גירסת התובע 1. הנתבע היה מנהל ובעל מניות בחברת מצדה בע"מ, אשר ניהלה הליכים משפטיים נגד חברת ש.ס. קרן בניה והשקעות בע"מ. חברת ש.ס. היתה מיוצגת, באותם הליכים משפטיים, על ידי התובע. ביום 5.7.98 הגיע הנתבע למשרד התובע, על מנת לבצע מסירה של כתבי בי דין לתובע. הנתבע מסר את הכתב לתובע, אך במקום לעזוב את המשרד, ניגש לקלסר שהיה מונח על שידה במשרד, והחל לעיין בו. התובע קם מכיסאו וביקש מהנתבע לעזוב מיד את המשרד, הנתבע סירב והחל לצעוק כלפי התובע "שקרן, הנה המסמכים". התובע דרש שוב ושוב מהנתבע לעזוב את המשרד, אולם הנתבע סירב, תוך שהוא ממשיך לצעוק בקול רם ולהטיח בתובע "שקרן". התובע, בלית ברירה, צעד קדימה תוך נסיון להדוף את הנתבע לכיוון דלת המשרד, ולבסוף, הניח ידו על כתף הנתבע והדפו לכיוון דלת היציאה. הנתבע, תוך שהינו ממשיך בצעקותיו, יצא את דלת המשרד, והזמין שוטרים למקום. לאחר מכן הגיש הנתבע תלונה במשטרה נגד התובע, בגין תקיפה, והתובע זומן למשטרה, ונחקר בחשד כי תקף את הנתבע. בסופו של דבר, המשטרה סגרה את התיק בנימוק של חוסר אשמה פלילית. התביעה נגד הנתבע מבוססת על שלש עילות: ראשית, הגשת תלונת כזב למשטרת ישראל, ביודעו שהיא כוזבת, והא ראיה: התיק בסופו של דבר נסגר מחוסר אשמה. שנית, הסגת גבול במקרקעין, בכך שהנתבע סירב לעזוב את משרדו של התובע, חרף דרישותיו החוזרות כי יעזוב מיד. שלישית, פגיעה בשמו הטוב של התובע, בכך שצעק על התובע וכינה אותו "שקרן" וכל זאת בנוכחות עובדי המשרד, ואנשים נוספים שהיו נוכחים במשרד אותה שעה. גירסת הנתבע 2. הנתבע מאשר כי אכן הגיע ביום 5.7.98 למשרדו של התובע על מנת לבצע מסירה אישית של החלטת בית המשפט, לידי התובע. בעוד הנתבע עומד בחדרו של התובע, וממתין עד אשר יסיים התובע שיחת טלפון, הבחין הנתבע על הכוננית שמשמאלו בקלסר פתוח, והדף העליון בקלסר היה עותק של בקשה לאישור פסק בוררות שהגישה מצדה בע"מ לבית המשפט. כאשר סיים התובע את שיחת הטלפון, מסר לו הנתבע את ההחלטה, והתובע חתם על ההעתק, ונפנה וקם ממקומו ופנה אל מעבר לשולחנו, על מנת להניח את ההחלטה בקלסר שהיה מונח על הכוננית, אותו קלסר בו ראה הנתבע את עותק הבקשה לאישור פסק בוררות. בשלב זה העיר הנתבע לתובע, תוך שהוא מצביע על הקלסר "הנה המסמך שאתה טענת בבית המשפט כאילו לא קיבלת". לשמע הדברים הללו, תקף התובע את הנתבע, היכה בו בזרועו השמאלית,תפסו בכח בידיו והדף אותו מן החדר תוך צעקות "תסתלק מהמשרד, מה אתה מציץ לי בתיקים". הנתבע דרש מן התובע כי יוריד את ידיו ממנו, אולם רוגזו של התובע גבר, והוא תפס בנתבע בחוזקה בשתי ידיו וניסה לדחוף אותו בכח ובאלימות אל מחוץ למשרד. תוך כדי כך התערב בנעשה אדם שהיה במשרד, בחדר סמוך, והפריד בין התובע והנתבע. הנתבע הזעיק למקום שוטרים, ולאחר מכן הגיש תלונה במשטרה, במטה מרחב הירקון, בגין תקיפה. 3. כל נסיונותיי לפשר בין הצדדים העלו חרס, והצדדים בחרו לנהל תיק זה, על כל שלביו, לרבות סיכומים בכתב. התובע מציין, בסעיף 1 לסיכומיו, כי הוא סומך תביעתו על שלש עילות תביעה. על כן, ועל מנת לקצר, אדון להלן בעילות אלו כסידרן. הגשת תלונת כזב במשטרה 4. הנתבע הגיש במשטרת ישראל תלונה נגד התובע בגין תקיפה. הנתבע עומד בתצהירו ובעדותו על כך, שהתובע אכן תקף אותו, ולמעשה ניתן לומר כי הדבר עולה אף מכתב התביעה עצמו, שבו אומר התובע במפורש - בבחינת הודאת בעל דין - כי הדף את הנתבע לכיוון דלת היציאה מהמשרד (סע' 5 סיפא לכתב התביעה). חוק העונשין (סע' 378) מייחס עבירת "תקיפה" לכל מי ש"מכה אדם, נוגע בו, דוחפו, או מפעיל על גופו כח בדרך אחרת... בלא הסכמתו...". ברור אפוא שעצם הודאתו של התובע, בכתב התביעה (סע' 5 סיפא), בתצהיר עדותו הראשית (סע' 3 סיפא), ובעדותו בביהמ"ש (פרו', עמ' 11, ש' 4-5) כי הדף את התובע, עולה כדי תקיפה. 5. ואם הטענה בדבר תלונת כזב מתמקדת בכך, שהנתבע טען במשטרה כי התובע היכה אותו חזק בזרועו השמאלית, טענה שהתובע מכחיש, אינני יכול לקבוע כי תלונה זו היא תלונת כזב. כל אחד משני הצדדים עמד בביהמ"ש על גירסתו בנקודה זו, ואינני רואה סיבה להעדיף את גירסת התובע, כי התלונה, בנקודה זו, היא תלונת כזב, על פני גירסת הנתבע, שהעלה גירסה זו הן במשטרה, כשעה לאחר האירוע, הן בתצהיר שמסר למשטרה מספר ימים לאחר מכן (נספח יג), הרבה בטרם הוגשה התובענה שבפניי , הן בתצהיר עדותו הראשית, והן בחקירתו הנגדית בבית המשפט. אשר לטענת התובע כי לא ייתכן כלל שהיכה את הנתבע בזרועו השמאלית, הואיל ולפי התרשים נ/8 המכה היתה צריכה להיות (אם בכלל) בזרועו הימנית של הנתבע, הרי הנתבע הסביר במפורש, בכל הגירסאות שמסר בשלבים השונים כאמור לעיל, כי התובע לא נתן לו את המכה בעודו יושב ליד השולחן, אלא התובע קם ממקומו, ניגש אל הכוננית, וכך אירע שהמכה ניתנה על זרועו השמאלית דוקא (פרו' עמ' 15 ש' 8 - 11). 6. גם עצם העובדה שהיה אדם שלישי במשרד (מר יעקובסון) שראה צורך לקום ולהתערב במתרחש, אומרת דרשני. התובע אמנם טוען כי מר יעקובסון לא הפריד ביניהם, כיוון שלא היתה שום אלימות, אולם הוא מאשר כי "יכול להיות שהוא בא ונעמד בינינו" (פרו', עמ' 12, ש' 14 - 15). לשם מה מצא לנכון מר יעקובסון לקום ו"לעמוד ביניהם", אם לא כדי להפריד? ולשם מה להפריד, אם לא היתה שום אלימות? 7. ברור הדבר שעצם העובדה כי המשטרה, משיקוליה היא, מצאה לנכון לסגור את התיק מחוסר אשמה, אין בה כדי ללמד על אמיתות תוכן התלונה או חוסר אמיתותה, ולא ניתן להסיק מכך, כי התלונה היתה תלונת כזב. 8. בנוסף לאמור לעיל יש לציין את הפסיקה לפיה "תלונתו השיגרתית של אזרח, החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר, והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה בזכותו הטבעית של אזרח להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה... בכגון אלה, הפנייה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר, ואין להלין עליה": ע"א 310/74 פד"י ל (1) 389, 392. ועוד נאמר באותו פס"ד כי "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע", וכי במקרה כזה קמה ההגנה של תום לב לפי סעיף 15(3) או 15(8) לחוק איסור לשון הרע (ר' גם ע"א 788/79 פד"י ל"ו(2) 141). למותר לציין כי גם עוולת נגישה (סעיף 60 לפק' הנזיקין) אינה קיימת בענייננו, ואף לא נטענה כלל על ידי התובע. 9. אם התובע מלין על כך, שבחקירתו במשטרה נגרמה לו השפלה ועגמת נפש, הרי בענין זה הוא יכול להלין על המשטרה (ר' בג"ץ 64/91פד"י מ"ז(5) 653,בעמ' 657-658), ולא על הנתבע, אשר אינו אחראי כמובן על דרכי החקירה של המשטרה, ובסך הכל הגיש תלונה בעקבות קטטה שהיתה בין השניים. כפי שצוטט לעיל, הגשת תלונה למשטרה, במקרה מעין זה, היא "הפעולה הטבעית והסבירה ביותר, ואין להלין עליה". הסגת גבול במקרקעין 10. גם עילת תביעה זו דינה להידחות, ממספר טעמים. ראשית, הסגת גבול לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין, היא כניסה למקרקעין שלא כדין, ובמקרה דנן אין מחלוקת כי עצם כניסתו של הנתבע למשרד התובע היתה כדין, ובמטרה לבצע מסירה אישית של החלטת בית המשפט. שנית, התובע עצמו טוען כי הסגת הגבול בה עסקינן נמשכה שתי דקות (!) (פרו', עמ' 13, ש' 13). הנתבע נתן בעדותו הסבר משכנע ומתקבל על הדעת באשר לפרק הזמן "הממושך" הזה, שבו שהה במשרד התובע ללא הסכמתו (פרו', עמ' 15 ש' 17-21). מכל מקום, הסגת גבול (אם אמנם הסגת גבול היא זו) אשר נמשכה שתי דקות היא בבחינת "מעשה של מה בכך" (סע' 4 לפק' הנזיקין), שאין רואים בו עוולה. שלישית, אף בהנחה שהיתה כאן עילה של הסגת גבול במקרקעין, הרי "אין התובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון" (סע' 29 לפקודת הנזיקין), והתובע עצמו הרי אינו טוען, במקרה דנן, כי סבל נזק ממון. פגיעה בשמו הטוב של התובע 11. עילה זו עניינה בכך שהנתבע (לטענת התובע) צעק על התובע צעקות רמות, ואף כינה אותו "שקרן", וכי יתלונן עליו בלשכת עוה"ד, וכל זאת בנוכחות עובדי המשרד ואנשים נוספים שהיו נוכחים. בענין זה מעניין יהיה להזכיר את עדות מזכירתו של התובע, וכוונתי לא לעדותה בביהמ"ש, שניתנה שלש שנים לאחר האירוע, ובנוכחות מעסיקה (התובע), אלא לעדותה במשטרה (נ/4) שניתנה כחודש ימים לאחר האירוע, שעה שזכרונה מן הסתם היה טוב יותר. וכך היא העידה במשטרה: " ... שמעתי את נפתלי צועק על רוזנצוויג איך הוא מעז לפתוח קלסר שלא שייך לו, כשיצאתי מהחדר ראיתי בדיוק את רוזנצוויג יוצא מהמשרד וזאת לאחר שנפתלי צעק עליו ונפתלי נשאר במשרדו, לא ראיתי אלימות פיזית, היו רק צעקות של נפתלי שהבחור השני יעזוב את המשרד, אני שמעתי את הבחור מתעקש לא לצאת מהמשרד וקורא לנפתלי שקרן..." עינינו הרואות, בעדות "הטריה" שמסרה מזכירתו של התובע, סמוך לאחר האירוע, במשטרה (להבדיל מעדותה בביהמ"ש), אין זכר לצעקות מצד הנתבע כלפי התובע. למרות זאת, אני מוכן להניח שאמנם היו צעקות, מצד שני הצדדים,זה כלפי זה. אלא שבכך כשלעצמו אין כדי להקים טענה בדבר "פגיעה בשם הטוב". הטענה בדבר פגיעה בשם הטוב נעוצה, למיטב הבנתי, בטענת התובע כי הנתבע כינה אותו "שקרן" (מספר פעמים ובצעקות רמות). הנתבע אינו מכחיש כי כינה את התובע "שקרן", אולם הגנתו היא למעשה הגנת "אמת דיברתי", היינו, כי התובע אכן שיקר לבית המשפט. 12. במה דברים אמורים? הנתבע, כמנהלה של חברת מצדה בע"מ, הגיש לביהמ"ש בקשה לאישור פסק בוררות, אשר ניתן לטובתה נגד חברת ש.ס שיוצגה על ידי התובע. במקביל הגיש הנתבע גם בקשה להטלת עיקולים על פי סעיף 29 לחוק הבוררות. התובע, כבא כוחה של חברת ש.ס, הגיש בקשה לביטול העיקולים, ובה טען כי "כל בקשה לאישור הפסק לא הוגשה, לא הובאה כל ראיה להגשתו". בדומה לכך טען גם בדיון שנתקיים מספר ימים לאחר מכן בפני כב' הרשמת הניג, ובסיכומים בכתב שהגיש בעקבות אותו דיון. והנה, בניגוד לטענת התובע כי "כל בקשה לאשור הפסק לא הוגשה, לא הובאה כל ראיה להגשתו", מסתבר כי בביקורו של הנתבע במשרד התובע, ביום 5.7.98, ראה הנתבע במו עיניו את הבקשה לאישור פסק בוררות, שהוגשה על ידו לביהמ"ש (אותה בקשה אשר התובע טען כי לא הוגשה) מונחת אחר כבוד בתוך קלסרו של התובע במשרדו. משום כך הטיח בפני התובע "שקרן", באשר סבר בתום לב כי התובע שיקר לבית המשפט, בטענתו הנ"ל. 13. אינני יודע מדוע בחרו שני הצדדים להרחיב טיעוניהם גם לשאלה האם הנתבע תמך או לא תמך את בקשת העיקול בתצהיר. לא אתייחס לענין זה, באשר ברור הדבר מתוך כתבי הטענות, התצהירים, והעדויות (במשטרה ובביהמ"ש) (ר' למשל נ/7, ש' 8-17) כי, בכנותו את התובע "שקרן", התייחס הנתבע אך ורק לענין שפירטתי לעיל, ולא לכל ענין אחר. 14. דעתי היא כי התובע לא שיקר בבית המשפט בענין הנ"ל, ויחד עם זאת, הנתבע סבר בתום לב, והיה לו יסוד לסבור כך, כי התובע שיקר. כוונתי לכך שהמשפט (בנספח ד' לתצהיר ע"ר של הנתבע) "כל בקשה לאישור הפסק לא הוגשה..." אינו מופיע לבדו. הוא מופיע אחרי שנאמר קודם לכן, באותו סעיף, כי " בקשה לאישור הפסק נתונה לסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי המוסמך" (ההדגשה במקור - צ' ד'). ניתן היה להבין את הנאמר שם, כאילו הכוונה היא שלא הוגשה כלל בקשה לאישור הפסק, אך ניתן היה להבין את הדברים גם באופן אחר, היינו, כי בקשה כאמור יש להגיש למחוזי , וכיוון שבקשה למחוזי לא הוגשה, הרי שלמעשה "לא הוגשה" בקשה לאישור הפסק. גם אם פירוש זה מאולץ משהוא, הרי למקרא דבריו של התובע בעת הדיון בפני כב' הרשמת הניג (נספח ה1 לתצהיר הנתבע) ("יש לי טענה נוספת - הבקשה בתיק העיקרי שלפנינו לא הוגשה בסדר הדין הנכון...") עולה באורח די ברור כי אכן כוונתו איננה שהבקשה לאישור הפסק כלל "לא הוגשה", אלא שלא הוגשה בסדר הדין הנכון. הדברים מתבהרים שוב בסיכומים שהגיש התובע (נספח ז' לתצהיר הנתבע), שם טען, כי בקשה לאישור פסק בוררות יש להגיש בדרך של בקשה, ולא בתובענה רגילה, ומאחר שבמקרה זה הוגשה תובענה רגילה, ולא בקשה, הרי אין בנמצא כתב טענות מתאים, ויש לבטל העיקולים כבר מטעם זה. במלים אחרות, הטענה איננה שלא הוגשה כלל בקשה לאישור פסק בורר, אלא שלא הוגשה בקשה כדין, ועל פי סדר הדין הנכון. כך גם הבינה כב' הרשמת הניג את הטענה הנ"ל (ר' נספח ט"ו לתצהיר הנתבע, בסעיף 2 (א)). סיכומו של דבר, התובע לא שיקר לבית המשפט בטענתו כי לא הוגשה בקשה לאישור פסק בורר, שכן (כפי שעולה מצירוף המסמכים שפירטתי לעיל) כוונתו היתה לכך, שהבקשה לא הוגשה בסדר הדין הנכון (ולערכאה הנכונה). 15. יחד עם זאת, אינני יכול להלין על הנתבע (שאז עדיין לא היה עו"ד) על כי הבין כאילו התכוון התובע לכך שבקשה לאישור הפסק כלל לא הוגשה. בהחלט ניתן היה להבין כך את המשפט "כל בקשה לאישור הפסק לא הוגשה, לא הובאה כל ראיה להגשתו", אשר נוסח על ידי התובע. גם הנוסח (בסיכומים שהגיש התובע, נספח ז' לתצהיר הנתבע) כי "כל בקשה לאישור הפסק לא הוגשה לביהמ"ש כנדרש בחוק", היא בבחינת שימת מכשול בפני עיוור, היינו, ניסוח שעלול להטעות את מי שאינו עו"ד, מקום שאין חולק כי כן הוגשה בקשה, שכותרתה "הודעה על בקשה לאישור פסק בוררות". במלים אחרות, על אף שהתובע לא שיקר לבית המשפט, ניתן לקבל את הגנת הנתבע "אמת דיברתי", הואיל והנתבע מבחינתו הסובייקטיבית הבין כך את הדברים, ויש רגליים להבנתו זו, במסמכים שהתובע ניסח. 16. יודגש כי הדברים האמורים בפיסקה הקודמת אינם מתייחסים להגנת "אמת דיברתי" על פי חוק איסור לשון הרע, באשר התובע אינו מבסס את תביעתו על חוק זה (ר' הפיסקה הבאה). אילו נסמכה התביעה על חוק איסור לשון הרע, כי אז, לצורך הגנת "אמת דיברתי" לא היה די בכך שהנתבע האמין סובייקטיבית באמיתות הדברים שאמר לתובע ("שקרן"), אולם כן היה בגורם זה כדי להפחית את גובה הפיצויים (ר' סע' 19(2) לחוק איסור לשון הרע). 17. ובהמשך לאמור בפיסקה הקודמת ייאמר, כי אין זה ברור כלל מהי עילת התביעה, בחלק זה של התביעה, הנוגע ל"פגיעה בשם הטוב". התובע אינו מציין, לא בכתב התביעה, ואפילו לא בסיכומים, מהו הדין או מהי העילה אשר עליה הוא סומך חלק זה של תביעתו. כסבור הייתי כי ניתן אולי לבסס חלק זה של התביעה על חוק איסור לשון הרע, אלא שהתובע אינו טוען כך בסיכומיו, ויתירה מזו, הוא עצמו הצהיר לפרוטוקול (עמ' 4) "זאת לא תביעת דיבה במובן הרחב שלה, העילה פה שהוא הסיג גבול וגרם לעגמת נפש". הנה כי כן, אין זו תביעה על פי חוק איסור לשון הרע; באשר להסגת גבול - כבר התייחסתי לעיל; ואילו "עגמת נפש" איננה כמובן עילת תביעה, אלא חלק מן הנזק, שגם אותו יש להוכיח, לאחר שעלה בידי התובע להוכיח את העוולה עצמה. במקרה דנן, התובע לא הוכיח ואף אינו יכול להצביע ולומר לביהמ"ש מהי העוולה , המוכרת בדין, אשר הנתבע עוול כלפיו. די בכך כדי לדחות גם חלק זה של התביעה. 18. ולבסוף, הנתבע בסיכומיו מבקש כי ייפסק לטובתו פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב, אף ללא הוכחת נזק. דא עקא, פיצוי ללא הוכחת נזק מוכר בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, וכבר אמרתי, כי תובענה זו אינה מבוססת על חוק איסור לשון הרע. 19. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משטרהתביעה אזרחית