תביעה בגין תקיפת קטין על ידי שוטרים

1. עובדות המקרה. א. בפניי תביעת התובע, קטין, באמצעות הוריו ואפיטרופסיו הטבעיים, לפיצוי בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו לטענתו, כתוצאה מתקיפה שהותקף על ידי הנתבעים 2 ו- 3 ביום 17.6.90 (להלן: יום הארוע), בעת שהנתבעים 2 ו- 3 שירתו כשוטרים במשטרת ישראל, ומכאן התביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). הוריו של התובע טענו בכתב התביעה כי הנתבעים 2 ו- 3 (להלן ביחד: השוטרים) נכנסו לביתם שלא כדין, ללא צו וללא הצדק חוקי, חבטו בפניו של התובע וגרמו לו לחבלה של ממש. כתוצאה מכך נגרמו לו נזקים רבים, לרבות כאב וסבל, צורך בעזרה של צד ג' והוצאות רפואיות. ב. ביום 20.9.00 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 2, ולפיכך ידונו רק השאלות שבמחלוקת לגבי הנתבעים 1 ו- 3. (הנתבע 3 יקרא להלן: הנתבע), וכל קביעה עובדתית תתייחס רק לנתבעים 1 ו- 3. ג. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 ו- 3 הכחישו הנתבעים את כל הטענות הנטענות בכתב התביעה, וטענו כי השוטרים הגיעו לפתח ביתו של התובע בשל תלונה שהוגשה נגד אביו, אל X חאלד מוחמד (להלן: האב), בגין גרימת נזק לרכוש בזדון. השוטרים ביקשו מהאב להתלוות אליהם לתחנת המשטרה להמשך חקירה, אך האב סירב, קילל את השוטרים, דחף אותם בכח ונכנס לביתו. בעקבות זאת נכנס הנתבע 2 לבית התובע לחפש את האב, אך האב נמלט מביתו ולא נתפס. הנתבעים הכחישו כל שימוש בכח כלפי התובע ו/או מי מבני המשפחה, וטענו כי פעלו במסגרת תפקידם ובתחום סמכותם כדין. 2. שאלות במחלוקת. א. האם תקף הנתבע את התובע ? ב. האם גרם הנתבע לתובע חבלה של ממש ? ג. האם גרם הנתבע נזק לתובע ? ד. מה אחריות הנתבעת לנזק, אם נגרם לתובע ? 3. ראיות תביעה. א. האב הגיש תצהיר עדות ראשית וחזר על האמור בכתב התביעה, כי ביום הארוע בשעה 19:00 תקף הנתבע 2 את התובע, בכך שנכנס לביתו, חבט בפניו וגרם לו לחבלה של ממש כמפורט בתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר. כתוצאה מהתקיפה נותרה לתובע צלקת במצחו, ונגרמו לו נזקים בסך של 56,000 ₪. בנוסף לכך דחפו השוטרים את אשתו, אמו של התובע (להלן: האם). למחרת הגיש תלונה נגד השוטרים, ובתאריך 12.7.92 הודיעה לו היחידה לתלונות הציבור כי הוחלט להעמיד לדין את השוטרים. לתצהיר צורפה הודעת הקת"צ, הודעה של מנהל מח"ש כי התיק נגד השוטרים נסגר מחוסר ראיות, וכן צילום של תעודה רפואית נושאת תאריך 17.5.90 (להלן: התעודה הרפואית), אשר תוכנה הוא כדלקמן: "אני החתום מטה ד"ר X מוחמד הגר בא.א.פחם ומקום עבודתי בבית חולים הרצפלד (א.א. פחם) מעיד ומאשר כי בתאריך 17.5.90 (או 17.6.90 - ענין אשר יתברר בהמשך - ד.ס.) בשעה 21:00 בביתי בדקתי את מוחמד X ... ת.ז. X ומצאתי את הממצאים כדלקמן: הנ"ל הגיע אליי עם ההורים בתלונה של דמום מהאף לאחר תקיפה לדבריהם. בבדיקה - במצב כללי טוב - ראש סימטרי, אישונים שווים ומגיבים לאור, פה ולוע ב.מ.פ. אף - דימום קל עד בינוני. אוזניים - ב.מ.פ. צוואר - חופשי. בית חזה - סימטרי. ראות - נקיות. בטן - ב.מ.פ. גפיים - ב.מ.פ. PR - תקין. נוירולוגית - אין חסרון נוירולוגי. המלצות - עצירת דימום מהאף באמצעות טמפונדה + קרח מקומי והמשך מעקב. תעודה זו ניתנה על ידי לשם הגשתה כראיה בביהמ"ש... התאריך 17.5.90 . חתימה. " בחקירה הנגדית מסר כי הנתבע 2 בעט בפניו של התובע שהיה בן שנה וחצי וברגלו, והנתבע עמד בפתח הדלת. התובע נפצע באמצע המצח, היה פצע באורך של ס"מ וחצי, ועד היום יש שם סימן. הוא הלך לביתו של ד"ר X, אשר ניקה לו את הפצע, שם דבק והורה לאב ללכת למשטרה ולהביא טופס. הוא לא יכול להסביר מדוע לא כתוב בתעודה הרפואית דבר לענין פצע במצח, אלא דימום קל עד בינוני באף בלבד. משנשאל כיצד הוא מסביר כי בתעודה הרפואית יש שני תאריכים - 17.5.90 ו- 17.6.90, ויש סימנים לשינוי הספרה 5 ל- 6, מסר כי המדינה היא אשר שינתה את התאריך, והתאריך הנכון הוא 17.6.90. לדבריו, התביעה הצהירה בפני ביהמ"ש במהלך ניהול התיק הפלילי נגדו כי חומר החקירה בתלונה שהגיש כנגד השוטרים למח"ש בוער בשנת 95, ורק לאחר שהוגשה התביעה האזרחית בתיק זה, נתגלה כי החומר לא בוער והתעודה נמצאה. האב מסר את התעודה הרפואית המקורית למח"ש, היא לא הוחזרה לו, ונמצאה במשטרה. הרופא האומר כי התעודה ניתנה ביום 17.5.90 טועה, והתאריך הנכון הוא התאריך המצוי למעלה, 17.6.90. הנתבע 2 תפס אותו מאחור, התובע תפס ברגלו של האב, והנתבע 2 בעט בתחתית הנעל בפניו של התובע. ב. האם הגישה תצהיר עדות ראשית, חזרה על האמור בתצהיר האב, והצהירה כי הנתבע סייע לנתבע 2 לתקוף את התובע. מקריאה מדוקדקת של התצהיר עולה כי בתצהירה של האם נכתב ש"בנוסף לכך דחפו השוטרים את אשתי אולם כתוצאה מהדחיפה לא נגרם לאשתי נזק של ממש". לכן יש להניח כי הוא הועתק מתצהיר האב. בחקירה הנגדית מסרה כי היו שני שוטרים. בזמן שהשוטר היהודי דיבר עם האב, התובע תפס ברגלו של האב, והשוטר היהודי פגע עם עקבו במצחו של התובע תוך כדי תנועה לאחור. באשר לנתבע, היא מזהה אותו בביהמ"ש אך לא הוא נתן את המכה לתובע. כאשר התובע חזר מהרופא היה לו דבק על המצח. 4. ראיות הגנה. א. הנתבע מסר תצהיר וחזר על האמור בכתב ההגנה, תוך שהוא מפרט את הנסיבות בהן הגיע לבית התובע. ביום הארוע בשעה 18:00 התלונן מוחמד עלי חאמד X, אשר שימש כאחראי על מחלקת המים בעירית אום אל פחם, כי האב גרם נזק לצינור מים עירוני, והקצין התורן הורה לו לצאת לבית האב ביחד עם הנתבע 2 ולהביאו לחקירה במשטרה. כשהגיע לבית האב, נכנס לחצרו, ראה צינור מים חתוך זרוק על הקרקע, וביקש מהאב להתלוות אליו. האב סירב להתלוות אליו למרות שנתבקש לעשות כן שלוש פעמים, קילל את הנתבע, דחף אותו, והנתבע עצר אותו. האב ביקש להכנס לביתו כדי להחליף בגדים, הנתבע 2 התלווה אליו והנתבע נשאר בחוץ. שניות אחדות לאחר מכן אמר לו הנתבע 2 כי האב נעל את הדלת, לקח את המפתח וברח, וביקש ממנו לפרוץ את הדלת ולהזעיק תגבורת משטרתית. בינתיים פתחה האם את דלת הבית, והנתבע 2 מסר לו כי האב ברח מהדלת האחורית. כל הארוע ארך כ- 2-3 דקות. התגבורת הגיעה כעבור 10 דקות, אך מאמציה למצוא את האב עלו בתוהו. לאחר שחזרו השוטרים מתחנת המשטרה רשם הנתבע דו"ח ביקור ודו"ח פעולה בגין תקיפת שוטרים, העלבה ואיומים. מספר ימים לאחר מכן התייצב האב בתחנת המשטרה והסגיר עצמו. הוגש נגדו כתב אישום בגין היזק בזדון, העלבת עובד ציבור, איומים, תקיפת שוטר, הכשלת שוטר וכליאת שווא. לתצהירו צירף את דו"ח הביקור שערך. בחקירה הנגדית הסביר את השוני בין שני הדו"חות שערך, וחזר על האמור בתצהיר. הצינור השבור היה באורך של 5-6 מ', והנתבע נשאר במקום בו יהיה לו קשר עין עם חצר האב ועם רכב המשטרה. חצרו של האב נמצאת מאחורי בית הוריו ונראית רק בחלקה מהכביש. הנתבע התבקש להתייחס לשרטוט ביתו של האב, אך לא הסכים לתיאור של האב באשר למיקום המבנים. מכל מקום, בעת שהנתבע הגיע למקום, היה האב בחצר, וניתן היה לראות את הצינור השבור מהמקום בו עמד. הנתבע העיד כי אינו זוכר אם ראה את האב שובר את הצינור אם לאו, מכיוון שעברו כבר 10 שנים מאז האירוע והוא בן 65. הוא לא ראה מה קרה בתוך ביתו של האב, לא שמע צעקות כלל, וראה את האם בעת שפתחה את הדלת לנתבע 2. הוא עצמו לא ראה את האב בורח, ואינו יודע אם לקח עימו ילד קטן. הנתבע העיד כי לא עמד לדין משמעתי, לא נחקר, ורק לאחר מספר חודשים נודע לו כי האב התלונן נגדו. הוא דחה את גרסת האב כי השוטרים ביקשו שהאב לא יעשה עניין מהפגיעה בילד, ובתמורה לא יוגש נגדו כתב אישום. ב. ד"ר X מוחמד מסר הודעה במשטרה ביום 31.3.91 במרחב עמקים לפיה הוא רופא בבית חולים "הרצפלד" בגדרה, אין לו קליניקה פרטית, אך לביתו מגיעים קרובי משפחה וידידים הזקוקים לטיפול, והוא מגיש להם עזרה, על אף שאין לו ספר רישום חולים בבית. ד"ר X מסר כי הוא ראה את התעודה הרפואית המתייחסת לתובע, והיא משקפת את הבדיקה שערך ביום 17.5.90. לגבי התאריכים, התאריך הנכון הוא 17.5.90, ותוקן כנראה בטיפקס ל- 17.6.90. הוא לא עשה את התיקון, אינו יודע מי שינה את התאריך, הוא אינו נוהג להשתמש בטיפקס כלל, ואם הוא טועה הוא נוהג להשמיד את המסמך הרפואי וכותב מסמך חדש. בבית המשפט עמד ד"ר X על דעתו כי אין אפשרות כלשהיא שהתובע הגיע אליו עם חתך מדמם במצח, וכי הוא הדביק את הפצע. כל ממצאי הבדיקה וכל הטיפולים שעשה נכתבו בתעודה הרפואית, והוא היה אובייקטיבי לחלוטין. משנשאל אם ידוע לו מי תקף את התובע, נזכר כי האב אכן אמר לו כי משטרה נכנסה לביתו, אך הוא לא חוקר. בחקירה הנגדית חזר על גרסתו לפיה בעת שמסר הודעה במשטרה ראה כי התעודה הרפואית המקורית תוקנה בטיפקס, ואילו הוא לא השתמש בטיפקס כלל, ולא תיקן את התאריך בתעודה. ד"ר X עמד על דעתו כי לא שינה את התאריך. האב הופיע בביתו בלילה עם התובע, והוא שלח אותו לקבל תעודה רפואית מהמשטרה, והחזיק בתובע. השעה הכתובה בתעודה הרפואית היא השעה בה טופל התובע ונכתבה התעודה. התעודה כוללת את מלוא הפרטים, ד"ר X בדק את כל האורגנים של התובע, והעיד כי לא שכח לבדוק דבר וכן לא שכח לכתוב את ממצאי הבדיקה. עם זאת, הוא אינו זוכר את האירוע בפרטי פרטים מכיוון שאירע לפני כ- 10 שנים. 5. הצדדים הגישו בהסכמה את ת.פ. 1027/91 של ביהמ"ש השלום בחדרה, בו הוגש כתב אישום נגד האב כראיה בתיק זה (להלן: התיק הפלילי). מעיון בו עולה כי כתב האישום הוגש בשנת 1991, נשמע בפני 4 שופטים, וההליכים בו הסתבכו. הנאשם הורשע ע"י כב' השופט מנהיים בכל העבירות בהן הואשם פרט להיזק בזדון, אך הכרעת הדין בוטלה לאחר שהתברר כי הצהרת התביעה לפיה בוער כל חומר החקירה בתיק התלונה שהגיש האב (הנאשם בתיק הפלילי) כנגד השוטרים בפני קת"צ, אינה נכונה, והחומר נתגלה בפרקליטות מחוז חיפה. התיק נקבע לשמיעת עדי הגנה, אך מכיוון שעדי ההגנה לא זומנו פעם אחר פעם זיכה כב' השופט מנהיים את הנאשם מטעמי צדק. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על הכרעת הדין, והתיק הוחזר לשמיעת עדי הגנה. בין לבין הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון, ובסופו של דבר הודיעו הצדדים על הסכמה לפיה התבקש ביהמ"ש לזכות את הנאשם מחמת הספק. הנתבעים טענו להשתק פלוגתא נוכח קביעתו של ביהמ"ש בתיק הפלילי, אך אינני רואה לקבל טענה זו משהכרעת הדין בוטלה ללא כל תנאי. 6. ניתוח העדויות. אני רואה להעדיף את גרסת ההגנה על פני גרסת התביעה, ובעיקר אני רואה להסתמך על גירסתו של ד"ר X, המהימנה עליי במלואה. א. האב הותיר רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש, ואינני רואה להסתמך על עדותו ולקבוע ממצאים עובדתיים על פיה. בנוסף לכך, גירסתו אינה עיקבית, רצופה סתירות, ואף אינה סבירה בנסיבות העניין. האב מסר בתצהירו כי הנתבע 2 חבט בפניו של התובע, ואילו בביהמ"ש העיד כי הנתבע 2 בעט בתובע. האב השתמש במילים הנ"ל בעברית, בלא שמישהו הדריכו, ולכן אני רואה להניח כי הוא יודע להבחין בין המילים. במילון החדש מאת אבן שושן, בעמ' 361 מוגדרת המילה חבט כדלקמן: "חבט - היכה ודפק במקל או כיוצא בו על ענפי עץ, על שיבולי תבואה וכדומה להשיל את פרים, גרגריהם או עליהם ... היכה, הילקה, הדף ודחף בחוזקה .... ירד ונגע, השתלשל עד כדי נגיעה ...." למילה חבט הגדרה נוספת (שם, עמ' 362): "חבט 1. חבטה, מכה מחמת נפילה והתקלות במשהו.... 2. התחבטות, קושי ...". מעיון בתיק המשטרה עולה כי כשנחקר האב במשטרה באזהרה לראשונה ביום 21.6.90, מסר כי הנתבע 2 תקף את האם באגרופים, נתן לה מכות ולבנו בן השנה וחצי. הוא חשש וברח מהמקום, ולאחר שחזר ראה שאשתו נפגעה בפנים ובנו נפגע באפו ממכות השוטרים. מגרסה זו עולה לכאורה כי אכן מדובר במכות שניתנו באמצעות ידיים או מכשיר כלשהוא, אך לא בבעיטה. בהודעה נוספת מאוחרת לזו, אף היא באזהרה, מיום 20.7.90, מסר האב כי הנתבע 2 תפס אותו בכתף, דחף את התובע ובעט בו, וכתוצאה מכך נפגע התובע בפנים. האב לא התייחס כלל לנתבע ולחלקו במעשה. מדובר בגרסאות שונות לעניין אופן התקיפה, כאשר בהודעה הראשונה, בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מסר האב כי מדובר בחבטה ולא בבעיטה. גירסת האב סותרת את גירסת האם לעניין חלקו של הנתבע בתקיפת התובע. בתצהירו מסר האב כי הנתבע 2 חבט בתובע, ולא הזכיר את הנתבע כלל. בביהמ"ש ציין כי הנתבע עמד בפתח הדלת. גירסה זו סותרת את גירסת האם בתצהירה לפיה הנתבע סייע לנתבע 2 לתקוף את התובע. לכן, לא ניתן להסיק מהגרסאות השונות של ההורים כי הנתבע היה מעורב כלל בתקיפת התובע, או כי היה שותף למעשה. כאמור לעיל, האב צרף לתצהירו תעודה רפואית, ואולם התעודה, לא זאת בלבד שאינה תומכת בגירסתו, אלא סותרת אותה מכל וכל. התעודה הרפואית נושאת תאריך 17.5.90, ואין בה זכר לפצע כלשהוא במצחו של התובע. מקובלת עלי לעניין זה במלואה עדותו של ד"ר X, אשר אין לו כל עניין בתיק זה, והוא כנראה בן משפחה או ידיד של האב, כי בדק את התובע ביום 17.5.90, ולא מצא כל פצע במצחו, שאם לא כן היה מציין זאת בתעודה הרפואית, מטפל בפצע, ומציין את הטיפול שנתן. האב העיד כי הפצע במצחו של התובע היה באורך 1.5 ס"מ, וסביר להניח כי פצע כה גדול במצחו של תינוק בן שנה וחצי, לא היה חומק מעיני הרופא. הרופא העיד כי התאריך תוקן באמצעות טיפקס, כי התיקון לא בוצע על ידו, ואני רואה לקבל את דבריו במלואם. יתר על כן, אילו עסקינן רק בתאריך, ניתן היה לסבור לטובת התובע כי נפלה טעות בידי הרופא, על אף שהתאריך נרשם בשני מקומות שונים בתעודה, והיה ספק בידי הרופא לתקן עצמו אם טעה. ואולם אינני רואה לקבל את טענת האב כי נפלה טעות גם בתאריך וגם בתוכן התעודה. סביר להניח כי התעודה תוקנה בטיפקס ע"י האב כדי להתאימה ליום הארוע, שהרי הוא היה היחיד בעל האינטרס לעשות כן. לכן, אני קובעת כי מדובר בתעודה שניתנה בתאריך אחר, בקשר לעניין אחר שאיננו נוגע כלל לתביעה שבפני. לא זאת בלבד שאין זהות בין התאריכים הנטענים ובין הפציעה הנטענת, אלא שד"ר X ציין במפורש כי התובע הובא אליו עם דימום באף, ושני הוריו של התובע לא התייחסו כלל לדימום זה. בהודעה שמסר האב במשטרה ביום 21.6.90 ציין כי בנו נפגע באפו, אך מאז לא נאמר ע"י עדי התביעה דבר לעניין פגיעת התובע באף. האב והאם ציינו בתצהיריהם את הצלקת שנותרה במצחו של התובע, ואולם לא הוגש כל מסמך רפואי להוכחת קיומה של הצלקת והמועד בו נגרמה, אם נגרמה. בהעדר חוות דעת רפואית, לא ניתן להוכיח עניין שברפואה. התובע לא הובא בפני ביהמ"ש, ועניין הצלקת לא הוכח. לא ברור מדוע חיכה האב 7 שנים לפני שהגיש את תביעת הנזיקין, אשר הוגשה מספר ימים לפני מועד ההתיישנות. מכל מקום בכתב התביעה נטען כי השוטרים הורשעו בדין משמעתי, וזאת על אף שכבר ביום 25.10.92 נשלח לאב מכתב לפיו החליטה מח"ש לסגור את התיק מחוסר ראיות, והאב ידע כי השוטרים לא הועמדו כלל לדין. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לסמוך על גירסת האב. ב. גם גירסת האם אינה מקובלת עלי, ולא ניתן לסמוך עליה לצורך קביעת ממצאים עובדתיים. גם האם בתצהירה מסרה כי הנתבע 2 חבט בפניו של התובע, בשונה מגרסתה בביהמ"ש כי הנתבע 2 בעט בתובע. עניין הבעיטה עלה לראשונה בביהמ"ש ע"י האב, והאם נכחה באולם בעת שמסר גירסה זו. התעודה הרפואית סותרת אם גירסת האם, ועדותו של ד"ר X לפיה לא טיפל בכל פצע במצחו של התובע, סותרת את עדותה כי התובע הגיע הביתה עם מדבקה על המצח. גרסתה שונה מגרסת האב גם לעניין חלקו של הנתבע בתקיפה, וגם לעניין זה נדחית עדותה. ג. אני רואה לקבל את גירסתו של הנתבע כי כלל לא היה נוכח בבית התובע בשעה שהנתבע 2 שוחח עם האב, וכי כלל לא ראה את האב לאחר שביקש להחליף בגדים לצורך מעצרו ונמלט. גירסת האם לפיה הנתבע עזר לנתבע 2 לתקוף את התובע אינה נתמכת בכל ראייה אחרת, ואפילו לא בעדותו של האב. כאמור לעיל, נתמכת עדותו של הנתבע כי לא פצע את התובע, בכך שלא הוגשה כל תעודה רפואית המתייחסת ליום הארוע, ויש להניח כי לו היה ד"ר X בודק את התובע ביום הארוע ומטפל בו, היה נותן תעודה רפואית, שהרי אין לו כל אינטרס בענין, אלא לטובת בני משפחתו של התובע. התובע ביקש לקבוע כי עדותו של הנתבע אינה מהימנה בשל סתירות בגירסתו לגבי המרחקים בין המקום שעמד, לבין הניידת, ובין חצרו של האב לבין הניידת. אינני רואה לייחס לכך משמעות כלשהיא נוכח הזמן הרב שעבר מאז הארוע, ואני רואה להניח כי אדם אשר זה היה עיסוקו העיקרי, אינו יכול לזכור לאחר 10 שנים מיקום ומרחקים מדוייקים. גם באשר לגירסאות העדים האחרים בתיק הפלילי, יש בזמן הרב שעבר כדי להסביר את הליקויים בזכרונו של הנתבע, ומכל מקום עדותו מהימנה עליי ואני רואה לקבלה. 7. נטל הראיה להוכיח את הארוע הנטען מוטל על התובע, ובמקרה זה גם על הוריו, אפיטרופסיו הטבעיים. התובע והוריו לא הרימו את הנטל להוכיח את הארוע, את אחריות הנתבעים ואת הנזק, מהטעמים שפורטו לעיל, ולא שוכנעתי כי הנתבע תקף את התובע או היה שותף לתקיפתו, ו/או תקף את האם או היה שותף לתקיפתה. אין ראיה לנזק כלשהוא שנגרם לתובע ביום הארוע ודין התביעה כנגד הנתבע להדחות. 8. אחריות הנתבעת משנדחית התביעה כנגד הנתבע, תדחה מטעם זה גם כנגד הנתבעת. כאמור לעיל, גירסתם של הוריו של התובע אינה משכנעת, ולכן אינני רואה לקבוע כי הנתבעת אחראית למעשה כלשהוא כנגד התובע. באשר לאחריותה של הנתבעת בשל מעשיו של הנתבע 2, הנתבעת השתחררה מייצוגו של הנתבע 2 עוד לפני מתן פסק הדין נגדו. סעיף 25 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע: "על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה." לא זאת בלבד שלא הוכח כי הנתבעת התירה או אישררה את מעשיו של הנתבע 2 כנטען על ידי התובע והוריו, אלא שנתברר כי מעשיו נחקרו, קת"צ המליץ להגיש כתב אישום נגד שני הנתבעים בעקבות תלונתו של האב, ואולם כתב אישום כזה לא הוגש מחוסר ראיות. בהמלצה הראשונית להעמיד את הנתבעים לדין יש משום הבעת עמדה מפורשת כי הנתבעת לא התירה את התקיפה, אם היתה, ולא אישררה אותה. התובע לא טען בסיכומיו דבר לענין אחריותה של הנתבעת בגין פסק הדין שניתן כנגד הנתבע 2 בהעדר הגנה, ואינני רואה להתייחס לכך מעבר למה שנאמר. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת להדחות. 9. למען הסר ספק, הקביעות הנזכרות לעיל מתייחסות אך ורק לנתבעים 1 ו- 3, שהרי נגד הנתבע 2 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. 10. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 3. התובע באמצעות הוריו ישא בהוצאות הנתבעים 1 ו- 3 וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק לכל אחד מהנתבעים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משטרהאלימותקטיניםתקיפת קטיןתקיפהשוטר