1. רקע: התובע טוען שהוא קבלן לעבודות עפר, ואילו הנתבע שימש כיועץ מס שלו, לרבות בשנת המס 1992, תמורת שכר טירחה של 2,000 ש"ח. לטענת התובע, ביום 23.9.93, הגיש הנתבע למס הכנסה מטעמו של התובע דו"ח על הכנסותיו לשנת המס 1993. כחודשיים לאחר מכן, ביום 23.11.93 חתם הנתבע על הסכם עם מס הכנסה בקשר לשנות המס 1991-1992. לטענת התובע, התברר לו שבהסכם זה היו נתונים שגויים ובלתי מקצועיים אשר גרמו לו נזק: ההכנסות החייבות הועמדו על 345,114 ש"ח כאשר הכנסותיו היו צריכות להיות 155,310 ש"ח, וכן הוסכם שהתובע חייב לנהל ספרים כ"נותן שירותים ומאחר שלא כך היה הוספו להכנסותיו בשל סכום תאום אינפלציוני 95,835 ש"ח למרות שהתובע הוא קבלן לעבודות עפר, וכן הוספו הכנסות דצמבר בסך 34,376 ש"ח שנתקבלו בשנת 1993 למרות שהתובע עובד על בסיס מזומן, וכן לא תוקן סכום הפחת. לטענת התובע, לצורך תיקון הנזקים נאלץ לשכור שירותי עו"ד ורואה חשבון ושילם קנסות וכן נאלץ לוותר על תיאומים בציוד ובהוצאות מראש, וכן נגרמה לו עוגמת נפש, הכל ביחד בסכום כולל של 175,525 ש"ח, עקב רשלנותו של הנתבע בעבודתו. הנתבע טוען שקיבל את הסכמתו המפורשת של התובע לחתימת ההסכם, וכי לאור מחדליו של התובע וסירוב מס הכנסה לאשר את הדו"ח, היתה חתימת ההסכם הדרך הטובה ביותר מבחינתו של התובע, וההסכם כלל נתונים נכונים ומקצועיים המבוססים על דיני מס הכנסה. 2. עמדת התובע: לפי עמדת התובע, כפי שהובעה בסיכומי ב"כ התובע, רו"ח עופר X הוא המודל לקביעת עובדות ונורמות - כל רואה חשבון צריך להגיע לתוצאה שאליה הגיע רו"ח X, מה שבוטל בהסכם עם רו"ח X לא היה צריך להיכלל מלכתחילה ומה שלא בוטל בהסכם עם רו"ח X אינו נזקף לחובתו של רו"ח X אלא הוא נזק שנגרם על ידי הנתבע. מה שקובע רו"ח X הוא אמת ואילו דיעה אחרת היא לא אמת, והוכחה לכך היא שרו"ח X הגיע להסכם אחר. זו ראיית עולם שטוחה ובלתי אפשרית, ואינה לוקחת בחשבון את מורכבות המציאות לעומת הכרזות וססימאות. האמת היא שאפילו רו"ח X אינו צפוי להיות רו"ח X כל הזמן. רו"ח X העיד במפורש שהוא תמיד מצליח, בבחינת "ותחסרהו מעט מאלוקים", אבל יום אחד, שאולי כבר קרה, רו"ח X לא יצליח לשכנע את זה שעומד מולו, ואולי אפילו לא את רכז החוליה, ואולי אפילו לא את בית המשפט המחוזי, ואולי אפילו לא את בית המשפט העליון, ואז יסתבר שאפילו מה שרו"ח X אומר שכך הוא, כל מי שהסמכות בידו אומר שלא כך הוא. מכיוון שבדברי ב"כ התובע הועמד הכל על רו"ח X, התייחסתי לרו"ח X, אבל לכולם, טובים כטובים פחות, יכול לקרות שהם לא יצליחו לשכנע והעובדות וההגדרות והחיובים יקבעו בניגוד לדעתם. הנורמה אינה רו"ח X, אלא נורמה סבירה של יועץ מס בדרך כלל, ואם ניהל הנתבע את עניניו של התובע בתוך אותה נורמה סבירה, הרי התביעה נגדו תידחה. דיון בענין זה, במפורט, יעשה להלן. כמו כן, מה שבוטל בהסכם עם רו"ח X, אין כל ראיה לכך שבוטל מכיוון שכולם הסכימו שלא יה צריך להיכלל מלכתחילה, אלא זו תוצאה של משא ומתן, שבמסגרתו השיג רו"ח X הישגים מסוימים ולא השיג השגים אחרים, כאשר יקרה בכל משא ומתן. למרות שרו"ח X משיג את כל מה שנכון לפי עדותו, לא נסיק שהוא היה רשלן מכך שלא הצליח להשיג את מה שהוא סבור שהיה צריך להשיג, כגון הסכמה לזקיפת ההוצאות מראש בשנת 1993 ולזקיפת השבחת נכסים בשנים הבאות. איני מבקש להפחית מערכו של רו"ח עפר X, ובודאי הוא סבור שיש יסוד לשחצנות שבה התיחס למעשי הנתבע, אך עדותו היא יותר תשדיר שירות למעשיו המופלאים והשגיו המרשימים מאשר עדויות שניתן להתבסס עליהן לצורך קביעת העובדות בתיק זה. אכן, כדברי ב"כ הנתבע, רו"ח X הוא הרוח החיה מאחורי התביעה, הן מאחורי הבקשות שהגיש התובע למס הכנסה ולבית המשפט לפתיחת ההסכם והן מאחורי תביעה זו, לרבות חוות הדעת של רו"ח נדלר. אין כך, כמובן, כל רע, אבל אין לקבל אתדבריו כ"תורה למשה מסיני". 3. שיתוף פעולה בהמצאת מסמכים לפי גירסת התובע, שיתף פעולה כפי שנדרש עם הנתבע ומסר לו את כל המסמכים שהיו בידו. לפי גירסת הנתבע, התובע לא שיתף עימו פעולה, והוא נאלץ להגיש את הדו"ח ולהגיע לדיון ללא כל הנהלת חשבונות מסודרת ולהפיק מנתונים אלה את המירב האפשרי. אין ספק, שהתובע אכן ניהל את עסקו ללא הנהלת חשבונות כדין. כך העיד התובע שטוען שניהל עסקיו כקבלן (בעמ' 7 לפרוטוקול): "לא היה לי ספר הזמנות עבודה. לא היה לי חוזה עבודה עם קבלנים. בספר ניהול ציוד הנדסי לא היה לי. אני לא יודע אם היו לי קבלות... לא עשיתי רישום קילומטרג' של כל הרכב". על כן, אין ספק שלא היתה הנהלת חשבונות ראויה ברמה סבירה כלשהיא. לעומת זאת, העיד הנתבע (בעמ' 9 לפרוטוקול): "אני קיבלתי ממנהל החשבונות שלו את החומר הראשוני וגיבשתי מזה דו"ח. מה שחסר מבקשים. אני לא מגיש דו"ח אם הוא לא שלם. אחרי כמה זמן היה לי כל המסמכים." לאחר מכן העיד: "מנהל החשבונות העביר לי את המסמכים ומה שהייתי צריך מבחוץ לפי דרישתי מהתובע." מסתבר איפוא, כי התובע לא סיפק כל מסמכים שהם, שהרי לא היו בידו. הנתבע הגיש את דוחות מס ההכנסה על פי אישורים שקיבל מגורמים חיצונייים באמצעות מנהל החשבונות שלו לפי דרישתו, כפי שהעיד גם התובע בעמ' 6 לפרוטוקול. לא היו בידי הנתבע הנהלת חשבונות ומסמכים המאמתים את הטענות שטען בדו"ח שהגיש, ומסתבר שהם לא היו יכולים להיות מסופקים באופן חיצוני מהגופים שעימם עבד התובע. לכך יש להוסיף את עדות הנתבע שכאשר הגיע אליו התובע, באפריל 1991, היה זה לאחר שקיבל שומות לפי מיטב השפיטה לשנים קודמות, דבר המצביע על אי קיום ספרי הנהלת חשבונות כדין מזה כמה שנים. אשר לעדותו של התובע בפני, התרשמתי ממנה כבלתי אמינה. התובע הציג עצמו כאנאלפבית, שאינו יודע לקרוא בשום שפה, וזאת בניגוד לעדותו של הנתבע בענין זה. התובע הצהיר כי הוא מבין עברית אבל אינו יודע לקרוא עברית, אך בפני הגדיל והעיד כי גם ערבית אינו קורא. זאת, כאשר מדובר באדם המנהל עסקים בהיקף של מאות אלפי שקלים, קונה ומוכר ציוד, מעסיק עובדים, עושה ביטוחים, ועוד. הוא העיד שהוא כל כך לא מבין, שאפילו אם היו מסבירים לו לא היה מבין, ולכן לא צריך להסביר לו (עמ' 6 לפרוטוקול). אנשים אחרים כותבים בשבילו הכל והוא רק חותם. עם זאת, אישר שהוא יודע לקרוא את שמו וכן מספרים. למרות זאת, טען שהוא לא מוצא את שמו ומספר זהותו בהצהרה שחתם (עמ' 7 לפרוטוקול). אלה דברי שווא. התובע יודע ומבין היטב שמדובר בהצהרה שבה אישר את הו"ח ואת האמור בו, אלא שהוא מבקש להתכחש לכך. אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע כי התובע הודרך או הדריך עצמו להתכחש לכל המסמכים ולענות לשאלות רבות באיזכור שחוייב לשלם למס הכנסה 140,000 ש"ח. כך, כאשר נשאל עד מתי המשיך לעבוד עם הנתבע, ענה "עד היום האחרון שהנתבע אמר לי שאני צריך לשלם 140,000 ש"ח למס הכנסה". כאשר נשאל אם הנתבע הסביר לו את מה שכתוב בדו"ח, ענה "הוא לא הסביר לי שאני צריך לשלם 140,000 ש"ח". כאשר הוא נשאל לגבי הקשר בינו לבין הנתבע עד הדיון במס הכנסה, הוא ענה "כל הזמן הייתי איתו בקשר עד שהוא אמר שאני צריך לשלם 140,000 ש"ח". וכן הלאה. אכן צודק ב"כ הנתבע באומרו, שלפי עדות התובע המציג עצמו כמי שלא יודע מה כתוב בתצהירו, יש להתעלם מתצהירו. איני מקבל את גירסת התובע כאמינה ואני קובע כי התובע ידע היטב על מה הוא חותם והוא הבין את מעשיו של הנתבע, אשר עמד עימו בקשר רצוף, כאמור בעמ' 6 לפרוטוקול. הנתבע הודיע לו שיש דיון במס הכנסה (עמ' 7 שורה 6) והיה איתו בקשר עד אחרי הדיון וההסכם (עמ' 7 לפרטוקול). 4. הסכמה מפורשת להסכם לטענת ב"כ הנתבע, לאחר ההזמנה לדיון שנשלחה ביום 14.10.93, ואחרי דיונים שבהם הסתבר שלא היו מסמכי הנהלת חשבונות נוספים, התייצב הנתבע לדיון ביום 23.11.93, ולאחר דיון ממושך בנוכחות הנתבע, מפקח מס הכנסה ורכז החוליה, חתם הנתבע על הסכם עם מס הכנסה, נשוא התביעה שתוצאתו בסכום הנמוך מזה שאישר התובע לנתבע קודם לכן. עוד טוען ב"כ הנתבע כי התובע ידע על הבעיות שנתגלעו בדו"ח ההכנסות, על הדיונים בפני מפקח מס הכנסה, על הצעתו המפקח לסיום התיק, וכו'. כך אכן העיד הנתבע בתצהירו בפירוט, על המגעים השונים שהיו, במספר פגישות ועל ההצעות שהיו להסכם עם מס הכנסה, אשר על כולן הודיעו לתובע, וקיבל את אישורו, ולאחר שהמפקח הסכים להקטנת התוספת המוסכמת, נחתם ההסכם. לעומתו העיד התובע בתצהירו כי לאחר הגשת הדו"ח, באגוסט 1993, הקשר הנוסף היה לאחר כמה חודשים כאשר הודיע לו הנתבע שהגיע להסכם לפיו על התובע לשלם 140,000 ש"ח נוספים, בלי שקיבל את הסכמתו. אין צורך בהערכתי הקודמת לענין מהימנות התובע, שכן התובע עצמו העיד שהאמור בתצהיר בענין זה אינו נכון והוא היה בקשר עם הנתבע בין הגשת הדו"ח לבין ההודעה על ההסכם, ואינו יודע מה כתוב בתצהירו. כך העיד, בין היתר: "הנתבע הודיע לי שיש דיון" - עמ' 7 שורה 6. "ידעתי שאני מוזמן" - עמ' 7 שורה 6. "כשאתה מפנה אותי לאמור בסע' 4-5 בתצהירי אני אומר שאני לא יודע להסביר איך לא מופיע בתצהיר שלי שבין הגשת הדו"ח לבין דרישת התשלום הייתי בקשר עם הנתבע בענין דיון במס הכנסה. כל הזמן הייתי איתו בקשר עד שהוא אמר שאני צריך לשלם 140,000 ש"ח." - עמ' 7 שורה 7. לכך יש להוסיף לצורך הערכת מהימנות התובע, כי התובע הכחיש בתצהיר לבית המשפט בהמ' 12402/95 כי ידע על ההסכם וטען שהשומות לא הגיעו אליו, בעוד שבפני העיד שידע על ההסכם מהנתבע קודם לקבלת השומות ואינו יודע מדוע כתוב כך שתצהיר שנחתם על ידו. מלבד ההכחשה הכללית של גירסת הנתבע המפורטת על משא ומתן בכמה פגישות עם מס הכנסה תוך שיתוף התובע, לא באה שום גירסה אחרת, וכאשר הגירסה של ההכחשה הכללית נפלה, הדבר מחזק את התרשמותי כי יש להאמין לדברי הנתבע ולדחות את דברי התובע כבלתי אמינים ולקבוע כי התובע ידע על המשא ומתן ועל ההצעות שהועלו ואישר לנתבע להגיע להסכם בסכום גבוה יותר מזה שאליו הגיע, בסוברו, גם הוא, כמו הנתבע, שבנסיבות שנוצרו, זהו ההסכם הטוב ביותר האפשרי. 5. סיכום ביניים: על פי קביעותי העובדתיות דלעיל, כאשר התובע הסכים לתוצאה שאליה הגיע הנתבע, דין תביעתו בשל הפרת דיני השליחות להידחות, שכן הנתבע לא הפר כל חובה מחובות השלוח. גם פסק הדין בדנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג פ"ד מט (5) 314 לא קבע שעל השלוח לפעול בניגוד להסכמתו של השולח. אין חובה על השלוח להגיע לתוצאות שהגיע אליהן רו"ח X. חובתו של השלוח לפעול לפי יפוי הכוח ובהתאם לחובת הציות לשולח, ואם השולח מסכים לתוצאה, אין כאן כל הפרה של חובות השלוח לפי דיני השליחות. לכל היותר, ניתן לטעון איפוא שהנתבע לקה ברשלנות מקצועית שעה שיעץ לתובע כפי שיעץ, להסכים לההסכם שאליו הסכים. בכך יעסוק המשך פסק הדין. 6. חוות דעת רואה חשבן נדלר: מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של רו"ח נדלר. על פי עדותו, הוא עוסק יותר בהוראה ולא בפרקטיקה. בנסיון שלא לפגוע ברו"ח נדלר, אומר רק שהוא נכשל בקביעות וטעויות מביכות. כך, לגבי ההבחנה בין קבלן לנותן שירותים, ביקש להעמיד את ההבדל על היותו של קבלן בעל ציוד כבד. ואולם, כאשר הועמדו בפניו אפשרויות שונות, הודה שהציוד הכבד אינו הדבר המבחין בין קבלן לנותן שירותים, אלא יש לבדוק דברים נוספים. כך, קבע שיש לקחת את המחזור לשנת 1992 על מנת לקבוע את אופן ניהול הספרים, בעוד שעל פי הדין הבסיס הוא שנת 1991. כך, לגבי תקנות מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (שיעורי פחת) (תיקון), הסתמך על תקנות בלתי רלבנטיות, במקום להסתמך על התקנות משנת התשנ"א - 1991, המופיעות בקובץ תקנות 5338 מיום 28.2.91. זאת, למרות שחוזר לשכת רואי החשבון ממרץ 1992 דיבר על כך שיש תקנות קודמות. כך, הודה שאינו מעיין בחוזרים של לשכת רואי החשבון אלא באופן כללי, וכך יש להסביר את טעויותיו. כך, טען שאם מופיע בהסכם שלא מקבלים את הפחת בשנת ההסכם, לא ניתן לתובעו בשנה אחרת. כך, טען רו"ח נדלר שהיה על הנתבע להציג את ספרי הנהלת החשבונות ולא בדק כלל האם ספרי הנהלת חשבונות כאלה קיימים, ומסתבר מעדותו של התובע שאינם קיימים. סיכומו של דבר, חוות דעתו של רו"ח נדלר אינה חוות דעת מומחה שניתן להסתמך עליה על מנת לקבוע נורמות זהירות של רואי חשבון ויועצי מס פעילים. 7. חוות דעת רו"ח יעקב שוורץ: ב"כ התובע הרבה להסתמך על חוות דעתו של רו"ח שוורץ ועל דבריו בבית המשפט, ובצדק, שכן רו"ח שווורץ לא היסס להודות, גם בחוות דעתו וגם בעדותו, כי אפשר שרואה חשבון תקיף יותר ומיומן יותר היה משיג הסכם טוב יותר לתובע. כך, גם, כאשר סבר שהנתבע גרם לתובע נזק, הודה בכך ובדק את שיעורו. חוות דעתו של רו"ח שוורץ, שהוא רואה חשבון פעיל, ותיק ומיומן, לא נסתרה אף כהוא זה, ואני מקבלה כחוות דעת שיש להסתמך עליה. 8. האם היה התובע קבלן לעבודות עפר או נותן שירותים התובע תיאר את עבודתו כך בעמ' 5 לפרוטוקול: "אני עוסק בתחום עבודות עפר משנת 70 מאז שהייתי ילד. עד שנת 94 הייתי עצמאי. אחר כך פתחתי חברה... החברה שהקמתי עוסקת בעבודות עפר. אין הבדל מהות העבודה. אני מחייב את המזמין לפי שעות. היום התחלתי לקבל עבודות בקבלנות אבל לפני החברה עבדתי ברג'י לפי שעות". עסקינן בתקופה שלפני החברה, שבה עבד התובע ברג'י לפי שעות. השאלה היא האם התובע הוא קבלן, המקבל את שכרו לפי עבודת בניה שהוא מבצע, או שהוא נותן שירותים, המספק את הכלים שברשותו ואת המפעילים לפי שעות ובכך נותן שירותים לקבלנים שהם עצמם מספקים עבודות בניה. חיוב לפי שעות מצביע בדרך כלל על כך שהנישום אינו מספק עבודות בניה, שכן אינו מקבל את שכרו לפי עבודות שהוא מספק, אף שניתן לבחור לפי ההסכם שבין הצדדים את דרך התשלום לפי שעות גם כאשר הנישום מספק עבודות בניה. דרך התשלום אינה קובעת את סיווג העבודה. אמנם, דעתי נוטה לכך שבנסיבות הענין שבפני, סיווגו הנכון של התובע הוא קבלן ולא נותן שירותים, למרות דרך קביעת השכר, אבל לא ניתן לומר שסיווגו של התובע כנותן שירותים, כאשר לא היה בידי התובע להציג הסכם עם מקבלי עבודתו שלפיו ניתן יהיה להכריע, הוא דבר שלא יעלה על הדעת. יש תחום אפור כלשהוא בין ההגדרות. על כן, צדק הנתבע כאשר הגיש את הדו"ח בהנחה שהתובע הוא קבלן, אך לא ניתן לומר שקבלת הדרישה של מס הכנסה שהתובע יסווג כנותן שירותים, היא מעשה של רשלנות, גם אם, לאחר משא ומתן כשהתובע מיוצג על ידי רו"ח X וברור למס הכנסה שכל אי הסכמה בענין זה תוביל לדיונים ממושכים בערכאות, הסכימו לחזור בהם מדרישה זו. בהקשר זה יש לציין, כי ב"כ התובע מלינה על הנתבע שהוא לדעתה כנראה אדם חלש מכדי ייצוג של נישומים בפני רשויות מס הכנסה ומוותר מהר מדי. הויתור היה לאחר מספר ישיבות, ועל בסיס של העדר הסכמים ומסמכים, וכאשר עומדת תלויה מעל התובע חרב של פסילת ספריו, כפי שנפסלו בשנים קודמות שבקשר אליהם הנתבע הגיע להסכם, פסילה שאמנם אינה קשורה לסיווג זה. כמו כן, לטענת ב"כ התובע, לא היה על הנתבע להסכים לדרישה שכן עמדו לרשותו השגה, ערעור בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון ואולי אף דיון נוסף. בתיאוריה, כל זה נכון. הכל עומד לרשותו של יועץ המס העומד מול המפקח. בפועל, כאשר הנישום אינו מספק מסמכים, משום שאין לו כאלה, וכאשר הנתבע מעריך שאין לו עם מי ללכת למאבק הארוך, היקר והממושך הזה, ספק אם כל הערכאות האלה עומדות לרשותו של המייצג. יתר על כן, רוב הנזק הנתבע כאן הוא שכר טירחת רואה חשבון ועו"ד לצורך הליכים בבית המשפט מחוזי וסביב לו. הנתבע הסביר שלא ראה טעם להגיש השגה כאשר גם הרכז היה מעורב במשא ומתן, ועל כן היה צריך להיות נכון להליכים בבית המשפט המחוזי. במקרה זה, לא הוכח שיש הבדל כספי בין התשלום לעו"ד ריינפלד ולרו"ח X לצורך ערעור במקרה שהנתבע התרשל כביכול, לבין התשלום לאותם אנשים במקרה שלא היה מתרשל, והיה עומד על דעתו ומעביר את התובע לניהול הליכים בבית משפט מחוזי. לא היה שום הבדל כספי בין תוצאה שיש רשלנות נטענת לבין תוצאה שאין רשלנות נטענת, ועל כן, הטענה שהיה על הנתבע להתעקש כך שהתיק יבוא לדיון בבית המשפט המחוזי, היא טענה שאינה מקימה רשלנות בהעדר נזק. משאלת סיווגו של התובע כקבלן או כנותן שירותים נובעת גם שאלת אופן ניהול ספריו. זאת, משום שאם הוא קבלן, לאור מחזורו הוא אינו חייב בהנהלת חשבונות כפולה אלא בהנהלת חשבונות חד צידית. לעומת זאת, אם הוא נותן שירותים, הוא חייב בהנהלת חשבונות כפולה. אכן, הנתבע סבר שהוא קבלן החייב לנהל הנהלת חשבונות חד צידית בעת שהגיש את הדו"ח, ואפשר שהוא סובר כך גם היום, אבל המפקח לא סבר כן, וכאשר נכשל הנתבע לשכנע אותו וסבר שאין לו ברירה, לאור מסמכי הנהלת החשבונות שבידו והסנקציות הצפויות לתובע בשל כך, אלא להסכים להגדרת התובע כנותן שירותים, ממילא התוצאה היא שהוא לא מנהל ספריו כנדרש, ויש להוסיף להכנסותיו את סכום התיאום האינפלציוני. איני רואה בדרישה של מפקח מס הכנסה דבר מופרך, ואיני רואה בהסכמה של הנתבע, בתנאים שנוצרו כלפי מס הכנסה, לאור נסיבות התובע, התרשלות מצידו של הנתבע. 9. הבקשה להקטנת מקדמות: התובע מלין על קנסות שחוייב בהן בשל הקטנת מקדמות שנעשתה על ידי הנתבע. הנתבע הסביר את הבקשה להקטנת מקדמות בכך שלפי הנתונים שנמסרו לו על ידי התובע, התכוון התובע לקנות באותה שנה ציוד חדש ולזקוף סכומי פחת שיפחיתו את הכנסתו החייבת. התובע חתם על הבקשה להקטנת מקדמות בעצמו, וכפי שקבעתי לעיל, אני קובע גם עתה שידע על מה הוא חותם. הנתבע העיד כי העמיד את התובע על הסיכון שאם בסופו של דבר יתברר שהקטנת המקדמות לא היתה מוצדקת, ישא בקנסות. עדות זו לא הוכחשה. לפיכך, כאשר הסתבר שהקטנת המקדמות לא היתה מוצדקת, והתממש הסיכון עליו דובר מלכתחילה, אין להלין על הנתבע על כך שהתובע חויב בקנסות. כך גם לגבי העיכוב בהכנת הדו"ח, כאשר היה על הנתבע לגייס בעצמו מהספקים והלקוחות את המידע על ההכנסות וההוצאות, בשל חוסר שיתוף פעולה מצד התובע. בנסיבות אלה , אין להלין על הנתבע שהתובע חוייב בקנסות בשל הגשת הדו"ח באיחור. 10. פחת מואץ: בהתאם לתקנות מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (שיעורי פחת) (תיקון), התשנ"א - 1991 ניתן לתבוע פחת מואץ של 100% לשנה בתקופה בין 1.1.91 לבין 31.12.91, לגבי ציוד המשמש בידי התובע לפעילות מזכה אשר השימוש בו בישראל החל לראשונה בתקופה הקובעת. לפי הנתונים שנמסרו על ידי התובע, הוא רכש ציוד כבד שהופעל על ידו לראשונה בישראל והתחייב להמציא על כך אישור מהיבואן. כאשר לא המציא אישור כזה, למרות דרישות הנתבע, טען המפקח ובצדק כי התנאי לפחת המואץ לא הוכח ויש לתקן את השומה בהתאם. אינני מוצא שיש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שהאמין לתובע ולנתונים שמסר. בדין בוטל סכום זה בהסכם שערך הנתבע עם מס הכנסה ואין מקום להלין על הנתבע שפעל לפי מה שנמסר לו על ידי התובע. דומה הדבר לעורך דין הפועל לפי גירסת מרשו שהעבודה הנתבעת ממנו לא בוצעה מעולם והוא לא נדרש לתשלום בגינה, וכאשר מסתבר שהעבודה בוצעה ונדרשה, תובע אותו התובע על החיוב שבו חוייב ועל ההוצאות שחוייב בהן. כך גם החיוב בהכנסה חייבת נוספת והחיוב בקנס על מקדמות נמוכות מדי שנתבקשו לפי הנחת הפחת המואץ. אין לחייב את הנתבע בדבר בשל סעיף זה. 11. מלאי עבודות בביצוע: אין חולק בין הצדדים, כי התובע היה יכול לדווח לפי שיטת המזומנים, ולכן, כאשר הוסיפו להכנסות שנת 1992 את "מלאי עבודות בביצוע" שנעשו בחודש דצמבר 1992 וטרם נתקבלה תמורתם בשנת המס, היתה זו הקדמה של תשלום המס. רו"ח שוורץ בחוות דעתו הסכים לכך שהדבר מהוה שגיאה שאין לה מקום, אך טען שגיאת הפחת ושגיאת ההכנסות מקזזות זו את זו. ואולם, בהסכם שערך הנתבע עם מס הכנסה, לא תוקנו שתי השגיאות ושגיאה זו לא תוקנה כאשר תוקנה השגיאה המקבילה כביכול. נושא העבודות שלא שולמו היה צריך להיות מתוקן אפילו אם מקבל הנתבע את גירסת מפקחי מס הכנסה לגבי סיווגו של התובע, וכאשר לא הוכנס סעיף זה בהסכם, התרשל הנתבע. השאלה הבאה היא מה הנזק. הנזק הנתבע הוא מלוא שווי העבודות בביצוע, שהוא 34,376 ש"ח. לא זה הנזק. הנזק הוא שווי הקדמת תשלום מס הכנסה לגבי סכום זה משנת המס 1993 לשנת המס 1992. בהנחה שהתובע מגיע לשיא המס, המס הוא 17,188 ש"ח, והקדמתו משנת המס 1993 לשנת המס 1992 שווה ריבית של 4% לשנה דהיינו הנזק בסעיף זה הוא 688 ש"ח. 12. תיאומים בציוד והוצאות מראש: לטענת ב"כ התובע, גרם הנתבע לתובע נזק כאשר הסכים לאי הכרה בהוצאות בסך 44,177 ש"ח, ולא כלל בהסכם את התנאי שניתן יהיה לזקוף את ההוצאה בשנים הבאות. אני מקבל את טענת ב"כ הנתבע, כי אין צורך לומר שאם רואים הוצאות כהשבחת ציוד ולא כתיקון, ניתן לזקוף אותן כפי שזוקפים ציוד ואין צורך לומר זאת במפורש. החל משנת 1993 הגיש רו"ח X את הדו"חות, ותמוה מדוע לא נזקפו הוצאות אלה בשנים הבאות, אם אכן לא נזקפו. על כל פנים, אין כאן רשלנות ואין כאן נזק. 13. הנזק: כאמור, מלבד נזק קטן שגרם הנתבע בסך 688 ש"ח, לא מצאתי נזק נוסף שגרם הנתבע עקב התרשלותו. ואולם, מן הראוי להסתכל על הדברים ממעוף הציפור. ב"כ התובע טען שעקב התרשלותו של הנתבע נגרמו לתובע נזקים. דומה, שגם אם נקבל את טענותיו, לא נגרמו לתובע כל נזקים. על פי ההסכם שחתם הנתבע עם מס הכנסה, כאשר לא פנה לבית המשפט המחוזי והלאה, אלא גמר את הענין בשומה מוסכמת עם המפקח, חוייב התובע לשלם 140,788 ש"ח מס הכנסה, ונותרו לו לזקיפה בשנים הבאות 44,177 ש"ח שלא הוכרו כהוצאות בשנת מס זו, זאת אומרת שסכום חיובו הכולל לפי שיעור מס של 50% הוא 118,700 ש"ח. אם כן היה הולך, והלך, בנתיב שהותווה לו על ידי רו"ח X, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, היה צריך לשלם 75,161 ש"ח מס הכנסה, ועוד 13,500 ש"ח שכ"ט עו"ד, ועוד 33,000 ש"ח שכ"ט רו"ח, ולפי טענת ב"כ הנתבע לא היתה בידו אפשרות לקיזוז הוצאות בשנה הבאה. הסכום הכולל שהיה צריך לשלם הוא איפוא 121,661 ש"ח. נמצא, שהדרך שהלך בה הנתבע הרשלן כביכול, היא דרך זולה יותר לתובע מאשר הדרך שבה הלך יד ביד עם רו"ח X. לגופו של ענין הנזק, שכ"ט עו"ד שתבע התובע הוא סביר וראוי, אך סכום זה היה התובע משלם גם אם לא היה מסכים, היה מקבל שומה לפי מיטב השפיטה ומערער עליה לבית המשפט המחוזי. לגבי שכ"ט רו"ח, רו"ח X אכן טיפל בהגשת השגות, שכר את שירותיו של עו"ד ריינפלד, וניהל משא ומתן עם מפקחי מס הכנסה בענין זה. איני מקבל את חוות דעתו של רו"ח שוורץ שמדובר בכמה שעות, ואני מוכן להניח שמשלוח כתבים, דיונים עם מס הכנסה, נוכחות בדיונים עם עו"ד ריינפלד, ועוד גזלו כ- 30 שעות עבודה. ואולם, השכר שרו"ח X טוען שהוסכם בסך 10,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ הוא שכר מוגזם ומנופח, והעובדה שהוא לא שולם עד היום בפועל מעידה על כך שקביעתו נעשתה מתוך שעין אחת פוזלת לעבר התביעה שתוגש כנגד הנתבע, שעיקריה הופיעו בחשבונו של רו"ח X לתובע מיום 19.12.96 (נספח ח' לתצהיר X). בחשבון לתובע לא היה צריך לכלול חוות דעת על עבודתו של יועץ המס הקודם, אם כבר הוסכם מה שיעור שכר הטירחה הגלובלי. אילו היה על הנתבע לשלם את נזקיו של התובע, הייתי קובע את סכום שכר הטירחה הראוי של רו"ח X בגין טיפולו בענין זה לפי 120 דולר לשעה, דהיינו 3,600 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ. התובע לא הוכיח אובדן שעות עבודה ולא שוכנעתי שנגרמה לו עוגמת נפש המזכה אותו בפיצוי על כך. על כן, לפי כל האמור לעיל, אילו היה הנתבע מתרשל כנטען על ידי התובע, היה סכום הנזק עומד על סך של 25,380 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית ואולם, על פי מה שקבעתי לעיל, לא התרשל הנתבע כלפי הנתבע אלא בנושא זקיפת הכנסות מראש, ובכך גרם לתובע נזק של 688 ש"ח. 14. סיכום: לפיכך, אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן ומחייב את הנתבע לשלם לתובע 688 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.1.93 ועד לתשלום המלא בפועל. מאחר שעיקר התביעה נדחתה זכאי הנתבע להוצאות ושכ"ט עו"ד. לענין הוצאות, יגיש ב"כ הנתבע בקשה לשומת הוצאות לפי התקנות. לענין שכ"ט עו"ד, שווי התביעה שנדחתה הוא כ- 220,000 ש"ח נכון להיום, ולפי תקנה 512, ועל פי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 13,000 ש"ח בתוספת מע"מ. יועץ מסמיסים