1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 28.4.68, בעקבות תאונת עבודה שארעה ביום 24.6.96 (להלן: מועד התאונה), בעת שעבד אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), אשר היתה מבוטחת לטענתו ע"י הנתבעת 2 (להלן: המבטחת). הצדדים נחלקו בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.   2. עובדות המקרה: א. במועד התאונה עבד התובע, עולה חדש ממדינות חבר העמים, אשר עלה ארצה במאי 96' במפעל הנתבעת. תפקידו של התובע היה לסדר קרשים בצורה מסויימת, על מנת שפלטות בטון (להלן: הפלטות) יונחו עליהם ואחת על השניה בערימה באופן מתאים. הפלטות הונחו על הקרשים באמצעות עגורן שהופעל על ידי רפאל איסקוב, שעבד באותו זמן כאחראי משמרת במחלקה אצל הנתבעת, כעגורנאי וכמנופאי (להלן: איסקוב).   ב. התובע העיד כי במועד התאונה ביקש ממנו איסקוב לסייע לו, והסביר לו ברוסית כי הוא צריך לעבוד יחד איתו ולעשות כדבריו. "הוא אמר לי לקחת את הקרשים ולשים אותם תחת פלטות בשני מקומות. בהתחלה ובסוף של הפלטה והקרשים צריכים להיות במקביל. אח"כ הוא היה מביא את הפלטה ואני בזמן הזה הייתי צריך לשים את הקרשים והוא היה צריך לשים את הפלטות תחת הקרשים". (עמ' 11 לפרוט' ש' 3-5). הוא אישר כי מדובר בעבודה פשוטה אך צריך לדייק בה. "זו עבודה פשוטה אבל צריך לעשות זאת בדיוק. אם לא עושים בדיוק, אז הפלטה יכולה ליפול ומה שיקרה... אם זה לא יהיה ישר במקביל, זה עלול ליפול. ... זה לא כל כך פשוט כמו שאתה מתאר. זה יכול להגיע לגובה של הכתפיים שלי". (שם, ש' 13-16). משנשאל מדוע ביקש ליישר את הקרש דווקא ברגע שאיסקוב הוריד את הפלטה, הסביר: "בהתחלה כששמים את הקרשים יש זמן, אבל בסוף הזמן קצת מתקצר, כי הוא מביא את הפלטות יותר מהר ואני צריך לשים את הקרשים יותר מהר". (שם, ש' 19-20). משנשאל אם הזמן לא הספיק לשים את הקרשים, הסביר: "כי כל פעם שאתה שם עוד פלטה משהו זז, ואם אתה מנסה ליישר... הקרשים לא עמדו במקביל וצריך ליישר ולראות. אני גם צריך לראות את הקרשים מלמטה כמה הם עמדו ואני לא רואה". (שם, ש' 24-26). לדבריו, אי אפשר להרים את פלטת הבטון ביד. התובע אישר כי כאשר איסקוב הדריך אותו, אמר לו לשים את הקרשים ולהתרחק כאשר הוא צריך להביא את הפלטה והסביר כי לא התרחק מכיון שלא הספיק לסיים את חלקו ביישור הקרש, ולדבריו היה צריך לומר לאיסקוב לשים את הפלטה. "אמרתי לו לא לשים את הפלטה ואני לא התרחקתי... לא חשבתי בזמן הזה שהוא יכול בכלל לשים את הפלטה. בזמן הזה הוא לא היה צריך לשים שום דבר באותו רגע שאני עמדתי ואני יישרתי את הקרשים. אני לא יודע בשביל מה הוא עשה את זה. אני ראיתי שזה נפל על האצבע שלי אבל לא יכולתי להוציא את היד מהפלטה". (שם, ש' 22-28).   התובע העיד כי איסקוב ניצב במרחק של 7 מ' מהמקום בו עמד התובע, ולא ראה את התובע בזמן התאונה. התובע העיד כי אמרו לו שזו עבודה זמנית, אך הנתבעת הבטיחה לו שמי שנראה לה ישאר, והוא עבד טוב ורצה להישאר.   ג. התובע הגיש חוות דעת מומחה של מומחה בטיחות, המהנדס איתן מרקוס (להלן: המומחה מרקוס), אשר קבע כי המעסיק לא דאג להפעלת נהלי עבודה שלפיהן העגורנאי אינו מפעיל את העגורן אם אינו רואה את המקום שעליו יש להניח את הפלטה, ואם אינו רואה שיש סיכוי לאחר בעת הורדת הפלטה. עוד קבע כי בהעדר נהלי עבודה תקינים, נחשף התובע לסיכון של תאונה. המעסיק הפר את חובתו להדריך את העובד ולמסור לו מידע על הסיכונים בעבודתו, התיר לעובד חסר הסמכה באיתות לעסוק בעבודה המחייבת הסמכה כזו, לא פיקח על הדרך בה ביצע התובע את עבודתו, וחשף אותו למחדל שגרם לפציעתו. המעסיק לא כתב הוראות ונהלי בטיחות באשר לניקוי המסוע, לא קבע שלטי אזהרה בשפה המובנית לעובדים, ובמחדליו יצר מצב מסוכן.   בביהמ"ש מסר כי לא ביקר במפעל הנתבעת ולא דיבר עם התובע או עם איסקוב, וכי למד את העובדות מת/3 שנערך על ידי ברקוביץ. המומחה מרקוס מסר כי הסיק את המסקנה שהתובע לא הודרך מתצהירו של התובע ומההודעה של איסקוב במשרד העבודה, אשר היו מונחים בפניו בעת שערך את חוות דעתו. לדבריו הוא מכיר את העבודה מכיון שעבד בעבודה זו, והנחה לא טובה של הקרשים גרמה לכך שנשברו הרבה מאוד פלטות. "אנשים ידעו שצריך לסדר את הקרשים שיהיו אחד מעל השני. בכל זאת שהעגורן הוריד פלטות התברר שהקרשים הם לא אחד על השני והפלטות נשברו". (עמ' 19 לפרוט' ש' 16-17). לדבריו אחוז הטעויות הוא 5-10 אחוזים.   ד. איסקוב הצהיר כי הדריך את התובע, שעבד אצל הנתבעת בחודש יוני 96', כיצד לבצע את העבודה, הורה לו להתרחק מרחק של מטר מהפלטה בעת הנחת הפלטות על ידו, ואמר לו כי אסור לו להתקרב או להכניס יד מתחת לפלטה בעת הנחתה. ההדרכה נעשתה בשפה הרוסית, והתובע אישר כי הבין את דבריו. במועד התאונה, בערך בשעה 22:00, בעת שהתובע עמד בצד השני של הפלטה, פעל בניגוד מוחלט להדרכה שניתנה לו, והכניס את ידו בין הקרש לבין הפלטה מבלי להודיע לו על כך, ומבלי שהיתה לו אפשרות לראות אותו. לדעתו, חוסר העירנות של התובע, אשר היה צריך להודיע לו כמפעיל העגורן להפסיק את פעולת ההורדה של הפלטה אם רצה ליישר את הקרש, היא אשר גרמה לתאונה.   בחקירתו הנגדית בביהמ"ש חזר על גירסתו, ואמר: "לפני שאני מביא את הפלטה הוא צריך להביא את הקרש. אני מניח את הפלטה ואם משהו לא תקין הוא אומר לי להרים את הצד. אני לא יכול להניח אותו שיהיה ישר. אני מתחיל לשחק כדי להניח אותו שיהיה ישר. אני מרים את הפלטה והוא מיישר. הפלטה נמצאת באויר בצד אחד. לא שני הצדדים וזאת כדי ליישר את הכיון. אחרי שהוא מודיע לי שהוא גמר אני מוריד אותו. (עמ' 21 לפרוט' ש' 15-19). הוא אישר כי עמד במרחק של 7 מ' מהתובע מבלי לראות אותו, וכן אישר כי אם התובע רוצה ליישר את הקרש, עליו לעבור לצד השני ולומר לו שהקרש לא ישר. לאחר מכן הוא צריך לחזור חזרה למקום כדי ליישר את זה. "כן הוא מחכה לי. אז הוא אומר לי שהכל בסדר ואני מוריד". (שם, ש' 30). הוא לא זכר אם אמר למפקח על הבטיחות בעבודה, מר ברקוביץ, שהגיע לחקור את התאונה דברים אלה, ולא ידע להסביר מדוע במסמך הקרוי "פרוטוקול מחקירת אדם בפני מפקח עבודה" (ת/3), אשר הוגש באמצעות תע"צ של ברקוביץ נכתב כי איסקוב אמר לו שהתאונה ארעה מכיון שלא היתה בינו לבין התובע תקשורת. בביהמ"ש הסביר כי התובע לא ענה לו בכלל, והוא רק שמע "היי" כשהתובע נפגע. גם בזמן מסירת עדותו בביהמ"ש הועסק איסקוב ע"י הנתבעת.   ה. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה של המהנדס דן גוילי (להלן: המומחה גוילי), אשר ניתח את הממצאים על פי דוח משרד העבודה, חוות דעת המומחה מרקוס, תצהיר התובע ודבריו של איסקוב, עדות עובד המפעל, וחיווה דעתו כי התובע ביצע עבודה פשוטה ביותר, אשר לא הצריכה הסברים ארוכים, תקופת הדרכה או כל השתלמות אחרת. לדעתו, התנהגותו של העובד היא שגרמה לתאונה. המהנדס גוילי התרשם כי היתה פעולה של רשלנות וטעות בשיקול דעתו של התובע, אשר החליט ליישר את הקרש למרות שראה את פלטת הבטון יורדת ולא נעצרת.   בחקירה הנגדית הסביר את שיטת העבודה הרצויה ואמר: "עד שהולכים להביא את הפלטה שמים שני קרשים, אם מסיבה כלשהיא נדמה לו שהקרש לא ישר, הוא מיישר את מקומו אבל זה חלק מהעבודה". (עמ' 23 לפרוט' ש' 4-5). לדבריו, על העובד ליישר את מיקום הקרש לפני שמתחילים להוריד את הפלטה על ידי המנוף, ואת הקרש צריך להחזיק בשתי אצבעות. המהנדס גוילי הסביר כי הפלטות מונחות בקצב של 5 דקות בין פלטה לפלטה, וכן הסביר כי המפעיל רואה את הקרשים ולא את האדם, למעט כאשר הערימה היא עדיין נמוכה. משנשאל אם המצב בו אין קשר עין בין המנופאי לבין מי שמיישר את הקרש הוא מצב רגיל, הסביר: "זה המצב הרגיל שעובדים כל הזמן. אפשר גם אחרת אבל זה המצב הרגיל... אין צורך שיראה את הידיים כי הידיים צריכות להיות מטר מהערימה. ההנחה שלך לא מציאותית. בזמן שיורדת פלטה לא צריך ליישר קרש". (עמ' 24 לפרוט' ש' 3-6). משנאמר למומחה גוילי כי שיטת העבודה היתה שמיישרים את הקרש בזמן שמורידים את הפלטה, מסר כי הוא מכיר את העבודה, אך לא ידע להסביר מדוע נכתב בת/3 כי לקראת סוף ההורדה של הפלטה התובע מיישר את הפלטה והקרשים, ורק לאחר מכן הפלטה מורדת לגמרי. הוא טען כי זה לא מחוייב מציאות לגבי כל פלטה. "מידי פעם צריך גם ליישר קרשים בתהליך מאוד מוגדר. הוא גם טוען שהוא קרא לעגורנאי". (עמ' 25 לפרוט' ש' 4).   ו. לאחר ששמעתי את הצדדים, אני רואה להעדיף את גירסתו של התובע על פני גירסתו של איסקוב. לא ניתן להתעלם מכך כי לשניהם היה אינטרס במסירת עדותם, התובע הוא בעל ענין בתוצאות ההליך, ואילו איסקוב הוא עובד של הנתבעת, ועינה פקוחה על עדותו בביהמ"ש. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, מהימנה עליי גירסתו של התובע מגירסת איסקוב, הן לגבי שיטת העבודה, הן לגבי הדרישות ממנו, והן לגבי אמירתו כי אמר לאיסקוב לא לשים את הפלטה וזה לא עצר. איסקוב מסר לחוקר ברקוביץ כי התאונה נגרמה בשל העדר תקשורת בינו לבין התובע בזמן התאונה, ולא טען כל טענה כנגד התובע. לא מן הנמנע כי איסקוב לא שמע או לא שם לב לדבריו של התובע בזמן התאונה לעצור את הפלטה, ולכן הוריד אותה על אצבעו של התובע. מקובלת עליי גם גירסתו של התובע כי לא קיבל הסבר מפורט על ביצוע עבודה מעבר להוראות המיידיות, וודאי שלא קיבל הסבר על הסיכונים האפשריים.   באשר לחוות הדעת של המומחים, שני המומחים הסיקו מסקנותיהם מגירסאות הצדדים ומדוח החקירה של משרד העבודה. אני רואה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מרקוס על פני חוות דעתו של המומחה גוילי, אשר מעדותו ניתן להבין כי אין לקבל שיטת עבודה לפיה מיישרים קרש בזמן שמורידים את הפלטה, וזאת על אף שהחוקר ברקוביץ קבע כי זה היה בדיוק המצב בזמן התאונה. הוכח כי העדרו של קשר עין ומכשיר קשר מכל סוג שהוא, סיכנו את העובד סיכון בלתי סביר, אשר היה יכול להמנע כנראה בעלות לא גבוהה.   3. אחריות הנתבעת: אין מחלוקת בדבר חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד. "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש". בע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מ"ז (3) 225:   הנתבעת טוענת כי במקרה דנן היא פטורה מאחריות, מאחר שהתאונה ארעה במהלך הדברים הרגיל של העבודה, ואין מדובר בסיכון בלתי רגיל, ומבקשת לדחות את התביעה.   במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, שומה עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.   לא כך נעשה במקרה זה, ואינני רואה לחזור על הקביעות העובתיות דלעיל. די בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת.   "10.למעלה מן הצורך אומר כי בפסיקה ניכרת המגמה להטיל אחריות על המעביד, אפילו במקרים בהם לא ניתן 'לשים את האצבע' ולהגדיר במדוייק כיצד באה רשלנות המעביד לידי ביטוי. הדברים משתקפים במבחן "האשמה המוסרית" המשמש את בית המשפט בתביעות רשלנות של עובד כנגד מעבידו. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ. זוהיר חורי ואח' דינים עליון כרך לח, 93:   "אמת הדבר, שבחלוקת האחריות בין מעביד לבין עובדו, לתוצאות תאונה בה נפגע העובד, נודע למבחן האשמה המוסרית משקל מיוחד; כך שאם העובד נפגע תוך שקיים את הוראות המעביד, אך בהיסח הדעת, או מתוך דבקות בעבודה, נכשל בסטיה משורת הזהירות, אפשר שבהשוואת חלקו לחלק שהיה למעבידו בגרימת התאונה, על-פי מבחן האשמה המוסרית, יגיע בית המשפט למסקנה שאין לחייבו באשם-תורם (ראה: ע"א 417/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424 ואילך)".   ואולם במקרה שלפנינו הוכח כי הנתבעת היתה מודעת לסיכונים הקיימים בשיטת העבודה הקיימת, ולא עשתה דבר על מנת להקטין את הסיכון. 4. רשלנות תורמת ככלל, המגמה בפסיקה היא שלא להחמיר עם העובד בקביעת רשלנות תורמת. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה". (ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פ"ד לו(2),592, 603).   "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים ..." (בע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה פ"ד מ"ב (1) 415, 425) .   בע"א 1958/97, רפאל בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות, דינים עליון, כרך נה', 823, ציטט כב' השופט אור את האמור בע"א 477/98 הנ"ל, וביטל קביעה של רשלנות תורמת של עובד אשר החליק על אחד הקרשים שהיו פזורים על משטח עבודה, שהיה גלוי לעין. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בעובד אשר היה מרוכז בעבודתו הפיזית הקשה, אין להוציא מכלל אפשרות סבירה, שבגלל היותו מרוכז בעבודה זו, נעלם מעיניו קרש או חלק של קרש, ועובדה זו היא אשר גרמה לכך שנתקל בו ונפל.   הנתבעת טענה כי יש להעמיד רשלנותו התורמת של התובע על מאה אחוזים, ואני רואה לדחות את טענותיה. מדובר בעובד שעבד אצל הנתבעת פחות מחודש, ועלה ארצה פחות מחודשיים לפני התאונה. הוא השתדל לרצות את הנתבעת כדי להשאר במקום העבודה, כאשר הוא אינו דובר את השפה העברית, אין לו מקצוע והוא חסר אונים. בת.א 4658/94, דניאל עסאף נ' מרום הגליל בע"מ, דינים שלום, כרך טו, עמ' 386, סקר כב' השופט עמית את הפסיקה לעניין רשלנות תורמת.   בנסיבות העניין, אני רואה להעמיד את רשלנותו התורמת של התובע על 10%.   5. אחריות המבטחת באשר למבטחת, הפוליסה לפיה היתה הנתבעת מבוטחת אצל הנתבעת 2 לא הוצגה, ולא הובאה כל ראיה ממשית לחבותה של המבטחת. לאחר הגשת הסיכומים ביקש התובע לצרף ראיות נוספות, תכתובת בין ב"כ התובע לנתבעת כדלקמן: ביום 27.11.96 הודיעה הנתבעת לב"כ התובע כי דיווחה למבטחת 2 על התאונה. המבטחת הודיעה ביום 2.1.97 לב"כ התובע כי היא בודקת את נסיבות המקרה, מבלי להודות באחריות. בנוסף לכך קיימים מכתבים ששלח ב"כ התובע לנתבעת ולמבטחת, ואשר אינם מסייעים לתובע. לפנים משורת הדין, אני מתירה את צירוף הראיות הנוספות לסיכומים, ואולם אין בראיות אלה כדי לקבוע חבותה של המבטחת. לפיכך, דין התביעה כנגד המבטחת להדחות.   6. הנכות הרפואית א. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים נחלקו בשאלת גובה הנכות הרפואית הצמיתה. מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר סבי רו'זר אשר קבע כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות צמיתה של 10%, בעקבות קטיעה של 1.5 גלילים מאצבעו השניה של התובע ביד ימינו, ובעקבות רגישות בגדם האצבע עקב התפתחות נוירומה. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' אנגל, אשר קבע כי בעקבות התאונה סובל התובע מקטיעה של גליל אחד, ובהתאם לתקנה 43 (2) ד' לתקנות המל"ל, לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד.   ב. שני המומחים נחקרו בבית המשפט, ואני רואה להעדיף את קביעתו של פרופ' אנגל, המומחה בתחום אורטופדיית כף היד, אשר אושרה למעשה על ידי ד"ר רוז'ר, כי הקטיעה בוצעה בגליל המרוחק של אצבעו של התובע, וכי עד גליל וחצי מוענקת הנכות של קטיעת גליל אחד בלבד.   ג. ד"ר רוז'ר עמד על כך כי באצבעו של התובע התפתחה נוירמה, וכי הרגישות הניכרת שהתפתחה בקצה הגדם גרמה לו לפגיעה תפקודית. אמנם, לדבריו פסק לתובע נכות על פי התקנה הדנה בקטיעה, אך עשה כן מאחר שזו הערכה תפקודית. פרופ' אנגל אישר כי התובע התלונן על רגישות יתר בעקבות הנוירומה: "אם יש נוירומה היא יכולה בהחלט לגרום לכך שהנכות התפקודית תהיה גבוהה מהנכות האטומית ולענין זה אני מסכים עם ד"ר רוז'ר, אם כי זה לא כתוב בתקנות". (עמ' 32 לפרוט' ש' 30,31). לדבריו השאלה הנשאלת היא מה מידת ההפרעה שגורמת כריתת איבר, ואין לכך מדד אובייקטיבי. "אני לא חושב שמבחינה תפקודית הוא עובר את אותם חמישה אחוזים, אבל חמישה אחוזים תפקודיים יש לו". (עמ' 33 לפרוט' ש' 27).   פרופ' אנגל ציין כי הוצע לתובע לעבור ניתוח כריתה של העצב הגורם לרגישות יתר, אך התובע החליט שלא לעבור ניתוח זה. בת.א. 4658/94 אשר נזכר לעיל, סקר כב' השופט י. עמית את הפסיקה העוסקת בחובתו של תובע לעבור ניתוח לשם הקטנת הנזק (ראה שם בעמודים 6/11 - 9/11). אין מדובר בפסיקה חד משמעית, ויש לבחון כל מקרה לגופו. מכל מקום במקרה שבפנינו, לא נבחנו הסיכונים והסיכויים בניתוח מסוג זה, ולכן אין מקום להכנס לעומק השאלה.   בנסיבות העניין, לאחר ששוכנעתי כי נגרמה לתובע רגישות יתר עקב הנוירומה, אשר הוכרה גם על ידי המומחה מטעם הנתבעת, אני קובעת כי נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 7.5%.       7. פגיעה בכושר התפקודי לאחר ששמעתי את המומחים הרפואיים, ובעיקר על סמך חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 5%. אמנם המומחה סייג את דבריו למקצוע הדרוש מוטוריקה עדינה, אך חזר ואמר כי אחוזי הנכות שפסק מכסים כל נכות תפקודית.   חישוב הנזק 8. כאב וסבל התובע סובל מקטיעה של איבר בגופו, ונכותו ניכרת בכל אשר ילך. אין מדובר בפגיעה נסתרת אשר התובע יכול להצניע, והיא פוגעת בשלמות גופו בגלוי. התאונה קרתה בהיותו של התובע כבן 28, עולה חדש ורווק, ואני רואה להניח כי פגיעה זו גרמה לו, בנוסף לסבל הפיזי גם סבל נפשי ובושה. לכן, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לו בסך 30,000 ₪ כולל ריבית מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל.   9. בסיס השכר לצורך חישוב הנזק אין מחלוקת כי התובע עבד חודש אחד לאחר שעלה ארצה, והשתכר 3,114 ₪. התובע למד רפואה ברוסיה, הפסיק את לימודיו בעת שעלה ארצה, וחזר לרוסיה לאחר התאונה כדי להשלים את לימודיו. הוכח כי התובע סיים את לימודי הרפואה, הוסמך כרופא ברוסיה, ובעת סיום הראיות למד לבחינות לצורך הסמכה כרופא בארץ. התובע בסיכומיו ביקש לראות את בסיס השכר שלו כשכר ממוצע במשק, ותביעה זו היא למעלה מסביר, לגבי כושר השתכרותו העתידי. באשר להפסדי העבר, שכרו המשוערך של התובע ליום התאונה יעמוד על 4620 ₪.   10. הפסדי השתכרות בעבר א. ממועד התאונה ועד היום חלפו שש שנים, ואולם הוכח כי בחלק מתקופה זו חזר התובע לרוסיה כדי להשלים את לימודי הרפואה שלו. "כבר 10 חודשים שאני שם. החל מקיץ 99 התחלתי ללמוד כבר באוקטובר". (עמ' 10 לפרוט' ש' 4). לפיכך אני רואה להניח כי התובע, אשר למד 4 שנים רפואה עוד לפני עלייתו ארצה היה חוזר ומשלים את לימודי הרפואה ללא קשר לתאונה, ולכן איננו זכאי לפיצוי בגין העבר לגבי התקופה בה היה סטודנט. התובע לא הביא כל ראיות לכך כי עבד בזמן שלמד רפואה לפני התאונה, ובהעדר ראיות ממשיות לגבי הפסדי העבר, אין מקום לפסוק פיצוי עבור תקופה זו.   ב. התובע היה נתון באי כושר מוחלט משך 4.5 חודשים, ואני רואה לפסוק לו פיצוי מלא עבור תקופה זו, דהיינו 4620 ₪ X 4.5 חודשים = 20,790 ₪ בצירוף ריבית מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל.   ג. הוכח כי לאחר התאונה עבד התובע במקומות אחרים, ואין ראיה לגבי גובה השתכרותו באותה תקופה. אני רואה להניח כי הפסד השתכרותו בעבר עד יוני 99 עמד על 5% משכרו המשוערך אצל הנתבעת. דהיינו, 4620 ₪ X 0.5% X 32 חודשים = 7392 ₪, בצירוף ריבית מיום 1.3.98 ועד היום. סה"כ מגיע לתובע בראש נזק זה סך של 28,132 ₪ בצירוף ריבית מהתקופות המצויינות לעיל. 11. הפסד השתכרות בעתיד שוכנעתי כי נכותו של התובע היא תפקודית, ואולם הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע לעתיד אינה יכולה להעשות על פי חישוב אקטוארי, נוכח כושר השתכרותו הגבוה וסוג השכלתו. לפי חישוב אקטוארי של 5% משכר של 7,000 ש"ח היה מגיע לתובע בראש נזק זה סך של 84,350 ₪. נוכח האמור לעיל, אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי של 60,000 ₪. 12. התובע לא תבע פיצוי בראשי נזק אחרים, ולכן אינני רואה לדון בהם.   סך כל נזקיו של התובע הם - 118,132 ₪ ובניכוי רשלנות תורמת - 106,319 ₪. מהסכום שנפסק יש לנכות את הסכומים שנתקבלו על ידי התובע מהמל"ל, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד.   13. לאור כל המקובץ אני מורה לדחות את התביעה כנגד המבטחת. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 106,319 ₪ בהפחתת הסכומים שנתקבלו מהמל"ל, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. כאמור לעיל, תשולם ריבית על הפיצוי שנפסק בגין הפסד השתכרות בעבר.   הנתבעת תישא בהוצאות התובע, לרבות אגרה, שכר טרחה בגין חוות הדעת של המומחים, שכר העדים וכדומה, וכן תישא בשכ"ט עו"ד בשעור 20% מהפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ כחוק.  עולים חדשיםתאונת עבודה