלמת מכלל פניות התובעת לשלם את חובה לתובעת". אלא מאי, כאשר הוגשו סיכומיה טענה התובעת בהמשך לאמור לעיל ובנוסף לו, כי : "ויובהר- אין מדובר ב'חוב' אלא בתמיכה. שהרי אין ולא היה כל 'התקשרות בין העמותה והרשויות" וכי "כל שהיה הוא שהעמותה פנתה לחברות העמותה ובקשה וקבלה תמיכה לצורך הקמת האגף. על סמך ההתחייבות להעברת כספי התמיכה התקשרה העמותה לבנית האגף, ולאור תמיכה זו הוקדם המחצית על ידי המדינה (אש"ל)". עוד נכתב, כי "נכון להיום- ההתחייבות להעברת התמיכה- הופרה". לא זו אף זו, התובעת אשר ביקשה לתמוך את טענותיה בהחלטת האסיפה הכללית בשלב הגשת כתב התביעה, משליכה את יהבה, בסיכומיה, על הוראות אחרות ומטריה אחרת של תקצוב עמותה ללא כוונת רווח על ידי רשות מקומית. כעולה מהמסמכים שצורפו לתמיכה בטענה זו, ניתן לראות כי מדובר במטריה מיוחדת אשר מקורה הוא בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") כאשר נקבעו לעניינה נהלים מיוחדים על-ידי משרדי הפנים והאוצר ועוגנו בנוהל מיוחד שכותרתו- "נוהל תמיכות במוסדות ציבור על ידי הרשויות המקומיות", אשר צורף על ידי התובעת בשלב הסיכומים. לעניין זה הוסיפה וטענה התובעת לראשונה במסגרת סיכומיה, כי אי מתן התמיכה כאמור, מהווה "הפרת התחייבות שלטונית". יתרה מכך, התובעת רומזת, כי העמותה התובעת הינה "תאגיד עירוני", כמשמעותו לפי פקודת העיריות, אשר הוקם על ידי הנתבעות ורשויות מקומיות אחרות באזור וכי חברי העמותה הינם נציגי השלטון המקומי באזור. מדובר בטענות חדשות שלא זא להן כל זכר בכתב התביעה והן הועלו לראשונה במסגרת סיכומיה של התובעת. לאור כל ההלכות שסקרתי בהרחבה לעיל, שוכנעתי כי מדובר בטענות חדות שלא בא להן כל זכר בכתב התביעה והן הועלו לראשונה בסיכומיה של התובעת. מדובר במעין הרחבת חזית אסורה שיש לדחות אותה, מכל וכל, כל עוד לא ניתנה לכך רשות מאת בית המשפט ומשלא ניתנה לה הסכמה מפורשת או משתמעת מטעם מי מהנתבעות. ויודגש - בענייננו מדובר בשתי מטריות משפטיות שונות לחלוטין, כאשר המסכת העובדתית הנגזרת מכל הליך והליך שונה לחלוטין, וזאת בהתאם לפרוצדורה הקבועה בכל הליך, ואבהיר. קבלת תמיכה לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, לרבות הנהלים ומבחני התמיכות אשר נקבעו מכוחו, מחייבים פרוצדורה מיוחדת של פרסום הודעה לציבור בעניין נושא התמיכה, הגשת בקשות, דיון בבקשות בוועדות המתאימות וכדומה. אין מדובר בהליך, לפיו חברה בעמותה לוקחת על עצמה תשלום כספי כחלק מפרויקט מסוים בהתאם ובכפוף להחלטה של האסיפה הכללית שלה, כפי שנטען תחילה על ידי התובעת בכתב התביעה ובתצהירי עדות הראשית שהוגשו מטעמה, לרבות המסמכים שצורפו לכתב התביעה כראייה תומכת בחוב הקצוב. אלא, בעצם מדובר בתהליך ובהחלטות שמתקבלות אצל נותן התמיכה. החלטה של מוסד ציבורי אודות קבלת תמיכה יש בה כדי ללמד אך ורק לעניין כוונתה לפנות ולקבל תמיכה מרשות מקומית או משרד ממשלתי ואת ההליכים שהיא נקטה או בכוונתה לנקוט לעניין זה, אך אין בה כדי ללמד, כשלעצמה, על חיוב הגוף התומך, כל עוד לא התקבל בידיה אישור על מתן תמיכה אשר תכלול את כל הפירוט הנדרש לכך. הוא הדין לגבי תאגיד עירוני מסוג עמותה, אשר מוסדר בפקודת העיריות, להבדיל ולהבחין מחוב רגיל שיכול להיווצר עקב התקשרות חוזית, הבטחה שלטונית, ועוד. כמו-כן, על חוב של עמותה יחולו דינים שונים המעוגנים, בעיקרם, בחוק העמותות. על נפקות ההבחנה בין צורות ההתאגדויות השונות המפורטות לעיל נעמוד בהמשך הדברים וניזקק אליהם לצורך ההכרעה במחלוקות שבדנן. לענייננו, מדובר כאמור בשינוי חזית אסורה. בעל דין הטוען בתביעתו, כי מדובר בחוב רגיל, אינו יכול לשנות את חזית טענותיו באופן מהותי ולטעון פעם, כי מדובר בחוב של חבר בעמותה, מכוח החלטתה של אסיפה כללית; פעם כי מדובר בחוב מכוח אי-עמידה בהעברת תמיכה שאושרה לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב; ופעם אחרת לטעון, כי מדובר בחוב של תאגיד עירוני לעמותה שהקים הוא בעצמו, כל זאת בלי להניח ולו תשתית עובדתית או משפטית מינימאלית לטיעונים אלה. שכן כפי שאעמוד בהמשך הדברים, כל טענה כאמור גוררת אחריה מטריה עובדתית ומשפטית שונה מן האחרת. עינינו הרואות, כי התובעת טוענת בנשימה אחת טענות עובדתיות העומדות בסתירה מהותית וישירה, אחת עם רעותה, ואשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בהקשר זה אני מפנה אל הוראות תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובע איסור על בעל דין להעלות טענות עובדתות הסותות אחת את השניה באופן חזיתי. בהקשר זה ראוי אף להחיל על נסיבות העניין שבפנינו את דוקטרינת "ההשתק השיפוטי" מהיאה לדחיית טענותיה המאוחרות של התובעת. לעניין זה נקבע זה מכבר ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ כדלקמן: "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי ; האיסור קבוע בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התכית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט וכך להניא מפני ניתולם לרעה של בתי המשפט ... בעוד שתורת ההשתק מכח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הוא על היחס בין בעלי הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים בו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר ... ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה ... זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק". מכל מקום, סלע המחלוקת העומדת על הפרק בענייננו, הינה בשאלת קיומה של התחייבות- אשר התוותה לאורך כל ההליך על-ידי שני הצדדים. בטענה בדבר שינוי חזית, שלטעמי בדין יסודה, אין כדי לשנות ממסקנותיי הסופיות לעניין החוב הנטען ומקורו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את מלוא טיעוני ב"כ הצדדים, לאחר שנתתי את דעתי למכלול נסיבות העניין ולאחר שצללתי לעומקן של העובדות וההלכות המשפטיות החלות על נסיבות המקרה שבדנן, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את התביעה, כמפורט להלן. הלכה היא, כי הליך התביעה בסדר דין מקוצר מהווה חריג להליך התביעה הרגיל. במהלכו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או מקצתה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, ועל בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית משפט נותן דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן. הוא אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע או את סיכויי הגנתו, אך הוא נדרש להכריע בבקשה לרשות להתגונן על-פי החומר המצוי בפניו (ראו: ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח נ' שוקי אבו, פ"ד נב (2) 476). על מנת לזכות בתביעה בהליך של סדר דין מקוצר יש לעמוד בשלושה מבחנים עיקריים: האחד, על התביעה להיות על סכום כסף קצוב; השני, עליה להתבסס על חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא; השלישי, ובלבד שיש עליהם ראיות בכתב. הלכה היא, כי על מנת להוכיח קיומה של התחייבות באמצעות ראייה בכתב, הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על-ידו או בחתימתו. אם המסמך נעשה בידי התובע עצמו, אין הוא מחייב כלל את הנתבע ואין להסתמך עליו בהליך כזה, אלא אם כן לא הכחיש הנתבע כי אכן מסמכי ההזמנה חתומים בידי מנהלו (ראו: ע"א 508/85 ברק ושות' בע"מ נ' מירות סוכניות בע"מ, פ"ד מב (1) 393, 393א). כאמור לעיל, חוזה או התחייבות המשמשים יסוד לתביעה בהליך כזה יכולים להיות מפורשים או מכללא. משמע, שאלה יכולים להיות בכתב או בעל-פה, ואף ניתן להסיקם מהתנהגות הצדדים או ממכלול נסיבות המקרה. הכתב הנדרש אינו חייב להיות ראיה מלאה על עילת התביעה, על כל פרטיה ודקדוקיה, ודי במה שקרוי "ראשית ראיה" (ע"א 197/64 רוזנר נ' שטרויגולד, פ"ד כא (2) 273). הלכה היא, כי בבית משפט זה "הדרישה בתקנות לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם", וכי הגישה העולה מפסיקת בית המשפט "בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מקילה, ומכוח מטרת הדרישה לצירוף המסמך. עמדת בית משפט זה היא, כי מדובר בדרישה מינימאלית" (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 188, 194). עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה (ע"א 178/68 סלע נ' רמי לב-דוד חביב, פ"ד כב (2), 197,199). זאת ועוד, המסמך אשר יש לצרף לכתב תביעה על מנת שתהיה כשירה להידון בסדר דין מקוצר, אינו צריך להוות הוכחה יחידה ומלאה. הצגת המסמך בצירוף עדות חיצונית, עשויה לשכנע במידה מספקת בדבר קיומה של התחייבות כלשהי. אין הכרח שהמסמך בכתב יכיל הוכחה מאלה על עשיית ההסכם. (ראו: ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שישית (2000) בעמ' 72-73 ). לאור עקרונות אלה, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה תינתן לנתבעות רשות להתגונן ללא צורך בקיום דיון. אי-לכך, התצהיר שהוגש על-ידי כל אחת מהנתבעות שימש ככתב הגנה מטעמן (החלטת כב' הרשמת תמר ניסים שי מיום 25.07.2007). ראוי לציין כי, כנגד העיריה ניתן צו עיקול. ביום 31.08.2005 ניתנה על-ידי כבוד השופט עאטף עילבוני החלטה המבטלת את צו העיקול ביום 31.08.05 (בש"א 938/05). יחד עם זאת, ציין כב' השופט עילבוני, כי "עניין פסיקת הוצאות הבקשה דנא והבקשה להטלת עיקולים עשוי להישקל בתום ההליך העיקרי במסגרת פסק הדין הסופי". הנתבעות הגישו בקשה למחיקת כותרת בטענה, כי התביעה נעדרת מסמך בכתב הקשור לה והעשוי בחתימת ידה של התובעת, ולפיכך אין היא ראויה להישמע בסדר דין מקוצר ודין הכותרת להימחק. בהחלטתה של כב' הרשמת תמר ניסים-שי (כתוארה אז) מיום 19.10.2005 נדחתה הבקשה ונקבע, כי "נספח א' לכתב התביעה הוא 'ההחלטה', הינו על פי כותרתו 'מכתב סיכום פגישה'- ועל פי מהותו פרוטוקול עמותה מיום 12.2.97". עוד נקבע, כי "מדובר כאמור בפרוטוקול חתום בידי יושב הראש. פרוטוקול כזה על פי חוק (חוק העמותות) נערך במהלך פעילותה הרגילה של העמותה והוא לכשעצמו ומעצם טיבו מהווה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנו" וכי "בהליך זה אין צורך בראיה מכרעת או ראיה חלוטה ודי בראשית ראיה לתביעה וכאשר יש בפנינו ראיה על התחייבות אותה נטלה הנתבעת על עצמה וראיה זו קבילה מעצם מהותה די בה". הנה-כי-כן, בבואי לדון בתביעה לגופה, לאחר שניתנה רשות להתגונן, יש להדגיש תחילה כי דברים אלה שנקבעו לעיל ע"י הרשמת נכונים הם לשלב בו הם נאמרו, כאשר החלטותיה של כבוד הרשמת ניתנו לאחר בחינת ראיות לכאוריות, כמתחייב מעצם מהותו של הליך מתן רשות להתגונן והליך של מחיקת כותרת התביעה, שהוכתרה כ"תביעה בסדר דין מקוצר". קביעות אלו אין בהן כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה אשר בוחן את התביעה העיקרית לגופה לאחר שניתנה רשות להתגונן, להגיע למסקנה שאינה מתיישבת עם מסקנותיה של כבוד הרשמת, וזאת לאחר בחינה של מכלול הראיות שהונחו לפתחו של ביהמ"ש. על מנת לברר את מקור ההתחייבות, יש לדון תחילה בטענה הבסיסית שהעלתה התובעת, ולפיה האם יכולות הנתבעות להיות חברות בעמותה ללא כוונת רווח, ומכוח איזה חוק. סעיף 15 (א) לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע מי כשיר להיות חבר עמותה בזו הלשון : "כל אדם שמלאו לו שבע עשרה שנים וכל תאגיד כשיר להיות חבר עמותה" (ההדגשה שלי. ש.נ). בסעיף 18 לחוק העמותות נקבע, כי "עמותה חייבת לנהל פנקס חברים ולרשום בו כל חבר, מענו, מספר זהותו, תאריך תחילת חברותו ותאריך פקיעתה". עוד נקבע בסעיף 16 לחוק העמותות, כי התנאים לחברות בעמותה, לרבות קבלת חברים, יהיו לפי הוראות התקנון. הנה כי כן, אין מניעה חוקית כי תאגיד יהיה חבר בעמותה, ובלבד שפרטיו רשומים בפנקס החברים של העמותה ובהתאם לתקנון העמותה. לענייננו, בתקנון המקורי של העמותה לא נקבעה הוראה אחרת שאינה עולה בכפיפה אחת עם הוראות החוק, כך שבסעיף 5(ג) לתקנון המקורי נקבע, כי "כל אדם מעל גיל 18 או אישיות משפטית שהביעו רצונם בכתב להיות חברים באגודה ואשר הועד המנהל הסכים פה אחד לקבלם לאגודה". אי-לכך, אין בידי לקבל את הטענה שהעלתה העירייה בסעיף 35 לסיכומיה ואני קובעת, כי תאגיד המהווה אישיות משפטית כדין יכול להיות חבר בעמותה. אולם, וכפי שנראה בהמשך, כאשר עסקינן ברשויות מקומיות וגופים של השלטון המקומי, נמצא כי יש דינים נוספים החלים על העניין, ביחד עם חוק העמותות ובנוסף לו. עם זאת, אין באמור לעיל כדי להטיל חיוב כספי על הנתבעות, בטרם נבדוק האם בפועל היו הנתבעות חברות בעמותה התובעת, ולאחר מכן נבדוק האם נטלו על עצמן הנתבעות חובות תשלום כאלה. על מנת לתת מענה לשאלות אלו יש לבחון תחילה האם היוותה העמותה "תאגיד עירוני", אשר הוקם על-ידי הנתבעות, אם לאו. האם התובעת הינה תאגיד עירוני? הפעילות העירונית באמצעות תאגידים פרטיים מוסדרת על-ידי פקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 249 לפקודה, המפרט את סמכויותיה של עיריה, אומר, בין היתר, כי אחת הסמכויות המוענקות לעירייה או רשות מקומית היא כדקלמן: "(30) לייסד חברה, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות העיריה ותפקידיה, לרכוש מניות או ניירות ערך או זכות הנאה אחרת של כל חברה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת, שמטרותיה מסייעות, לדעת המועצה, להשגת כל מטרה כאמור, ולנהוג בהם דרך בעלים". סעיף זה, כלשונו הוא, מעניק לעיריה את הסמכות להקים תאגיד ובלבד שהמטרה של התאגיד הינה בגדר סמכויות העיריה ותפקידיה. לפקודת העיריות הוסף בשנת 1987 סעיף נוסף, הינו סעיף 249א לפקודה, הקובע הוראות בקשר לתאגידים עירוניים והמבהיר את מעמדם של חברי מועצת העיריה או עובדיה שנבחרו על-ידי מועצת העיריה להיות נציגיה בתאגיד (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 33), התשמ"ז-1987). כלומר, כאשר העיריה הקימה "חברה, עמותה, אגודה שיתופית, או אגודה אחרת", מכוח סמכותה לפי סעיף 249(31), ולעיריה יש בה לפחות מחצית ההון או מחצית כוח ההצבעה, יוכר התאגיד כתאגיד עירוני (ההדגשה שלי - ש.נ). בין היתר, קובע סעיף זה את הדרך בה יתמנו נציגי העיריה לגוף המנהל של התאגיד העירוני, לרבות הצורך לשמור ככל האפשר על ייצוג יחסי הכוחות של הסיעות במועצת העיריה. כמו-כן, קובע סעיף זה את העקרון שחובת האמון של נציגי העיריה בתאגיד העירוני כלפי העיריה עדיפה על חובתם כלפי התאגיד. ראו גם צו העיריות (הקמת תאגידים), התש"ם-1980. על הקמת תאגידים על-ידי מועצות מקומיות ראו צו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, סעיף 146א'; צו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג-1953, סעיף 140 (1); צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח- 1958, סעיף 63 (א) (11). ובמה הקשרם של דברים אלה לענייננו? ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי החוב הקצוב לו עותרת התובעת בתביעה זו, מקורו בהתחייבות של נציגי העיריה או הרשות המקומית שאינם חייבים להיות חברי מועצת העיריה, אלא הם יכולים להיות עובדי העיריה, ובלבד שנבחרו לכהן ככאלה על ידי נציגי העיריה. לפיכך, אין לייחס, לשיטתו, משמעות כלשהי בענייננו לדרישת סעיף 203 לפקודה. לטעמי, ב"כ התובעת מנסה בדרך לא דרך להיכנס דרך הדלת האחורית ובמקום לטעון ולהוכיח, כי מדובר בתאגיד עירוני, הוא מנסה ליצור עמימות בפני בית משפט זה, ואינו חושף את הראיות הרלוונטיות לענייננו, ואבהיר. תחילה, על מנת להיכנס תחת חסותה של הוראת סעיף 249א' לפקודה, מוטל על התובעת הנטל להוכיח או לצרף ראייה שיש בה כדי לסלק את הערפל מסביב הקשר בין התובעת לנתבעות. דהיינו, כאמור בהגדרה של תאגיד עירוני, כפי שעמדתי עליה לעיל, היה על התובעת להוכיח, כי מדובר בתאגיד עירוני וכי התקיימו בענייננו הוראות סעיפים 249(30) לפקודת העיריות, רק אז יחולו בעניינו הוראות סעיף 249א לפקודת העיריות, לרבות ההוראה בדבר הנציגות של חברי מועצת עיריה או עובדי עיריה בתאגיד עירוני, מסוג עמותה. עיינתי היטב ושקלתי לעומק את המשקל הראייתי שיש לייחס לכל אחד מהנספחים 7-11 לתצהיר העדות הראשית של מר שלום עמרני שהוגש מטעם התובעת, אך מצאתי כי מדובר במסמכים אשר נערכו בשנת 1986, דהיינו לפני הוספת סעיף 249א' לפקודה. אי-לכך, אין בכוחם של מסמכים אלה כדי ללמדני דבר וחצי דבר לעניין התביעה שבפניי. בנוסף לאמור, התובעת טענה בצורה לקונית ביותר לעניין תחולת הוראות סעיפים 249(30) ו-249א' לפקודה על נסיבות המקרה שבדנן. עם כל הקושי בקביעה זו, הלכה היא כי על בעל דין מוטלת החובה לנסח את כתב טענותיו בצורה ראויה וכי מחדל בניסוח כתב הטענות יזקף לחובת בעל הדין. אי-לכך, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. יתרה מזו, אף מעיון בנספחים 9 ו-11 עולה, כי עדכון השמות של הנציגים בוצע על בסיס של "נציגות אזורית". כך נכתב במכתבים אלה: "הנדון: נציגי אזורינו במליאה. להלן שמות נציגי אזורנו במליאה". ניסוח זה עולה בקנה אחד עם הוראות התקנון של התובעת עצמה ואין לתת לו פרשנות אחרת שאינה מתיישבת עם שאר הנסיבות של העניין שבפניי. יתרה מזו, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק התייחס בשנת 1972 לעניינה של התובעת, וזאת בבג"צ 160/72 אחים שרבט, חברה לבנין בע"מ נ' האגודה למען הזקן באזורי העמקים בישראל, פ"מ כז (1) 620. עתירה זו עסקה במכרז לבניית בית האבות בעפולה. העותרת, חברה לבניין, טענה כי יש להחיל את עקרונות המשפט המנהלי על מכרזים שמפורסמים על-ידי התובעת, וזאת כיוון שפעילותה הינה בעלת אופי ציבורי וכי הגופים שהקימוה והמפעילים אותה באמצעות נציגיהם הם גופים ציבוריים. העותרת צירפה כמשיבים נוספים שבעה עשה אנשים מתוך עשרים המייסדים של המשיבה וטענה שאלה הם אישי הרשויות המקומיות אשר יזמו והקימו את העמותה והם מונו ונשלחו על ידי הרשויות הללו להיות חברים, מייסדים ומנהלים בעמותה. נטען, כי האגודה נוסדה על-ידי מספר מועצות אזוריות ומקומיות, או בעיקר על-ידן, והן המפעילות אותה באמצעות נציגיהן למלא תפקיד ציבורי שעל פי הדין מסור להן. בדרך זו ביקשה העותרת לעטוף את האגודה ואת מרבית מייסדיה באיצטלה של גוף ואנשים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין, אם לא במישרין לפחות בעקיפין. כך נקבע בצו בית המשפט העליון, כי התפקיד שנטלה לעצמה העמותה הוא מסוג התפקידים המצויים בתחום סמכותן של הרשויות המקומיות הלוקחות חלק בפעילותיה, כפי שעולה מסעיף 146(4) לצו המועצות המקומיות (א) וסעיף 63(א) (2) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. כל רשות כזאת גם מוסמכת לעשות כל דבר שהוא בסמכותה בשיתוף עם רשויות מקומיות אחרות, ולייסד, באישור שר הפנים והתנאים שהוא יקבע, חברה, אגודה שיתופית או כל אגודה אחרת לכל מטרה שהיא בגדר סמכויותיה (סעיפים 151 ו- 146(12) לצו המועצות המקומיות(א) וסעיפים 63(א)(11) ו-64 לצו המועצות האזוריות). מכאן, כך נקבע, כי הקמת בית האבות וניהולו הם אמנם בסמכותה של אחת מהרשויות המקומיות, והן יכולות גם לבצע את המפעל הזה ביחד, לפי התנאים האמורים כנ"ל. אלא שבפועל המפעל אינו מבוצע על ידן, לא בנפרד ולא במשותף, והעמותה גם אינה הזרוע הארוכה שלהן לביצועו מטעמן ובממיומן. כפי שראינו, השליטה בעמותה אינה בידי הרשויות המקומיות, לא במישרין ואף לא באמצעות נציגים או שליחים שלהן, ולא הן שהלבישוה באיצטלה של אגודה והכניסוה למעגל המשפט הפרטי. ייתכן והמצב היה אחר אילו הקימו הרשויות המקומיות את האגודה והסוו את דמותה על מנת להסיר מעליה את סמכות הפיקוח של בית משפט העליון. אבל הדבר איננו כך. ואם ביחס לעמותה כך, לגבי המשיבים האחרים, לא כל שכן. במעמדם ובפעולתם כמייסדי העמותה או כחברי הוועד המנהל שלה, הם אמנם ממלאים תפקיד בעל תוכן ציבורי, אבל הוא לא יועד להם בדין, והם אינם ממלאים אותו מכוח סמכויות וכוחות שהוענקו להם על ידי הדין. בית המשפט הגבוה לצדק, הגיע למסקנות האמורות לעיל לאחר שקבע את העובדות הבאות להלן: מבין עשר הרשויות המקומיות שבאזור הלוקחות חלק בפעולות האגודה, רק חמש החליטו על שיגור נציגים כמייסדים וכחברים בהנהלת האגודה, שניים שניים מכל רשות. מאידך, חבר האגודה או מנהל בה הממלא באותו זמן תפקיד כלשהו ברשות מקומית, איננו חדל להיות חבר או מנהל באגודה גם כשחדל לכהן בתפקידו ברשות המקומית. למעשה, האגודה לא נוסדה על-ידי רשויות מקומיות בתור שכאלה ואינה ממלאת כל תפקיד מטעמן. מכל מקום, אין האגודה מוסד משותף בלעדי של רשויות מקומיות, ובית האבות המוקם על-ידי האגודה אינו מפעל משותף שלהן. האגודה קשורה עם "האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל", אשר ניאותה לממן את רובו המכריע של תקציב הקמת בית האבות (82%), בתנאי שהמבצע יהיה גוף וולונטרי ולא שלטוני. תנאי זה נובע מתוך האינטרס של האגודה המרכזית הנ"ל, שהשותף העיקרי בה הוא הג'וינט. בפועל, איפוא, אין האגודה מופעלת או מנוהלת על-ידי הרשויות המקומיות, לא במישרין ולא באמצעות נציגים או שליחים מטעמן. הרשויות המקומיות רק רכשו לעצמן זכות שימוש בשישים מתוך שלוש מאות המיטות שתהיינה בבית האבות תמורת השתתפות ב-18% בתקציבו. התובעת, התאגדה בראשית דרכה כאגודה עות'מאנית, אך עם חקיקתו של חוק העמותות, ובשנת 1983, הודיעה התובעת על קבלת החלטה מיוחדת, לפיה נרשמה האגודה העות'מאנית כעמותה וזאת בתאריך 11.08.1983, בהתאם לסעיפים 60 ו- 61 לחוק העמותות. הנה כי כן, ומיום הרישום כמצוין בתעודת הרישום תהיה האגודה הקיימת לעמותה ויחולו עליה הוראות חוק העמותות, ובכך מיום הרישום, האגודה תהיה לעמותה לכל דבר ועניין, בהתאם לסעיף 61(ב) לחוק העמותות. ובחזרה לענייננו, "תאגיד עירוני" הינו סוג אחד של עמותות אשר לגביו קבע הדין הוראות מיוחדות, להבדיל מעמותה אחרת, כאשר רשות ממשלתית או עירייה או רשות מקומית רוצה להיות מעורבת בייסודן, ארגונן, ניהולן או פעולתם של עמותות. במקרים כאלה קבעה הממשלה מנגנונים ורשויות נוספים, במטרה להגביר את הפיקוח על התפקידים שהעמותה לוקחת על עצמה, על אופן השימוש בתקציבים ובתמיכות ועל אופן מילוי תפקידם של נציגי הציבור בעמותה. כפי שכבר עמדתי, על-פי חוק העמותות, אין כל מגבלה על ייסודה או פעילותה של עמותה עירונית. למרות זאת, רשם העמותות לא ירשום עמותה עירונית ללא אישור מיוחד של שר הפנים. איסור זה חל מכוח הוראות צו העיריות (הקמת תאגידים), התש"ם-1980 ומכוח סמכותו של השר לפי סעיפים 233 ו- 249 לפקודת העיריות. הנה-כי-כן, לא רק שעל מנת להקים עמותה על-ידי עירייה צריך לקיים את הוראותיהם של סעיפים 249 ו- 249א' לפקודת העיריות אלא דרושה התייחסות להוראה נוספת היא הקבועה בסעיף 1 לצו העיריות (הקמת תאגידים), לפיו חל איסור על עירייה לשמש כמייסדת של תאגיד מכל סוג שהוא, ובכלל זה- עמותה- ללא אישור שר הפנים ובתנאים שיקבע. לגבי רשויות מקומיות, ובהתאם למכתב של מר מוני מעתוק, ראש ענף תאגידים עירוניים, (נספח ח' לסיכומי העירייה) על מנת שרשות מקומית תהיה חברה בתאגיד נדרש אישור של שר הפנים לכך. גם אם לא מדובר בשליטת הרשות בתאגיד, דהיינו חברות בעמותה של רשות מקומית, מחייבת אישור כזה. לעניין הנתבעות שבענייננו, שלל משרד הפנים במכתבו שהופנה אל ב"כ התובעת, עו"ד אלברק יוסף, את חברותן של הנתבעות בעמותה זו, ולגבי החברים המופיעים בפנקס החברים, הם משמשים כנציגי אזור גיאוגרפיים, הא ותו לא (ראו: נספח ב' לסיכומי הנתבעת 1). המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעות הן חברות בעמותה מכוח תפקידן כנציגי הרשויות המקומיות; לא הוכח כי הנתבעות בהיותם עיריות, רשויות מקומיות או מועצות אזוריות, הן אלה שהקימו את העמותה התובעת; וכי היא מהווה את הזרוע הארוכה שלהן; כמו כן לא הוכח, כי התובעת הינה תאגיד עירוני כפי שזה הוגדר בחוק ופורש בפסיקה. דומני, כי לאחר רישום האגודה העות'מאנית כעמותה לא חל שינוי שיש בו רלוונטיות לענייננו, ועל אף השינויים שחלו לעניין תאגיד עירוני או עמותה עירונית בחוקים ובצווים שאוזכרו לעיל, לא שוכנעתי כי חל שינוי כזה שיש בו כדי לחייב את הנתבעות בחוב הנטען, מכוח היותן חברות בעמותה התובעת או לחילופין היותה של התובעת תאגיד עירוני שהוקם על ידי הנתבעות. תמיכה במוסדות ציבור עתה, נותרה בפניי הטענה, כי מדובר בתמיכה לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, כאשר וכפי שנטען על ידי ב"כ התובעת, העמותה פנתה לגופים אלה, ביקשה תמיכה, התמיכה אושרה, אך הכסף לא הועבר. כבר אומר, כי טענה זו אף היא נטענה בעלמא, שכן התובעת כשלה להוכיח את הדרישות המינימאליות להוכחתה, ועל כן היא נדחית. ואנמק: בטרם אמנה את הנימוקים שעמדו בבסיס מסקנתי זו אביא תחילה בפני הצדדים את המצב המשפטי בהקשר זה, וכן השינויים שחלו בעניין תמיכות במוסדות ציבור, בכל הקשור לעמותות ללא כוונת רווח, אשר מתוקצבות על ידי המדינה, לרבות באמצעות השלטון המקומי. סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב מבסס עקרונות לביצוע הליך התמיכה במוסדות ציבור מתקציב המדינה. כבוד השופט מ' חשין קבע בבג"ץ 5290/97 עזרא נ' השר לענייני דתות, תק-על 97(4), 443, כדלקמן: "עד לפני שנים לא רבות נהגה בארצנו שיטת סיוע שכונתה 'שיטת הכספים היחודיים'. תמציתה: הקצאת תמיכה במוסדות ציבור על דרך קריאת שמותיהם של גופים אלה ואחרים בחוק התקציב- ללא אמות-מידה גלויות, ידועות ובנות-שוויון. כפי שאמרנו במקום אחד (בג"צ 6634/94 יקותיאלי נ' השר לענייני דתות, פ"ד מט(49,5) 45): "משה קיבל באשר הוא משה, אהרן קיבל באשר הוא אהרן וקורח קיבל באשר קורח הוא". שיטה זו, עקרון השוויון היה ממנה והלאה וכל מי ששלטון החוק- במובנו המהותי- יקר וקרוב היה לליבו, רגז ורטן. ראו: בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב (4) 705). כך הורה ונולד בשנת 1992- סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב,. דהיינו כחמש שנים לפני קבלת ההחלטה אשר ביסוד תביעה זו. אכן, רשות מקומית רשאית לתת תמיכה גם לעמותות, הפועלות בתחום סמכויותיה ומטרותיה בתחום הרשות, בנושאי חינוך, תרבות, דת, בריאות, רווחה, ספורט וכיוצא באלה, ואינן עמותות עירוניות. הסדרים למתן תמיכה לעמותות אלה נקבעו בנוהל למתן תמיכות של רשויות מקומיות. הנוהל נועד להסדיר את מתן התמיכות, במישרין או בעקיפין, ואת הפיקוח על מתן התמיכות ועל השימוש בהן. תמיכה כזו, היא תשלום שהרשות רשאית, אך אינה חייבת, לתת ואינו מיועד לקניית שירות ישיר מתאגיד. השתתפות של רשות מקומית במימון פעילותו של תאגיד עירוני המוכר ומתנהל על-פי דין יכולה להיעשות בתקצוב ובמישרין. אשר לעמותות שאינן עירוניות, הדרך היחידה להעביר להן כספים היא על-פי הנוהל למתן תמיכות, שבו נקבעו כללי הפיקוח והסדרי ביקורת על השימוש בכספים. אי-לכך, ולאור כל האמור לעיל, הקצאת כספים נעשית כיום מכוח "מבחנים לחלוקת כספים לצורך תמיכה במוסדות ציבור" (י"פ 4042, התשנ"ב, עמ' 4687) ונהלי תמיכות לגבי רשויות מקומיות, מבחנים אלה נעשו מכוח ההסמכה הקבועה בסעיף 3א' לחוק יסודות התקציב. לפיכך, על מנת שבית משפט זה יגיע למסקנה, כי הנתבעות החליטו לתת תמיכה לפי נהלי התמיכות, מוטלת על התובעת החובה להוכיח זאת. למעט טענה בעלמא, כשלה התובעת בהוכחת עניין זה ולא הביאה בפניי ולו בדל ראייה על מנת לבחון הטענה של התחייבות לתת תמיכה או קבלת החלטה למתן תמיכה. כזכור, קבלת תמיכה על-ידי רשות מקומית מקורה בהחלטה המתקבלת אצל הרשות המקומית ולא העמותה. עמותה לעניין זה הינה הגוף הפונה, ואילו הרשות המקומית הינה הגוף המחליט והמאשר. לעניין זה נאמרו בבש"א (ירושלים) 5437/01 כולל שערי שמעון נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.06.2003) הדברים כדלקמן: "הרשות מוסמכת להוציא את הכספים שהוקצו לתמיכה במוסדות ציבור על פי חוק התקציב. אם החליטה להוציאם, היא חייבת להוציאם על פי הקריטריונים שקבעה מראש ובאופן שוויוני, כמצוות סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, אולם ההחלטה על עצם חלוקת התמיכה ועל שיעורה הנה החלטה מנהלית המסורה לרשות ונמצאת בשיקול דעתה. לאף נתמך אין זכות מוקנית לקבל כספים שאושרו בחוק התקציב, גם לא ציפייה מוגנת לקבלתם" (ההדגשה אינה במקור). התובעת לא צירפה לתביעה זו את הבקשה לקבלת תמיכה ; ואף נמנעה מלצרף את ההחלטה שהתקבלה אצלה לאישור התמיכה, סכומה, מועד פירעונה וכדומה, מחדלים אלו מחזקים את המסקנה שאליה הגעתי, כי טענותיה של התובעת לעניין התמיכה, בלשון המעטה, אינן מבוססות כלל ועיקר. לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחיה מס' 8.2001) אשר צורפו על-ידי ב"כ התובעת (נספח א' לסיכומי התובעת) בעמ' 2 נכתב, כי : "למותר לציין, שגם תמיכות מותרות, קרי לגופים שבתחומי הרשות, יינתנו אך ורק לפי נהלי העניין התקפים, כמותווה בנוהל למתן תמיכות של רשויות מקומיות הקבוע בי"פ 3197, התשמ"ה, 2275". בנוהל תמיכות במוסדות ציבור על-ידי רשויות מקומיות משנת 1981 נקבעו הנחיות ברורות לאופן מתן תמיכה על ידי רשות מקומית; כמו כן נקבעה פרוצדורה לפרסום התבחינים לציבור, הגשת בקשות לפי מועדים וסוגי מסמכים שיש לצרפם ; סוגי נושאים שתינתן עבורם תמיכה בכל שנה ושנה ; כי מוסד ציבור המבקש לקבל תמיכה מרשות מקומית יגיש לרשות בקשה בכתב על גבי טופס שייקבע לעניין זה ; וכי על הבקשה לתמיכה להיות חתומה בידי מורשי חתימה ובידי רואה חשבון של מוסד הציבור. המסגרת הנורמטיבית החלה על הסוגיה שבדנן מצווה, כי היוזמה לבקשה לתמיכה על צירופיה צריכה לבוא מן המוסד, דרך הרשות המקומית-על ידי ועדת התמיכות והחלטת מועצת הרשות. זהו המצב המשפטי המחייב שחל על ענייננו בתקופה הרלוונטית לתביעה שבפני. למעלה מן הדרוש אציין, כי במבחני התמיכה שצורפו על ידי התובעת נקבע בנוסף לאמור לעיל, כי לא יחשב מוסד ציבור, בין היתר, "תאגיד עירוני-כהגדרתו בסעיף 249א' וסעיף 249ב' לפקודת העיריות[נוסח חדש]". עוד נקבע, כי "לא תיתן הרשות המקומית תמיכה אלא על פי תבחינים שנקבעו לפי נוהל זה". צו זה חל נכון לשנות הכספים 2006-2007 ואילך, ואין הוא חל כלשונו על המקרה שבפנינו. אמנם, כפי שעמדתי לעיל, גם לפי המצב שהיה במועד מתן התמיכה הנטענת וגם לפי המצב החל משנת 2006 ואילך, במהות, מדובר בפרוצדורה אחת, שלענייננו היא החשובה. התובעת לא הוכיחה, כי היא הגישה בקשה למתן תמיכה ואף לא הוכיחה כי הבקשה אושרה. אף מעיון בנספח א' לכתב התביעה, לא ניתן לקבוע, כי הוא מהווה ראייה מספקת לקביעה שהנתבעות התחייבו למתן תמיכה לתובעת לפי הוראות סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב. כלל יסוד במתן תמיכה על ידי רשות מקומית הוא, כי התמיכה תינתן במסגרת התקציב המאושר של הרשות המקומית (סעיף 4 לנוהל למתן תמיכות של רשויות מקומיות, משנת 1985). דהיינו, במידה ואושרה תמיכה לתובעת, הדבר אמור למצוא את ביטויו בתקציב המאושר של הרשות המקומית. אי-לכך, באם לטענת התובעת הייתה אחיזה במציאות, היא הייתה מצרפת לעיוני את התקציב המאושר, על מנת להראות בפני בית משפט זה כי תמיכה כזו הנטענת על ידה אכן אושרה אצל הגורמים המוסמכים ברשויות הנתבעות, וכי הדבר מצא את ביטויו בתקציב המאושר של כל אחת מן הנתבעות. אך התובעת לא עשתה כאמור. הלכה מושרשת היא, כי "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. ככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736). אם היה בידי התובעת מסמכים המעידים, כי נתקבל אישור הנתבעות למתן תמיכה ביחס לשנה הרלוונטית, או אם היה בידה אישור על הקמת התובעת כתאגיד עירוני מסוג עמותה שקיבלה את כל האישורים לכך, היא הייתה מציגה אותם לעיוני. אלא, שמסמכים אלה לא הוגשו לתיק ביהמ"ש. כך למשל, אילו הוחלט על אישור התמיכה לתובעת, הרי שהדבר היה בא לידי ביטוי בסעיף תקציב "81 השתתפות תמיכות ותרומות", כאשר פירוט המוסדות היה אמור להופיע בדברי ההסבר או בנספח לתקציב (סעיף 5.8 לנוהל למתן תמיכות לרשויות מקומיות משנת 1985). משכך הם פני הדברים, אין מנוס בפני בית משפט זה אלא לקבוע, כי לא הוכח קיומו של אישור למתן תמיכה, דהיינו הסכמה מצד הנתבעות למתן תמיכה לבניית האגף החדש, או לחילופין אישור על השתתפות בעלותו בשל היותה של העמותה תאגיד עירוני שהוקם על ידי הנתבעות. כך או כך, כשלה התובעת בהוכחת טענותיה גם לאחר הרחבת החזית. עיינתי היטב בפסק דינו של כבוד השופט יצחק כהן ב"עניין עמותת מתנ"ס בית ג'אן" שאליו הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו. אף לאחר עיון מעמיק בפסק דין זה שוכנעתי, כי אין בו כדי להביאני למסקנה אחרת. נהפוך הוא, יש בדבריו של כבוד השופט יצחק כהן בעניין זה חיזוק למסקנה שאליה הגעתי, ואנמק: ראשית אציין, כי העובדות אשר ביססו את החלטתו של כבוד השופט יצחק כהן בפרשת עמותת מתנ"ס בית שאן שונות במהותן מהעובדות שבפנינו. שם הוקמה העמותה על-ידי המועצה המקומית ביישוב וכן על-ידי החברה למתנ"סים. בין העמותה, החברה למתנ"סים והמועצה המקומית נכרת חוזה משולש שהסדיר את מימון פעילותה של העמותה, כך שהמועצה המקומית מימנה את פעילות העמותה מתקציבים שהיא הקציבה לעמותה בתקציבה השנתי. הדבר הובא לידי ביטוי בספרי התקציב של הרשות המקומית. ספרים אלה בחלקיהם הרלוונטיים היוו חלק מהותי מחומר הראיות עליו ביסס בית המשפט את החלטתו. משוכנעת אני, כי צדק בית המשפט בקובעו את הדברים שאביאם להלן, והם נכונים אף למקרה שלפנינו. כך נאמר: "על פי צו המועצות המקומיות(א), תשי"א- 1950, תקציב הנתבעת (המועצה המקומית) מובא לאישור מועצת הרשות, ולאחר אישורה מועבר התקציב לאישור שר הפנים. משקבעה המועצה המקומית את תקציבה, הגופים הנתמכים על ידה אמורים לכלכל את צעדיהם ולתקצב את פעילותם בהתאם לכך, ויש להניח כי אף גופים אלה בונים את תקציבם ואת היקף פעילותם, בין היתר, בהסתמך על ההקצבות שהמועצה המקומית החליטה להעביר להם". עוד נאמר, כי : "מוכן אני להניח כי בתנאים מסוימים תוכל המועצה המקומית לשנות את תקציבה בשל אילוצים שונים שהתעוררו במהלך שנת התקציב, אך גם אז אין הדבר יכול להיעשות בהינף גרזן ובשרירות לב, באופן הפוגע בגופים הנתמכים, אשר, כאמור, מלכתחילה תכננו את פעילותם על סמך אישור המועצה את התקציב". אין ספק בעיני, כי אכן קיים אינטרס ציבורי לכך שגופים, אשר נתמכים על ידי גופי השלטון המקומי, יוכלו לכלכל את צעדיהם וכי אישורה של הקצבה או תמיכה, אמורה למצוא ביטוי בספרי התקציב השנתיים של המועצה, או ע"י קבלת הודעה בכתב על אישור התמיכה או ההקצבה, ואין לאפשר פגיעה בלתי מידתית בגופים הנתמכים והמתוקצבים על ידי השלטון המקומי והשלטון המרכזי. אך, כאמור, מדובר במסכת עובדתית וראייתית השונה מענייננו. ב"כ התובעת לא טען, וממילא לא הוכיח, כי התקציב נשוא החוב אושר על-ידי הנתבעות, ומצא את ביטויו בספר התקציב לאותן שנים רלוונטיות. מנגד, בתצהיר העדות הראשית מטעם ג'ואד זועבי, גזבר מועצת הגלבוע, נכתב כי "מדובר בסכום כסף אשר לא בא זכרו במסגרת תקציבה של המועצה וכי הפניית כספי ציבור כגון אלה הנתבעים בתביעה דנן, לצרכים אחרים אשר אינם הצרכים להם הם יועדו כספי תקציבי המועצה, הן בגדר פעולה בלתי חוקית, הכול בהתאם לדין החל ובכלל זה חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, והסנקציות על פיו". (סעיף 19 (ב) לתצהיר העדות הראשית של ג'ואד זועבי). הלכה היא, כי בית משפט ניזון ממה שעיניו רואות וממה שהצדדים צירפו לכתבי טענותיהם. הימנעות התובעת מלצרף את המסמכים האמורים, הרלוונטיים להוכחת גרסתה, ללא הסבר המניח את הדעת, פועל לרעתה באופן המשמיט את הקרקע מחת לתביעתה. לאור המקובץ לעיל, אני קובעת שהתובעת לא הוכיחה, כי אושרה לה תמיכה וכי תמיכה שכזו לא הועברה אליה על אף אישורה על ידי הגורם המוסמך הינה הרשות המקומית, וועדות התמיכה שיש בכל אחת מהנתבעות. אי לכך, טענה זו נדחית על הסף מחוסר הוכחה. לפני סיום פרק זה, אעיר כי אף לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב והנהלים של מתן תמיכות על ידי רשויות מקומיות, נקבעו הוראות מיוחדות לעניין אישור התמיכה. בנוהל למתן תמיכות של רשויות מקומיות נקבע, כי אישור תמיכה והחלטה למתן תמיכה חייבת להינתן "בכתב". גם תנאי זה לא הוכח, כי התקיים בענייננו. הבטחה שלטונית התובעת טוענת, כי הנתבעות מחויבות בכיבוד ההבטחה השלטונית אשר ניתנה על-ידי נציגיהן בעמותה, כאשר הם המורשים מטעם הנתבעות. נטען, כי לאור הבטחה זו שינתה התובעת את מצבה לרעה ותפח נגדה חוב שעל הנתבעות היה לשאת בו, וכי חוב זה נוצר לאחר שהתובעת הסתמכה על ההבטחה השלטונית האמורה. אני סבורה, כי במקרה דנן לא הוכח קיומה של הבטחה שלטונית שכזו ואין מתמלאים התנאים הנדרשים לכינונה. להלן יובאו נימוקיי לאחר שאסרוק בקצרה את ההלכות המנחות לעניין קיומה או שלילתה של הבטחה שלטונית ויסודותיה. הלכה מושרשת, היא כי על מנת להביא לחיובה של רשות מנהלית יש להראות כי התמלאו התנאים הבאים: ההבטחה ניתנה של-ידי מי שמוסמך לכך, מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב וכך גם הובנה על-ידי מי שניתנה לו; שההבטחה מפורטת וברורה, ובת ביצוע במסגרת החוק (בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר, פ"ד ל (1), 673). על-פי הפסיקה, הבטחה שלטונית קמה רק כאשר משתקפת כוונה לתת לדברים תוקף משפטי מחייב. על ההבטחה להיות ברורה וחד משמעית. "על הטוען לה להוכיח, כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (ראו: בג"ץ 5853/04 "אמנה"- תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט (2), 289, 293-294; וכן בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח (1) 694, 706; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד (5) 451; בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (5), 459, 489; בג"ץ 580/83 אטלנטיק, חב' לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד לט (1) 29, 36 ). עוד נקבע, כי התנאים לחיובה של הרשות מקבילים ליסודות הנדרשים במסגרת המשפט הפרטי לצורך יצירת חיוב חוזי, קרי, העדה על גמירת דעת ומסוימות, כמו-גם האפשרות לאכיפתה, ואילו ביכולת החזרה של הרשות מהבטחה מנהלית, בהינתן צידוק מספיק, מגולם מעמדה המיוחד של הבטחת רשות, על כלל האינטרסים העשויים להתנגש בה (ראו: א.שטיין, הבטחה מנהלית, משפטים יד(תשמ"ה), בעמ' 255). שאלת ההבטחה השלטונית להקצאת כספים על ידי רשות מקומית לעמותה הפועלת בתחום שיפוטה זכתה להתייחסות בפסק דין פרי עטו של כבוד השופט ערן נווה בת"א (קריות) 3968/03 עמותת אלהלאל המרכז למלחמה בסמים נ' עיריית סכנין (פורסם במאגרים, ניתן ביום 16.10.2007) כאשר דחה ביהמ"ש את תביעת העמותה שטענה, כי עיריית סכנין התחייבה במסמך החתום על-ידי ראש העיר והגזבר להקציב לה סכום של 300,000 ₪ כתמיכה כספית לצורך מלחמה בסמים. שם טענה התובעת, כי אי מילוי ההתחייבות גרם לה גירעון כספי. בפסק דין בפרשת עמותת אלהלאל דחה ביהמ"ש את התביעה וקבע, כי על מנת שביהמ"ש יכיר בהתחייבות כהתחייבות שלטונית היא צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים: ההתחייבות צריכה להינתן בסמכות והיא צריכה להינתן כחוק. באותו מקרה הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי ההתחייבות אכן ניתנה על-ידי הגורמים המוסמכים, דהיינו ראש העיר והגזבר באותה תקופה. עם זאת, לא מדובר בהבטחה שלטונית לתת כספים לעיריית סכנין עצמה, וההבטחה הייתה כפופה כתנאי ל"נוהל שחרור הכספים של התמיכות", דהיינו לתקצוב של גורם ממשלתי כזה או אחר אשר העברת הכספים מצדו לעירייה תוביל להעברת הכספים לעמותה. עוד נקבע, כי אף אם מדובר בהבטחה מנהלית למתן כספים מקופת העירייה, מה שכלל לא הוכח, הרי שכללי המשפט המנהלי מאפשרים חזרה מהבטחה מנהלית במקרים מסוימים, כמו שינוי נסיבות. באותו עניין שוכנע בית המשפט, כי לאור העדר תקציב ממשלתי מתאים יש לראות בכך "שינוי נסיבות", ובמצב שכזה יכולה הייתה העירייה לחזור בה מן ההבטחה שניתנה על ידה. בענייננו, מבקשת התובעת, כי נראה בהחלטות שהתקבלו בישיבה של האסיפה הכללית של העמותה בנוכחות נציגי הנתבעות, כיוצרות הבטחה שלטונית מחייבת. כזכור, וכעולה מ"סיכום הפגישה" המצורף לכתב התביעה, אשר הדובר היחיד בה היה יו"ר התובעת, מר חיים רם, הסביר יו"ר העמותה את חשיבותו של הפרויקט, את העלויות לפי הערכה ראשונית; את הצורך בתכנון ופרסום מכרז וקבלת הצעות, את התנאים שהועדה הבין-מוסדית הציבה ואת האישורים שנתנה; דבר הסכמתה העקרונית של אש"ל להשתתף במחצית מהסכום; וכי הוא כיו"ר העמותה "מבקש מהחברים לאשר את 50% הנוספים לבניית הפרויקט ולחלק את הסכום בין חברי העמותה". (עמ' 2 ל"סיכום הפגישה"). לאחר מכן נכתב, כי- "התקיים דיון ע"י האחראים והתקבלו ההחלטות הבאות: מאשרים עקרונית את השתתפות הרשויות השותפות בעמותה ב-50% מעלות הפרויקט לפי חלוקה ביניהן שתקבע. תימסר הודעה לוועדה הבינמוסדית על ההסכמה של הרשויות להשתתף בבנייה. 5. כל הרשויות השותפות בעמותה תהיינה חייבות להשתתף בבניית הפרויקט ע"פ חלוקה שתקבע". אלו הם, למעשה, הדברים שנאמרו בישיבה, אשר עליהם ביססה התובעת את תביעתה, יהיו הנימוקים אשר יהיו. בישיבה זו השתתפה גב' מרים ורד ממועצת הגלבוע, מר שבתאי זכריה אשר שימש אז כסגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון, וכן מר אלי בניאס אשר שימש כמנהל מחלקת שירותי הרווחה בעיריית בית שאן. בתצהירו, הצהיר מר זכריה כי הוא נמנה על חבריה של התובעת, לא מכוח תפקידו במועצת גליל תחתון אלא מדובר בחברות אישית שלו על בסיס מפתח אזורי, כפי שנקבע בתקנון. לעניין הבנייה נשוא הדיון הצהיר זכריה, כי "ואכן, כמי שהשתתף מטעמה של המבקשת באותה 'פגישה' מיום 12.2.97, הריני מדגיש כי כלל לא התיימרתי ליתן בשמה התחיבות לתשלום סכום כסף כזה או אחר. כל שהוסכם באותה פגישה היה ליתן למשיבה 'אור ירוק' להתחיל בהליך מקדמי של מכרז מול הקבלנים השונים. לאחר הליך פרסום המכרז וקבלת ההצעות אמורה היתה המשיבה להציג בפני כל אחת מהרשויות המקומיות הרלבנטיות את תוצאות המכרז (ובכתב התביעה כלל לא נטען כי הדבר נעשה), ואו אז היו הרשויות המקומיות עצמן אמורות להסכים כיצד תתחלק ביניהן העלות הכספית הרלבנטית, ולמסור למשיבה התחיבות כספית מתאימה ערוכה ומתוקצבת כדין- כל אחת ביחס לסכום המדויק בו תישא, אם בכלל".(ראו סעיף 2.2 לתצהיר עדות ראשית של זכריה). בתצהיר העדות הראשית מטעם מועצת הגלבוע, הצהיר מר ג'ואד זועבי, גזבר המועצה, כי "המועצה מעולם לא התחייבה על השתתפות בעלות בניית אגף תשושי נפש בבית אבות עפולה. נאמר, כי תיבדק אפשרות השתתפות המועצה בנדון. הא ותו לא". (סעיף 12 לתצהיר העדות הרשאית של מר זועבי המפנה לנספח ט' לכתב התביעה - ראו גם סעיף 19 לתצהירו של ג'ואד זועבי לעניין השתתפותה של גברת מרים בישיבה הנ"ל וכי היא אינה מוסמכת להתחייב ולחתום בשם המועצה). יישום ההלכות המשפטיות לעניין הבטחה שלטונית שנסקרו בהרחבה דלעיל, יובילני למסקנה לפיה לא התקיימו בענייננו יסודותיה של הבטחה שלטונית. ראשית, לא הוכח במידה הנדרשת עצם מתן ההבטחה. אין בידי לקבל את הטענה, כי די בנספח א' לכתב התביעה בכדי להגיע למסקנה, כי הנתבעות נתנו "התחייבות" והתחייבו להשתתף בעלות בניית האגף החדש. סבורתני, כי הצדק עם הנתבעות, אשר טענו ואף הוכיחו שפגישה זו הייתה אחת מבין שורה של פגישות, כאשר עיון בפרוטוקולים של הישיבות שעקבו לישיבה זו מעלה, כי הנתבעות הביעו את הסכמתן העקרונית, בכפוף להשלמת שאר ההליכים על פי דין, להשתתפות בעלות הבנייה. ההסכמה לשלב הראשוני אינה יוצרת הסכמה אוטומטית לשלבים שיבואו לאחר מכן, הרי ייתכן מצב כי בשלבים מאוחרים יותר יבוצעו פעולות שאינן מתיישבות עם הוראות הדין. הנתבעות אף הן מחויבות לפעול על-פי חוקים המסדירים את פעולותיהן, והתובעת ידעה אף ידעה באופן אופרטיבי, כי על מנת שההסכמה העקרונית של הנתבעות, כפי שמצאה את ביטויה בנספח א' לכתב התביעה, תקבל משמעות מחייבת, משפטית ומעשית, על הנתבעות להעביר לידיה אישור השתתפות בכתב. התובעת ידעה, כפי שעולה משורה של פרוטוקולים, כי עדיין לא השיגה את דרישת גמירות הדעת ומסוימות של כל אחת ואחת מן הנתבעות (ראו נספחים ה'-ו' לתצהיר העדות הראשית של נתבעת 2 כמו כן ראו נספחים ג', ה' -ו' לסיכומי העירייה). לא בכדי, התובעת אף מינתה מטעמה איש שירכז את איסוף האישורים של הרשויות המקומיות, אשר טרם אישרו את השתתפותן בכתב [ראה והשווה: עת"מ 124/04 עמותת קרן החסד גבעת זאב נ' המועצה המקומית גבעת זאב (פורסם במאגרים, ניתן ביום 20.08.2004); עת"מ 150-04-09 בית כנסת זכרון טוב שכונת נוה הברון זכרון יעקב נ' מ.מ. זכרון יעקב (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.06.2009)]. הוכח, כי התובעת הבינה, כי ההחלטה אשר התקבלה בתאריך 12.02.1997 אין בה כדי להוות התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב, שכן היא המשיכה במסעה להשיג את אישור ההשתתפות של הרשויות המקומיות בכתב. מהחליטה התובעת להמשיך בבניית האגף ללא מציאת פתרון תחליפי למימון הסכום החסר, ומש-"ישנה" על טענותיה כלפי הנתבעות תקופה ארוכה עד לאחר גמר הבנייה בשנים לא מעטות, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. משהגעתי למסקנה האמורה, אין טעם להמשיך ולבחון את יתר התנאים להתקיימותה של הבטחה שלטונית. לעניין טענת תום הלב, אוסיף בקצרה כי אין ביסוס עובדתי לטענה זו, שכן נראה שנציגי הנתבעות אשר נכחו בישיבה הבהירו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין הם מוסמכים להתקשר עם התובעת בשם הנתבעות או ליצור התחייבות כספית על דעת עצמם, וכי הדבר כרוך בדיונים ובמסקנות הועדה המאשרת (לעניין תמיכות) או החלטה של המועצה המקיימת את דרישות הכתב, כפי שנקבעו בסעיף 203 לפקודה. נוכחות נציגי הנתבעות בישיבה של העמותה התובעת, כשלעצמה, אין בה כדי להצמיח מצג שווא, חוסר תום לב ואף לא התחייבות שלטונית. אחרית דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ודין התביעה להידחות. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. דיני חברותאסיפה כלליתעמותות