הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב


א. פתח דבר

הליך זה עניינו יתרת חוב נטענת בסך 300,000 ₪, בגין סכום הקרן של הלוואות חוץ בנקאיות.

ראשיתו של ההליך בתיק הוצל"פ, אשר נפתח בחודש פברואר 2005, לביצועם של שלושה שיקים, אשר סכום הקרן הכולל שלהם הינו 300,000 ש"ח: האחד ע"ס 175,000 ₪ (ז.פ. 3.3.03), השני ע"ס 75,000 ₪ (ז.פ. 1.9.03) והשלישי ע"ס 50,000 ₪ (ז.פ. 28.9.03) (להלן, בהתאמה: "השיק הראשון", "השיק השני" ו"השיק השלישי" וביחד: "השיקים").

תיק ההוצל"פ נפתח כנגד המנוח X מועלם ז"ל (להלן: "X"), אשר חתם כמושך על השיקים, וכנגד הנתבע 3, אשר פרטי תעודת הזהות שלו הופיעו על גבי השיקים.

בשלב הדיון בהתנגדות שהגיש הנתבע 3, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה ההתנגדות התקבלה והוגשו כתבי טענות מתוקנים, הכוללים עילות תביעה נוספות על העילה השטרית, ובמסגרתם אף צורפו בני משפחה נוספים, כנתבעים בהליך (הנתבעים 1-7, עזבון X מועלם וכן בנו ואחיו של X, יכונו להלן, בהתאמה: "העזבון", "X", "דוד", "דניאל", "נתן", "רחמין" ו- "ניסן" וביחד: "הנתבעים").

שתי הערות התמצאות בטרם כניסה לגופו של עניין: ההפניות בפסק הדין לעדויות התובעת 1 בחקירה נגדית מתייחסות לפרוטוקול ישיבת בימ"ש ביום 6.9.07 וההפניות לעדויות עדי ההגנה בחקירה נגדית מתייחסות לפרוטוקול ישיבת בימ"ש ביום 17.10.07. ההדגשות בציטוטים מפרוטוקולים ומפסיקה אשר תאוזכר להלן, הוספו.

ב. טענות הצדדים
תמצית טענות הצדדים הינה כדלקמן:

ב1. טענות התובעות

התובעות, אם ובת, טוענות, כי לאורך שנים רבות התנהלה מערכת יחסים עסקית בין אבי המשפחה המנוח, שלמה כרמי ז"ל (להלן: "כרמי"), לבין הנתבעים, וכי לאחר פטירתו של כרמי בשנת 1988, המשיכו הקשרים העסקיים להתקיים בין התובעות עצמן לבין הנתבעים.

יחסים עסקיים אלה בין משפחות כרמי ומועלם, התנהלו מצד משפחת מועלם באמצעות האח הבכור X, שעמד בראש השותפות אשר בבעלות האחים מועלם, אשר במרכזה עסק המוסך המשפחתי – מוסך מועלם X ואחיו (להלן: "המוסך"), והיה אחראי על נושא הכספים בשותפות. האחים האחרים, נתבעים 3-7 היו רובם פעילים אף הם במוסך או בענייני השותפות האחרים, בתפקידים שונים, ולטענת התובעות, הם היו מודעים לקיומה ותוכנה של מערכת היחסים העסקית עם כרמי המנוח ובהמשך איתן עצמן.

יחסים עסקיים נמשכים אלה בין משפחות כרמי ומועלם, כללו, לטענת התובעות, השכרת זכות להפעלת מונית אשר בבעלות כרמי, וכן העמדת הלוואות שונות לנתבעים ולשותפות שניהלו, לצורך ניהול עסקיהם השונים.

ההלוואות, אשר הועמדו לנתבעים במועדים שונים, חלקן ע"י כרמי וחלקן לאחר פטירתו על ידי התובעות, ואשר בגינן נותר חוב פתוח לנתבעים מסתכמות, לטענת התובעות, בסכום קרן של 60,000 $. סכום זה מורכב מהלוואה ע"ס 15,000 דולר, אשר ניתנה על ידי כרמי, הלוואה ע"ס 35,000 דולר אשר ניתנה מכספי התובעת 1 והלוואה ע"ס 10,000 דולר אשר ניתנה מכספי התובעת 2 ובאמצעות התובעת 1.

התובעות טוענות, כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות" או "החוק") אינו חל על ההלוואות הנדונות, וזאת נוכח הסייג הקבוע בחוק זה לגבי מתן הלוואות שלא דרך עיסוק, אשר לטענתן מתקיים בעניינן.

לטענת התובעות, על פי ההסכם לפיו פעלו הצדדים לאורך השנים, שילמו הנתבעים בגין ההלוואות דרך קבע את מרכיב הריבית החודשית על קרן החוב, ריבית אשר בתחילת הדרך, ובטרם נפטר כרמי עמדה על שיעור של 2% לחודש, ובהמשך הופחתה בהדרגה בהתאם למוסכם בין X לתובעת 1, עד שלבסוף, בתקופה האחרונה להתקשרות בין הצדדים, לאחר פטירתו של X בחודש אוגוסט 2004, ועקב בקשת הנתבעים, הופחתה הריבית משיעור של 0.75 % לשיעור של 0.5% לחודש.

מעבר לתשלום הריבית, וכנגד קרן סכומי ההלוואות, מסר המנוח X לידי כרמי ובהמשך לידי התובעת 1, כפי שהוסכם בין הצדדים, שיקים שונים, מחשבון הבנק של המוסך. השיקים, אשר הוחלפו באחרים מעת לעת, נשאו את שם המוסך ואת חתימתו ומספר תעודת זהותו של המנוח X, וכן את מספר תעודת הזהות של אח נוסף, דוד, הוא הנתבע 3. לטענת התובעות, המנוח X טען בפניהן לאורך כל הדרך, כי מדובר בשיקים אשר נמשכו מחשבונם המשותף של כל האחים השותפים במוסך, בידיעתם והסכמתם המלאה.

בסופו של דבר, ולאחר סבב החלפת השיקים האחרון, נותרו בידי התובעות שלושה שיקים, הם השיקים נשוא ההליך, המסתכמים בסך של 300,000 ₪ והתואמים בסכומם, לטענת התובעות, את סכום הקרן של ההלוואות אשר לא נפרע עד היום.

התובעות טוענות, כי לאחר פטירתו של המנוח X, בחודש אוגוסט 04', המשיכו הנתבעים לשלם להן את תשלומי הריבית החודשית המוסכמת, ואולם החל מחודש פברואר 05', חדלו הנתבעים, באופן חד צדדי, מלשלם את סכומי הריבית, וזאת, לטענתם, עקב קשיים כספיים אליהם נקלעו. משכך, הוצגו לפירעון השיקים נשוא ההליך, שהיו אותה עת בידי התובעות ואשר נועדו לכסות את החזר קרן ההלוואות. ואולם, שיקים אלה לא כובדו על ידי הבנק הנמשך וסכומם אף לא נפרע בדרך אחרת כלשהי. מכאן התביעה בהליך זה, שראשיתה, כאמור לעיל, בפתיחת תיק הוצל"פ לביצועם של השיקים.

לטענת התובעות, בנסיבות המקרה, למרות שרק המנוח X חתום על השיקים בשם המוסך ולמרות שהקשר העיקרי בפועל לאורך השנים עד לפטירתו היה מולו, הרי שעומדות להן עילות תביעה שטריות וחוזיות כאחד כנגד כל אחד מהנתבעים, השותפים בשותפות. זאת, באשר עסקאות היסוד אשר בבסיס שיקים אלה הינן אותן הלוואות אשר ניטלו על ידי X עבור השותפות וכלל השותפים, ואף השיקים עצמם נמשכו מחשבון הבנק של עסק המוסך, אשר הנתבעים היו בעליו המשותפים, כשלכל אחד מהם היתה זכות חתימה בו, אשר חייבה את האחרים.

בהתייחס לX, הנתבע 2, טוענות התובעות לקיומן של עילות תביעה בעיקר מכוח היותו יורשו היחיד של המנוח X ובהסתמך על הוראות שונות בחוק הירושה.

ב.2. טענות הנתבעים 1-2 – עזבון המנוח X ו-X

נתבעים אלה, עזבון המנוח X וX, בנו של X, יוצגו בהליך זה במשותף ובנפרד מהנתבעים האחרים. הם אינם מכחישים כי X הינו אכן יורשו היחיד של המנוח X ולטענתם, מעת שניתן צו ירושה בעניין זה, לא ניתן להגיש תביעות כנגד עזבון המנוח אלא כנגד היורש בלבד, וכבר בשל כך, דין התביעה כנגד העזבון להידחות. ביחס למעמדו של X כיורש נטען, כי בכל מקרה ועל פי הדין, לא ניתן לחייבו אלא כדי שוויו של מה שקיבל מעזבון המנוח X. בהקשר זה נטען כי המנוח X הותיר אחריו חובות רבים לנושים שונים, אשר סכומם עולה על שווי נכסי העזבון, המשועבדים לבנקים ברובם.

ב.3. טענות הנתבע 3 - דוד

נתבע זה טוען להעדר יריבות בינו לבין התובעות, וזאת בהסתמך על כך שלא חתם על השיקים, לא ערב לפירעונם ולטענתו, אף לא קיבל מהתובעות כל תמורה בגינם.

ביחס לשיקים טען הנתבע דוד, כי מאז שנת 2000 הוא לא עשה כל שימוש בחשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים היות וחשבון זה הוגבל ע"י הבנק וממילא לא היה המנוח X רשאי למשוך את השיקים נשוא ההליך מחשבון זה. לטענתו, מאז שנת 2000 ועקב הגבלת החשבון הנדון, הוא עשה שימוש בחשבון בנק אחר, שהינו חשבונו הפרטי, לצורך טיפול שוטף בענייני הכספים של המוסך.

כן נטען ע"י נתבע זה, כי במשיכת השיקים עשה X המנוח שימוש בחשבון הבנק של המוסך למטרות שאינן לצורכי עסקיו הרגילים של המוסך וללא ידיעת שאר האחים, ומכאן, שאין להטיל על השותפים במוסך אחריות לחיובים שיצר עקב כך.

לטענתו של הנתבע, התובעות היו מודעות לקיומה של השותפות במוסך והיה עליהן לדאוג ולהתקשר עם השותפות ולדאוג לכך ששאר השותפים ידעו אודות נטילת ההלוואות ויאשרו אותן, ולא להסתפק בהתקשרות עם המנוח X, אשר אינה מחייבת את השותפות בנסיבות העניין.

כן טוען הנתבע להעדר חבות בעילה השטרית, היות והשיקים אינם נושאים את שם השותפות או שמם של כלל השותפים ואף קיים בליבו חשש, כי מדובר בהמחאות מזויפות.

ביחס לעסקת היסוד של ההלוואות נשוא ההליך והשיקים טען דוד, כי התובעות לא עמדו בדרישות שונות הקבועות בחוק הסדרת הלוואות, לרבות אי עריכת הסכמי הלוואה בכתב ואי מסירת פירוט מלא ומדויק בכתב של כל פרטי ההלוואה הנדרשים על פי חוק זה.

לגוף התביעה במישור החוזי טוען דוד, אשר חזית לו לא רק עם התובעות אלא אף עם הנתבעים האחרים, כי על פי הסכם בכתב בינו לבין אחיו, אשר נכרת בחודש אוקטובר 04', חודשים מספר לאחר מות האח X, הוא פרש מן השותפות במוסך. משכך, אף מטעם זה אין להטיל עליו אחריות כלשהי לחובות השותפות כלפי התובעות.

ב.4. טענות הנתבעים 4 – 7, דניאל, נתן, רחמין וניסן

נתבעים אלה, טוענים, ראשית, לחוסר יריבות ביחס לעילה השטרית, היות והשיקים אינם נושאים את חתימתם, לא כמושכים ולא כערבים ואין להטיל על השותפות, או על מי מהם, חיוב כלשהו מכוחם של שיקים אלה, אשר משיכתם ומסירתם לתובעות לא היתה בידיעתם ולא אושרה על ידם.

לטענתם, עד לפטירתו של אחיהם הבכור X, הם לא היו מודעים כלל לקיומן של ההלוואות מהתובעות, ועניין זה, כמו גם קיומם של חובות גבוהים נוספים שהותיר אחריו אחיהם המנוח לנושים רבים אחרים, חובות אשר הסתבר להם כי מסתכמים בכשמונה מיליון ש"ח ואשר הותירו את המוסך בחוסר כל, נודע להם רק לאחר פטירתו של X.

בהקשר זה טוענים נתבעים אלה, כי לאחיהם המנוח X היו עסקים נוספים זולת המוסך, לרבות נכסים שונים ומסחר במספרי מוניות וכי ההלוואות נשוא הליך זה שימשו את המנוח X לצורך עסקיו האחרים, בהם אין להם חלק, ולא לצורכי המוסך. משכך, אין לחייב נתבעים אלה, לטענתם, בחיוב כלשהו בגין ההלוואות או השיקים, גם אם ניתנו לX, באשר השותפות או מי מהם לא ידעו, וממילא לא נתנו את הסכמתם או הרשאתם, לנטילת ההלוואות או מסירת השיקים.

נתבעים אלה מדגישים, כי אין לראות במגעים בין הנתבע 6, רחמין, לבין התובעות, לאחר פטירתו של X, משום נטילת התחייבות לתשלום סכום ההלוואות או לפירעון השיקים, באשר מדובר היה במגעים שהתקיימו בסמוך לאחר פטירתו של X, בטרם התבררה לנתבע זה, או למי מאחיו, התמונה המלאה בדבר היקף החובות שהותיר אחריו האח המנוח ובטרם בדקו את מקורן של שטף הדרישות הכספיות אשר הופנו אליהם בחודשים אלה על ידי נושיו של X. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים, יש לראות בהתנהלותם מול התובעות לאחר מותו של X, לכל היותר, כהתחייבות להמשך ביצועם של התשלומים החודשיים רק עד לבירור סוגיות אלה.

בהתייחס לנתבע 4, דניאל, נטען, כי עסק בניהול הקיוסק המשפחתי ולא היה מעורב כלל בשנים הרלוונטיות בענייני המוסך, ועל כן ממילא אין להטיל עליו כל חבות שהיא ביחס להלוואות או השיקים נשוא ההליך.

מעבר לטענותיהם אלה לגופו של עניין, מעלים אף נתבעים אלה, בדומה לאחיהם דוד, את הטיעון המשפטי בדבר אי התקיימותם של התנאים ההכרחיים הקבועים בחוק הסדרת הלוואות, בהעדר הסכמי הלוואה בכתב והפרת חובת הגילוי המלא הקבועה בחוק זה ביחס להלוואות נשוא ההליך.

ג. דיון

ג1. יש להכריע תחילה בשאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות

על פי חוק הסדרת הלוואות (בפרט סעיפים 2, 3, ו- 8 לו), מוטלת על מלווה המעמיד הלוואה חוץ בנקאית ללווה, לערוך בכתב כל הסכם בדבר מתן הלוואה חוץ בנקאית, תוך מתן פירוט מלא ומדויק של פרטי כל הלוואה, והכללת כל הפרטים הקבועים בחוק בעניין זה. כן קבועות בחוק חובות נוספות המוטלות על המלווה, אשר אינן רלוונטיות לתיק זה.

אין חולק, כי התובעות לא הציגו הסכם בכתב בינן לבין הנתבעים לעניין ההלוואות נשוא ההליך או מי מהם, ואף לא הוצגו על ידן הסכמים כאמור בינן או בין מר כרמי המנוח לבין X המנוח. הסכמים אלה לא צורפו לבקשת הביצוע בהוצאה לפועל ואף במסגרת כתב התביעה המתוקן או כל שלב מאוחר יותר של ההליך בתיק זה, כולל שלב ההוכחות והסיכומים, לא התבקש צירופם של הסכמים ולא נטען לקיומם, כך שברור הוא, כי אינם קיימים.

ואולם, כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת עצם תחולתו של חוק הסדרת הלוואות במקרה דנן, על סעיפיו הנ"ל.
משכך, ומכיוון שכמפורט להלן, להפרת הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות, באם אכן חל במקרה דנן, השלכה ישירה על עצם קיומה של עילת תביעה בת תוקף בהליך זה, וממילא על גורלו של ההליך, הרי שיש לבחון ולהכריע תחילה במחלוקת בין הצדדים הנוגעת לשאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות בענייננו.
ודוק: ככל שיקבע, כי חוק הסדרת הלוואות חל בענייננו, הרי שעילת התביעה השטרית הנכללת בהליך נשוא תיק זה והנסמכת על השיקים נשוא ההליך, תהא כפופה אף היא לחוק הסדרת הלוואות. זאת, נוכח סעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות, הקובע, כי כאשר נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצל"פ לביצוע שטר אשר עליו חתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק הסדרת הלוואות. בענייננו, השיקים משקפים את סכומי קרן ההלוואות נשוא ההליך והאוחזות בהן (התובעות) הינן צד לעסקאות ההלוואה, ומכאן כפיפות העילה השטרית המגולמת בשיקים נשוא ההליך לחוק הסדרת הלוואות, ככל שיקבע כי אכן חל בענייננו.

(א) עילת התביעה נסמכת על הלוואות חוץ בנקאיות

אין חולק, כי תביעה זו הוגשה על ידי התובעות בגין הלוואות חוץ בנקאיות, בטענה כי סכומי הקרן שלהן לא נפרעו. ראשיתו של ההליך, אמנם, כבקשת ביצוע בהוצאה לפועל בהתייחס לשיקים אשר בידי התובעות, אך שיקים אלה, לפי גרסת התובעות עצמן, נמסרו לידיהן בהקשר לאותן הלוואות חוץ בנקאיות ובגין סכום הקרן של אותן הלוואות. מעבר לכך, ולאחר קבלת ההתנגדות, תוקן כתב התביעה והוספו עילות תביעה, וכן נתבעים נוספים, ואף לאחר תיקון זה, נוגעות עילות התביעה, כולן, לאותן הלוואות חוץ בנקאיות. לפיכך, המרכיב הראשון הרלוונטי בבחינת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות – קיומה, הנטען, של הלוואה חוץ בנקאית שלא נפרעה, מרכיב זה מתקיים בענייננו.

(ב) האם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק לעניין מלווה אשר העמיד הלוואה "שלא דרך עיסוקו" ?

אין חולק, כי התובעות וכרמי לפניהן, הינן "מלווה" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות, באשר העמידו את ההלוואות נשוא ההליך ואינן בגדר "תאגיד בנקאי" או "תאגיד עזר", המוצאים מתחולת המלווים עליהם חל חוק זה.

ואולם, לטענתן של התובעות, חל בעניינן סייג התחולה אשר בסעיף 15(א) לחוק הסדרת הלוואות, אשר קובע, כי הוראות סעיפים 2 (חובת עריכת חוזה בכתב), 3 (חובת הגילוי) ו- 7 (הקדמת מועד פירעון), לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה "שלא דרך עיסוק".
אלה הם, כמובן, סעיפי החוק "הבעייתיים" מבחינת התובעות, באשר כאמור לעיל, ברור הוא, כי התובעות לא עמדו בדרישות הכתב והגילוי הקבועות בהם.

אין בידי לקבל טענה זו של התובעות בדבר תחולתו של הסייג הנ"ל אשר בסעיף 15(א) לחוק. הטעמים לקביעתי זו יפורטו להלן.

לעניין ההלוואה הראשונה, אשר סכום הקרן שלה מגולם בשיק הראשון, הרי שהתובעות עצמן טוענות, כי מדובר בהלוואה בסך 15,000 דולר אשר ניתנה לX על ידי כרמי ואשר כנגד סכום הקרן שלה ניתן השיק.

בנוגע להלוואה זו, ברור הוא, כי מדובר בהלוואה אשר ניתנה לX על ידי כרמי כחלק מעיסוקו של כרמי. הדברים עולים, בראש וראשונה, מגרסת התובעות עצמן, אשר טוענות, כי במשך שנים מספר ניהל כרמי "מערכת יחסים עסקית" עם האחים מועלם, במסגרתה נתן לנתבעים "הלוואות שונות ובין היתר, נתן לנתבעים הלוואה בסך השווה בש"ח ל- 15,000 דולר ארה"ב" (סע' 14-15 לכתב התביעה המתוקן, סע' 2-3 לתצהיר התובעת 1).

התובעת 1 אף אישרה הדברים הנ"ל בחקירתה הנגדית, ותארה את דפוס הפעולה אשר נהג בעניין הזה בין בעלה המנוח לבין X המנוח, והעידה כי הם היו נפגשים מעת לעת, בד"כ בבית הוריה של התובעת, על מנת שX ישלם לבעלה את הריבית החודשית אשר עמדה בימי חייו של כרמי על שיעור של 2% לחודש. התובעת אף הבהירה בעדותה לגבי הלוואה זו, כי יתכן ומדובר בסכום כולל של 15,000 דולר אותו העמיד בעלה המנוח לX, בשנת 1983, בכמה הזדמנויות, 5,000 דולר בכל פעם (עמ' 12-13 לפרוטוקול).
הנה כי כן, לפי גרסת התובעות עצמן, בין כרמי למנוח התנהל קשר עסקי מתמשך, וקשר עסקי זה, אשר נמשך לאורך מספר שנים, ונקטע עם פטירתו של כרמי, כלל העמדה, בכמה וכמה הזדמנויות, של הלוואות חוץ בנקאיות נושאות ריבית, במנגנון עסקי קבוע, אשר כלל תשלום חודשי של מרכיב הריבית ומסירת שיקים כנגד סכומי הקרן של ההלוואות.

בעניין זה אציין עוד, כי התובעות לא מסרו גרסה מטעמן ביחס לשאלה האם X היה הלקוח היחיד של כרמי המנוח בנוגע להעמדת הלוואות חוץ בנקאיות, או שמא עסק כרמי בהעמדת הלוואות גם ללווים אחרים כלשהם. בעניין זה הייתי מצפה, כי התובעות אשר טוענות לקיומו של החריג לעניין העמדת הלוואות שלא דרך עיסוק, יפרשו תמונה מלאה לפני ביהמ"ש בכל הנוגע לשאלת היקף עיסוקו של מר כרמי בתחום ההלוואות החוץ בנקאיות. העובדה, כי עדות בעניין זה, המצוי, כמובן, בידיעתן של התובעות, לא נמסרה, נזקפת לחובתן של התובעות ואומרת דרשני. מעבר לכך, יצוין בעניין זה, כי אף אם עיסוקו של כרמי בהעמדת הלוואות חוץ בנקאיות התמצה בהעמדתן לX, הרי שבשים לב לנסיבות אשר פורטו לעיל, המלמדות על קשר מתמשך, עסקי באופיו באופן מובהק, אזי גם אם X היה לקוחו היחיד של כרמי בתחום ההלוואות החוץ בנקאיות, אין בכך כדי להועיל לתובעות לקבלת טענתן, כי כרמי העמיד ההלוואות לX "שלא כדרך עיסוק" וכי מתקיים החריג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק.

באשר לשתי ההלוואות האחרות, אשר הועמדו על ידי התובעות, הרי שמגרסתן, הברורה והמפורשת, של התובעות עצמן, לאורך כל ההליך בתיק זה מראשיתו, עולה, כי הלוואות אלה ניתנו על ידן כהמשך ישיר לפעילותו העסקית של אבי המשפחה המנוח, באותה מתכונת אשר התקיימה בין כרמי וX לאורך השנים שקדמו לפטירתו של כרמי.

בעניין זה טענו התובעות עצמן, כי לאחר מותו של אבי המשפחה כרמי, ירשו את עזבונו וכי התובעת 1 "המשיכה את עסקיו של בעלה המנוח ובין היתר המשיכה והתקשרה עם הנתבעים בהסכמים להשכרת זכויות ציבוריות במוניות ואף גבתה מן הנתבעים ריבית בגין ההלוואה הנ"ל...במהלך הקשר בין הצדדים פנה המנוח X ז"ל לתובעת 1, וביקש ממנה לקבל הלוואות נוספות לעסקיהם המשותפים שלו ושל הנתבעים 3-7 ובין היתר למוסך" (סע' 4, 17 לכתב התביעה המתוקן).

מדברים אלה עולה, כי גם אם התובעות לא היו מעורבות בעסקי ההלוואות של אבי המשפחה כרמי בימי חייו, הרי שלאחר פטירתו, ולמשך שנים ארוכות, נכנסו התובעות לנעליו והמשיכו את מערכת היחסים העסקית מול X, באותה מתכונת ושיטת פעולה אשר היו מקובלות בהתנהלות העסקית בין כרמי וX.

המשכיות זו כללה, כאמור, מרכיב עסקי מובהק של גביית ריבית בגין הלוואות העבר ואף העמדת הלוואות חדשות על ידי התובעות לידיו של X (יוער, כי לצורך שלב הדיון הנוכחי, אין זה מעלה או מוריד, כמובן, האם הלוואות אלה הועמדו לX אישית או עבור השותפות והנתבעים).

על היותה של מערכת היחסים בין התובעות לX בעלת מאפיינים עסקיים נמשכים ניתן ללמוד אף מכך, שלא מדובר היה רק בהמשכתו של מנגנון העמדת ההלוואות וגביית הריבית בגינן, אלא אף בהמשך החלק הנוסף אשר ביחסי כרמי – X, הנוגע להשכרת הזכויות הציבוריות במוניות (ראה סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן אשר צוטט לעיל).

בהקשר זה יודגש עוד, כי למרות שהתובעת 1 העידה כי הכירה את X היכרות נמשכת ונתנה בו אמון, הרי שברור הוא, כי מדובר בהיכרות אשר תולדתה במערכת היחסים העסקית הנמשכת בין בעלה המנוח של התובעת לבין X. לא נטען על ידי התובעות, וממילא לא הוכח, כי ההלוואות נשוא ההליך הועמדו על ידי התובעות כהלוואות אישיות כלשהן, וכאמור, גרסת התובעות מלמדת על כניסתן לנעלי מערכת היחסים העסקית אשר בין כרמי לX והמשכתה לכל דבר ועניין.
(ראה בעניין זה: ת.א. (חי') 1215/05 גרני ליאורה ומשה נ' עו"ד לפידות שמעון, סעיפים 31-32 לפסק הדין).

חיזוק נוסף לאמור לעיל אני מוצאת אף בכך, שאין מדובר באירוע חד פעמי של העמדת הלוואה, שכן התובעות העמידו לX, לטענתן, שתי הלוואות, הן ההלוואות נשוא השיק השני והשלישי אשר נמסרו לידיהן ואף המשיכו וגבו מX את מרכיב הריבית בגין הלוואות אלה והלוואת העבר אשר ניתנה לX על ידי כרמי וטרם נפרעה, היא ההלוואה נשוא השיק הראשון. מן הסתם, הייתה מערכת יחסים עסקית זו, אשר כללה הן את נושא השכרת מספרי המוניות והן את העמדת ההלוואות החוץ בנקאיות, נמשכת, אך היא נקטעה עקב פטירתו של X והשתלשלות האירועים מול הנתבעים אשר באה לאחריה.

ועוד חיזוק לעמדתי זו אני מוצאת בכך, שהתובעת 1 העידה אמנם, כי היא גננת במקצועה וכי עד מות בעלה לא הייתה מעורבת כלל בנושא ההלוואות, אך מעדותה אף עולה, כי לאחר מות בעלה, היא הצליחה לקיים מול X, בכוחות עצמה, לאורך שנים רבות, מנגנון בעל מאפיינים עסקיים מובהקים, אשר כלל את גביית מרכיב הריבית באופן שגרתי ועריכת סיכומים חדשים מעת לעת לעניין שיעור הריבית החודשית על ההלוואות. מעדות התובעת עולה, כי הייתה מודעת ולקחה בחשבון, בעת עריכת סיכומים חדשים עם X לעניין שיעור הריבית, שיקולים עסקיים במובהק, כמו שינויים ברמת הריבית במשק בתקופות השונות (ראה, לדוגמא, עמ' 20 ש' 15-18 לפרוטוקול).

בהקשר זה אציין, כי בראות עיני, לצורך מסקנה כי לפנינו מלווה אשר העמיד הלוואות "דרך עיסוק", אין הכרח כי יהא מדובר בעיסוקו היחיד או העיקרי של אותו מלווה, אם כי פרמטרים אלה יכולים להוות אינדיקציה מסוימת לבחינת השאלה, ויש לבחון את מכלול המאפיינים והנסיבות בכל מקרה ומקרה. כן יצוין, כי אף לא נמסרה גרסה ברורה על ידי התובעות ביחס לשאלת עיסוקן לאורך השנים, בפרט עיסוקה של התובעת 1, אשר לא ברור האם ועד לאיזו נקודת זמן המשיכה לשמש כגננת, במקביל לטיפולה בעסקי בעלה המנוח.

יודגש, כי איני מקבלת את טענתן, המאוחרת, של התובעות, כי סכום התביעה משקף כביכול הלוואה אחת בלבד אשר הועמדה על ידן (סעיף 91-93 לסיכומי תשובה מטעם התובעות). ראשית, התובעות עצמן טוענות כי סכום החוב הכולל הנתבע על ידן כולל הלוואה בסך 15,000 דולר אשר עוד ניתנה על ידי כרמי המנוח, לו היו יחסים עסקיים נמשכים, כך שברור שהלוואה זו בודאי שאינה חלק מהלוואה אחת כלשהי אשר ניתנה על ידן. שנית, וביחס להלוואות אשר התובעות עצמן נתנו לX, אין מקום להתייחס אף אליהן כאל הלוואה אחת אלא כאל שתי הלוואות שונות ונפרדות. בעניין זה הציגו התובעות בתצהיריהן גרסה עמומה בכל הנוגע למועדי העמדת ההלוואות הללו (אך גם לא הצהירו במפורש כי שתי ההלוואות הועמדו לX באותו מועד). ואולם, בחקירתה הנגדית, העידה התובעת 1, כי ההלוואה שניתנה מכספה שלה בסך 35,000 דולר הועמדה בשנת 90' או 91', בעת שביתה התובעת 2 היתה קטינה עדיין, ואילו ההלוואה מכספיה של הבת הועמדה רק בשנת 2002 (ע' 15, ש' 20-24, 29 לפרוטוקול). שלישית, בשים לב לכך, כי התובעות עצמן טוענות, שהשיקים אשר נמסרו לידיהן בגין סכומי הקרן הוחלפו מעת לעת, הרי שיש משמעות לכך, כי אף ההחלפה האחרונה, שמרה על הפרדה לשלושה שיקים. שהרי, אם מדובר היה אכן בהלוואה אחת, מדוע זה נשמרה לאורך כל הדרך ובכל החלפות השיקים אותה חלוקה לשלושה שיקים, מה טעם היה בכך ? ובעניין זה לא למותר להפנות לסעיף 8.3 לתצהיר התובעת 1, בו צוין, כי סוכם בינה לבין X כי ימסרו שיקים כנגד "ההלוואות", היינו בלשון רבים. מכאן חיזוק נוסף למסקנה, כי מספר שיקים מלמדים על קיומן של מספר הלוואות. רביעית, אף טענת התובעת 1 בסעיף 18 לתצהירה, כי סיכמה עם X בחודש אוגוסט 2004 כי ההלוואה אשר הועמדה מכספיה של התובעת 2 תושב בחודש ספטמבר 2004 וכי באותו מועד תבוצע החלפה נוספת של השיקים האחרים, תומכת, כשהיא מצטרפת לשאר האינדיקציות הנ"ל במסקנה, כי אין מדובר בהלוואה אחת בלבד, כפי טענת התובעת כיום בסיכומיה. מכאן, שברור הוא, כי אין כל בסיס לטענת התובעות בסיכומים, כי יש להתייחס אף אל שתי הלוואות אלה כאל הלוואה אחת. מדובר בשתי הלוואות נפרדות, אשר הועמדו במועדים המרוחקים זה מזה מרחק של שנים רבות ומכספים אשר מקורם שונה, וכל זאת, לגרסתן התובעות עצמן.

בעניין אחרון זה אציין עוד, כי הרושם אשר נוצר אצלי הינו, כי ניסיון התובעות להתייחס כיום לאותן הלוואות אשר ניתנו בעבר כאל "הלוואה אחת כוללת שחולקה למספר חלקים" (סעיף 93 לסיכומי תשובה מטעם התובעות), הינו ניסיון מאולץ ומגמתי, אשר נועד לחמוק מתחולתו של חוק הסדרת הלוואות בדרך של יצירת רושם, מלאכותי, כי מדובר בהלוואה אחת, אשר הועמדה על ידן באופן חד פעמי ו"שלא דרך עיסוק".

עוד אציין בהקשר זה, ביחס לתובעת 2, ביתה של התובעת 1 ושל כרמי המנוח, כי לפי עדות התובעת 1 עצמה, יש להתייחס אליה ואל בנותיה כאל מכלול והתובעות אינן מציגות טיעון נפרד כלשהו ביחס לתובעת 2 (ע' 14 ש' 25-27, ע' 15 ש' 18-19 לפרוטוקול).

אינדיקציה משמעותית נוספת בראות עיני לשלילת התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק הינה, כי אין מדובר בתקופת יחסים עסקיים קצרה כלל ועיקר בין התובעות לבין X, לאחר פטירתו של כרמי. כרמי נפטר בשנת 1988 וX נפטר בשנת 2004, ולגרסת התובעות עצמן, הקשרים העסקיים נמשכו על ידן לאחר פטירתו של כרמי ונקטעו רק מספר חודשים לאחר פטירתו של X, כשהנתבעים הפסיקו לשלם לידיהן את סכומי הריבית החודשיים. לאורך שנים אלה, כעולה מגרסת התובעות עצמן, המשיכו הקשרים העסקיים בין התובעות לX הן לעניין השכרת הזכות הציבורית במונית, הן לעניין גביית הריבית בגין הלוואות פתוחות והן לעניין העמדתן של, לפחות, שתי הלוואות נוספות.

ביחס לנקודה אחרונה זו אציין, כי התובעות לא הבהירו באופן חד משמעי, האם מעבר להעמדת ההלוואות נשוא הליך זה העמידו לX הלוואות נוספות והאם העמידו הלוואות לגורמים אחרים כלשהם. בשים לב לכך, שבין הצדדים קיימת מראשית ההליך מחלוקת בסוגיית תחולתו של חוק הסדרת הלוואות, הייתי מצפה כי התובעות יתייחסו אף לעניין זה באופן ברור ומפורש בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמן ולא יותירו אצל בית המשפט תמונה עמומה בנוגע לשאלות עובדתיות אלה.

מכל מקום, מהטעמים אשר פורטו לעיל, אף אם מדובר אך בהלוואות נשוא ההליך, הרי שבנסיבות העניין הכוללות, עמדתי היא כי אין בכך כדי ללמד על מתן ההלוואות "שלא דרך עיסוק" ולהביא לתחולתו של החריג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק הסדרת הלוואות. (לעניין היות המבחן בשאלת "דרך עיסוק" מבחן "איכותי" ולא "כמותי" ראה גם: ע"א (ת"א) 3252/05 יחיאל טרכטרברג נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ, סעיף 11 לפסק הדין. שם, נבדקה אמנם השאלה מי ייחשב לעוסק בתחום תווך המקרקעין, אך סבורני, כי הרציונאל יפה אף לענייננו).

מהאמור לעיל עולה, כי כרמי המנוח עסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, לכל הפחות לX, גם אם לא ללקוחות אחרים. הראיות לעניין אופי הקשר בין התובעות לX לאחר פטירת כרמי מלמדות, על המשך פעילות בעלת מאפיינים עסקיים נמשכים מובהקים. משכך, לא ניתן להפריד בין עסקי האב המנוח כרמי לבין פעולות מתן ההלוואות על ידי התובעות לאחר פטירתו, באשר התובעות נכנסו לנעליו של האב המנוח בכל הנוגע לעסקיו עם X והמשיכו, באמצעות התובעת 1, לקיים מול X פעילות עסקית נמשכת.

לסיכום נקודה זו, נוכח התמונה העובדתית המצטברת, אשר אינה תואמת מצב דברים של העמדת ההלוואות על ידי התובעות "שלא כדרך עיסוק" כמשמעות מונח זה בסעיף 15(א) לחוק הסדרת הלוואות, אני קובעת, כי החריג הקבוע בסעיף זה, אינו מתקיים בענייננו.

(ג) האם ההלוואות נשוא ההליך הועמדו ל"לווה" כמשמעותו בחוק הסדרת הלוואות?

טיעונן של התובעות להתקיימות החריג הקבוע בסעיף 15(א) לחוק הסדרת הלוואות, הינו טיעונן המרכזי, ולמעשה היחיד, בכל הנוגע לעמדתן בדבר העדר תחולה לחוק הסדרת הלוואות, ובפרט לאותן הוראות הכלולות בו לכריתת הסכם ההלוואה בכתב ולהכללת גילוי מלא ומפורט בכל הנוגע לתנאי ההלוואה בגדר ההסכם. מכאן, ונוכח דחייתי לעיל את טענתן הנ"ל של התובעות, מוצה לכאורה הדיון בסוגיה זו ויש להגיע למסקנה, המתחייבת נוכח הקביעה הנ"ל, בדבר תחולתו של חוק הסדרת הלוואות, על כל סעיפיו, במקרה דנן.

ואולם, קיימת מחלוקת עובדתית נוספת בין הצדדים, אשר למרות שהצדדים לא קשרו בטיעונם ובסיכומיהם בינה לבין שאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות במקרה דנן, הרי שכמפורט להלן, סבורני, כי יש לבחון זווית מסויימת שלה אף בהקשר לשאלה הנוכחית שעל הפרק, היא שאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות בענייננו. כוונתי למחלוקת בין הצדדים בשאלה מיהו הגורם הלווה אשר לו הועמדו ההלוואות נשוא ההליך - האם הלווה היא שותפות האחים, כטענת התובעות, או שמא הלווה הינו X אישית, כטענת הנתבעים.

שאלה זו מתעוררת בשלב זה של הדיון נוכח הוראתו של סעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות הקובע: "לווה –מי שאינו תאגיד". זוהי הגדרה עמומה למדי, המעלה סימן שאלה בענייננו, נוכח טענת התובעות כי ההלוואות הועמדו לשותפות. והשאלה הינה, כמובן, האם שותפות הינה "תאגיד" כמשמעותו בסעיף 1 הנ"ל. שהרי באם אין מדובר בתאגיד, אזי אין צורך להכריע במחלוקת הנ"ל בין הצדדים לגבי זהות הגורם הלווה, שאינו תאגיד לפי כל אחת מהאפשרויות. לעומת זאת, באם בלווה שהינו תאגיד עסקינן, הרי שנוכח לשון סעיף 1 הנ"ל לחוק הסדרת הלוואות, לא יחול לכאורה חוק זה בענייננו.

לגבי שותפות רשומה אין חולק כי הינה תאגיד וזאת מכוח סעיף 66 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975 (להלן: "פקודת השותפויות" או "הפקודה"), הקובע, כי שותפות רשומה הינה תאגיד והיא יכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום.

בענייננו, אין בין הצדדים מחלוקת ממשית בנוגע לכך, כי בין האחים למשפחת מועלם היו קיימים קשרי שותפות עסקיים. ואולם, לא נטען לפני, וממילא לא הוכח, כי מדובר בשותפות אשר נרשמה כדין, ומכאן, שנקודת המוצא לבחינת השאלה הנוכחית הינה, כי לפנינו שותפות לא רשומה.

מכאן השאלה, האם שותפות שלא נרשמה, למרות חובת הרישום הקבועה בסעיף 4 לפקודת השותפויות לגבי כל שותפות עסקית, האם שותפות כזו הינה בגדר "תאגיד" לצורך סעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות.

בפקודת השותפויות עצמה לא קיימת תשובה חד משמעית לשאלה זו, באשר כל שקבוע בפקודה הינו סנקציה כספית למקרה של שותפות אשר הפרה את החובה להירשם כדין (סעיף 6 לפקודה). לכאורה, ניתן לומר, כי סעיף 66 הנ"ל, הקובע כי שותפות רשומה הינה תאגיד היכול לתבוע ולהיתבע, מהווה הסדר שלילי ברור וכי לפיכך שותפות לא רשומה אינה תאגיד וממילא אינה מוחרגת מתחולתו של חוק הסדרת הלוואות. ואולם, קיימות אינדיקציות אחרות בגוף הפקודה, אשר מצריכות בדיקה נוספת של השאלה, וכוונתי לאותם סעיפים בפקודה אשר אמנם אינם מגדירים שותפות לא רשומה כתאגיד ואינם מתייחסים מפורשות ליכולתה של שותפות לא רשומה לתבוע ולהיתבע, אך מתייחסים, בהקשר כזה או אחר, לקיומם של הליכים משפטיים של 'שותפות' מבלי לנקוט בלשון 'שותפות רשומה' דווקא (ראה לדוגמא סעיפים 13, 21, 27 לפקודה וכן הסיפא של סעיף 6 לפקודה בה נקבע, כי אי רישומה של השותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת אם לאו).

פניה לסעיפי הגדרה בחיקוקים הנדונים אינה מקדמת אותנו לקראת תוצאה חד משמעית, באשר המונח "תאגיד" אינו מוגדר בחוק הסדרת הלוואות ואף לא בפקודת השותפויות וחוקים אלה אף אינם כוללים הפניה לחיקוק אחר כלשהו לצורך הגדרתו של מונח זה.

בדיקת הגדרת "תאגיד" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 מלמדת אותנו, כי תאגיד הינו "גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות", קרי: בעל אישיות משפטית נפרדת מהפרטים שהקימו אותו. הגדרה זו מחזקת את הגישה לפיה שותפות לא רשומה אינה תאגיד, שכן סעיף 66 לפקודת השותפויות הקנה אך לשותפות רשומה את הכשירות המשפטית לתבוע ולהיתבע.

אף בחינת פסיקה וספרות מלומדים בנושא אינה מביאה למסקנה ברורה בשאלת היותה או אי היותה של שותפות לא רשומה בבחינת אישיות משפטית נפרדת מהשותפים עצמם. זאת, שכן שאלה זו לא הוכרעה עד כה בפסיקה באופן חד משמעי.

[ראה בעניין זה דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) שמגר, בע"א 583/88 אלכסנדר ברנע נ' ארקיע קווי תעופה בע"מ ואח', פ"ד מה(5) 670 (1991), (סעיף 13 לפסק הדין): "שאלת היותה של שותפות בלתי רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת מהשותפים המרכיבים אותה הינה שאלה מורכבת אשר אין לגביה הכרעה ברורה בפסיקת בית משפט זה"; כן ראה חזרה על דברים אלה בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) אנגלרד בע"א 2026/92 פקיד שומה פתח תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4) 89 (2001) (סעיף 16 לפסק הדין); להעדר הכרעה בפסיקה בשאלה זו ראה גם ש' חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי", עיוני משפט כ"ח (תשס"ד), עמ' 5].

[לגוף הדיון בשאלה, ולעניין הגישה הרואה אף בשותפות לא רשומה כבעלת אישיות משפטית נפרדת, ראה ג' פרוקצ'יה, התאגיד – מהותו ויצירתו (1965), 177, 190; לגישה שונה, השוללת התייחסות לשותפות לא רשומה כבעלת אישיות משפטית נפרדת, ראה ז' יהודאי, דיני שותפויות בישראל (1988), עמ' 85, וכן ראה א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט יז (תשנ"ב),עמ' 167].

לדעתי, וביחס לענייננו, טעם מהותי התומך בגישה, כי שותפות לא רשומה לא תחשב "תאגיד" בעת בחינת שאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות נוגע לרציונאל הניצב בבסיסו של חוק זה. כעולה מדברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הלוואות, במסגרתו של חוק זה, ביקש המחוקק להתערב, להסדיר ובעיקר לפקח על השוק, הפרוץ והפרוע, של תחום ההלוואות החוץ בנקאיות.

עיון בדברי הסבר אלה מלמד, כי חוק זה הינו, בראש וראשונה, חוק צרכני, אשר נועד להגן, בדרכים שונות, על לווים שאינם מסוגלים לקבל הלוואה מתאגיד בנקאי מפוקח ונאלצים ליטול הלוואה ממלווים חוץ בנקאיים, מבלי שיש בידיהם כוח מיקוח ממשי ביחס לתנאי ההלוואה (ה"ח 2172, תשנ"ג, עמ' 116). הגנתו זו של המחוקק על אותם לווים מתפרשת על כמה מישורים, העיקריים שבהם, פיקוח (דרישת הכתב בהסכמי הלוואה וחובת הפירוט והגילוי של תנאי ההלוואה במסגרתם), התערבות (קביעת תקרה לריבית הנגבית) ומתן כלים משפטיים ייחודיים לבית המשפט (אפשרות שינוי תנאים מסחריים בהסכמי הלוואה ואף ביטולם כליל).

מבחינת הגדרת הלווים עליהם תתפרש הגנתו של החוק, הרי שמדברי ההסבר לסעיף 1 להצעת החוק, הוא סעיף ההגדרות, עולה כי כוונת המחוקק היתה, כי "החוק יחול לגבי הלוואות הניתנות ליחידים, להבדיל מלתאגידים, על ידי גורמים שאינם מוסדות בנקאיים בפיקוח" (עמ' 117 לה"ח).

נוכח תכלית החוק הנ"ל וכוונת המחוקק להגן על יחידים להבדיל מתאגידים, סבורני, כי כאשר מדובר בשותפות, אשר על פי הדין ניתן להטיל על כל אחד מיחידיה אחריות אישית בגין חובותיה, להבדיל ממקרה של בעלי מניות בתאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת כגון חברה בעירבון מוגבל, מוצדקת הקביעה כי אין להתייחס לשותפות, בודאי לשותפות שלא נרשמה ושלא חל לגביה סעיף 66 לפקודת השותפויות, כאל "תאגיד" אשר חוק הסדרת הלוואות אינו חל עליו.

במילים אחרות, יחידים החשופים לתביעה וחיוב אישיים עקב נטילת הלוואה חוץ בנקאית על ידי שותפות לא רשומה לה הם משתייכים, זכאים, בראות עיני, להגנתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. סבורני, כי מצבם של שותפים אלה קרוב ודומה יותר למצבם של יחידים, מאשר למצבם של בעלי מניות בתאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת, אשר אינם חשופים, ככלל וכל עוד פעלו כדין, להטלת אחריות אישית בגין הלוואה חוץ בנקאית שנטלה החברה, כמו גם בגין חובות כספיים אחרים שלה (ראה בעניין זה: ע"א 2026/92 פקיד שומה פ"ת נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ ואח' הנ"ל, בסעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) ת' אור, וההלכות הנזכרות שם).

אמנם, כאשר שותפות עסקית נוטלת הלוואה חוץ בנקאית, מדובר, מן הסתם, בהלוואה לצורכי אותה פעילות עסקית בה עוסקת השותפות. זאת, להבדיל, מיחידים הנוטלים הלוואה חוץ בנקאית לצרכים פרטיים, כגון ניהול שוטף של משק ביתם וחייהם האישיים. ואולם, לדעתי, נוכח תכליתו הצרכנית של החוק וכוונת המחוקק להסדיר ולפקח על שוק ההלוואות החוץ בנקאיות, יש לבחון את השאלה לא רק לאור מטרת נטילת ההלוואה והשימוש בכספים, אלא בעיקר לאור מאפייניו הרלוונטיים של הלווה, במישור יכולת המיקוח ומידת החשיפה האישית.

בהקשר זה יש לזכור, כי עסקינן לא אחת בשותפויות עסקיות זעירות ולא בעסקים מסחריים רחבי היקף, אשר לא אחת מתאגדים ממילא במסגרת חברה בעירבון מוגבל. שהרי, כל שני בני אדם, לא אחת בני משפחה, אשר, לשם הדוגמא, חברו יחדיו לניהולה של חנות מכולת, מהווים "שותפות", בין אם רשומה ובין אם לאו, ועל פי הדין, כל אחד מהם אחראי אישית לחובותיה של אותה שותפות. סבורני, כי במקרים אלה, הגבול בין אנשים פרטיים יחידים לבין השותפים בשותפות, הינו מטושטש למדי עד כי ניתן לומר שאינו קיים, וכל זאת, בהקשר הספציפי של קיום תכליתו של חוק הסדרת הלוואות.

עוד אציין בהקשר זה, כי כאשר מדובר בשותפות, והואיל ועל פי הדין השותפים בה אחראים אישית לקיום התחייבויותיה, קיימת, בראות עיני, חשיבות מובהקת לקיום הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות בכל הנוגע לדרישת עריכתם של הסכמי ההלוואה בכתב, תוך הכללת הגילוי המלא הנדרש בחוק לגביהם. זאת, על מנת ליתן בידי אותם שותפים אשר לא היו מעורבים אישית בנטילת ההלוואה, אך צפויים להיות מחויבים אישית בגינה, את מלוא המידע ויכולת ההתגוננות מפני דרישות ותביעות של המלווה אשר אינן עומדות בהוראות חוק הסדרת הלוואות. זאת, להבדיל ממצב הדברים כאשר מדובר בתאגיד מסוג חברה, לגביו קיימים במסגרת הדין מנגנונים מובנים ומפורטים באשר לאופן ההתקשרות, האישור והדיווח ביחס להסכמים שנעשים עבור החברה על ידי נושאי משרה בה, לבעלי מניותיה (אשר כאמור לעיל, ככלל, אף אינם חשופים להטלת אחריות אישית בגין חובות החברה).

ואכן, במקרה נשוא הליך זה אנו רואים דוגמא מובהקת לצורך זה, באשר גם אם, כטענת התובעות, ההלוואות הועמדו לשותפות ולא לX אישית, הרי שאין חולק, כי מקורן של הלוואות אלה בהתקשרויות של X עבור השותפות, ללא מעורבות ממשית של האחים האחרים באותן התקשרויות עם כרמי ובהמשך עם התובעות או מי מהן. במצב דברים זה, ובהעדר הסכם בכתב הכולל את פרטי ההלוואות, אין לנתבעים, אשר כשותפים הינם חשופים אישית להטלת אחריות בגין חובות השותפות, כל יכולת ממשית להתגונן מול התביעה בכל הנוגע לבחינת עמידתם של הסכמי ההלוואה הנדונים בדרישות החוק. קושי זה ממחיש לנו את החשיבות וההצדקה אשר בהחלתו של חוק הסדרת הלוואות אף לגבי שותפויות, על מנת למנוע את עקיפת הוראותיו על ידי מלווים חוץ בנקאיים.

זאת ועוד: נוכח מטרתו של חוק הסדרת הלוואות, אשר כאמור הינו, ביסודו, חוק צרכני הבא לווסת את פערי הכוחות בין לווים ומלווים בשוק החוץ בנקאי, אני אף סבורה, כי במקרי ספק לגבי היקף תחולתו של החוק, יש להקנות להוראותיו פרשנות המרחיבה את תחולתו של החוק ולא פרשנות המצמצמת אותה.

לסיכום נקודה זו אני קובעת, כי במקרה דנן, בין לפי גרסת התובעות כי ההלוואות הועמדו לשותפות ובין לפי גרסת הנתבעים כי ההלוואות הועמדו לX אישית, לפי כל אחת מאפשרויות אלה, ומהטעמים אשר פורטו לעיל, אין לפנינו הלוואות אשר הועמדו ל"תאגיד" כמשמעותו בחוק הסדרת הלוואות. מכאן, שמתקיימת הגדרת "לווה" אשר בסעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות.

(ד) האם יש לשלול את תחולת החוק נוכח המועדים המקוריים בהם הוענקו ההלוואות ?

לקראת סיום הדיון בשאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות אציין, למעלה מן הצורך באשר הצדדים לא טענו בנושא זה, כי לדעתי לא חל בענייננו סעיף 19 לחוק הסדרת הלוואות, הדן בהלוואות שהועמדו קודם לכניסתו של החוק לתוקף, וכי תחולתו של החוק על ההלוואות נשוא ההליך הינה מלאה ואינה מוגבלת לאותן הוראות הנזכרות בסעיף זה (סעיפים 7-14 לחוק בלבד) ולתנאים הקבועים בו.

זאת, למרות שאחת ואולי אף שתיים מההלוואות הנטענות הועמדו, ככל הנראה, במקורן, קודם למועד כניסת החוק לתוקף. הכוונה להלוואה שהעמיד כרמי המנוח קודם לפטירתו, לפי עדות התובעת 1 ככל הנראה בשנת 1983 (עמ' 20 ש' 8-7 לפרוטוקול), ולהלוואה אשר לטענת התובעת 1 הועמדה מכספיה שלה, אשר לא זכרה בבירור את המועד בו העמידה אותה, אך מדובר, לגרסתה, בהלוואה שהועמדה בשנת 1990 או בשנת 1991 (עמ' 15 ש' 21 לפרוטוקול).

הטעם לעמדתי זו נעוץ, בראש וראשונה בגרסתן העובדתית של התובעות עצמן בעניין. כמפורט לעיל, גרסת התובעות ביחס להלוואות אלה הינה, כי הסכמי הלוואה אלה שונו, בהסכמה, שוב ושוב לאורך השנים, היינו לאחר כניסת חוק הסדרת הלוואות לתוקף, וזאת נוכח הגעת הצדדים לסיכומים חדשים בנוגע למרכיבי הקרן והריבית שבהלוואות אלה. בעניין זה מסרו התובעות גרסה ברורה, לפיה בגין סכומי הקרן נמסרו על ידי X לידי כרמי, ולאחר פטירתו לידי התובעת 1, שיקים, אשר הוחלפו לאורך השנים מספר פעמים בשיקים הנושאים תאריכי פירעון מאוחרים יותר. השינוי בזמני הפירעון של שיקים אלה, אשר התובעות עצמן טוענות כי סכומיהם מגלמים את סכומי הקרן של ההלוואות, משקף הסכמות חדשות בין הצדדים ומלמד על הארכת מועד, חוזרת ונשנית, לעניין פירעונם של סכומי הקרן. אף לגבי שיעור הריבית העידו התובעות, כי הצדדים שינו את ההסכם ביניהם כמה וכמה פעמים לאורך השנים והסכימו, מעת לעת ובמספר הזדמנויות, האחרונה שבהן לאחר פטירתו של X, על שינוי שיעור הריבית, אשר נעלה לאורך השנים בין 2%, 1.5%, 1.25% (סע' 8, 13-14 לתצהיר התובעת 1; עמ' 13 ש' 3-9, עמ' 14 ש' 10-12, עמ' 18 ש' 28-29 לפרוטוקול).

במילים אחרות, מדובר בשינוי חוזר של תנאי הסכמי ההלוואה המקוריים בכל פרמטר רלוונטי לחוק, כאשר השינויים הללו אירעו, לאחר כניסתו של החוק לתוקף ויצרו, למעשה, הסכמים חדשים בכל הנוגע לתנאי ההלוואות נשוא ההליך.

סבורני, כי בהסכמי הלוואה מהסוג דנן, אשר עברו שינויים כה מהותיים, לאחר כניסת החוק לתוקף, עד כי ניתן לראות בהם הסכמים חדשים לעניין תנאי ההלוואה, אין לומר, כי המועד הרלבנטי היחיד לבחינת שאלת תחולתו של החוק הינו מועד הענקת ההלוואה המקורי והעמדת הכספים בפועל. לפי גישה זו, ובאם אכן נתייחס אך למועד העמדת הכספים המקורי, כאשר עסקינן בהסכמי הלוואה אשר נכרתו במקור לפני מועד כניסתו של חוק הסדרת הלוואות לתוקף, למרות שלאורך השנים, ולאחר כניסתו לתוקף של החוק, חלו בהסכמים אלה שינויים הנוגעים לשיעור הריבית, לוחות הזמנים לפירעון ושאר עניינים המוסדרים בגדר חוק הסדרת הלוואות, לא יחול החוק במלואו על מלווה המגיש תביעתו לתשלום יתרת חוב בגין הלוואות אלה.

תוצאה זו הינה בלתי סבירה בראות עיני ומחמיצה את תכלית החוק. שהרי, באותם הסכמים אשר עוברים שינויים מהותיים לאורך השנים, כל עוד לא נפרעה ההלוואה במלואה, לא בוצע החוזה במלואו על פי התנאים המקוריים, ולא תמה מערכת היחסים אשר בין הצדדים ביחס אליו, גם אם ראשיתה של מערכת יחסים זו בהעמדת כספי ההלוואה במועד המוקדם לכניסת החוק לתוקף.

מכאן, שבאותן צמתים שבהם משתנים תנאי ההלוואה הנדונה, לעניין שיעור הריבית או לוח הזמנים לפירעון וכו', מצוי הלווה, אשר אמנם קיבל כבר את הכספים לידיו אך לא הצליח עדיין לפרוע את ההלוואה ופעמים רבות זקוק ל"גלגול ההלוואה" בדרך של פריסה נוספת של מועדי הפירעון, באותה עמדת נחיתות אשר ניצבת בבסיס ההצדקה להתערבותו של המחוקק ובבסיס תכליתו של חוק הסדרת הלוואות. במקרים אלה, לא די בתחולתם של סעיפים 7-14 לחוק (בהתאם לסייג אשר בסעיף 19 ) בכדי להגשים את תכלית החוק וליתן ללווים, אשר הסכם הלוואתם שינה כליל את פניו, את ההגנה המלאה הנדרשת על פי החוק, בפרט את הדרישות הקבועות בסעיפים 2-3 לחוק והנוגעות לחובת עריכתו של הסכם בכתב אשר יכלול גילוי מלא של פרטי ההלוואה.

ויש לזכור: תכלית החוק, אשר כפי שצוין לעיל מספר פעמים הינו חוק צרכני אשר נועד להגן על הלווים בדרך של התערבות והסדרת אופן ההתקשרות ותנאי הסכמי ההלוואות. נוכח מטרה זו אני סבורה, ואף לכך התייחסתי לעיל, כי יש להקנות לחוק זה, במקרי ספק, פרשנות המרחיבה את תחולתו ולא מצמצמת אותה. שיקול זה מתקיים, בראות עיני, אף לגבי השאלה הנוכחית, שאף היא נוגעת להיקף תחולתו של החוק.

מכאן, ששלילת הגנתו של החוק מאת לווה כאמור, אך בשל כך ששורשיה ההיסטוריים של ההלוואה במועד אשר קדם לכניסתו של החוק לתוקף, מנוגדת לתכלית החוק ואין לאפשרה. אין כל הצדקה לכך, שיתאפשר למלווים אשר העמידו הלוואה חוץ בנקאית לפני כניסתו של חוק הסדרת הלוואות לתוקף, ואשר "מגלגלים" את אותה הלוואה לאורך שנים רבות נוכח קשייו של הלווה לפרוע את ההלוואה במועד המקורי אשר נקבע לפירעונה, להפר את הוראותיו לאחר כניסתו של החוק לתוקף, ולהיאחז לשם כך במועד היסטורי כלשהו, אשר אינו רלוונטי עוד, באשר תנאי הסכם ההלוואה שונו במועדים מאוחרים יותר.

אין כל הצדקה להעמיד מלווים אלה במצב עדיף על מלווים אשר העמידו הלוואות לראשונה לאחר תחילת החוק. אלה גם אלה, כפופים להוראות החוק בכל סיכום שהם עורכים לגבי הלוואה חוץ בנקאית לאחר כניסת החוק לתוקף, גם אם הענקת ההלוואה המקורית אירעה לפני תחילת תוקפו. אלה גם אלה, צריכים להתכבד ולבטא הסכמותיהם עם הלווים בהסכם בכתב, על כל פרטיו הנדרשים בחוק.

אציין, כי אני ערה לכך, שהחלה רטרואקטיבית של הוראות מסוימות בחוק הסדרת הלוואות, במסגרת סעיף 19 לחוק, הינה חריגה בהשוואה לדרכו של המחוקק, אשר, ככלל, מבקש להימנע מחקיקה רטרואקטיבית, וניתן לומר, כי לפיכך על בתי המשפט לנקוט מידת איפוק וצמצום בכל הנוגע לאותה החלה רטרואקטיבית לעניין הלוואות אשר ראשיתן במועדים אשר קדמו לתחילת החוק ולהסתפק בכך שמקורן של ההלוואות במועדים שקדמו לכניסת החוק לתוקף בכדי להותיר את תחולת החוק לגביהן בגבולות הסייגים הקבועים בסעיף 19 לחוק (היינו, ללא דרישות הכתב והגילוי). ואולם, טיעון זה, שובה לב ככל שיהיה במבט ראשון, אין בידי לקבלו. ראשית, כאמור לעיל, איני סבורה כי בהחלת החוק במקרים דנן ובמקרים אחרים בהם חלו לאחר תחילתו של החוק שינויים מהותיים בהסכמי ההלוואה, יש משום החלה רטרואקטיבית של החוק, שכן מדובר למעשה בהסכמים חדשים אשר נכרתו בין המלווה ללווה לאחר תחילתו של החוק ואשר החליפו את הסכמי ההלוואה המקוריים. שנית, בבסיס בחירתו של המחוקק לחרוג ממנהגו ולהקנות לחוק הסדרת הלוואות תחולה רטרואקטיבית ניצבת מטרתו הצרכנית של החוק, אשר נועד להסדיר את שוק ההלוואות החוץ בנקאיות באופן יעיל, לגבי כל ההלוואות החוץ בנקאיות "הפתוחות" בשוק, כולל אלה אשר הועמדו לפני תחילתו. המחוקק אמנם סייג את ההחלה הרטרואקטיבית בסעיף 19 לחוק, לגבי הלוואות שניתנו קודם לתחילתו, באשר ברור הוא כי אין זה אפשרי והוגן לדרוש ממלווים אשר לא יכולים היו לצפות בעת העמדת ההלוואות את חקיקתו של החוק על דרישות הכתב והגילוי אשר בסעיפים 2-3 לחוק, לעמוד בדרישות אלו. ואולם, הגיון זה אינו חל מקום בו אותם מלווים הכניסו שינויים מרחיקי לכת בהסכמים הנדונים לאחר כניסתו של החוק לתוקף, וממילא היו מודעים, או צריכים היו להיות מודעים, לכלל דרישותיו של חוק הסדרת הלוואות, כמו כל גורם אחר אשר אי ידיעת הדין אינה פוטרת אותו מתחולתו.

בעניין זה אדגיש, כי קביעה זו לא רק שהינה מתחייבת משפטית בנסיבות המקרה שלפני, אלא שהינה אף מוצדקת והוגנת במקרה הנדון. יש לזכור, כי למרות ריבוי ההזדמנויות, בהן שינו התובעות מול X, שוב ושוב, הן את מועדי החזרת הקרן והן את שיעור הריבית החודשית, לא נוצלה אף אחת מהזדמנויות אלה על ידי התובעות, כדי להסדיר את ההלוואות באופן התואם את דרישות החוק, ובראש וראשונה קיומו של הסכם בכתב, הכולל גילוי מלא לגבי תנאי ההלוואה, כנדרש בחוק.

יש להצר על כך, שלמרות שהתובעות, ובפרט התובעת 1, קיימו מול X, דרך שגרה, גביית ריבית והחלפת שיקים, לאורך שנים ארוכות לאחר כניסתו של חוק הסדרת הלוואות לתוקף, כולל סיכומים חדשים מעת לעת ביחס לשיעור הריבית ולוחות הזמנים לפירעון קרן ההלוואות, הן טמנו את ראשן בחול ולא מצאו לנכון להסדיר את דרך פעולתן ואת מקור פרנסתן זה, על מנת לעמוד בדרישות חוק הסדרת הלוואות (ואולי אף בדרישות חוקים נוספים הרלבנטיים לפעילות הנדונה, כגון חוקי המס).

ודוק: בעניין זה, לא תועיל לתובעות טענתן, כי השינויים אשר חלו בשיעור הריבית לאורך השנים היו במגמה של הפחתת מרכיב הריבית החודשית לעומת השיעור אשר נגבה בעבר. כאמור לעיל, המחוקק הציג בחוק זה דרישת שקיפות מלאה של תנאי ההלוואה אשר באה לידי ביטוי בדרישת עריכתו של הסכם הלוואה מפורט בכתב, וזאת לצורך פיקוח על קיום דרישות החוק לעניין רמת הריבית ושאר דרישותיו של החוק לגבי תנאיה של הלוואה חוץ בנקאית. לדרישה זו אף היבט ראייתי, והמלווים נדרשים להוכיח את גרסתם בכל הנוגע לתנאי ההלוואה, לרבות לעניין מרכיב הריבית, באמצעות מסמך בכתב, העונה על רמת הפירוט הנדרשת בחוק. בענייננו, התובעות, לא רק שלא הציגו הסכם הלוואה בכתב, אלא שהן אף לא הציגו כל גרסה מפורטת, שלא לומר אסמכתא בדמות רישומים כלשהם, לעניין ההיקף הכספי של התשלומים אשר קיבלו לידיהם מX לאורך השנים, על מנת לבסס את גרסתן לעניין ההפחתה בשיעורי הריבית מעת לעת. לפיכך, מעבר לכך שלא די בגרסת התובעות כדי לקבוע ממצא עובדתי כלשהו המקבל את גרסתן ביחס לשינויים בשיעורי הריבית, הרי שסבורני, כי אף יש מכך משום חיזוק נוסף להצדקה אשר בהחלת החוק אף על ההלוואות דנן, לרבות אלה אשר מקורן בתקופה שלפני תחילת החוק. סבורני, כי ממש כמו לגבי המישור המהותי אשר נדון לעיל, אף אין כל הצדקה להקלה במישור הראיתי על מלווים אשר לאחר תחילתו של החוק הגיעו לסיכומים חדשים מול הלווים.

אף לא מועילה לתובעות טענתה של התובעת 1, כי לא הסדירה בכתב את מערך ההלוואות בהסכמים בכתב היות ונתנה אמון מלא בX (ראה, למשל, עמ' 20 ש' 6-8 לפרוטוקול). ראשית, אין בליבי בטחון מלא כי זו אכן הייתה הסיבה היחידה לכך שתובעת זו בחרה להימנע מכריתת הסכמים בכתב. יתכן ושיקולים נוספים או אחרים עמדו לנגד עיניה. בעניין זה לא למותר לציין, כי לגבי השכרת הזכות במונית, התחום השני בו עסקה מערכת היחסים בין כרמי ובהמשך בין התובעת 1 לבין X (כאשר שם היא טוענת לחוזה אישי מול X בו נתנה אמון אישי כה רב), אישרה התובעת 1, כי נחתמו הסכמים בכתב בין הצדדים (עמ' 17 ש' 18-19 לפרוטוקול). שנית, אם בסופו של יום מוגשת תביעה בגין ההלוואות למרות האמון הרב ששרר בין הצדדים, הרי ששיקולים מסוג זה, אין בהם כדי להצדיק התפשרות מצד בית המשפט לעניין קיום דרישות הדין.

לסיכום הדיון בשאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות, ונוכח מכלול הטעמים אשר פורטו לעיל, אני קובעת, כי חוק זה חל בעניינן של כל ההלוואות נשוא ההליך.

ג2. האם הופרו הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ?

סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות קובע דרישת כתב לגבי הסכמי הלוואה עליהם חל החוק בצורה קטגורית:
"חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב".
 
בסעיף 3(א) לחוק נקבעה דרישה נלווית לדרישת הכתב הנ"ל, כדלקמן:

"מלווה, העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה".

בסעיף 3(ב) הוסדרה על ידי המחוקק, באופן מפורש ומפורט, דרישת הגילוי לעניין פרטים אשר יכללו באותם הסכמי הלוואה בכתב:
"חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:
(1)  שמות המלווה והלווה, ומעניהם המלאים;
(2) סכום ההלוואה;
(3) הסכום שקיבל הלווה בפועל;
(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;
(5)   בהלוואה בריבית משתנה - מרכיבי הריבית המשתנה, העקרונות לשינוי שיעור הריבית, מועד השינוי או האירועים שבעקבותיהם ישונו השיעורים;
(6)   בהלוואה צמודה למדד או לבסיס אחר –
(א)   סוג ההצמדה ושיעורה, ובסיס ההצמדה ומועדו;
(ב)   הרכיבים שעליהם חלה ההצמדה;
(7)   ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך
פירוט סכומיהן;
(8)   שיעור העלות הממשית של האשראי;
(9)   תקופת ההלוואה, וסכומי התשלומים לפרעון ההלוואה
ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום לפי
הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;
(10)הצעדים, על פי הדין ועל פי החוזה, שרשאי המלווה לנקוט
בשל אי-תשלום במועד, לרבות העמדת הלוואה לפרעון מיידי,
והתנאים לנקיטת צעדים אלה;

(11) שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם
ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה;
(12)כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר
האוצר ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת".

בסעיף 8 לחוק נקבעה חובת צירוף ההסכם בכתב והפרטים המלאים לכל תובענה המוגשת בקשר
לחוזה הלוואה עליו חל החוק
"(א)   הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו
בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל
בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של
פסק הדין או של החוזה, לפי הענין;
(ב)   בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את
הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1)   כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2)   התשלומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט
סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3)   יתרת החוב במועד הגשת התובענה;
(4)   התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס
אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה;
(5)   כל סכום שמועד פרעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו
שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
(6)   כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר
האוצר".

אין חולק, כי התובעות לא הציגו הסכם בכתב בינן לבין הנתבעים לעניין ההלוואות נשוא ההליך או מי מהם, ואף לא הוצגו על ידן הסכמים כאמור בינן או בין מר כרמי המנוח לבין X המנוח. הסכמים כאמור לא צורפו לבקשת הביצוע בהוצאה לפועל ואף במסגרת כתב התביעה המתוקן או כל שלב מאוחר יותר של ההליך בתיק זה, כולל שלב ההוכחות והסיכומים, לא התבקש צירופם של הסכמים ולא נטען לקיומם, כך שברור הוא, כי אינם קיימים.

התובעת 1 הודתה בכך מפורשות בעדותה (עמ' 18, ש' 5-4 לפרוטוקול):

"ש: לגבי ההלוואות זה גם היה חוזה אישי ?
ת: לא, שם לא היה לנו חוזה בכתב בכלל. היו רק שיקים וסיכום בעל –פה".

וכן (בעמ' 15 ש' 30-32 לפרוטוקול):

"ש: חתמתם על איזשהו הסכם ?
ת: לא. נתתי לו את הכסף בשקלים, והוא נתן לי בתמורה שיק. שהיה כתוב שם שנתתי לו כך וכך בשקלים, ומאחור, במשולש הקטן, כתוב שם כמה זה שווה בדולרים".

ממילא, ברור הוא, כי אף ההוראה אשר בסעיף 3(א) לעניין חובת מסירת עותק מההסכם בכתב לידי הלווה, הופרה אף היא וכי לא קוימו אף הדרישות לעניין חובת הגילוי הקבועות בסעיף 3(ב) לחוק, לעניין הפרטים אשר יכלול חוזה ההלוואה הכתוב. כן לא יכול להיות ספק במצב דברים זה, כי הופרה אף הוראת סעיף 8 לחוק.

יתרה מכך, התובעת 1 הבהירה בחקירתה הנגדית, כי פרטים אלה ודומיהם, אשר אמורים היו להיכלל במסגרת הסכם ההלוואה הכתוב, אינם מוכרים לה כלל, בודאי לגבי ההלוואה אשר ניתנה לX על ידי בעלה המנוח, כך שממילא ברור הוא, כי פרטים אלה לא נמסרו על ידה לX בשום שלב, בודאי שלא בכתב.

משכך, קביעתי היא, כי אין ספק שההוראות הנ"ל, אשר עיקרן דרישת הכתב וחובת הגילוי, הוראות קטגוריות אלה, אשר בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, הופרו על ידי התובעות.

ג.3. נפקות הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות

(א) חשיבותן של הוראות חוק הסדרת הלוואות

הואיל וקבעתי לעיל, כי חוק הסדרת הלוואות חל בענייננו וכי הוראותיו הופרו על ידי התובעות, יש להידרש כעת לשאלת נפקותה והשלכתה של הפרת הוראות החוק על ידי התובעות, על תביעתן.

על החשיבות הרבה אשר הקנה המחוקק לקיום הוראות חוק הסדרת הלוואות ניתן ללמוד בראש וראשונה מנוסח החוק עצמו. בסעיפים 16-17 לחוק נקבע, כי מדובר בחוק קוגנטי, אשר בא להוסיף על זכויות הלווה על פי כל דין ולא לגרוע מהן וכי הוראותיו יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד, אלא אם כן הותנה עליהן לטובת הלווה.

על אינדיקציה נוספת לעליונות אשר ביקש המחוקק להקנות להוראותיו של חוק זה ניתן ללמוד אף מסעיף 11 לחוק הסדרת הלוואות בו נקבע, כי אף העילה השטרית הנובעת מהסכם ההלוואה והאוחז בשטר עצמו, כפופים להוראות חוק הסדרת הלוואות.

הנה כי כן, חוק הסדרת הלוואות כולל הסדרים קוגנטיים, האופייניים לחקיקה צרכנית או לחקיקה העוסקת בזכויות סוציאליות, אשר בבסיסה ניצבת הנחת המחוקק בדבר יחסי כוחות ויכולת מיקוח בלתי מאוזנים בין הצדדים להסכם.

מעבר להסדר החוקי הברור הנ"ל, הכולל דרישה קטגורית להצגת הסכם בכתב, עמידה בחובת גילוי וצירוף המסמכים והפרטים להליך משפטי הננקט על ידי המלווה, מלמדת הפסיקה על גישה קפדנית ביחס לקיום הוראות אלה.

(ב) פסק הדין המנחה בעניין ע"א (ת"א) 4003/07

בסוגיה זו עוסק פסק הדין אשר ניתן לאחרונה בעניין ע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אברהם ( להלן: "עניין בס") ואשר מהווה הלכה מנחה הנוגעת לענייננו בכל הנוגע לנפקות הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות, אשר הופרו אף בענייננו.

נסיבות המקרה אשר נדון בעניין בס דומות מאד לענייננו בפרמטרים הרלוונטיים ופסק הדין מתייחס ישירות לשאלת נפקות הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות, אשר הופרו אף בענייננו, ובראשן הפרת הדרישה לערוך את הסכם ההלוואה בכתב.

בפסק הדין העיקרי בעניין בס, אשר ניתן על ידי אב"ד כב' השופט שנלר, נקבע, כי הוראות חוק הסדרת הלוואות הינן מהותיות ומחייבות ויש להקפיד עם מלווה ביחס לכל הוראה והוראה שבחוק, כולל ההוראה כי חוזה הלוואה חייב להיעשות בכתב, וכולל אופן הגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק זה, אשר אינו בעל מאפיינים פרוצדוראליים בלבד, אלא טומן בחובו היבט מהותי, הנוגע להוראות החוק המהותיות הקשורות אליו (סעיפים 18-17, 35 לפסק הדין).

הודגש, כי להבדיל מחיקוקים אחרים הכוללים דרישת כתב לגבי סוג עסקאות כזה או אחר, כגון חוק המקרקעין וחוק המתווכים, לגביהן הקלה הפסיקה בכל הנוגע לדרישת הכתב, הרי שבמקרה של דרישת הכתב אשר בחוק הסדרת הלוואות, פרשנות דרישת הכתב תהא פרשנות מקפידה ומחמירה, באשר לא ראוי כי בתי המשפט יקלו עם תובעים ביחס לדרישה מהותית זו, אשר יורדת לשורש תכלית החוק ואינה מוגבלת לערך ראייתי בלבד (סעיפים 21-20 לפסק הדין).

כן הובהרה בגדר פסק דין זה כפיפותה של העילה השטרית לחוק הסדרת הלוואות, במובן זה, שראשית לכל, תבחן עסקת היסוד של ההלוואה לאור הוראות חוק הסדרת הלוואות, וזאת עוד בטרם יידרש כלל בית המשפט לדון בתביעה מכוח העילה השטרית המגולמת בשטר בו אוחז המלווה (סעיף 19, 37 לפסק הדין).

לעניין נפקות הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות, ובפרט דרישת הכתב להסכם ההלוואה, קבע כב' בית המשפט המחוזי, כי חוזה ההלוואה בכתב הוא שיוצר את עילת התביעה ולפיכך, בהעדרו, ובהתחשב בכך שנטל ההוכחה רובץ על המלווה התובע, לא קמה למלווה התובע עילה כלשהי לפי עסקת היסוד של ההלוואה ודין התביעה להיות מסולקת בהעדר עילה ולפי כב' השופט ורדי, אף בהעדר יריבות (סעיפים 22, 28 לפסק דינו של השופט שנלר וכן פסק דינו של כב' השופט ורדי).

בית המשפט הבהיר בעניין זה, כי כל תוצאה אחרת, אשר תאפשר את קבלת התביעה בנסיבות כאלו, תרוקן מתוכן את דרישת המחוקק לכך, שחוזה ההלוואה יערך בכתב, וכי אין לראות בשטרות עצמם אשר מסר הלווה למלווה בהקשר להלוואה משום תחליף מספק לחוזה הלוואה בכתב, נוכח דרישת הגילוי והפירוט הקבועה בסעיף 3 לחוק, ואשר אינה באה על סיפוקה באמצעות השטרות עצמם בלבד (סעיפים 22, 28 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו, כי הוא ער לתוצאות האפשרויות של קביעות אלה במקרים שונים, אך סבור, כי לא ניתן להתעלם מתכלית החוק, המחייבת הקפדה על כל תג ותג בעת יישום ומתן פרשנות להוראות החוק. בעניין זה שלח בית המשפט המחוזי מסר ברור למלווים החוץ בנקאיים, בקובעו (סעיף 22 סיפא לפסק הדין):

"על כל מלווה לדעת כי מסתכן הוא אם בחר להתעלם מהוראות החוק ולא ערך חוזה הלוואה בכתב".

לעניין הנפקות המעשית של הפרת הוראות החוק נקבע, כי משלא עמד מלווה בהוראות החוק, דין תביעתו להדחות, הן במישור השטרי והן במישור החוזי (סעיף 24 סיפא לפסק הדין):

"תובע שנטענה טענה כי עסקינן בתובענה שהחוק חל עליה, והוא אינו מבקש לתקן תביעתו אלא עומד על טענתו כי החוק לא חל – נוטל על עצמו את הסיכון, כי אם בסופו של יום ייקבע שלא כטענתו תדחה בסופו של יום תביעתו ..."

וכן (בסעיף 37 לפסק הדין):

"ערים אנו כי יכול ולעיתים התוצאה תהא בלתי צודקת. אולם על בית המשפט לומר דברו תוך הדגשה כי מי שעיסוקו במתן הלוואות לרבות נכיון שיקים חייב לערוך חוזה הלוואה בכתב על כל פרטיו. כך גם מי שמגיש תביעה שטרית עליו לעמוד בהוראות סעיף 8 לחוק ואם אינו מבקש לתקן תביעתו ועומד על כך כי מדובר בהלוואה שהחוק אינו חל ביחס אליה חשוף לכך שבסופו של יום תביעתו תדחה".

בהתייחס לנטל ההוכחה הבהיר כב' בית המשפט בעניין בס, במספר מקומות בפסק הדין, כי הנטל מוטל על כתפי התובע המלווה ולא על כתפי הלווה, והוא כולל את החובה להוכיח את התשתית העובדתית המלאה והמפורטת, ביחס לסכומי ההלוואות, תנאיהן המדויקים, סכומים ששולמו על ידי הלווה עד לתביעה וכו'. נקבע, כי נוכח הוראות חוק הסדרת הלוואות, כולל נטל זה את החובה להציג מסמכים בכתב, המאמתים את גרסתו של המלווה ביחס להלוואה, כתנאי מוקדם לדיון בתביעה (סעיף 29 לפסק הדין).

כן נקבע, כי כאשר לא מדובר בנסיבות מתן הלוואה המוסכמות בין שני הצדדים, ולא הוכחה על ידי המלווה ברמה הנדרשת קיומה של ההלוואה, על כל פרטיה הנ"ל, אף אין מקום להורות על השבה, באשר במקרה כזה לא ברור כלל האם הועמדה הלוואה, מהו סכומה, מה שיעור הריבית, מיהו הגורם הלווה, מה שולם על חשבונה, וכו'.


(ג) יישום סוגית הנפקות לענייננו

בענייננו, מעבר לכך שכמפורט לעיל הופרו הוראות חוק הסדרת הלוואות, הרי שהצדדים חלוקים ביניהם ביחס לעצם העמדת ההלוואות וביחס לנסיבות ועובדות אחרות בפרשה.

כמפורט בפרק ב' לעיל הסוקר את טענות הצדדים, בין הצדדים קיימות מחלוקות עובדתיות רבות היורדות לשורש עסקת ההלוואה. בראש וראשונה התובעים חולקים על העמדת ההלוואות ועל זהות הגורם הלווה, ככל שאכן הועמדו, וטוענים, כי גם אם ההלוואות הנדונות הועמדו, במועד לא ידוע כלשהו, כולן או חלקן, הרי שלא הועמדו לשותפות אלא לX אישית ומשכך, אין להטיל עליהם כל אחריות בגינן של הלוואות אלה.

התובעות, מצידן, אשר עליהן נטל ההוכחה, לא הציגו תשתית עובדתית מספקת לעניין העמדת ההלוואות, זהות הגורם הלווה, לוחות זמנים מדויקים להעמדת ההלוואות, לשינויים אשר הוכנסו בהם בפרט לעניין שיעור הריבית, סכומים אשר שולמו לידיהן על חשבון הריבית לאורך השנים וכו'. התמונה אשר הוצגה על ידן הינה "גלובאלית" מדי לביסוס המרכיבים הכספיים של תביעתן.

ודוק: מעבר לכך שלא הוצגה בעניין זה תמונה מלאה ומפורטת במסגרת תצהירי התובעות, הרי שבחקירה נגדית, כמפורט לעיל, התובעת 1 הודתה, כי היא אינה מסוגלת למסור מידע מלא וממשי ביחס לכל אחת מההלוואות הנדונות ולגבי הסכומים אשר שולמו לה על ידי X לאורך השנים:

כך (עמ' 15 ש' 1-3):

"ש: האם נכון יהיה לומר, לסיכום שלב זה, שלפחות עד מות בעלך, את לא התעסקת עם ההלווואות והריבית, ולא היה לך שום מגע ?
ת: שום מגע ...".

וכך (עמ' 15 ש' 20-24):

"ש: ספרי לנו לגבי כל הלוואה והלוואה את המועד שמסרת את הכסף.
ת: לא זוכרת. הכסף של שהם היה ב-2002, והכסף שלי היה ב- 90', 91'. לא נאמר לי שאני צריכה לפרט בעניין.
ש: הלוואה ראשונה, של 35 אלף דולר, הייתה ב-90'-91'. בקיץ, בחורף ?
ת: אני לא זוכרת אם בסתיו או באביב".

ובהמשך (עמ' 18 ש' 28-32, עמ' 19 ש' 1):

"ש: סיפרת לנו שהריבית היתה 1.5%.
ת: כן, ואחר כך היא ירדה לאחוז, ואחר כך ל- 0.75%, כי הריבית במשק ירדה.
ש: האם עשית אי פעם רישום
ת: לא עשיתי אף פעם רישום.
ש: אין לך מושג כמה כספים קיבלת מהמנוח מועלם בעבור ההלוואות שנתת ?
ת: לא. אבל מה זה משנה ? יש קרן ויש ריבית ויש הסכם".

משכך, נוכח כל האמור לעיל, לרבות לעניין הקביעות אשר בפסק הדין המנחה ביחס לנפקות הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות, אני סבורה, כי במקרה זה, כבעניין בס, יש מקום לדחות את התביעה.

כמפורט לעיל במסגרת דיון בחלקיו הקודמים של פסק הדין, אני סבורה, כי נסיבות המקרה דנן ממחישות את ההכרח בהקפדה על יישום ופרשנות להוראות חוק הסדרת הלוואות, באשר העדרו של הסכם בכתב, אשר לא הייתה כל מניעה מעריכתו, פגע באופן משמעותי ביכולת ההתגוננות של הנתבעים מפני התביעה.

ביחס לאפשרות ההשבה, לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה, כי אין להגיע לתוצאה כאמור במקרה דנן וזאת מכמה טעמים.

ראשית, כמפורט לעיל, במקרה דנן לא עמדו התובעות בחובת הנחתה של תשתית עובדתית מספקת, המאפשרת ומצדיקה השבתם של סכומים כלשהם לידיהם. לא ברורים מגרסתן המועדים המדויקים להעמדת ההלוואות ואף לגבי המועדים אשר צוינו על ידי התובעת 1 הובהר על ידה כי הם מצוינים על דרך הערכה וכי אין לה ידיעה וזיכרון ברורים בעניין, בפרט לעניין ההלוואה אשר העמיד בעלה המנוח. כן הודתה התובעת 1 בחקירתה הנגדית, כי לא ערכה כל רישום ואין לה כל ידיעה שהיא ביחס לסכומיהם המצטברים של התשלומים אשר שילם X לידי כרמי ולידיה לאורך כל השנים. בעניין זה לא ברור, מתי אירע כל אחד מהשינויים לעניין שער הריבית החודשית, והדבר מקשה עוד יותר לקבל תמונה ברורה ביחס לתשלומים אשר שולמו על ידי X לאורך השנים. אמנם, לטענת התובעת, השיקים נשוא תביעתה משקפים את החוב בגין קרן ההלוואות בלבד, ואולם, בהעדר פירוט לעניין התשלומים אשר שולמו על ידי X, לא ניתן לבחון טענה זו באופן ממשי ולהגיע למסקנה, כי התובעות אכן לא קיבלו לידיהן סכומים כלשהם בגין קרן ההלוואות. בשלב זה לא למותר להזכיר, כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובעות וכי חובת ההשבה עקב ביטול חוזה על פי הדין, הינה, כידוע, הדדית. בעניין זה, הואיל וכאמור, התובעות לא הוכיחו באופן כלשהו מהם הסכומים אשר ניגבו על ידי כרמי ועל ידן מX לאורך השנים, כך שאף אין אפשרות מעשית להורות על השבה (ראה בעניין זה: ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי ואח', ).

שנית, תוצאה זו של ביטול חוזה ההלוואה במקרה של הפרת החובה לערוך הסכם הלוואה בכתב כנדרש בחוק, על תוצאת ההשבה הנגזרת מדיני החוזים הכלליים, תרוקן, במידה רבה, את כוחה ונפקותה של הוראת חוק זו המחייבת מלווים חוץ בנקאיים לערוך את הסכמי ההלוואה בכתב, על כל הפירוט הנדרש מהסכמים אלה על פי החוק הנ"ל. שהרי, בדרך זו, מלווים חוץ בנקאיים יוכלו להמשיך ולנהל את עסקיהם ללא הסכמים בכתב, ביודעם, כי במקרה הגרוע, באם ההלוואה לא תיפרע על ידי הלווה, הם יוכלו לפנות לבית המשפט ולתבוע, לכל הפחות, את סכום הקרן של ההלוואה שהעמידו ללווה. זאת, בדרך של הצהרה, בריש גלי, על העדרו של הסכם בכתב בניגוד לדרישת הדין ומתוך הסתמכות על כך, שבית המשפט יבטל את החוזה לכשיווכח כי מדובר בעסקת הלוואה חוץ בנקאית שאינה מגובה בהסכם בכתב. לדעתי, ברור הוא, כי אין להקנות לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות פרשנות אשר תאפשר מניפולציה מסוג זה מצידם של לווים, בהפרה, מחד, של הוראת החוק הדורשת כריתת הסכם הלוואה בכתב, ובהסתמכות, מאידך, על ביטולו של ההסכם נעדר הכתב והשבת קרן ההלוואה לידיהם מכוח חובת ההשבה החוזית בעת ביטול ההסכם. מעבר לכך, שתוצאה כאמור תחטיא את כוונת המחוקק אשר ביקש להסדיר ולפקח על שוק ההלוואות החוץ בנקאיות בין היתר בדרישת עריכתם של הסכמי הלוואה בכתב, הרי שיהא בכך אף מתן אפשרות מעשית לשימוש בוטה לרעה בהליכים משפטיים.

לסיכום נקודה זו אני קובעת, כי נוכח הפרת הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות, לא עומדת לתובעות עילת תביעה כנגד הנתבעים ולפיכך יש לדחות את תביעתן כבר מטעם זה, בהעדר עילה והעדר יריבות, מבלי להורות על השבת סכומים כלשהם לידי התובעות.

ג.4. האין מדובר בתוצאה בלתי סבירה ובלתי צודקת של הסכסוך בין הצדדים ?

התוצאה המסתמנת מן האמור לעיל עד כה, הינה, כי התביעה תדחה מבלי שקרן ההלוואות הנטענות תושב לידי התובעות. האין בכך משום תוצאה בלתי צודקת המותירה את התובעות כשידיהן על ראשן ומעשירה את כיסו של הלווה, אשר לא יחויב בהשבת קרן סכום ההלוואה אשר קיבל לידיו ?

טיעון זה, שובה לב ככל שיהיה במבט ראשון, אין בידי לקבלו.

ראשית, נזכור, כי במקרה דנן, אין חולק, כי שולמו לידי כרמי ובהמשך לידי התובעות תשלומים חודשיים בסכומים ניכרים ביותר עבור מרכיב הריבית החוץ בנקאית אשר אותה גבו כרמי והתובעות על ההלוואות הנדונות, במשך שנים רבות באופן סדיר, וזאת לגרסת התובעות עצמן. מדובר בריבית אשר נגבתה בשיעור ניכר לאורך תקופה ממושכת והתובעות מאשרות עניין זה במפורש בתצהיריהן ובחקירתן הנגדית. מכאן, שרב המרחק, בין טענה כי דחיית התביעה בגין ההלוואות תביא להותרת התובעות בחוסר כל, לבין המציאות.

שנית, מדובר בתוצאה המתחייבת מכוח הוראות חוק ברורות, שאף עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק אשר נזכרה לעיל, בכל הנוגע להסדרת שוק ההלוואות החוץ בנקאיות ומתן כלי לפיקוח על הסדרה כאמור, באמצעות הסכם בכתב, הסכם אותו נמנעו התובעות, מטעמיהן, לערוך. על בית המשפט, בודאי על הערכאה הדיונית, מוטלת החובה ליישם את הוראות החוק כפשוטן ולא ליתן יד לעקיפת הוראות דין ברורות, אשר הטעם העומד בבסיסן מתקיים באופן מובהק במקרה דנן. כפי שקבע כב' השופט שנלר בפסק הדין בעניין בס, גם אם קיים מימד מסוים של אי צדק בתוצאה, הרי שהוא בבחינת תוצאה הכרחית הנגזרת מהפרה של הוראות חוק הסדרת הלוואות על ידי התובע עצמו ונדרשת ועל מנת שמלווים חוץ בנקאיים יפנימו חובה זו, ביחס לכל הלוואה והלוואה הניתנת על ידם.

שלישית, בסיומו של הליך זה נותרתי עם סימני שאלה משמעותיים לגבי היבטים שונים, שהינם מהותיים לתביעה. זאת, הן ביחס לעצם העמדת ההלוואות בסכומים הנטענים, הן בכל הנוגע ללוחות הזמנים להעמדת ההלוואות והשינויים של מרכיב הריבית, והן בכל הנוגע לזהות הגורם הלווה באותן הלוואות נשוא ההליך. סימני שאלה אלה, המחייבים את המסקנה כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהן, יכולים היו להיות מוסרים בקלות, לו טרחו התובעות לקיים את דרישות חוק הסדרת הלוואות הקבועות בסעיפים 2-3 לחוק. שהרי, לו אכן היה לפנינו הסכם בכתב, ניתן היה לבחון כיצד הוגדר במסגרתו הגורם הלווה – האם X ? האם השותפות ? האם כל אחד מהשותפים באופן אישי ? סבורני, כי התוצאה לפיה ב"מחיר" ביחס למחדל אשר בהעדר הסכם מפורט בכתב ישאו התובעות, מעבר לכך שהינה מתחייבת על פי הדין והפסיקה המנחה, הינה אף תוצאה צודקת וראויה בנסיבות העניין.

מטעמים אלה, על משקלם המצטבר, אני סבורה, כי דחיית התביעה במקרה דנן מתחייבת על פי הדין ואינה מנוגדת לתחושת הצדק.

ג.5. נוכח הקביעות לעיל אין להידרש להכרעה בשאר המחלוקות אשר בין הצדדים

כפי שהובהר לעיל בפתח פרק הדיון אשר בפסק הדין, סוגיית תחולתו של חוק הסדרת הלוואות מהווה את השאלה הראשונה בה יש להכריע בתיק זה. כפי שנקבע לעיל, חוק הסדרת הלוואות חל על ההלוואות נשוא ההליך, הוראותיו הופרו על ידי התובעות, ונפקות הפרתן הינה המסקנה בדבר העדר עילת תביעה לתובעות בגדר תיק זה, הן במישור חוק הסדרת הלוואות והן במישור השטרי הכפוף לחוק הסדרת הלוואות.

די בקביעות ומסקנות אלה כדי לסלק את התובענה ולהביא לדחייתה.

נוכח תוצאה זו של דחיית התביעה, הרי שאין כל מקום וצורך להידרש להכרעה במחלוקות אחרות אשר בין התובעות לבין הנתבעים או מי מהם, באשר תהא ההכרעה במחלוקות אלה אשר תהא, דינה של התביעה להדחות בכל מקרה.


ד. סיכום

התוצאה היא, כי התביעה נדחית כנגד כל הנתבעים.

תיק הוצל"פ מס' 7–05–00560–05 ייסגר.

הנתבעות ישלמו לנתבעים, בגין הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד, את הסכומים הבאים לפי החלוקה להלן: סך של 5,000 ₪ לנתבעים 1-2 יחדיו בחלקים שווים ביניהם, 5,000 ₪ לנתבע 3, ו- 5,000 ₪ לנתבעים 7-4 יחדיו בחלקים שווים ביניהם. לכל אחד מסכומים אלה יצורף מע"מ כדין.

אציין, כי במסגרת שיקולי לעניין פסיקת סכומי ההוצאות על הצד הנמוך מבחינת כל אחד מהנתבעים, לקחתי בחשבון, כי פסק הדין, אשר תוצאתו דחייה מלאה של התביעה, כולל, בין היתר, התייחסות לסוגיות משפטיות בשאלת תחולתו של חוק הסדרת הלוואות, אשר אין לגביהן הלכה מחייבת, וכי סוגיות אלה אף לא זכו להתייחסות של ממש בטיעוני הצדדים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לקוח בנק

  2. לקוח בנק מועדף

  3. עורך דין נגד בנק

  4. אי כדאיות כלכלית

  5. חוק הבנקאות רישוי

  6. תביעה נגד בנק יהב

  7. התיישנות תביעת בנק

  8. פקודת הבנקאות, 1941

  9. הצעת חוק בנק מח עצם

  10. תביעה נגד בנק איגוד

  11. תביעה נגד בנק לאומי

  12. התניית שירות בשירות

  13. העברה בנקאית בטלפון

  14. היתר עיסקא בנק לאומי

  15. חוק שירות לקוחות בנק

  16. סמכות המפקח על הבנקים

  17. חיוב כפול של לקוח בנק

  18. תביעה נגד בנק דיסקונט

  19. הברחת נכס משועבד לבנק

  20. תנאי מקפח בחוזה בנקאי

  21. סירוב בנק לפריסת חובות

  22. עורך דין לענייני בנקאות

  23. בקשת בנק לפסק דין חלקי

  24. עורך דין לענייני בנקים

  25. התיישנות תביעה נגד בנק

  26. התיישנות תביעה נגד בנק

  27. אחריות הבנק כלפי ערבים

  28. העברה בנקאית ע''י מתחזה

  29. דחיית טענת מרמה נגד בנק

  30. הודעת הבנק ללקוח באיחור

  31. מחיקת המילים למוטב בלבד

  32. מכתב הצהרת כוונות מהבנק

  33. אי מתן שירות בנקאי במועד

  34. עצימת עיניים מצד לקוח בנק

  35. תביעה נגד בנק ערבי ישראלי

  36. התניה פסולה של שירות בנקאי

  37. תביעת בנק נגד ערב של חברה

  38. מניעת מכירת רכב ע''י הבנק

  39. חוב לבנק על מסחר באופציות

  40. זכויות מוכר מול זכויות בנק

  41. העברה בנקאית ללא מסמך בכתב

  42. העברת עובדת בנק לתפקיד אחר

  43. תביעה לתשלום יתרת חוב לבנק

  44. תקופת צינון למפקח על הבנקים

  45. חיוב הבנק (צד ג') בחוב הפסוק

  46. מימוש בטוחות - תביעה נגד בנק

  47. הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב

  48. בקשה לחייב לחתום על מסמכים בבנק

  49. איך מוכיחים התניית שירות בשירות

  50. הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח

  51. האם הבנק התנה קבלת שירות בשירות ?

  52. צו הבנקאות (אגרות), התשמ"ג-1983

  53. תביעה של בנק הפועלים על יתרת חוב

  54. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  55. תביעת בנק על חוב בחשבון עובר ושב

  56. הודעה בדבר מסירת פרטי זיהוי לבנק

  57. פיצוי מהבנק על דיווח ל-BDI על חוב

  58. תביעת בנק בגין חוב בחשבון של חברה

  59. תקלה באתר בנק לאומי - תביעת פיצויים

  60. עורכי דין המתמחים בתביעות נגד בנקים

  61. הודעה על מתן הוראות ניהול בנקאי תקין

  62. תביעה של בנק בגין חובות אישיים של ערבים

  63. צו הבנקאות (מוסדות כספיים), תש"ל-1970

  64. בקשת מנהל מיוחד למימוש נכס משועבד לבנק

  65. הודעה על תיקון הוראות ניהול בנקאי תקין

  66. התניית שירות בנקאי בפתיחת תוכנית חיסכון

  67. טען כי לא קיבל מהבנק התראה לפני מכתב ההגבלה

  68. לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד לקוח של בנק

  69. צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000

  70. כללי הבנקאות (הביקורת הפנימית), התשנ"ג-1992

  71. נטען כי הבנק ראה את שני החשבונות כאובליגו אחד

  72. חוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס' 9), תשכ"ט-1969

  73. רכישת אופציות על מדד המעו''ף - תביעה נגד בנק

  74. הודעה על שינוי במועד תחולת הוראות ניהול בנקאי תקין

  75. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  76. הוראות הבנקאות (הצגת דו"ח כספי שנתי ופרסומו), התשנ"ב-1991

  77. בקשה שבית המשפט יכריז כי השעבוד גובר על השעבוד לטובת בנק לאומי לישראל

  78. כללים חשבונאיים לחישוב נזילות חובה ונזילות בפועל של תאגידים בנקאיים

  79. תקנות מס הכנסה (הנחה ממס על פקדון במטבע ישראלי בתאגיד בנקאי), התשמ''א-1981

  80. כללי הבנקאות (רישוי) (הגדרת הון תאגיד בנקאי לענין סעיף 23א לחוק), התש"ן-1990

  81. צו הבנקאות (שירות ללקוח)(ביטול הפיקוח על שירותים בנקאיים מסוימים ושינויו במקרים אחרים), התשס"ח-2008

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון