תביעה על דרך של המרצת פתיחה להצהיר על עדיפות זכויות המבקשת על פני זכויות המשיבים 2-8 בכספי ביטוח חיים המצויים בקרן אצל המשיבה 1, כספים אשר נצברו בחיי המנוח חסון סברי, בעלה של המבקשת עד ליום פטירתו ביום 15.11.01.   המחלוקת בין הצדדים נובעת מתוך כך שבטופס ההצטרפות לקרן רשם המנוח בחייו את המשיבים 2-8 (5 בניו ושתי בנותיו) כמוטבים. בקרן סכום של למעלה מ- 100,000 ₪.   המשיבה 1 מסרה הודעה לתיק בית המשפט שהיא תשלם את הסכומים כפי שיורה בית המשפט והצדדים הגיעו להסדר דיוני למתן פסק דין על סמך טיעונים והנתונים המוצגים ללא צורך בחקירות.   בתצהיר התומך בתביעתה הסבירה המבקשת כי עובר ובסמוך לנישואיה עם המנוח חסון סברי (להלן: "חסון"), בתאריך 21.8.99, נערך נכתב ונחתם הסכם בינה לבין חסון בהסכמתם ובאישורם של המשיבים 2-8 (המשיב 6 בחייו אף הוא כלול), לפיו תהיה המבקשת זכאית לדרוש ולקבל למקרה של פטירת חסון כספים וזכויות המגיעים ממשטרת ישראל ולרבות כספי ביטוח חיים השנויים כיום במחלוקת.   יש להעיר בנקודה זו שפער הגילים בין בני הזוג בעת נישואיהם היה למעלה מ- 30 שנה, כאשר המבקשת הינה ילידת 1960 והמנוח חסון יליד שנת 1927 והמבקשת מסבירה שההסדרים הכספיים שבינה לבין חסון היוו תמורה להסכמתה להינשא לחסון. ההסכם נכרת במעמד מכובדים נוספים.   לאחר ובסמוך לנישואי בני הזוג פנו הם למשרד קצין גמלאים של משטרת ישראל בחיפה ושם במעמד המבקשת, כך לטענתה, שלח חסון למשיבה 1 במשרדיה בירושלים, בקשה לרשום את המבקשת בתור הנהנית הבלעדית והיחידה הזכאית לקבל את הפיצויים מקרן ביטוח חיים שעל שם חסון. אירוע זה התרחש בספטמבר 99 או בסמוך לכך.   אמנם אין ברשות המבקשת לא ההסכם הנ"ל ולא הבקשה לשינוי שם מוטבים ואולם, המבקשת מסבירה שההסכם הועלם על ידי המשיבים 2-8 או מי מהם והבקשה נכתבת על טופס אחד ללא העתקים וככל הנראה אבדה. המבקשת מצביעה על ראיות אחרות כפי שיפורט לקמן.   בתאריך 31.10.01 ערך חסון צוואה אשר קוימה ואושרה ללא התנגדות ביום 12.2.02 ואף על פיה העניק חסון למבקשת את כל רכושו.   בתאריך 27.12.01 פנתה המבקשת בכתב אל המשיבה 1 בבקשה להעביר לחשבון בנק שלה את הכספים המגיעים לה לטענתה מן הקרן ובתאריך 24.2.02 נודע לה להפתעתה בדרכי עקיפין, שבדעת המשיבה 1 להעביר את הכספים אל המשיבים 2-8 מכוח הוראת תשלום למוטבים, ההוראה אשר נרשמה על ידי חסון בטופס ההצטרפות המקורי לקרן כאמור לעיל.   המבקשת מיהרה איפוא להגיש את תביעתה ובד בבד ביקשה וקיבלה סעד זמני המורה למשיבה 1 להימנע מהעברת הכספים עד לבירור המחלוקת.   לעניין קיומו של ההסכם, מפנה המבקשת להודאת המשיבים 3 ו- 5 במסגרת הליך אשר נוהל על ידי המשיב 3 כנגד המבקשת והמנוח חסון אביו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בתיק תמ"ש 3590/00 במחלוקת אשר נסובה סביב זכויות בנכס מקרקעין שהוא בית מגורים. באותו עניין השיב המשיב 3 דנן, בתשובה לשאלות ב"כ המבקשת בעניין ההסכם הנ"ל כי : "ש. בתצהיר שלך אתה מזכיר הסכם שהיה לפני הנישואין. ת. הסכם נישואין אמור להגדיר את זכויותיה של האשה, מה מגיע לה ומה לא. וסוכם שהאשה תגור איתו בבית בחלק השני של השיכון, לא איפה שאחי גר. במידה והיא תלד ילד והאב ילך לעולמו היא תוכל להמשיך לגור בבית. במידה ולא יהיו ילדים היא תקבל את ביטוח החיים ממשטרת ישראל ואת המשכורת".   המשיב 5 הגיש תצהיר באותו הליך ובסעיף 4 הצהיר כדלקמן: "הנני להצהיר כי בטרם נישואיו של אבי עם אשתו הנוכחית נערך הסכם נישואין לחלוקת נכסי הנתבע/אבי לאחר מותו".   ובסעיף 6 לתצהיר נרשם: "הנני להצהיר כי הוסכם בינינו כי אשת אבי תקבל לידה לאחר פטירת אבי את כל הביטווחים וקופות הגמל והפנסיה אשר הוא מקבל ותו לא".   במסגרת חקירתו הנגדית הוסיף והסביר את הנסיבות הקשורות לאותו הסכם והצדדים לו: "אתה מפנה אותי לסעיף 4 לתצהירי ושואל אותי מי הצדדים בהסכם זה ואני משיב שכל האחים שלי ושייח סאלח ופרחאת בהג'את ז"ל וכו'. ההסכם נערך בכפר סמיע שבועיים לפני החתונה, אני לא יודע מי כתב את ההסכם, אני יודע שחתמתי עליו. אני הייתי נוכח בארוע שבועיים לפני הנישואין, ההסכם נערך בביתה של הגב' אמילי. כשאתה שואל אותי מה היתה מטרת הביקור באותו יום אני משיב שהמטרה היתה לבקש את ידה".   באותו הליך העיד מטעם מר חסון ג'סוב שהוא המשיב 3 בהליך זה, העד השייח מהיוב חסון אשר הציג את עצמו כאימאם של כל משפחת חסון בדלית אל כרמל ואשר הגיש באותו הליך תצהיר עדות ראשית ובהתייחס לעניין שבמחלוקת ולהסכם הרכושי שבין בני הזוג הסביר בסעיפים 7 ו- 8 לתצהיר: "הנני להצהיר כי בהסכם עוגנו בין היתר זכויותיה של האשה בכך שהיא תהיה רשאית ליטול לעצמה לאחר מות בעלה את כל הביטוחים שנעשו ע"י הבעל , וקופות הגמל והפנסיה שלו וכן את הכספים אשר שייכים לנתבע מס' 1.   הנני להצהיר כי כל הצדדים הסכימו על כל התנאים והמוסכמות שנכללו בהסכם ולא הביעו התנגדות לגביהם".   בשינוי מגרסתו שבתצהיר עדות ראשית הסביר העד הנ"ל במסגרת החקירה הנגדית: "אחרי חודשיים- שלושה, הופיעו סברי ואשתו עם טופס הסכם נישואין שנכתב וחתמו עליו כל הילדים ועוד אנשים אחרים. ביקשו ממני בגלל שאני השייח של המשפחה שאני אכתוב את ההסכם הזה עוד פעם בכתב יד שלי ואשתו לקחה את הסכם הנישואין , אמרתי לה שאני לא אכתוב רק מה שכתוב פה והיא התחילה להקריא לי את כל הסעיפים שנכתבו בהסכם הנישואין וכו'. כתוב בהסכם שאחרי שסברי יילך לעולמו שאמילי יש לה זכות לקבל את כל הכספים, קופת גמל, משכורת שהיתה לו במשטרה, זה שלה".   מכיוון שלגרסת העד נכתבו תנאי ההסכם בשנית על ידו, נשאל העד האם בניו של חסון חתמו על ההסכם בשנית, ותשובתו: "לא. הם היו חתומים על ההסכם הקודם".   אין מחלוקת בין הצדדים כי הכספים השמורים אצל המשיבה 1 אינם כספי עזבון ולא חלים עליהם הכללים הקבועים בחוק הירושה. הזכות הנוצרת לטובת נהנה הזכאי לכספים אינה זכות יורש על פי צוואה אלא זכות מוטב על פי חוזה לטובת צד שלישי. עניין זה הובהר במסגרת פסק הדין בערעור אזרחי 601/88 ואח' , עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר ואח', פד"י מ"ז 2 עמ' 441. תוך אישור ההלכה אשר נקבעה בע.א. 236/84 , מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' אסיה שוורץ ואח', פד"י מ"ה 5 ע' 13.   סעיף 147 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה אינם מכלל העיזבון זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון".   מכיוון שלא היתה התניה בהוראה של המנוח חסון להעביר כספים לעיזבון לאחר פטירתו, הרי שעל פי הילכת רודה והילכת יפה הנ"ל: "הזכות הנוצרת לטובת הנהנה אינה זכות יורש על פי צוואה כי אם זכות מוטב על פי חוזה לטובת צד שלישי וכו' לפיכך המוטב אינו בא מכוחו או מטעמו של החבר בקופת הגמל אלא מכוח זכות עצמאית המעוגנת בחוזה שבין החבר לבין קופת הגמל וכו' ואין לראות בו יורש".   סעיף 35 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 הדן בדחיית זכות מוטב לדרוש את קיום החיוב קובע כדלקמן: "זכותו של המוטב לדרוש את קיום החיוב מתבטלת למפרע אם הודיע לאחד הצדדים לחוזה על דחיית הזכות תוך זמן סביר לאחר שאחד מהם הודיע לו עליה".   במקרה שלפנינו, כך לטענת המבקשת/התובעת, הרי הסכימו המשיבים 2-8 במפורש לוותר על זכויותיהם העתידיות בכספי הקרן, וזאת בחתימתם על ההסכם הרכושי שנכתב ונחתם בין בני הזוג ויש לראות בחתימתם משום הודעה של הבנים כלפי אביהם על דחיית זכותם העתידית כמשמעות המונחים בסעיף 35 הנ"ל לחוק החוזים. אם כך הוא, הרי אף בהעדר נהנים אחרים, יש לראות את הכספים ככספי עזבון אשר יש להעבירם אל המבקשת מכוח צוואת המנוח חסון אשר אושרה וקוימה בבית המשפט המחוזי.   לחלופין, טוענת המבקשת שזכאית היא לכספים מכיוון שחסון שינה בנוכחותה את הוראתו בעניין הנהנים מיד בסמוך לאחר הנישואים וחתם על מסמך בכתב ברוח זו בפני קצין התגמולים בחיפה. אמנם המסמך לא אותר אולם ראוי להאמין לגרסתה שכן ניתן להיווכח בעליל שבסמוך לאחר מועד החתונה מתנהלים חילופי מכתבים בין קצין התגמולים לבין המשרד הראשי בירושלים אשר בהם נערך בירור בעניין הסטטוס החדש של חסון. בעניין זה מפנה המבקשת להוראת סעיף 36ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ז 1973 אשר זו לשונו: "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו". מכיוון שמן הבחינה העובדתית יש לקבוע שהודעה על שינוי מוטבים נמסרה על ידי המנוח חסון לפני פטירתו לקצין התגמולים, יש לנהוג על פי הוראת סעיף 36ב' הנ"ל ולהעביר את הכספים אל המבקשת.   לחלופין, ואף אם לא תתקבל הטענה הזו במישור העובדתי, הרי שיש לקבוע כי משנמסרה הודעה לאחר פטירתו של חסון למשיבה 1 בדבר צוואתו של המנוח מיום 31.10.01, ובטרם חולקו הכספים הרי שמחובתה של המשיבה 1 לקיים רצונו של הנפטר ולשלם הכספים למבקשת. שונה בעניין זה המצב המשפטי בין אם מדובר בהודעה בלתי ישירה על סמך צוואה ובין אם מדובר בהודעה בלתי ישירה שלא על סמך צוואה. אמנם סעיף 36(ב') לחוק החוזים (חלק כללי) מחייב כתנאי לביטול זכות מוטב ולהעמדת מוטב אחר במקומו, הודעה בחיי הנושה ואולם במה דברים אמורים, בהודעה בלתי ישירה שלא על סמך צוואה. מה שאין כן בהודעה בלתי ישירה על סמך צוואה שבמקרה כזה גם אם הוצגה הצוואה בפני החייב לאחר הפטירה, יש לנהוג לפי הצוואה.   בסוגיה זו נמצאו הבדלי השקפות ודעות בפסיקת בית המשפט העליון ב-ע.א. 236/84 , הלה יפה נ' אסיא שוורץ הנ"ל.   "לדעתי, יש להבחין בין הודעה רגילה לבין הודעה בלתי ישירה, הכלולה בצוואה. מקור ההבחנה הוא בדרישה לאותנטיות של ההודעה ובדרישה הנוספת, שהיא תשקף את מידת הרצון החופשי של הנושה לעשותה. השאלה אינה מתעוררת כלל בהודעה רגילה, הניתנת לחייב עוד בחייו של הנושה. תוכנה של הודעה כזאת ניתן לאימות ללא כל קושי, כך שיישמרו לא רק האינטרס של הנושה לעשות ברכושו כרצונו, אלא גם אינטרס ההסתמכות של הקופה ושל המוטב הראשון. האפשרות לאמת את תכנה של ההודעה לחייב חשובה, שכן בכך ניתן לסלק חששות לפעולה של תשלום כספים על סמך הודעה שניתנה שלא כדין.   הודעה שמתקבלת אצל החייב לאחר פטירתו של הנושה אינה ניתנת לאימות כזה. מכאן החשש, שמא תוכן ההודעה וקביעת שמו של המוטב או של חליפו נגועים בפגם כלשהו. חשש זה מצומצם, ואולי אינו קיים כלל, כאשר ההודעה לחייב היא בלתי ישירה, לאמור - כאשר היא כלולה בצוואה. בדרך כלל, צוואה בכתב נעשית בפני עדים, ובכך מתקיימת גם דרישת האימות של תוכנה. הכלל הרחב הוא, שצוואה מוחזקת בכשרותה, אלא אם כאשר ציין, בהוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, שהודעתו של הנושה יכולה להינתן לחייב גם בצוואה. חזקת כשרות כזו ומילויה שלדרישת האימות הכרוך בה אינם קיימים בהודעה רגילה, המגיעה לחייב לאחר פטירתו את הנושה. אף שכך הם הדברים, מקובלת עלי גישתה העקרונית של הערכאה הראשונה, לפיה הודעה רגילה לחייב יכולה להגיע אליו גם לאחר פטירתו של הנושה. הטעם לכך הוא, שישנם מקרים, שבהם נשלחת ההודעה על-ידי הנושה עוד בחייו, אך מגיעה לחייב לאחר פטירתו. כזאת יכולה ללכת לאיבוד, כפי שהיא יכולה להתעכב בדואר. על-כן, אין לפסול אותה רק בשל כך שהיא הגיעה אל החייב לאחר פטירתו של הנושה.   הדרך הראויה היא איפוא ליישם את הכלל מדיני הראיות, שיחייב רמה גבוהה יותר של הוכחה לגבי הודעות רגילות לחייב, שהגיעו אליו לאחר פטירתו של הנושה. מצד אחד, אין - לפסול, באופן עקרוני, את תוקפן של הודעות כאלו. מצד שני, ראוי לדרוש מידה גבוהה יותר של הוכחה, בנוגע לאותנטיות של ההודעה ובנוגע למידת רצונו החופשי של הנושה לעשותה".   דעה חולקת זכתה לדעת רוב במסגרת פסק הדין ב- ע.א. 5027/90, ד"ר חיים מילשטיין נ' שמעון אקוה ואח', פד"י מ"ז 3 עמ' 560. כב' הנשיא מ. שמגר אשר השווה וניתח את השווה והשונה בין הוראת סעיף 147 לחוק הירושה וסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) מסכם את דיונו בזו הלשון: "הודעת נושה בכל אחת משתי החלופות (על פי סעיף 36(ב) א.ש.) יכולה להינתן רק בחייו של הנושה שהרי הנפטר אינו יכול למסור הודעות כפי שההודעה הישירה לחייב ניתנת בחיי הנושה, כך גם ההודעה על הצוואה חייבת להינתן בחייו וכו'. אין צריך להוסיף כי אינני רואה עין בעין עם הרוב ב- ע.א. 236/84 , מנהל עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ ואח'".   הרציונל של הוראת סעיף 36(ב) לטעמו של כב' הנשיא הינו: "ככל שהדבר נוגע לצד החייב יש אינטרס ציבורי במניעת חיובי כפל ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים הצפויים בעקבותיהם. החיוב לשלם כספי הביטוח, הקצבה או התגמולים קם ונוצר מיד עם הפטירה של הנושה. צוואה יכול שתתגלה אחר זמן ולא אחת נפתחים ונמשכים ההליכים המשפטיים על יסוד צוואה במשך שנים אחרי מות המצווה. אם צוואה תובא לידיעת החייב זמן מה אחרי הפטירה, יקרה לא אחת שהחייב העביר את הכספים למוטב ויצטרך להתמודד לאחר מכן עם תביעת הזוכים לפי הצוואה שאינם זהים בהכרח עם המוטב.   לדעת כב' הנשיא הצטרף השופט ד. לוין כנגד דעתו החולקת של כב' השופט א. גולדברג אשר נימק את הסתייגותו ועיגנה בנוסח ובלשון הסעיף 36(ב): "שתי האפשרויות להודעה הנזכרות בסעיף 36(ב) מלמדות לדעתי כי אין ההודעה על הצוואה צריכה להגיע לחייב בחייו של המבוטח דווקא שאם לא כן מה רבותא בהוספת האפשרות השניה הנזכרת בסעיף הנ"ל שהרי די היה שייאמר 'בהודעה לחייב' שכן גם הודעת המבוטח כי עשה צוואה שבה שינה את שמו של המוטב היא בגדר הודעה לחייב ומה נפקא מינא יש לחייב אם הודיע לו הנושה בהודעה רגילה כי שינה את שמו של המוטב או שהוא מודיע כי עשה צוואה ובה העמיד מוטב אחר".   את הרציונל הנ"ל כפי שהובע על ידי כב' הנשיא דוחה כב' השופט גולדברג בנמקו: "האפשרות כי עד ההמצאה לנושה אחרי מות המבוטח יספיק המוטב הקודם לקבל את הכספים אינה נוגעת לדיוננו. כשבמקרה כזה יהא בידי המוטב החדש לתבוע מהמוטב הקודם להחזיר לו מה שנלקח מהחייב ללא זכות. גם פשיטא לדעתי, כי מי שימסור לחייב אחרי מות המבוטח את ההודעה על דבר הצוואה יהיה המוטב החדש שהרי הוא מעוניין לקבל את הכספים מהחייב".   המבקשת מציעה לנהוג על פי ההלכה כפי שנקבעה בפסק הדין בעניין עזבון הלה יפה ז"ל ומצביעה של הביקורת אשר נמתחה בספרות על הילכת מילשטיין ועל הנטייה אף בבית המשפט העליון לטובת הילכת הלה יפה כפי שבאו דברים לידי ביטוי אם כי לא על דרך של פסיקת הלכה ב- ע.א. 299/98, שושנה כץ נ' קרן מקפת , פד"י נ"ד 5 עמ' 493. לחלופין, מציעה המבקשת לבחון את תקפותה של ההוראה בדבר קביעת מוטבים בטופס ההצטרפות עליו חתם חסון המנוח בזמנו, על פי הוראות חוק המתנה תשכ"ח 1968 ובפרט מפנה המבקשת להוראות סעיפים 5(ב ו- 5(ג) לחוק המאפשרים חזרה מהתחייבות לתת מתנה בעתיד כאשר מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות או שחטא בהתנהגות מחפירה כלפי הנותן כאשר המבקשת חוזרת ומפנה להוראות הצוואה ולהודעות התנערות מן המשיבים 2-5 שפרסם חסון בשני עיתונים. בעקבות הסכסוכים אשר נתגלעו בינו ובין בניו אשר הגיעו בסופו של דבר לערכאות.   ועוד טוענת המבקשת שהמשיבים 2-8 מנועים ומושתקים מלטעון לזכויות בקשר לכספים השנויים במחלוקת משלא ביקשו להתנגד לקיום הצוואה.   המשיבים טוענים ששאלת ההסכם הנ"ל, קיומו ותוכנו לא הועמדו כלל למבחן במסגרת ההליך האחר בתיק תמ"ש 3590/00 בבית המשפט לעניניי משפחה בחיפה וממילא לא נקבעו ממצאים כלשהם בעניין שבמחלוקת ולפיכך אין מקום לטענה כלפי המשיבים מכוח כללי ההשתק לסוגיו, לא השתק עילה ולא השתק פלוגתא ובפרט כאשר באותו הליך לא היו כלל המשיבים צדדים להליך, למעט המשיב 3.   מן הבחינה העובדתית אין כל ראיה לחזרתו של חסון המנוח מקביעת מוטבים כפי שנרשמו בטופס ההצטרפות למשיבה 1 ולהעמדת מוטבת אחרת במקומם. זאת לבד מתוכנה של הצוואה משלהי אוקטובר 2001. דא עקא, שהודעה על הצוואה לא נמסרה ולא הגיעה לידיעת המשיבה 1 עובר לפטירתו של חסון והילכת מילשטיין המאוחרת להילכת הלה יפה היא זו המחייבת. הלכה זו כאמור שוללת תוקפה של הודעה בלתי ישירה המעוגנת בצוואה שהגיעה לידיעת חייב לאחר פטירה והמסקנה המתבקשת הינה שיש ליתן את מלוא התוקף לקביעת המוטבים המקורית.   בתאריך 6.5.02 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין לאחר שהצדדים יטענו את טענותיהם בע"פ ללא צורך בחקירות וזאת בנימוק שמדובר במחלוקת משפטית. למרות שההסדר הדיוני נומק כפי שנומק הרי בפועל הרחיבו הצדדים את טענותיהם הן במסגרת כתבי הטענות המקוריים והן במסגרת סיכומיהם למחלוקות שהן בעיקרן מחלוקות עובדתיות ולפיכך מניח אני שכוונת הצדדים היתה כי יינתן פסק דין במכלול המחלוקות על פי הנתונים אשר הוצגו לתיק בית המשפט.   לדעתי אין מקום ואין צורך להאריך בעניין המצב המשפטי אשר נוצר בעקבות הבדלי הגישות וההשקפות כפי שנתגלעו בבית המשפט העליון בסוגיה הנ"ל שעניינה הגדרת הדרישה למתן הודעה כמשמעותה בסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). אציין כהערה שסוגיית התחרות בין זוכים שונים כלפי נכס הנמצא בידי חייב עבור נושה והגדרת הדרישה למתן הודעה על מנת למנוע חוסר בהירות במערכת היחסים שבין החייב לבין צדדי ג' שונים הטוענים לזכויות מכוחו של נושה, איננה זרה. ראה למשל סעיף 4 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט 1969. אכן ניתן למצוא פנים לכאן או לכאן בעניין ההסדר הראוי למערכות היחסים השונות המתקיימות מן ההיבט המשפטי במשולש הזה. המסקנה אליה הגיע כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט מ. שמגר בפסק הדין בעניין מילשטיין, נראית לכאורה ובכל הכבוד הראוי מוקשה, שהרי העניין הלשוני איננו מכריח תוצאה זו ויוכיחו חילוקי הדיעות והגישות השונות. התוצאה האחרת אף היא לגיטימית איפוא וניתן להקשות על שום מה ולמה הועדף האינטרס של החייב אך ורק בהתבסס על הנימוק של הצורך בבהירות וביציבות וצמצום אפשרות של תביעות עתידיות על פני אינטרסים אחרים כבדי משקל לא פחות ובהם רצונו הברור של המצווה, הידיעה שלעיתים לא תהיה שנויה במחלוקת כי החלוקה המבוצעת על פי הילכת מילשטיין איננה מבטאת את כוונת הצדדים והיא עלולה לפגוע פגיעה שאיננה ניתנת לתיקון בצד ג' אשר הסתמך כדין על זכות עתידית מובטחת. הקושי בעניין זה איננו נובע אך ורק מן הנימוק שניתן להתגבר על התקלות האפשריות עליהן הצביע כב' הנשיא בנימוקו, בהסתמך על כללי הפעולה בתום לב, אלא שניתן להציב כטיעון נגדי את אפשרותו של החייב כהגדרתו בסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), דהיינו חברות הביטוח או קופות הגמל, להגן על עצמן מפני חוסר בהירות ותקלות שכאלה על ידי קביעת תקנונים ומנגנונים פנימיים מחייבים ביחסים שבינן לבין המתקשרים עימן אשר ימנעו או יצמצמו את אפשרויות הפגיעה.   עם זאת וכאמור לעיל, אין כלל צורך לדעתי להיזקק לסוגייה הזו שכן המחלוקת בעניין דנן מן הדין והצדק שתוכרע במישור העובדתי. בגזרה זו הוכח על פי הנתונים שבפני כי המשיבים 2-8 הסכימו במפורש להסדר שבין המנוח חסון והמבקשת בת זוגו וזאת על מנת להניא את המבקשת להסכים לנישואין על אף פער הגילים המשמעותי של עשרות שנים בין בני הזוג כפי שהסבירה המבקשת בסעיף 17 לתצהירה: "שבוע לפני נישואי עם המנוח נערך הסכם ביני לבין המנוח ובאישור כל ילדיו, כי בתמורה להסכמתי עם המנוח שהיה מבוגר ממני בעשרות שנים הוא יעניק לי בין היתר גם את כל הזכויות והפיצויים המשתלמים מפוליסת ביטוח החיים וזכויות הפנסיה ממשטרת ישראל שעל שמו וכי אני אהיה הנהנית הבלעדית והזכאית היחידה לקבל את תגמולי בטוח החיים הנ"ל". הנה כי כן ביקשה המבקשת להבטיח את עתידה הכלכלי לאחר פטירת בעלה המנוח שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות בעת הנישואין. המנוח נעתר לבקשתה, ערך את ההסכם כאמור לעיל וההסכם נכרת ונחתם בהסכמת המשיבים 2-8. שכך היה מאשר באופן ברור ומפורש השייח מר מהיוב חסון אשר העיד בתיק תמ"ש 3590/00 כי בהסכם המקורי היו חתומים בניו של המנוח חסון, וזאת בצד ובנוסף להצהרתו של העד במסגרת תצהיר עדות ראשית כי "כל הצדדים הסכימו על כל התנאים והמוסכמות שנכללו בהסכם ולא הביעו התנגדות לגביהם". אישור לגרסה זו ניתן למצוא בעדותו של המשיב 5 אשר הודה כי אכן חתם על ההסכם הנ"ל והוסיף ואישר שכל האחים היו נוכחים בעת עריכת ההסכם. הודאתו של המשיב 3 בעניין תוכנו של ההסכם אף היא מחזקת ותומכת בגזרה זו למרות שהמשיב 3 לא נתבקש להרחיב או לפרט בשאלת הצדדים להסכם והחותמים עליו.   לפיכך אני מעדיף את גרסת המבקשת כפי שהועלתה בתצהירה בתמיכה לבקשתה, על פיה אישרו כל ילדי המנוח חסון את הסכמתם לתנאי ההסכם הרלוונטיים לעניין דנן.   להסכמה ברורה ומפורשת זו שני פנים. הפן האחד שלילת זכותם כמוטבים מכוח הסכם לטובת צד ג' לסכומים שבידי המשיבה 1 וזאת מכוח הוראת סעיף 35 לחוק החוזים (חלק כללי) והשני, השתקתם מלטעון כנגד זכות המבקשת מכוח כללי ההשתק והמניעות ולאחר שהמבקשת הסתמכה על הסכמתם זו כאשר ניאותה להינשא למנוח חסון אשר מבוגר היה ממנה ב- 33 שנים בסוברה כי הבטיחה את הבסיס הכלכלי לקיומה לאחר אריכות ימיו ושנותיו של בן זוגה.   לפיכך אני מקבל התביעה ובהתאם ניתן פסק דין הצהרתי כי המבקשת היא זו אשר זכאית לקבל את הסכומים אשר הצטברו בחיי המנוח חסון בקרן המתנהלת אצל המשיבה 1.   המשיבים 2-8 ישלמו למבקשת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 14,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ביטוח חייםפוליסהסכסוך