תאונה באימון התעמלות בבית ספר

כללי: 1. התובעת, ילידת 1982, התמחתה בתחום התעמלות המכשירים מאז היותה ילדה בכתה א'. 2. אימוני ההתעמלות נעשו באולם בית-הספר בשעות אחר הצהרים, לאחר סיום הלימודים. המכשירים, האביזרים והמזרונים היו גם הם חלק מאולם הספורט של בית הספר, שעמד לשימוש תלמידיו מידי יום באישור משרד החינוך. 3. המתעמלים באולם חולקו ל4- קבוצות, כשלכל קבוצה מדריך מוסמך, בוגר קורס מדריכים בוינגייט. יחס המתעמלים למדריך היה 1 ל3- או 1 ל4-, כשעל כל המתעמלים הייתה מופקדת מאמנת. דיון: 4. ביום האירוע 13.10.92 עסקו המתעמלות בתירגול חלק מקדים מתוך תרגיל שלם - "ירידה בסלטה גוף ישר" - כלומר סיבוב של 360 מעלות סביב מקביל אחד ששימש כמתח. בעת האירוע תורגלה אחיזת המתח בשתי ידיים, כאשר הכתף נמוכה משורש כף היד, תוך נדנוד הגוף ונחיתה לפנים עם הפנים קדימה. פעולה זו שהינה קלה ופשוטה בוצעה כבר קודם ע"י המתעמלות מספר רב של פעמים, והיתה מתורגלת ומוכרת לתובעת היטב. 5. תוך כדי נדנוד נשמטה כנראה אחיזתה של התובעת והיא נפלה בעת הנדנוד לאחור ונפגעה בפניה ובאמת יד שמאל. על פי עדותה של התובעת הנראית לי כמהימנה, אני קובע כי היא ביצעה תרגיל "סלטה" על מתח בפיקוח מאמנת, ותוך כדי סיבובה סביב המתח היא "נפלטה" ממנו, עפה אל הרצפה, שבאותה עת לא היה עליה שום מזרון דבר שהיה בולם את נפילתה באופן משמעותי, ומונע את התאונה ותוצאותיה. המאמנת, גב' מירב שניידר, יכולה היתה להבחין בחוסר מזרן מתאים ולגרום להפסקת התרגיל - אולם דבר לא נעשה ולכן יכולה היתה התאונה להיגרם כפי שנגרמה. לדעתי יש צורך לצפות מראש כי בכל אימון שכזה, ישנו סיכוי לנפילה של המתאמנת, ולכן יש לנקוט באמצעי מיגון מתאימים כגון מספר מזרונים הבולמים את הנפילה ותוצאותיה. אין לבוא בטענות של רשלנות תורמת כלפי המתאמנת שהיתה קטינה, גם אם זו היתה מאומנת בתחום זה מספר שנים. 6. התובעים טוענים כי מזרון אחד מתוך שניים שהיה מאחורי המתח נלקח ואילו הנתבעת טוענת כי סדר הנחת המזרונים היה קבוע, כי המזרונים היו מונחים מתחת למתח, כמקובל, כמו תמיד, דהיינו: - 3 מזרונים - שניים מלפנים ואחד מאחור (מאחר שהנחיתה אמורה היתה להתבצע לפני המתח מלפנים), וכי איש לא נטל מזרון מתחת למתח מאחור. 7. התובעת סבלה משבר באף, פגיעה ב3- שיניים ושבר באמת יד שמאל. 8. מומחה בית המשפט דר' הר שי קבע כי לתובעת, שהיתה בת 15.5 שנים ביום הנפילה 26.7.98, נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מראה האף, [עצמות האף נמושו והן לא סדירות, נראה שקע בגשר האף באורך 1.5 ס"מ מעל נחיר ימין, סטייה קלה של המחיצה] תיקון יעלה - 9,000 ש"ח. דר' רוזן, מומחה אף אוזן גרון, קבע כי לתובעת הפרעות נשימתיות בגלל מצב האף, ונכות הן קוסמטית והן פונקציונלית בשיעור 10%. מומחה פה ולסת קבע כי עלות הטיפול בשיניה של התובעת תהיה בשיעור 40,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי מדובר בפעילות ספורטיבית. פעילות שכזאת מחייבת קיום אחריות מושגית, אולם, אין בהכרח מתקיימת אחריות קונקרטית! לדידה של הנתבעת (עיסוק בספורט כולל סיכונים מוגברים שהם טבעיים לפעילות בספורט - ללא כל אחריות קונקרטית, שכן מי שמשתמש במתקן ספורט אם כשמשתתף ואח כצופה, עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית - אך אין בגינם אחריות (ראה ע.א. 145/50 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז 1 113, 126. ראה גם פסה"ד בעניין לורנס נ. מ' פד"י מח (4) ע' 214). כמו כן טענה הנתבעת כי, אין גבול לדרישות של בטיחות מצד אחד, מול הצורך לקיים פעילות של חיי יום יום. ולכן אין להעמיד שומר ומציל לכל רוחץ ורוחץ המשתמש במתקני בריכת שחיה... ע.א. 285/73 פד"י כ"ט I 63 עמ' 75. וכן אין להעמיד משגיח מאחורי גבו של כל תלמיד ותלמיד המבצע פעילות בבית ספר ע"א 715/79 בפרשת אורט ישראל פד"י ל"ה (2) 764. השאלה המרכזית בתיק זה היא שאלה של אחריות. איש אינו יכול לחלוק על כך כי אולם ספורט חייב להיות מותאם לפעילות ספורטיבית, כלומר לא "להסתיר" בתוכו "מלכודת" כגון ריצפה רטובה מנוזל זה או אחר, או מתקן ספורט שחסר מזרן מתאים. בעניין זה ישנה הלכה פסוקה מימים ימימה. אני מפנה לספרו של המלומד CHARLESWORTH ON NEGLIGENCE מהדורה 5 בעמוד 643 לאמור: On the other hand, where the plaintiff was injured through slipping on the polished floor of a hall in which physical training classes were conducted, it was held that he did not agree to take upon him-self the risk of slipping upon a floor which was not reasonably fit for the purpose of physical training. דברים כאלה נאמרו גם בספרו של LINDSELL ON TORTS & CLERK מהדורה 30 בעמוד - 529 לאמור: When games of physical exercise are played, the school is liable if the game is of such a nature and is played in such a way as probably to cause an accident, but otherwise not. Where, at a swimming bath, one pupil released the spring board when another pupil was on it and caused an injury, the school was held not liable. Also, when boys were working at a farm during a half-holiday and one threw a clod of earth at another and injured him, the school was held not liable. אומנם במקרה הראשון נדונה בעיה של החלקה ובמקרה האחר נדונה בעיה של שחייה בבית ספר, אך אין להבחין בין המקרה שבפני למקרים האחרים מבחינת העיקרון הכללי. לכן במקרה זה אני קובע כי, פגיעה זו היה ניתן למנעה. אין הנסיבות מתאימות לדברים שאמר השופט ויתקון בעא' 285/73 פדי' כט' 1 עמ' 63 שם הסביר השופט ויתקון את העיקרון הכללי כי, כורח החיים מחייב אותנו להציב גבול בנקודה מסוימת לגבי דרישת בטיחות. כורח החיים לא היה צריך להפריע לנתבעת לשים במקום המתאים מזרן שהיה בולם את מעופה של התלמידה אל הרצפה. אין מדובר בספורטאי מאומן, אלא בקטינה מתלמדת ולכן אין להשית לפתחה כל רשלנות תורמת. 9. טענה נוספת בפי הנתבעת היא, העדר יריבות כלפי הנתבעת שמעולם לא היתה גוף משפטי. טענה זאת לא נטענה בכתב ההגנה שהוגש ביום 28/11/95. היא הושמעה לראשונה בסיכומים, ראה עמ' ראשון לסיכומים, פסקה 2. הדעה המקובלת בין חכמי המשפט היא, שאם הדין מכיר בכשרותו של גוף מסוים, להיות בעל זכות או לחוב בהתחייבות, ממילא אותו גוף או יצור נחשב לאדם אשר יכול לתבוע ולהיתבע. ראה פסקה 4 לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעא' 272/81 פורסם בפסקי דין לו' בעמ' 670. זאת ועוד בהמשך פסק הדין נקבע כי בתי המשפט באנגליה קבעו כי גם גופים שלא ניתנה להם הכרה מפורשת ע"י המחוקק כתאגיד אשר יכול לתבוע ולהיתבע נמצאו כשרים להיות בעלי דין לעניינים מסוימים והמבחן הוא, שמי שכשר ע"פ דין להיות בעל זכות או לחוב ע"פ הדין הוא גם כשר להיות בעל דין בכל הקשור לזכויות או חובות. כך גם פסקו בתי המשפט בארצות הברית. כך גוף שאיננו קיים כדין יכול להיות בעל דין בין כתובע ובין כנתבע, אם הצורך המעשי מחייב זאת ע"פ הדוקטרינה של תאגיד למעשה. במשפט איילה זקס רעא' 46/94 פורסם בפסקי דין כרך נ' חלק שני, נאמר במפורש ע"י ביהמ"ש העליון - {כאשר בחן את השאלה, האם ניתן לרשום בפנקס המקרקעין נכס על שם הקדש ציבורי} - וקבע כי הכרתו של המחוקק שגוף מסויים יכול להיות נושא לזכויות ולחובות אינה חייבת להינתן במפורש, אלא היא יכולה להינתן גם במשתמע... לא ייתכן שגוף שמעניק שירותי ספורט כאגודת הפועל קרית חיים, שבוודאי מנהל את ספריו כחוק, הוא מנהל פנקסים של הכנסה והוצאה ומאפשר החזקת מאמנים במשכורת, וכן פעולות ספורט של קטינים ואחרים בשכר, יסתתר מאחורי טענה של אישיות משפטית חסרה או בלתי קיימת שכל השנים הוא מופיע כלפי הציבור כגוף שיש לו זכויות וחובות. טענה שכזאת היא בניגוד להוראה בסעיף 2,3 לחוק כבוד האדם וחירותו ופוגעת בקניינו של אדם ובגופו באופן עקיף, באופן שהיא מתירה שגוף אשר נותן שירותים לציבור יהפוך לשוקת ריקה כאשר הגוף הזה מתרשל... על כן ובהתאם לפסיקה ולחוק, אגודת הפועל קרית ביאליק היא גוף נושא זכויות וחובות ועליה לציית לכל פסק דין שיינתן. גוף שמקבל תמורה בגין שירותים לציבור, צריך לדעת ליתן תמורה בבוא יום. לאור כל האמור לעיל, נראה לי כי אגודת הפועל קרית ביאליק, התרשלה במקרה זה כאמור לעיל ולכן יש להשית עליה אחריות בנזיקין. הנזק: 10. ביהמ"ש מינה שני מומחים רפואיים בעניינה של התובעת, ד"ר הר שי בתחום הפלסטיקה, הוא קבע לתובעת 15% נכות צמיתה תוך הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי וד"ר רוזן, בתחום אף אוזן גרון, קבע לה נכות בשיעור 10%. המומחה, ד"ר בלומנפלד, קבע כי הוצאות השיקום בגין פגיעה בשיניה הם בסך 40,000 ש"ח. נראה לי כי, יש לקבוע לתובעת 19% נכות משוקללת בגין התאונה הנדונה ולא 23.5% כפי שהוצע ע"י התובעת. בנסיבות אלה אני קובע כי, לתובעת נכות של 19%, נכות שתימנע ממנה לעסוק בספורט כפי שעשתה עד כה, אולם לא תיפגע לעסוק בעיסוק אחר. על כן נכותה היא נכות שאיננה פונקציונלית, המדובר באובדן כושר השתכרות להבדיל מאובדן השתכרות בפועל. וברצוני להרחיב קמעה בענין זה כדלקמן: בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (מהדורה 2, 1993"), קובע פרופ' אנגלרד כי הפיצוי בעד הפסד השתכרות כולל בד"כ 2 מרכיבים: א. פיצוי בעד אובדן השתכרות בפועל; ב. פיצוי בעד אובדן כושר השתכרות; נוכח הזכרתם המפורשת של שני מרכיבים אלה בחוק, לא מן הנמנע שגם ההוראות המיוחדות של החוק חלות עליהם, ואולם עשויה להיות משמעות מעשית להבחנה בין שני מרכיבים הפיצויים, במיוחד במישור הדין של ניכוי מס הכנסה. (להרחבה בנושא זה, ראה: א' יורן, היבטי מס בפיצויי נזיקין, ירושלים תשמ"ח עמ' 39-40). ד"ר קציר בספרו, פיצויים בשל נזקי גוף, גורס כי "אובדן ההשתכרות" ו"אובדן כושר ההשתכרות" קשורים זה בזה בקשר של סיבה ומסובב בסוגיית הפיצוי בגין ההפסד בראש נזק זה. "כושר השתכרות", אשר בא לידי ביטוי, או שיונח שיבוא לידי ביטוי בעתיד, בהשתכרות בפועל, גורר אחריו במקרה של פגיעה בו, פיצוי בגין "אובדן השתכרות"; ואולם פגיעה בכושר השתכרות אבסטרקטי, אינו עשוי להצמיח בעקבות הפגיעה בו, תשלום פיצויים. כך בע.א 155/95 חן נ' ממן, נקבעה לתובע נכות גבוהה ע"י מומחה אולם לא נפסק לו מאומה בגין הפסד השתכרות, זאת משום שעוד לפני התאונה לא פרנס עצמו מסיבות שונות. זהו מקרה של פגיעה בכושר השתכרות, שלא בא לידי ביטוי בהשתכרות, ואף לא הונח כי כך יהיה בעתיד. גם בע.א. 10/88 מלכי נ' אפללו, פד"י מ"ד (4) 813, שם הובאה בחשבון הסתבכותו בפלילים של הנפגע, לענין קביעת כושרו להשתכר. בע.א 541/64, רכס נ' הרצברג, פד"י י"י (2) 120, עמ' 125, נקבע כי: "... קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזוק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו". כלומר נותק הקשר ההכרחי בין הפסד הכושר להשתכר לבין הפסד השתכרות. נפגע המוכיח כי הפסיד שכר או הכנסה לא יצא ידי חובתו, כל עוד לא הוכיח כי הפסד זה נבע מהפסד כושרו להשתכר; ומזיק, המוכיח כי הנפגע לא הפסיד משכרו, לא הוכיח בכך כי כושרו של הנפגע להשתכר לא נפגע. דוגמא: פלוני שלא שב לעבודתו שעה שיכול היה לעשות כן, בודאי סובל אובדן השתכרות; אולם משייקבע לו הפיצוי, על פי יכולתו, ולא עפ"י הפסדו שבפועל, יהיה בכך משום פיצוי עבור הפגיעה בכושרו, ולא עבור ההפסד שנגרם לו (אף שיתכן, שהפיצוי יופחת, בהתאם לכושר ההשתכרות על יסוד חובת הנפגע להקטין את הנזק). במקרה זה נגרם לנפגע הפסד השתכרות שאינו נובע מאובדן כושר ההשתכרות שלו ולכן ייפסק הפיצוי עפ"י הפסד כושר ולא עפ"י הפסד בפועל. דוגמא נוספת: אלמוני השב לעבודתו לאחר הפגיעה, ואינו מפסיד בינתיים כל שכר, יהיה זכאי לפיצוי עבור ההפחתה בכושרו להשתכר בעתיד, אף כי לא הפסיד עדיין משכרו, כגון שיונח כי יהא עליו לצאת בעתיד לשוק העבודה כאשר יכולתו להשתכר הופחתה בשל הפגיעה. במקרה זה לא נגרם לנפגע אובדן השתכרות, אף כי מניחים שבעתיד ייגרם לו הפסד בכושר ההשתכרות; אף במקרה זה הפיצוי ייפסק עפי ההפסד בכושר להשתכר, ולא על יסוד הנתונים על הפסד בכושר להשתכר, ולא על יסוד הנתונים על הפסד השכר שכבר נגרם. (ע.א. 348/78 יפה נ' טרם, פד"י ל"ג (3) 659). ראה גם ת.א. (תל אביב) 1523/78 רוטר נ' ארזי, פסקים מחוזיים תשמ"ז (1) 184/, שם נקבע כי די בכך שביהמ"ש ישתכנע שנפגע כושרו של הניזוק להשתכר "כערך כלכלי בפני עצמו או כפוטנציאל של האדם" אפילו אין הניזוק מפעיל הלכה למעשה את כושרו להשתכר סמוך לפגיעתו, ובלבד שבפני ביהמ"ש הונחה תשתית עובדתית שאכן קיים סיכוי כי בעתיד הניזוק יעבוד וישתכר. בגישה זו של מתן פיצויים בגין "אובדן כושר השתכרות" תומך גם המלומד ד"ר א.ל. מילר במאמרו: "אובדן כושר השתכרות כמבחן להערכת נזקי גוף", (הפרקליט לב, עמ' 251). הטעם הוא כי לפעמים גורמת הפגיעה להפסד או הפחתת כושר ההשתכרות מבלי להשפיע ישירות, או מבלי להשפיע באותה מידה על ההשתכרות בפועל, בתקופה מסויימת או כאשר בכלל לא היתה לנפגע סמוך לפגיעה, או בשעת קביעתה, השתכרות שכזו (כאשר לאדם יש מקור הכנסה שאינו מעבודה כמו השכרת דירה, ריבית או דיבידנד או כשמדובר בעקרת בית). הוא הדין כאשר הנפגע עדיין לא מיצה חלקית את כושרו המקצועי (קטין). פסיקת ביהמ"ש העליון -ההלכה הנוהגת: התשתית הרעיונית המונחת בבסיסו של מתן פיצוי כספי לנפגע בגין "אובדן כושר השתכרות", הינה כי מטרתם של דיני הנזיקין, היא להחזיר את הנפגע, עד כמה שניתן, למצבו עובר לפגיעה, ובלע"ז RESTITUTIO IN INTEGRUM. רציונאל זה עובר כחוט השני בפסיקותיו של ביהמ"ש העליון בנושא פיצויים בגין תאונות דרכים, רשלנות רפואית, תאונות עבודה וכיו"ב. [ראה: ע.א 70/52, גרוסמן נ' רוט פד"י ו' 1242, 1253, ע.א 209/53, ויצמן נ' צוקר פד"י ח' 1412, ע.א 125/57, רובין נ' מנהל רכבת ישראל פד"י י"ב 1836, ע.א 629/70, סקירה נ' אוניקו רויטמן פד"י כ"ה (2) 299 ע.א 467/77, הורוביץ נ' רשות הנמלים פד"י ל"ג (2) 256]. פסה"ד המנחה בנושא "אובדן כושר השתכרות" הוא ע.א 237/80 ברששת נ' האשאש פד"י ל"ו (1) 281 (להלן: פרשת ברששת). בפסה"ד עלתה השאלה במלוא בהירותה: האם נפסקים פיצויים על אובדן השתכרות בפועל - LOSS OF EARNING או על עצם אובדן האפשרות (גם הבלתי מנוצל) של השתכרות LOSS OF EARNING CAPACITY ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע סירב להיעתר לתביעה בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד. ביהמ"ש העליון הפך קביעה זו ברוב דעות של כב' השופטים ברק ולנדוי, מול כב' השופט שילה בדעת מיעוט. השופט ברק הביא שתי גישות עיוניות בנוגע לאובדן כושר השתכרות: א. הגישה המופשטת, בה תמך השופט שילה, לפיה בוחנים את סיכויי ההשתכרות העתידית של הניזוק רק לשם קביעת שיעורם של פיצויים ולא לשם הכרה בעצם זכותו לפיצויים. עפ"י גישה זו, עצם הפגיעה בכושר העבודה מזכה בפיצויים. ב. הגישה המוחשית, בה תמך השופט ברק והצטרף אליו השופט לנדוי. לפי גישה זו קובעים את ערכה של ההשתכרות שהניזוק היה עשוי להפיק בעתיד לולא התאונה, עפ"י נתוניו האישיים ותוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן הינו עפ"י השתכרות מוחשית שהניזוק עשוי להשתכר ע"י ניצול כוחו הלכה למעשה. השופט ברק קבע כי, הואיל וביהמ"ש עוסק בנושא זה בהערכת סיכוי ולא בקביעת עובדה, עליו להתחשב גם בסיכוי שהוא פחות מ50%-, תוך ששיעור הסיכוי יתבטא בשיעור הפיצויים. לשם פיצוי יש להצביע על קיומו של סיכוי שאינו היפותטי גרידא שהניזוק היה משתכר בעתיד לולא התאונה ושהתאונה פגעה בסיכוי זה. אליבא השופט ברק, אין לפצות ניזוק לפי הרציונאל של הגישה המופשטת, אותה הציע כב' השופט שילה, שכן גישה זו מפצה ניזוק על נזק שלא התרחש ולא יתרחש בעתיד, ועל כן אין היא עולה בקנה אחד עם מטרת הפיצויים שהיא החזרת המצב לקדמותו, באשר הניזוק יעמוד אחרי התאונה במצב טוב יותר מאשר בו הוא היה נתון עובר לתאונה. כדברי השופט ברק: "משבחר הניזוק לא לעבוד כלל, הרי בכך הוא שלל כל ערך כספי לכושר עבודתו ועשהו לערטילאי בלבד". השופט ברק רואה בכושר ההשתכרות נכס השייך לבעליו, שהגם שאינו ניתן למכירה, הרי הוא ניתן לניצול, כדברי השופט האנגלי דיקסון (Dickson j ) בפרשת 469, (30) Andrews: IT IS NOT LOSS OF EARNING BUT' RATHER' LOSS OF EARNING CAPACITY OF WHICH COMPENSATION MUST BE MADE: A CAPITAL ASSET HAS BEEN LOST; WHAT WAS ITS VALUE"? (פרשת ברששת, עמ' 298 מול האות ג'). גישה דומה באה לידי ביטוי בפסיקה קנדית בפרשת THE QUEEN V. JENNIGS “...IT IS PROPER AND NECESSARY TO ESTIMATE THE FUTURE INCOME CAPACITY OF THE PLAINTIFF' THAT IS HIS ABILITY TO PRODUCE DOLLAR INCOME' IF HE HAD NOT BEEN INJURED". (שם, עמ' 298 מול האות ה'). גם בפסיקה אוסטרלית: TZOUVELIS V. VICTORIAN RAILWAYS COMMISSIONERS “THE LOSS IN RESPECT OF WHICH HE IS ENTITLED TO BE COMPENSATED IS NOT A FUTURE LOSS OF EARNINGS' BUT THE PRESENT DESTRUCTION OR IMPAIRMENT OF A CAPACITY OR FACULTY...” (שם, עמ' 298 מול האות ז'). ראה גם פסה"ד בעניין חיו ונטורה ע.א 691/80, שם נדונה השאלה כיצד יש לחשב נזקיו של תובע שנאלץ להתנתק קליל מקריירה שבה בחר ופעל להשיגה. (פיסקה 8 לפסה"ד) והסתפק במקום זה ועקב התאונה בעבודה אחרת. ביהמ"ש התחשב בכך כי התובע השקיע שעות מאמץ במטרה להיות מכונאי ים. אך נאלץ להיות פקיד בנק. וכך בסוף לחלומו להיות מכונאי ים. ולתובע נפסק בענין זה פיצוי. הערכת השופט - כיצד? בע.א 629/70 סקירה נ' אוניקו רויטמן, פד"י כ"ה (2) 299, 307 קובע השופט כהן כי יש לשקלל שני גורמים: א. כושרו של הנפגע להפיק רווח או השתכרות מן הפוטנציאל האישי שלו, כפי שהיה ערב הפגיעה לבין כושרו שלאחריה. כלומר, ענין לנו בעימות שבין כושרו האפשרי של הנתבע להשתכר עובר לפגיעה עם כושרו הממשי, המופחת, לאחריה. ב. השופט חשין, בע.א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פד"י ו' 1242, קובע כי: "רואים כמה היה הניזוק עשוי להרוויח אלמלא התאונה, מה אורך התקופה שבה היה יכול להרוויח אותם רווחים, וזוקפים בחשבון את כל הגורמים העשויים להגדיל את רווחיו של אדם מסוגו של הניזוק או להקטינם". בכל הנוגע לכושרו הפוטנציאלי של הנפגע, אלמלא הפגיעה, מוסיף השופט ברנזון בע.א 16/ עטיה נ' רוזנבלום, פד"י ח' 135, בעמ' 1145 כי: "בקביעת השכר המשוער... אין אנו רשאים להעלים עין מהשינויים הכלליים שחלו בינתיים בשכרם של עובדים מסוגו של הנפגע..." ואילו באשר לכושר האקטואלי אחרי הפגיעה, שומה על ביהמ"ש להעריך מצב, זמני מטבעו, שכן בעת ניהול משפט הנזיקין עדיין לא הגיעה יכולתו האקטואלית של הנפגע לידי גיבוש, בין משום שהוא עדיין לא קבע לעצמו את דרכו לעתיד לבוא, ובין מסיבות אחרות הקשורות בעצם ההליך המתנהל בעניינו. בפרשת ברששת קובע השופט ברק כי הערכת ביהמ"ש תעשה עפ"י הסיכוי שההשתכרות תתרחש בעתיד. מידת הוודאות הנחוצה אינה, כנהוג לגבי קביעת עובדה במשפט אזרחי, עפ"י נטייה של מאזן ההסתברות, אלא יש להתחשב גם בסיכוי שהוא פחות מ50%- , תוך ששיעור הסיכוי יתבטא בשיעור הפיצויים. אשר על כן, דינו של סיכוי אפסי או ספקולטיבי גרידא - כדין העדר סיכוי. בתי המשפט גיבשו שלוש דרכים לקביעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד: הדרך הראשונה היא הדרך הקונבציונאלית של קביעת ההפסד הצפוי, החודשי או השנתי של הנפגע, והכפלתו באורך תקופת העבודה שעוד נותרה לו. הדרך השניה גורסת קביעת הפסד כושר ההשתכרות לפי אחוז הנכות הפונקציונאלית (בע.א 384/87, פורט נ' כלל, סביר ל"ג 290, נקבע כי אין בהכרח חפיפה בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית). הדרך השלישית פוסקת סכום גלובאלי. דרך זו היא אינטואיטיבית, ובניגוד לשתי קודמותיה אינה נזקקת לחישובים אריתמטיים הנערכים בדרך אקטוארית, הגם שהיא מעוגנת בחישוב. השופט ד' לוין קובע באשר לשימוש בדרכים אלה כי: "בבוא ביהמ"ש לחשב ולקבוע הפסד השתכרותו של אדם, אשר נפגע בתאונה, יוכל השופט הדן בענין, לברור לעצמו אחת משלוש שיטות החישוב שהתגבשו בפסיקה במשך השנים...". (ע.א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פד"י ל"ה (4) 788, בעמ' 793). דברים דומים ברוחם אומר גם השופט אור בע.א 722/86 יונס נ' המאגר, פד"י מ"ג (3) 875 בעמ' 877. *על עקרונות ההיוון ראה: ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, עמ' 239. מסקנה: 11. בגין אובדן כושר השתכרות: בגין אובדן כושר השתכרות, להבדיל מאובדן השתכרות בפועל, זכאית התובעת לפיצוי, לסכום גלובלי של 60,000 ש"ח. [אילו הייתי מתחשב את הסכומים המגיעים לתובעת ע"פ משכורת ממוצעת במשק, 6300 ש"ח בהוון מתאים לפי 19% נכות, למשך 47 שנה - עד הגיעה לגיל 65 היה מתקבל סכום כולל של 361,698 ש"ח. אולם, אין אני סובר כי מדובר בנכות פונקציונלית, ולכן פסקתי סכום גלובלי של 60,000 בלבד, בהתאם להלכות דלעיל]. בגין כאב וסבל: אני פוסק לתובעת סכום כולל של 30,000 ש"ח. בגין הוצאות רפואיות: לגבי שיקום הפה אני פוסק 40,000 ש"ח. בגין תיקון האף: אני פוסק סך של 9,000 ש"ח. לסכום יש להוסיף הוצאות משפט + שכ"ט עו"ד בגובה 15% + מע"מ.דיני חינוךתאונות בבית ספרבית ספר