1. זוהי תביעה לאכיפת הסכם הלוואה, לפיו הלווה התובע (להלן "רוזמן") למנוח אפרים X ז"ל (להלן "X" או "המנוח") סכום של -.50,000$ ביום 30.11.95, על מנת שיחזירנו למלווה עד 17.1.96. 2. לכתחילה הוגשה התביעה ביום 6.12.98, כתובענה בסדר דין מקוצר נגד X, כשהיא נסמכת על הסכם בכתב אשר נחתם על ידי X (נ/2). זמן קצר לאחר שנמסרה התביעה לX, נפטר X ממחלה קשה. כתב התביעה תוקן בהתאם, נגד יורשי המנוח. לפי הסכם דיוני בין הצדדים ניתנה לנתבעים הרשות להתגונן, והם רשאים היו להגיש כתב הגנה. כתב הגנה לא הוגש, ועל כן התנהל הדיון בשלביו הראשונים על פי תצהירי התמיכה בבקשת הרשות להתגונן. בשלב מאוחר יותר ביקשו הנתבעים לשנות מהגנתם, ולטעון טענות אחרות מאלו שהעלו בבקשה לרשות להתגונן. לאחר דיון בענין זה הרשיתי הגשת כתב הגנה מתוקן. לא אחזור כאן על ההחלטה המפורטת שניתנה ביום 2.4.01 (עמוד 17-22 לפרוטוקול), אולם הענינים החשובים יאוזכרו גם בפסק הדין. 3. כאמור, התביעה נסמכת על מסמך, או "פתק" כהגדרתו של רוזמן עצמו, שכך נאמר בו: "30.11.95 אני החתום מטה מאשר בזאת שקיבלתי הלוואה של -.50,000$ בשקלים ממר ליאוניד רוזמן ואני מתחייב להחזירם בתאריך 17/1/96 ולהבתחת זאת לאוניד מקבל ממר אפרים Xא צ''ק על סך -.153,700 צ''ק בטחון - חתימה: (-) ת.ז. X אפרים ת.ז. X /9" (שיבושי הכתיב והלשון הם במקור - א"ש) יש לציין, כי 3 השורות האחרונות מחוקות, וכי השורה האחרונה כתובה בעט שונה ובכתב יד שונה מזה של שאר הכיתוב. 4. רוזמן טוען, כי למרות שחלף המועד להחזר ההלוואה, X נמנע מהחזר. גם פניותיו הושבו ריקם. כן טוען רוזמן, כי נתן את ההלוואה לבקשת המנוח, אשר ביקש להשקיע בעסק מסוים, ולמרות היותו אדם אמיד, לא היה לו כסף פנוי באותה עת. שני הצדדים מסכימים, כי עם כתיבת הפתק, נמסר בידי רוזמן גם שיק בסך -.153,700 ₪, אשר הוחזר למנוח, ולא נפרע. רוזמן טוען, כי הפתק והשיק נועדו שניהם להבטחת החזר ההלוואה, ומאחר שהבין כי יש לתת אמון במנוח, הסכים להחזיר את השיק לידיו זמן קצר אחרי שניתן (מיד, או לאחר שעות אחדות), והחזיק בידיו את הפתק בלבד. מכל מקום, טוען רוזמן, הסכום לפי ההלוואה לא הוחזר עד עצם היום הזה, ובהיותו חוב של העזבון, על היורשים להשיבו מכספי הירושה. 5. הנתבעים, היורשים, סבורים כי אין המדובר בעסקת הלוואה כלל. לטענתם, מכר המנוח ביחד עם אחר, לרוזמן שני מגרשים המיועדים לבניה בבאר-יעקב, תמורת סך -.210,000$. הואיל והמנוח ביקש "לחסוך" במס שבח, הסכימו הצדדים לרשום בחוזה רק -.160,000$, וסוכם שהיתרה תשולם למנוח על ידי רוזמן בכסף מזומן, בלתי מדווח. להבטחת החזר הסכום הנוסף, אם העסקה לא תצא לפועל, או מכל סיבה שהיא, הבטיח רוזמן עצמו על-ידי שיק בטחון שמסר לו המנוח, ועל ידי הפתק. לכאורה, במקרה שיהיה צורך בהשבה, יוכל רוזמן לתבוע לפי עסקת ההלוואה ולא לפי העסקה המקורית. הואיל והעסקה יצאה אל הפועל, והמגרשים הועברו לבעלות רוזמן - הוחזר השיק לבעליו, X, וכך צריך היה להיות דין הפתקה. אולם מסבה כלשהיא המשיך רוזמן להחזיק בידיו את הפתקה, וכאשר X כבר שכב על ערש דווי, בחר לתבוע לפיה. זוהי גרסת ההגנה המתוקנת. אילו היתה זו גם גרסת ההגנה לכתחילה, יש להניח שקלה יותר היתה דרכם של הנתבעים, ולא היה נוצר ספק לגבי כנותם. בדרך התנהלותם, שתפורט להלן, העלו יותר מחשד לגבי הגרסה, לגבי העסקה, וגם לגבי עצם החוב. 6. נטל הראיה יש לזכור מתחילת הדיון ועד סופו: התביעה היא תביעה נגד עזבון. נטל הראיה בתביעה כזו כבד הוא במיוחד, שכן הנתבע הנכון אינו נמצא וקשה להדוף את גרסת התביעה. על כן נדרשות ראיות טובות יותר מן המידה הרגילה, וסיוע לעדותו של התובע. בענין זה נקבע בע"א 592,605/79 ישראל שצקי נ' סייד ואח', פ"ד לה(4) 402, 412: "אין ספק שבמקרה האחרון (תביעת זר נגד עזבון - א"ש) אין לקבל את התביעה על סמך עדותו היחידה של התובע ללא סיוע ממשי בצדה, שכן - כדברי השופט זילברברג בע.א. 459/59(1) בעמוד 2333, המובאים בפסק הדין - עליו, על התובע, לעקור מלב השופט כל ספק "פן ואולי היתה באמתחתו של הנתבע החי טענה כלשהיא העשויה לסכל - אם על ידי כפירה ואם על ידי עדות סותרת - את תביעת יריבו"...". וכן: "המדובר בענייננו בתביעה נגד עזבון. בתביעה מסוג זה "מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 323/86 לרנר נ' ניב, דינים עליון, יא, 740). מן התובע מעיזבון נדרשות "ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו" (דברי הנשיא שמגר בע"א 843/87 כוכב נ' עזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל, דינים עליון, יב, 674). הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, "שבהעדר בעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו - להזים או לסתור את ראיות יריבו" (ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2372, 2330)". 5997/92, 6002/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב דויטש ז"ל ואח', פ"ד נא(5) 1, עמוד 10. ואכן הלכה זו בדבר נטל ההוכחה המוגבר בתביעה כנגד עזבון, עוברת כחוט השני בפסיקה: 125/89, 132/89 רו"ח עובדיה בלס נ' עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ואח', פ"ד מו (4) 441; 525/78 סנובסקי רחל ואח' נ' חנה לבון, פ"ד לד(4) 266; ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן אלי ואח', פ"ד נג(1) 817; ולאחרונה ע"א 3865/99 הרב הלל ליברמן נ' טובה אלברטל נ' ואח', טרם פורסם, החלטה מיום 4.6.01. 7. עם קבלת כתב התביעה מינה X את עו"ד לשצ'ינסקי ליצגו. עו"ד לשצ'ינסקי נפגש עם X, שמע את גרסתו לתביעה, החתים אותו על יפוי כח, וגם ביקש לקחת מספר דוגמאות של חתימתו לשם בדיקת החתימה על הפתקה. ימים אחדים לאחר מכן הלך המנוח לבית עולמו. גרסת ההגנה הראשונה, כפי שהופיעה בתצהירי הנתבעים, היתה הכחשת ההלוואה, ואף התכחשות לחתימת המנוח. אמנם הדברים לא נאמרו במפורש, אולם במהלך 3 ישיבות קדם משפט ביקש עו"ד לשצ'ינסקי, אשר יצג את הנתבעים באותה עת, דחיות חוזרות ונשנות על מנת להציג חוות דעת גרפולוגית. לאחר אותו פרק זמן הודיע כי לא יציג חוות דעת כזו. משנתבקש תיקון כתב ההגנה (בקשה שהוכתרה בכותרת הארכת מועד להגשת כתב הגנה, אולם לטעמי היה בה משום תיקון כתב ההגנה ותו לא) - הוברר, כי עו"ד לשצ'ינסקי שמע את המנוח, ואת גרסתו אודות הסכם המקרקעין, והסכום שלא דווח למס שבח, והיות הפתק נ/2 ההוכחה היחידה לו - אולם עו"ד לשצ'ינסקי החליט שלא להעלות גרסה זו בפני בית המשפט. את הסברו של עו"ד לשצ'ינסקי מדוע עשה כן, דחיתי. עדיין סבורה אני, כי העלאת גרסה בלתי נכונה בבית המשפט על ידי עורך דין, קצין בית משפט, נגועה בפגם חמור. למרות זאת, מסיבות הקשורות בתביעה עצמה, ולא בהבטים המוסריים או המשמעתיים, התרתי את התיקון המבוקש. על כן, היום עומדת הגרסה המתייחסת להסכם המקרקעין. עם זאת, כבישת הגרסה הנכונה מלכתחילה, הביאה בהכרח לכך שהנתבעים הגישו תצהירים כוזבים. זאת, למרות שהסברם של הנתבעים, כי כך הוחלט על ידי עורך הדין, וכך הנחה אותם לעשות, יתכן שנכון הוא. למרות האמור, הנתבעים הם אלה שחתמו על התצהירים והגישו אותם לבית המשפט, ועובדה זו ראוי שתפעל נגדם. 8. למרות ההתרשמות הקשה מהתנהלות הנתבעים, עד שבחרו בייצוג הנוכחי, אני סבורה שהתובע לא הצליח להוכיח את תביעתו לפי אמות המידה הנדרשות מתביעה נגד עזבון. התובע אמנם הגיש את התביעה בעת שהמנוח עדיין היה בין החיים, ועל כן, אין לטעון כי מלכתחילה הגיש אותה כשידע שאין מי שיתגונן מפני העובדות הידועות רק לשני בעלי הדין. ואולם, התביעה הוגשה כשהמנוח כבר היה חולה מאוד, מאושפז בבית חולים, ונוטה למות. ואכן, ימים אחדים לאחר קבלת כתב התביעה הלך לעולמו. ראוי לציין שהתביעה הוגשה 3 שנים לאחר המועד שהיה קבוע לקיום ההלוואה. לכאורה, בחר לו התובע מועד "נוח". למעשה, טוען התובע - בלא לבסס טענותיו על מסמכים רפואיים - כי במשך תקופה ארוכה מאוד מתוך אותן 3 שנים היה בעצמו חולה מאוד, ולא נפנה לדון בעניניו, ובכספים שמאן דהוא היה חייב לו. מכל מקום, עובדה היא שהתביעה כולה נוהלה כאשר המנוח כבר לא היה בחיים. 9. התביעה נסמכת על עדות התובע ועל הפתק, שהכל מסכימים עתה כי הוא חתום על ידי המנוח. ואולם - הפתק אינו תומך דוקא בגרסת התובע. יכול הוא לתמוך גם בגרסת הנתבעים. לפי גרסת הנתבעים, נמכרו המקרקעין לרוזמן במחיר של -.210,000$, כאשר בחוזה נרשם סכום של -.160,000$ בלבד. הוסכם כי יתרת הסכום תשולם במזומן. התשלום האחרון לפי החוזה צריך היה להתבצע ביום 17.1.96, ובאותו מועד אמורה היתה להמסר החזקה במקרקעין לרוזמן (סעיף 1.1.(ז) להסכם, נספח לתצהיר עמית X). מועד זה, כזכור, הוא גם המועד לתשלום לפי הפתק. על כן ניתן בהחלט להבין כי הפתק בא להבטיח את רוזמן מפני אפשרות של ביטול העסקה, והעדר אפשרות לתבוע את החלק הבלתי מדווח שלה. זאת ועוד, הסכום שהיה על רוזמן לשלם לפי ההסכם, ביום 17.1.96 הוא -.54,000$, ואילו הסכום שהיה על X לשלם לרוזמן לפי הפתק, ביום 17.1.96, הוא -.50,000$. הדמיון בסכומים גם הוא יכול ללמד על תמיכת הפתק דוקא בעסקה הבלתי מדווחת. 10. עדותו של רוזמן אינה נותנת הסבר לשאלות העיקריות שהתעוררו בתביעה. בהיותו האדם היחיד שיכול להסביר את התמיהות, לא עמד רוזמן בנטל המוטל עליו להסביר אותן. להיפך, העדר ההסבר נותן יתר עוצמה לתמיהות, ומחזק את גירסת התובעים. על פי עדותו שילם רוזמן את התשלום האחרון בסך -.54,000$, במועד אשר, כאמור, נקבע כמועד פרעון ההלוואה. מאידך, המנוח לא עמד בהסכם ההלוואה ולא שילם את חובו בסך -.50,000$. לכאורה, אם לא עמד המנוח בהסכם ההלוואה באותו יום בו אמור היה להתבצע התשלום האחרון - מדוע זה שילם רוזמן את הסכום שהושת עליו בהסכם? כך הסביר זאת רוזמן: "ש. התשלום האחרון היה ב- 17.1.96.... אם שילמת להם כמו שאתה אומר בזמן, אז שילמת להם את ה -.54,000$ ב-17.1.96. נכון? ת. יכול להיות. הכל יש בפתקים. ש. ב-17.1.96 אתה צריך לשלם למר X -.54,000$ ואתה משלם לו -.54,000$, אבל באותו יום לפי הפתק הוא צריך לשלם לך -.50,000$, אז למה לא שילמת לו רק -.4,000$? ת. אתה לא הבנת על מה שדיברנו. הסברתי שהיה מדובר על מגרשים, בניה, נכסים. הכסף שהוא הלווה לא שייך לתשלום של המגרשים, יש פתק וכתוב, כל תשלום רשום. אין אצלי שום תשלום שלא רשום. הכל כתוב. אני חוזר ומסביר: ההלוואה היתה מדוברת לא על ההמשך של רכישת עסקים, רכב קידוחים וכל זה, לא היה שייך לתשלום של המגרשים. התשלום של המגרשים היה שונה לגמרי, לא שייך לזה בכלל. נתתי לו המשך לעוד הרבה זמן, לא רק לחודש". (עמודים 30-31 לפרוטוקול). על פי הסבריו הוא והמנוח פשוט נמנעו מעֵרוב העסקאות, הסכם המכר מחד והסכם ההלוואה מאידך. לא זו אף זו, למרות שX נמנע מלשלם, הרי שרוזמן, כשנה לאחר מכן, הלווה לX עוד -.15,000$. הלוואה זו נפרעה במועד. כאשר נשאל רוזמן לפשר הדברים הוא חוזר על אותו רעיון של הפרדה בין עסקאות: "ש. שנה אחרי שהלוות לו הוא לא מחזיר לך את הכסף, אתה נותן לו עוד -.15,000$. אתה חושב שאדם הגיוני יאמין לך? ת. מה זה משנה? אני מבין הכל אבל אתה לא חייב להאמין לי. ... ש. כשהוא החזיר לך את ה-.15,000$ למה לא לקחת את זה על -.50,000$ ולא על -.15,000$? ת. -.50,000$ זה -.50,000$, היה פתק על -.15,000$ והוא קיבל את זה בחזרה כששילם לי את הכסף. אם היה משלם את ה -.50,000$ היה מקבל גם את הפתק הזה בחזרה". (עמודים 26-27 לפרוטוקול). ושוב, מדובר בהסבר תמוה למדי אשר אינו מתיישב עם הגיונם של דברים. מדובר בסכום כסף לא מבוטל אשר רוזמן העביר למנוח ואשר לא הושב לו על אף בקשות חוזרות ונשנות. ועל כל אלו מחליט רוזמן להוסיף ולהלוות למנוח סכום כסף נוסף של -.15,000$. כאשר התבקש רוזמן ליתן הסבר מדוע זקוק היה המנוח להלוואה, הסביר כי למנוח לא היה כסף פנוי לעסקה כלשהיא. הסבר זה אינו מסתדר עם העובדה כי רוזמן בעצמו שילם למנוח בגין עסקת המכר במעמד החתימה סכום של -.53,000$. זאת ועוד, יומיים לאחר מכן ב- 30.11.95 העביר רוזמן למנוח את כספי "ההלוואה" במזומן בסכום שהוא פחות במעט מסכום התשלום השני שאמור היה להשתלם עד ליום 20.12.95 (-.53,000$). כאשר נדרש רוזמן להסביר את חוסר ההגיון שבדברים הוא חוזר על אותו הסבר: "ש. ב-28.11 הוא מוכר לך שני מגרשים, ואתה באותו זמן שילמת על פי ההסכם רק -.53,000$ ואתה חייב לו -.107,000$. יומיים אחרי זה הוא בא ואומר לך, כך אתה אומר, תן לי הלוואה של -.50,000$. אם אני הייתי בא אליך הייתי מבקש תקדים את התשלום על החשבון, ולא הלוואה. ת. מגרשים זהב משהו אחר וזה משהו אחר. ש. אני אבקש ממישהו שחייב לי כסף הלוואה? ת. היה מדובר בשביל להרוויח כסף, לבנות על המגרשים, לקנות את הרכב. ש. אני אומר לך שאדם לא מבקש הלוואה ממישהו שחייב לו כסף, הוא מבקש ממנו להקדים את התשלום. ת. זו החלטה שלך, זה לא נכון מה שאתה אומר". (עמוד 31, שורות 6-15). לטעמי, רחוק ההסבר המוצע מלשכנע. 11. ערך המקרקעין הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאי מקרקעין, בדבר ערך המקרקעין ביום מכירתם לרוזמן. לפי חוות הדעת, ערך המקרקעין היה עד -.220,000$. מכל מקום, סכום הקרוב יותר לגרסת הנתבעים -.210,000$, מאשר לגרסת התובע -.160,000$. לא הוגשה חוות דעת נגדית, ועורכי חוות הדעת לא נחקרו אודותיה. 12. החזרת שיק הבטחון התובע טוען, כי להבטחת החזר ההלוואה לפי הפתק ניתנו בידיו שניים: הפתק, וכן שיק בטחון על סך -.153,700 ₪. הכתוב בפתק בקשר לשיק הבטחון, מחוק. לטענת רוזמן, מתוך אמונה במנוח, הסכים להחזיר לו את שיק הבטחון זמן קצר לאחר שקיבל אותו. גם לענין זה לא הוצע הסבר הגיוני. שהרי, אם סבר שכדאי לו להחזיק בשיק בטחון, מדוע החזיר אותו מיד? ואם סבר שדי באמון שהוא רוכש למנוח - מדוע ביקש את שיק הבטחון לכתחילה? לטענת רוזמן המדובר בהחזר תוך זמן קצר מאוד, מיד או תוך שעות. לגרסת הנתבעים, השיק הוחזר למנוח לאחר שהעסקה הושלמה במסירה וברישום. אין הם מסבירים מדוע לא הוחזר גם הפתק, אלא רק, שהחשיבות העיקרית היתה לשיק, וזה הוחזר, ויתכן שהמנוח לא זכר שמסר גם פתק. מכל מקום, לתמיכה בטענתו כי השיק הוחזר למנוח מיד, נסמך רוזמן על דו"ח בדיקה של הגרפולוג אברהם לוי (ת/ 3), אשר קובע: "בהשוואה שערכתי בין כתב היד (בטקסט) של האשור הנדון וקוי המחיקה מצאתי זהות ביניהם בסוג מכשיר הכתיבה שהוא כדורי ובצבע הדיו הכחל". ב"כ התובע מסיק מכך, בסיכומיו, כי "המחיקה נעשתה באותה עט בה חתם המנוח על מסמך ההלואה, תוך שהוא כותב על המסמך את התאריך". לא אוכל להסכים לפרשנות זו של דברי הגרפולוג. ודי להשוות בין הציטוטים שלעיל. 13. סיכום התביעה הוגשה ביום 6.12.98, כמעט שלוש שנים לאחר מועד שהיה קבוע לפרעון ההלוואה. במהלך תקופה זו הסתפק רוזמן במספר פניות למנוח. משהיה המנוח על ערש דווי - הוגשה התביעה. רוזמן ידע כי מצבו הבריאותי של המנוח אינו כתמול שלשום, ולמרות זאת לא הזדרז להגיש את התביעה, אם כי, כאמור, הסביר זאת במצבו הבריאותי שלו עצמו. לענין זה נקבע בע"א 3865/99 שצוין לעיל (בעמוד 6 לפסק הדין), כי: "הדגש בענין זה הוא על כך, שהמערער ידע זמן ניכר לפני פטירתו של המנוח, כי זה האחרון אינו מתכוון לבצע את העברת הנכס על שמו או על שם בית יעקב. במצב כזה מחייב ההגיון שהמערער היה מקדים ומעמיד את המחלוקת להכרעתו של בית המשפט, על מנת לאפשר למנוח להגיב עליה בחייו, ומשלא עשה כן, קנה לעצמו יתרון, שהרי מי שהיה יכול להזים את טענותיו של המערער או לאמתן, היה בראש ובראשונה המנוח. לנוכח מצב זה קבע הפסיקה, כי "מי שבא להוציא מהעיזבון... מדקדקים עמו וכן מהנים את העיזבון מכל ספק שנותר (...) " (ההדגשה שלי - א"ש). 14. לאור נטל ההוכחה המוגבר המוטל על רוזמן וההגיון העומד מאחורי ההלכה בעניין - חוסר יכולתו של חייב להתגונן ולהזים את שנטען כנגדו - אין ספק כי רוזמן לא הצליח ליתן מענה הולם לטענות הנתבעים. ניתן להסכים עם טענתו של רוזמן, כי עצם העובדה שהמנוח נהג - כך לשיטת הנתבעים עצמם - לערוך עסקאות בלתי חוקיות, אין בה כדי להעיד כי העסקה שעשו השניים נגועה גם היא בחוסר חוקיות, והוסוותה בחלקה במעטה של עסקת הלוואה. עם זאת, בשל הנסיבות - מותו של החייב ואי יכולתו להתגונן - אין בטענה זו כדי לעזור לרוזמן. על כן, למרות חוסר הנחת הבולט מעמדת הנתבעים, בעיקר בכל הקשור לשינוי קו ההגנה, להסתרת העובדות מפני בית המשפט, ועל כן גם לסתירות בין התצהירים - נדחית התביעה נגדם. יובהר, כי לו ניתן היה לחקור את המנוח, לשאול אותו בדבר נכונות ההסברים שניתנו על ידי רוזמן, לחקור על השתלשלות העניינים, אזי יתכן וגרסתו של רוזמן - על שלל התהיות שהועלו - היתה מתקבלת. אך במצב הדברים כמות שהוא, גרסתו של רוזמן אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, וממילא אינה יכולה להוות בסיס להכרעה בתביעה זו. 15. ב"כ התובע טוען, כי טעוני הנתבעים אינם קבילים, בהיותם עדות שמיעה. "אמת, עדות זו היא עדות שמיעה שאינה קבילה, ולא הובאה כל ראיה שהיא בגדר אחד מהיוצאים מן הכלל שהם קבילים כראיה, כגון אימרה של המנוח הנוגד אינטרס שלו. אלא שתצהיר העד הוגש והעד נחקר בעל פה, וכל זה, בלי התנגדות מצד בא-כח המערערים. והלכה פסוקה היא שעדות בלתי קבילה שנתקבלה בלי התנגדות של הצד שכנגד מהווה עדות קבילה באותו הליך. ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 408; ע"א 373/54 (1) בעמוד 1140 וע"א 313/68 (2) בעמוד 1024". ע"א 525/78 סנובסקי רחל נ' לבון חנה, פ"ד לד(4) 266, 268. 16. לפיכך, אני קובעת כי רוזמן לא עמד בנטל הראיה הרובץ עליו במסגרת תביעתו נגד עזבון המנוח, ועל כן דין התביעה להדחות. 17. התובע ישלם לנתבעים את הוצאות הגנתם בסכום של -.10,000 ₪ בצרוף מע"מ. למען הסר ספק, התשלומים שהושתו על הנתבעים במסגרת הליכי הביניים יחולו על הנתבעים, למרות התוצאה.חוזההסכם הלוואהאכיפת חוזההלוואה